תפיסת האלוהות של מחברי התורה, חלק ד': הפנתאון של יהוה

בדתות הקדומות של המזרח התיכון – ובפרט בדת הכנענית – היה מקובל להאמין כי האלים חולקים את המרחב הגיאוגרפי, כאשר לכל אל יש טריטוריה מסוימת המאוכלסת בקבוצה אתנית.

במיתולוגיה הכנענית למשל, ראש הפנתאון נקרא בפשטות: אֵל, כלומר: זה היה שמו הפרטי, אֵל. הוא תפקד כשליט עליון, ולכן נקרא גם: 'אֵל עֶלְיוֹן'. לעיתים – ובפרט בקטעי שירה כנענית – הוא נקרא רק ע"י שם התואר: 'עֶלְיוֹן', באותו אופן שבו אנו מתייחסים היום ליהוה באמצעות שמות תואר בלבד (דוגמה קלאסית לכך ניתן לראות בפיוט: 'אהוב מהר המור').¹ בלשון העברית השם 'אֵל' הפך לשם גנרי המתייחס לאלוהות באופן כללי, באותו אופן שבו אֵלִיל (Elil) – שמו של ראש הפנתאון השומרי – הפך בלשון העברית לשם גנרי המתאר את אלוהי שאר העמים.²

ע"פ המיתולוגיה הכנענית, ראש הפנתאון אֵל התחתן עם האלה אֲשֵׁרָה ויחד הולידו 70 בני-אלים, כגון: בַּעַל, עֲנָת, יָם, מוֹת, עַשְׁתֹּרֶת, שֶׁמֶשׁ, שָׁלֵם, שַׁחַר וכו'.³ אמנם אֵל הוא זה שעמד בראש הפנתאון, אך כל אחד מילדיו קיבל טריטוריה נפרדת, והם אלו שבפועל מָשְׁלוּ בעולם וניהלו אותו. הדת היהודית צמחה מתוך המרחב הכנעני ולכן הושפעה ישירות מהמיתולוגיה הכנענית הנ"ל. ההבדל בין המיתולוגיה הכנענית ליהודית הוא בתפקידים: בכנענית 'אֵל' הוא ראש הפנתאון ואלים נחותים יותר שולטים על אומות העולם, וביהדות יהוה הפך להיות ראש הפנתאון והאלים הפכו לשרים/מלאכים ושאר שוכני שמיים השולטים על אומות העולם. כיצד?

כידוע, גם במסורת היהודית קיימת האמונה כי העולם כולו מאוכלס בשבעים אומות. אמונה זו מופיעה בתורה עצמה בחומש בראשית פרק י', המתאר את תולדות בני נח. בפרק זה החומש מונה את 70 צאצאי נח וכיצד נפרדו זה מזה לאחר המבול, כאשר כל אחד מצאצאי נח מתפקד כאב קדמון של אומה מסוימת, באותו אופן שבו אברהם נחשב אב האומה הישראלית. בתפיסתם של מחברי החומש, אותן 70 אומות למעשה אכלסו את המזרח התיכון, שהיה למעשה רוב או אפילו כל העולם המוכר למחברי החומש באותה תקופה. כל אומה דיברה כמובן בשפה שונה, ומכאן הביטוי "שבעים לשון" המופיע בחז"ל בהרבה מקומות, כמתאר את סך השפות השונות בעולם.⁴

בדומה למיתולוגיה הכנענית, גם בדת היהודית התפתחה האמונה כי כל אומה ואומה קיבלה שר/מלאך מיוחד שיהיה אחראי עליה; כך יעקב אבינו נלחם עם השר של אומת אדום, אומה שהאב הקדמון שלה היה עשיו, אחיו של יעקב.⁵ גם דניאל בחזיונו ראה את שר אומת יוון וכן את שר אומת פרס הנקרא דוּבִּיאֵל.⁶ הקשר בין כל אומה לשר שלה הוא הדוק: כאשר האומה סובלת ומושפלת, גם השר שלה סובל ומושפל בהתאם, ולהיפך; כך השר של מצרים "חטף על הראש" בזמן שהמצרים טבעו בים.⁷ אך מה לגבי האומה הישראלית? מי השר שלה? מי אחראי עליה? התשובה פשוטה: יהוה בכבודו ובעצמו!⁸.

אין זה מפתיע שממצאים ארכאולוגיים מעידים כי בישראל הקדומה הפולחן הדתי כלל סגידה ליהוה ביחד עם בת זוגתו אשרה, שהייתה מלכתחילה בת זוגתו של ראש הפנתאון הכנעני אֵל. יוצא מכאן כי אמנם יהוה דחק את אל הצידה והפך להיות ראש הפנתאון, אך מכל מקום יהוה לא הפך מיד להיות שליט בלעדי אלא רק לאחר זמן, ובמשך תקופה מסוימת שלטו בדת העברית הקדומה שני אלים: יהוה הזכר ובת זוגתו הנקבה אשרה.⁹

עדויות מובהקות לