שמץ של מושג | חומש דברים, חלק ג': סתירות והבדלי נרטיב

בפרק הקודם ראינו כיצד לחומש דברים יש תפיסה שונה לחלוטין לגבי זהות הכהנים והיחס בינם לבין שבט לוי כולו, תפיסה שעומדת בסתירה לחומשים ויקרא\במדבר. בפרק הנוכחי נמשיך ונבחן מגוון דוגמאות נוספות להבדלים מהותיים בין חומש דברים לשאר התורה: חלק מההבדלים נוגעים למצוות עצמן, וחלק לנרטיב ההיסטורי.

הסיבה למניעת כניסתו של משה לארץ כנען

על פי חומש במדבר, משה נענש שלא להיכנס לארץ כנען בגלל שלא ציית לפקודתו אלוהים. אף על פי שאלוהים פקד עליו לדבר אל הסלע ולהוציא מים, משה היכה בסלע עם המטה. על פעולה זו, אלוהים מעניש את משה:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם
במדבר, כ:יב-יג¹

בחומש דברים לעומת זאת, יש למשה גרסה אחרת. לשיטתו, אלוהים העניש אותו בגלל חטא המרגלים. על פי המסופר בחומש, ההחלטה לשלוח מרגלים הייתה החלטה אישית של משה בעקבות בקשתם של בני ישראל,² ומשה נענש באשמתם של בני ישראל שסירבו לעלות לארץ.³

גרסתו של משה עומדת בניגוד מוחלט למסופר בחומש במדבר, שם אלוהים הוא זה שמצווה את משה לשלוח את המרגלים.⁴ בנוסף, אין רמז בחומש במדבר כי אלוהים ביקש להעניש את משה בעקבות חטא המרגלים. להיפך, לאחר חטא המרגלים אלוהים מבקש להשמיד את כל בני ישראל ולהשאיר רק את משה!⁵

סתירה נוספת ניתן למצוא בהמשך הפרק, בו משה מתייחס למעשיהם של בני ישראל לאחר חטא המרגלים. על פי המסופר בחומש במדבר,⁶ לאחר חטא המרגלים בני ישראל ניסו לעלות לארץ כנען בניגוד לרצון האלוהים, וספגו מפלה במלחמה מול העם העמלקי והכנעני. משה בנאומו לישראל בחומש דברים מתייחס למלחמה זו אך בגרסה מעט שונה; לפי דבריו, בני ישראל נחלו מפלה במלחמתם מול האמורי, לא העמלקי והכנעני.⁷

מתי ולמה מונה יהושע להנהיג את העם

על פי המסופר בחומש דברים, יהושע מונה להנהיג את העם לאחר שמשה נענש בעקבות חטא המרגלים.⁸ האירוע התרחש בתחילת נדודי בני ישראל במדבר.

אך לפי חומש במדבר,⁹ רק לאחר שאלוהים מודיע למשה שהוא לא יכנס לארץ, רק אז משה מבקש מאלוהים למנות לו מחליף, ואלוהים ממנה את יהושע. כל האירוע המתואר בחומש במדבר התרחש בשנת הארבעים, השנה האחרונה לנדודי המדבר, שנים רבות לאחר שיהושע כבר מונה להנהגה על פי הנאמר בחומש דברים!

במילים אחרות: בקשתו של משה בחומש במדבר מראה כי משה כלל אינו יודע כי יהושע כבר מונה שנים רבות לפני כן, כפי שמשה עצמו מעיד בחומש דברים.

כיצד ומתי מונו השופטים

על פי המסופר בחומש שמות,¹⁰ משה היה שופט את העם לבדו. יתרו חשש שמא משה יקרוס תחת העומס, ולכן יעץ למשה למנות שופטים תחתיו שישפטו את העם במקומו, ויביאו למשה רק את המקרים הקשים. משה מסכים לעצת יתרו, ומוציא אותה לפועל ללא דיחוי.

לעומת זאת, למשה בחומש דברים יש גרסה אחרת.¹¹ לשיטתו של משה, הרעיון למינוי השופטים היה שלו בלבד, יתרו כלל אינו מוזכר. לכן במקרה הטוב, משה לוקח לעצמו את הקרדיט על עצתו של יתרו, ובמקרה הגרוע, יש סתירה בין הגרסה בחומש דברים לגרסה בחומש שמות. בנוסף, משה מציג את הרעיון לבני ישראל ומקבל את אישורם, דבר שאינו מוזכר כלל בחומש שמות.

אי התאמה נוספת קיימת גם לגבי השאלה מתי מונו השופטים: על פי גרסת משה בחומש דברים האירוע קרה לאחר מעמד הר סיני.¹² לעומת זאת, בחומש שמות יתרו יעץ למשה למנות את השופטים לפני מתן תורה.¹³

יחסם של האדומים לבני ישראל

על פי המסופר בחומש במדבר,¹⁴ בשנת הארבעים לנדודי בני ישראל, ביקשו בני ישראל ממלך אדום לעבור בארצו. מלך אדום סירב ואיים במלחמה עם ישראל. אף על פי שבני ישראל הבטיחו ללכת אך ורק בדרך המלך ולשלם בכסף על מים שישתו בדרך, מכל מקום מלך אדום לא הסכים, ואף יצא לקראת ישראל עם צבא, כדי למנוע מהם לעבור בארצו בפועל.¹⁵

לעומת זאת, משה בחומש דברים מספר גרסה שונה: לשיטתו, בני ישראל עברו דרך ממלכת אדום ואף קנו מהם בכסף אוכל ומים.¹⁶ משה אף חוזר על כך בהמשך הפרק, כאשר הוא מספר כיצד שלח שליחים אל סיחון וביקש ממנו לעבור בארצו כפי שעבר באדום ובמואב.¹⁷

דמותו של בלעם

על פי המסופר בחומש במדבר,¹⁸ בלק מלך מואב שלח שליחים אל בלעם כדי שיבוא במיוחד ויקלל את בני ישראל, אך אלוהים אוסר על בלעם לקלל את ישראל.

אף על פי שבלק מציע לבלעם כסף, זהב וכבוד, בכל זאת בלעם מסביר לבלק באופן חד-משמעי כי הוא אינו יכול להמרות את מצוות אלוהים, וממילא הוא "כלי פסיבי" בלבד, כלומר הוא יכול לדבר רק את מה שאלוהים ישים בפיו. בלעם עומד בדיבורו ומברך את ישראל שלוש פעמים; פעמיים על פי הוראת אלוהים ופעם אחת נוספת מיוזמתו. לבסוף, בלעם מקלל את המואבים אף על פי שכיבדוהו, ואף מוסיף ומקלל את עמלק, אויבי ישראל.

לעומת זאת, תיאורו של בלעם בחומש דברים קצר בהרבה, אך משה מתאר את בלעם באופן אחר לגמרי:

וַאֲשֶׁר שָׂכַר¹⁹ עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. וְלֹא אָבָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ
דברים, כג:ה-ו

קשה מאוד לפרש את הפסוקים הללו באופן שמתאים לתיאור המופיע בחומש במדבר. פשט הפסוקים מתאר מצב הפוך; כביכול בלעם הוא זה שרצה לקלל את ישראל ואלוהים הוא זה שהרס לו את התוכניות.²⁰

מקום קבורתו של אהרן

על פי חומש במדבר, אהרן מת בהֹר הָהָר בקצה ארץ אדום:

וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם. וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי יְהוָה וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר.
במדבר, לג:לז-לט

בחומש דברים לעומת זאת, אהרן מת במוסרה:

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו. מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם.
דברים, י:ו-ז

בנוסף, רצף המסעות של בני ישראל משתנה בין חומש במדבר לחומש דברים:

במדבר (פרק ל"ג)	דברים (פרק י')
1. מֹסֵרוֹת	1. בְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן
2. בְּנֵי יַעֲקָן	2. מוֹסֵרָה
3. חֹר הַגִּדְגָּד	3. גֻּדְגֹּדָה
4. יָטְבָתָה	4. יָטְבָתָה

הבעיה מחריפה כאשר שמים לב כי לפי חומש במדבר, בני ישראל עברו ביטבתה ורק לאחר מכן הגיעו להר ההר (שם מת אהרן). אלא שעל פי חומש דברים, אהרן מת במוסרה עוד לפני שבני ישראל עברו ביטבתה.

פרשני המקרא המסורתיים כמובן ניסו את כוחם בלהסביר את הסתירות בין החומשים. הבעיה טמונה בכך שלכל פרשן יש הסבר שונה; אתם מוזמנים לפתוח בעצמכם מקראות גדולות ולהשוות בין פירושי רש"י, אבן עזרא, רמב"ן, חזקוני, ספורנו וכו'. ההסברים השונים של המפרשים מעידים כמובן על כך שלאף אחד מהם אין מושג מהו הפירוש הנכון. אם היה פירוש שכזה, ברור כי הוא לא עבר במסורת, שהרי כל פרשן מנסה את כוחו במציאת תירוץ אחר.

אם חומש דברים אינו מקור נפרד וכל חמשת חומשי תורה הוכתבו למשה מאת האלוהים (כפי שטוענת המסורת הרבנית), אז לא ברור מדוע מלכתחילה יש שינויי גרסאות בין החומשים. האם באמת ייתכן כי אלוהים בכבודו ובעצמו אינו מסוגל להתנסח בבהירות? האם אלוהים סובל משכחה ובלבול? אם לא, אז אולי אלוהים חומד לנו לצון ומבלבל אותנו בכוונה?

התשובה של פרשני המקרא ידועה: בלתי אפשרי שהתורה מכילה סתירות. לכן בלית ברירה, הפרשנים מנסים לטוות סיפור רקע כדי להתאים בין הגרסאות הסותרות. כאמור לעיל, כל פרשן ממציא מליבו סיפור שונה, כאשר כל הבעיה יכולה להיפתר ברגע אחד, אם מבינים כי חומש דברים הוא מקור נפרד, שלא בהכרח מסונכרן עם שאר החומשים.

כמות המעשר

על פי חומש במדבר, בני ישראל צריכים לתת מעשר לשבט הלווים. כמות המעשר היא כפשוטו: עשירית מתבואת הארץ, והוא ניתן ללווים תמורת עבודתם בבית המקדש.²¹

בחומש דברים לעומת זאת, משה מתאר את מצוות המעשר באופן אחר לגמרי:²² המעשר לא שייך ללווים אלא לבני ישראל והם מצווים לקחת את המעשר פיזית או להמיר אותו בכסף, ואז לעלות לרגל לבית המקדש ולחגוג שם את המצווה באכילה ושתיה. רק אחת לשלוש שנים, המעשר ניתן ללווים ביחד עם גרים, יתומים ואלמנות.

חז"ל שמו לב כמובן שיש כאן מצב בעייתי: מצווה זהה מתוארת פעמיים באופן שונה. לכן לא נותרה לחז"ל ברירה אלא לקבוע כי יש צורך להפריש מעשר פעמיים! כך אכן נפסק להלכה: פעם אחת מפרישים מעשר על פי חומש במדבר, הפרשה הנקראת "מעשר ראשון", ופעם נוספת מפרישים על פי המצווה בחומש דברים, הפרשה זו נקראת: "מעשר שני".

מיותר לציין שאין לפרשנות זו רמז בפסוקים; שתי הגרסאות, זו שבחומש במדבר וזו שבדברים, אינן מתייחסות אחת לשנייה, וזו לא מכירה בקיומה של זו. אין בשום מקום אחר בתורה פסוקים שמצווים על הפרשת מעשר פעמיים בשנה, כל אחת מהגרסאות מתארת הפרשה אחת בודדת. יתירה מכך, בכל אחת מהגרסאות הפסוקים משתמשים בביטוי "מעשר", כלומר: עשירית. אלא שלפי הפסיקה המקובלת של חז"ל, כאשר אדם מפריש מעשר פעמיים, הוא למעשה מפריש כמעט חמישית מנכסיו.

בנקודה זו חשוב להדגיש: על פי המסורת הרבנית, הפסיקה הנ"ל אינה נובעת מרציונל פרשני כלשהוא. אם היה רציונל כזה, ניתן היה להפריך אותו בקלות. המסורת הרבנית טוענת את מה שטענה תמיד: כך נמסר למשה רבינו בהר סיני כחלק מתורה שבעל פה.

למי מיועד בשר הבכורות

על פי חומש במדבר, מצווה להפריש את הוולד הראשון של בהמה טהורה ולתת אותו לכהן. הכהן מקריב את הוולד הבכור, ורשאי לאכול את בשרו.²³ הבכור הניתן לכהן הוא אחד מעשרים וארבע מתנות כהונה המפורטות בתלמוד הבבלי,²⁴ וכן נפסק להלכה.²⁵

בחומש דברים לעומת זאת, משה חוזר על מצווה זו אך בגרסה שונה,²⁶ שם הבכור שייך לבעלים של הבהמה ולא לכהן. המצווה היא על הבעלים לעלות לרגל לבית המקדש, להקריב אותו שם ולאכול את בשרו.

במקרה זה, בגלל שבכור יש רק אחד, לחז"ל אין יותר אפשרות לפצל את המצווה לשתי מצוות שונות, כמו שהם עשו במצוות המעשרות שראינו לעיל. לכן על פי הפסיקה המקובלת, גרסת המצווה שבחומש במדבר היא זו שקובעת להלכה, כלומר: הבכור ניתן לכהן, ואילו את הגרסה שבחומש דברים יש לפרש שלא לפי פשוטו של מקרא אלא להיפך; אף על פי שהפסוק פונה במפורש לבעלים כמי שצריך לאכול את בשר הבכור, מכל מקום ההלכה הרבנית מפרשת זאת כאילו הפסוק פונה לכהן, ולא לבעלים. ממש כך.²⁷

מעיון בגרסה שבחומש דברים, ניתן לראות בבירור כי הפרשנות הנ"ל מאולצת במידה קיצונית. אין ולו רמז קטן כי הכתוב פונה לכהן. פשט הכתוב פונה לבעלים, והניסיון לפרש כאילו הכתוב פונה לכהן הוא פתרון "אין ברירה" מובהק.

הפרשנות הנ"ל אף מתעלמת מההקשר כולו: לפני מצוות הבכור, מופיעה בחומש דברים מצוות המעשרות,²⁸ שמיטת כספים,²⁹ ועבד עברי.³⁰ לאחר מצוות הבכור מפורטות מצוות הפסח,³¹ שבועות,³² וסוכות.³³ כל המצוות הנ"ל, מנוסחות בלשון זהה לזו שמופיעה במצוות הבכור, לשון שפונה לכל אדם מישראל ולא לכהנים. בכל המצוות הללו ההבנה הפשוטה והמקובלת היא כי אכן התורה פונה לכל אדם מישראל, ולא לכהנים, לכן אין סיבה להניח שדווקא מצוות הבכור תצא מהכלל.

עשרת הדברות

בתחילת נאומו של משה בחומש דברים, משה מפרט שנית את עשרת הדברות שקיבלו בני ישראל מאת אלוהים במעמד הר סיני, כארבעים שנים קודם לכן.

לעשרת הדברות יש מעמד מיוחד – לפחות באופן עקרוני – בהשוואה לשאר דברי תורה. הסיבה לכך היא פשוטה: עשרת הדברות נאמרו ישירות לאזני בני ישראל מפיו של אלוהים,³⁴ בעוד שאר מצוות התורה נמסרו לבני ישראל בתיווכו של משה.

מעמדם המיוחד של עשרת הדברות ועצם כתיבתם על לוחות הברית, הופכים אותם לסוג של "טקסט קנוני" כבר בתוך התורה עצמה. במילים אחרות: עשרות שנים לפני שספר התורה נמסר לבני ישראל, כבר חלק ממנו לפחות – עשרת הדברות – נכתב ונחתם. לכן מובן מאליו, כי אנו מצפים שבחומש דברים, משה רבינו יצטט את עשרת הדברות בדיוק נמרץ, מילה במילה, אות באות.

אלא שלמרבה ההפתעה, משה מצטט את עשרת הדברות בשינויים קלים. לא מדובר בסטייה משמעותית אך אי אפשר להתעלם מההבדלים, ולהלן העיקריים שבהם:

בחומש שמות נכתב: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", בחומש דברים נכתב: "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ".
בחומש דברים נוספת הוראה מפורטת שגם שורו וחמורו של האדם צריכים לנוח בשבת, ואף נוסף הסבר לכך: "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ". הפירוט וההסבר אינם מופיעים בחומש שמות.
בחומש שמות השבת מנומקת כזיכרון למנוחתו של אלוהים לאחר ששת ימי הבריאה: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ". בחומש דברים, השבת מנומקת כזיכרון לעבדות במצרים ולשחרור מעבדות זו: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת". הבדל זה בין הגרסאות מתבטא בהחלפת פסוק שלם!
בחומש דברים, גם למצוות כיבוד אב ואם נוספו ציווי ונימוק: "כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ … לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ", שאינם מופיעים בספר שמות.
בחומש שמות נכתב: "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר", בחומש דברים נכתב: "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא".
האיסור "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ" המופיע בחומש שמות מוחלף ב- "לֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ" בחומש דברים, וכן נוסף איסור בחומש דברים לחמוד את שדהו של אדם, בנוסף לעבדו, אמתו, שורו וחמורו של האדם, המוזכרים בחומש שמות.

בנקודה זו חשוב לזכור: כאשר משה רוצה להעתיק פסוקים מהחומשים הקודמים, הוא יודע לעשות זאת טוב מאוד. דוגמה טובה לכך היא הפסוקים המתארים את כיבושי סיחון ועוג בחומש במדבר:

וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן
במדבר, כא:לג-לד

שימו לב כיצד משה חוזר על פסוקים אלה בחומש דברים, מילה במילה אך בגוף ראשון:

וַנֵּפֶן וַנַּעַל דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן
דברים, ג:א-ב

מכאן נובע בבירור כי למשה – אילו רצה – לא צריכה להיות כל בעיה להעתיק את עשרת הדברות מחומש שמות אל חומש דברים. אף על פי כן, עושה רושם כי עשרת הדברות "מועתקים" באופן שגוי.

כצפוי, קיימים הסברים מסורתיים כדי להתמודד עם אי ההתאמה בין שתי הגרסאות של עשרת הדברות. בזמן שאתם קוראים את ההסברים להלן, זכרו כי אם שתי הגרסאות היו זהות, אף פרשן מקרא לא היה מרים גבה:

על פי הסבר אחד בתלמוד הבבלי: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו",³⁵ כלומר: אלוהים מסר לבני ישראל במעמד הר סיני את שתי הגרסאות של עשרת הדיברות בבת אחת. לא ברור איך בדיוק זה התבצע, אך מדובר בסוג מסוים של נס. מכל מקום, לא ברור בכלל מה מונע מאלוהים למסור לבני ישראל גרסה אחת ויחידה הכוללת את כל המידע שהוא מעוניין להעביר. במילים אחרות: במקום לכתוב 'זכור' בגרסה אחת ו- 'שמור' בשנייה, ולומר את שתיהן בבת אחת בדרך נס, הרבה יותר פשוט לכתוב פעם אחת בלבד: "זכור ושמור את יום השבת לקדשו". אין שום בעיה באותה גרסה כוללת לנמק את מצוות השבת גם כזכר לששת ימי בריאה וגם כזכר ליציאת מצרים. אפילו את מצוות העדות ניתן לנסח כך: "לא תענה ברעך עד שקר, ולא תענה ברעך עד שווא".
על פי הסבר נוסף בתלמוד הבבלי,³⁶ הגרסה בחומש שמות נכתבה על לוחות הברית הראשונים שאותם משה שבר לאחר חטא העגל, אך הגרסה בחומש דברים נכתבה על לוחות הברית השניים. הסבר זה עומד בסתירה לפסוק מפורש שעל פיו הגרסה בלוחות השניים הייתה זהה לגרסה בלוחות הראשונים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ".³⁷
הסבר שלישי תולה את ההבדלים בכך שהגרסה בחומש דברים נועדה לפרש את הגרסה בחומש שמות.³⁸ על פי הסבר זה, מטרתו של משה באופן כללי בחומש דברים היא או להוסיף מצוות חדשות או לפרש מצוות ישנות, לכן כל הבדל ניתן לקטלג או כהוספה או כהרחבה וביאור של מצוות שכבר נאמרו. גם הסבר זה נראה תמוה, שהרי זה בדיוק התפקיד של תורה שבעל פה, להרחיב ולפרש מצוות שנאמרו בתורה שבכתב בקצרה, לעיתים אף במשפט אחד. במילים אחרות: ממילא תורה שבעל פה מלאה באין ספור פרטים המוסיפים, מרחיבים ומפרשים את דברי התורה שבכתב, אז לא ברור כלל מה תועלת יש בכך שמשה בחומש דברים משנה מילה או שתיים, או אפילו פסוק שלם, כדי לפרש את מה שכבר נאמר בחומש שמות.

מכל מקום, את העובדות לא ניתן לשנות: חומש דברים מציג באופן לא צפוי גרסה שונה לעשרת הדברות, ולמסורת לא נותר אלא לבצע אקרובטיקה פרשנית כדי להצדיק זאת.

רשימת העופות הטמאים

בחומש ויקרא התורה מפרטת את מיני העופות הטמאים, האסורים באכילה. בניגוד לבהמות וחיות שבהם התורה מציינת סימני כשרות – העלאת גרה ופרסה שסועה – לעופות אין סימני טהרה והתורה פשוט מונה את העופות האסורים אחד לאחד:

וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה.

וְאֶת הַדָּאָה וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָהּ.

אֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ.

וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ.

וְאֶת הַכּוֹס וְאֶת הַשָּׁלָךְ וְאֶת הַיַּנְשׁוּף.

וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם.

וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף
ויקרא, יא:יג-יט

הרשימה הנ"ל כוללת עשרים מיני עופות, חוץ מהעטלף שאינו עוף אלא יונק, אך נתעלם מכך כרגע ונניח כי כאשר התורה כותבת עוף, היא מתכוונת לבעלי כנפיים.

בחומש דברים משה חוזר ומפרט את העופות הטמאים:

וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה.

וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ.

וְאֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ.

וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ.

אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַיַּנְשׁוּף וְהַתִּנְשָׁמֶת.

וְהַקָּאָת וְאֶת הָרָחָמָה וְאֶת הַשָּׁלָךְ.

וְהַחֲסִידָה וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְהַדּוּכִיפַת וְהָעֲטַלֵּף
דברים, יד:יב-יח

הרשימה דומה מאוד אלא שכעת משה מונה עשרים ואחת עופות: המין 'דָּאָה' בחומש ויקרא הפך לשני מינים בחומש דברים: 'רָאָה' ו- 'דַּיָּה'. כעת לא ברור מה בדיוק קרה, האם ד' התחלפה ב-ר' ודאה הפכה לראה, או אולי א' התחלפה ב-י' ודאה הפכה לדיה?

התלמוד הבבלי³⁹ מנסה להתמודד עם הבעיה ולהשוות את מנין העופות בין שתי הגרסאות. מעיון בסוגיה ניתן לראות בבירור כי לחז"ל אין מסורת ברורה לגבי הפתרון. חז"ל מנסים למצוא התאמה בין הגרסאות על ידי שימוש בלוגיקה תלמודית, והדעות חלוקות:

לדעת האמורא אביי, המין 'רָאָה' בחומש דברים היא למעשה 'דָּאָה' המוזכרת בחומש ויקרא, והמין 'דַּיָּה' הוא למעשה 'אַיָּה'.
לדעת רבי אבהו, כל השמות – דאה, ראה, איה, דיה – כולם למעשה מין אחד בלבד של עוף דורס.

התלמוד אף מציין כי השינויים בשמות נובעים מרצונו של משה – או התורה – למנוע טעויות, או במילים אחרות: לסגור פינות. כלומר, שלא יבוא אדם להתיר עוף טמא כי הוא קורא לאותו עוף בשם אחר.

הכל טוב ויפה, אך כאמור לעיל, היכן התועלת הגדולה בכל זה? ברצינות, מהו הרווח הגדול המצדיק את כל הטרחה הנ"ל? חשבו על כך: משה טורח לחזור על כל העופות הטמאים, ואף משנה את השמות של כמה מהם, כאשר ממילא התורה שבעל פה – שלפי המסורת נמסרה על ידו(!) – מלאה בשלל פרטים העוסקים בכשרות של עופות, כגון:

כל עוף דורס הוא טמא ואין זה משנה בכלל מה שמו.⁴⁰
גם עופות שאינם דורסים צריכים סימני טהרה מיוחדים, כגון: אצבע יתירה, זפק וקורקבן נקלף.⁴¹
ממילא יש איסור לאכול כל עוף, בלי קשר לשמו ובלי קשר לסימני טהרה שלו, אלא אם כן ידוע מדורות קודמים שהוא טהור!⁴²

אם ממילא תורה שבעל פה כוללת את כל הפרטים וההחרגות הנ"ל, אז אין סיבה למשה להדגיש בחומש דברים כי דאה היא גם ראה, ואיה היא גם דיה, אין בכך כל היגיון.

בנוסף, משה אף יוצר הבדלים נוספים ברשימת העופות: העוף 'רָחָם' בחומש ויקרא הופך מזכר לנקבה, ונקרא בחומש דברים: 'רָחָמָה'. כמו כן, את העוף 'שָּׁלָךְ' משה מזכיר דווקא לאחר הרחמה, ולא לאחר העוף 'כּוֹס', כפי שמופיע בחומש ויקרא.

למיטב ידיעתי, התלמוד לא מספק הסברים להבדלים הנוספים הנ"ל, כי ככל הנראה חז"ל אינם מייחסים לכך חשיבות מרובה. אולי הם צודקים, אך הסקרנות עדיין אינה באה על סיפוקה: מדוע ההבדלים הללו קיימים? האם משה עשה זאת בטעות? בלי כוונה? אולי הוא לא טרח להסתכל בגרסה הראשונה בחומש ויקרא וציטט מהזיכרון? אם זו טעות, מדוע אף אחד לא שם לב לכך? האם בני ישראל לא הפנו את תשומת ליבו לכך? או שמא הוא עשה זאת בכוונה תחילה? אם כן, מדוע? במלוא הרצינות, למה למשה היה כל כך חשוב לשנות את מיקומו של השלך ברשימה?

ברור כי פרשן מקרא נחוש יכול לתרץ את כל הקושיות הללו, אך כל הקושיות האלה צפויות אם חומש דברים הוא מקור נפרד.

חטא זה נזכר פעם נוספת גם בפרק כ"ז, פסוקים י"ב-י"ד [↩]
דברים, א:כב-כג [↩]
דברים, א:לז. בשני מקומות נוספים בחומש משה מאשים שוב את בני ישראל: דברים ג:כו, ד:כא [↩]
במדבר, יג:א-ג [↩]
במדבר, יד:יב. הבדל נוסף הוא שלפי גרסתו של משה בחומש דברים, המרגלים כלל לא מוציאים את דיבת הארץ רעה; הם דווקא אומרים שהיא טובה, והעם הנרגן הוא זה שמסרב לקבל את דבריהם. [↩]
במדבר, יד:מה [↩]
דברים, א:מד [↩]
דברים, א:לז-לח [↩]
במדבר, כז:יב-כג [↩]
שמות, יח:יג-כז [↩]
דברים, א:ט-יח [↩]
דברים, א:ו, וכן חז"ל מפרשים כי 'חורב' הוא הר סיני, ראו: ספרי, דברים, א:ו [↩]
על כך יש מחלוקת בחז"ל; יש הסוברים כי האירוע היה קודם מתן תורה ויש הסוברים כי התרחש לאחריו, ראו: תלמוד בבלי, זבחים, קטז:א [↩]
במדבר, כ:יד-כא [↩]
ראו גם: במדבר, כא:ד, שם מסופר שנית כי בני ישראל סבבו את ארץ אדום ולא עברו בה [↩]
דברים, ב:ב-ח. שימו לב כי הביטוי "עוברים בגבול" האמור בדברים ב:ד, פירושו מעבר בתוך ממלכת אדום ולא מחוצה לה. כך מתרגם אונקלוס את הביטוי, והמשמעות מתאימה גם לגרסת הסיפור של חומש במדבר בפרק כ', שם הביטוי מופיע פעמיים בפסוקים י"ז ו- כ"א, ואונקלוס מתרגם את הביטוי באופן דומה. גם כשביקשו בני ישראל לעבור בגבול סיחון בפרק כ"א, פסוקים כ"ב-כ"ג ניתן לראות כי לביטוי יש משמעות דומה [↩]
דברים, ב:כז-כט [↩]
במדבר, כב:ב עד כד:כה [↩]
כלומר: בלק [↩]
שימו לב כי כבר בתוך חומש במדבר יש מסורת נוספת לגבי בלעם המוזכרת בפרק ל"א פסוקים ח' ו- ט"ז. זוהי מסורת נפרדת כי בלעם מוצג כחלק מבני מדין ואף נהרג ביחד עם מלכי מדין. זאת לאחר שבפרק כ"ד פסוק כ"ה נאמר כי בלעם חזר למקומו, כלומר: לא למדין אלא לארם נהריים, כפי שמופיע בפרק כ"ב פסוק ה' וכן בפסוקים מחומש דברים שצוטטו למעלה. בנוסף, על פי פרק ל"א בחומש במדבר, חטאו של בלעם היה בכך שיעץ לבנות מדין לפתות את ישראל, ולא בגלל שניסה לקלל את ישראל. [↩]
במדבר, יח:כא-כד [↩]
דברים, יד:כב-כו, וכן יב:יז-כא. [↩]
במדבר, יח:ח-יח. [↩]
בבא קמא, קי:ב [↩]
משנה תורה לרמב"ם, בכורות, פרק א', הלכה א' [↩]
דברים, טו:יט-כג [↩]
משנה, בכורות, ד', א'. וכן משנה תורה לרמב"ם, בכורות, א', ח' [↩]
דברים, יד:כב-כט [↩]
דברים, טו:א-יא [↩]
דברים, טו:יב-יח [↩]
דברים, טז:א-ח [↩]
דברים, טז:ט-יב [↩]
דברים, טז:יג-יז [↩]
דברים, ד:יב-יג, וכן מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת יתרו, מסכתא דבחדש יתרו, פרשה ד'. בתלמוד הבבלי מסכת מכות דף כ"ג עמוד ב' מובאת דעת אמוראים המתנגדת לדעת התנאים במכילתא. לשיטתם, בני ישראל שמעו מפי אלוהים רק את שתי הדברות הראשונות בלבד. [↩]
ראש השנה, כז:א [↩]
בבא קמא, נד:ב [↩]
שמות, לד:א [↩]
הרעיון מופיע ברמב"ן על שמות כ:ז, וכן באבן עזרא על שמות כ:א, ומבוסס כנראה על התלמוד הבבלי, מסכת חולין סג:ב, שם התלמוד מיישם את הרעיון על ההבדלים ברשימת העופות הטמאים שמוזכרים גם בחומש ויקרא וגם בחומש דברים [↩]
חולין, סג:ב [↩]
משנה, חולין, ג', ו' [↩]
תלמוד בבלי, חולין סה:א [↩]
שולחן ערוך, יורה דעה, סימן פ"ב [↩]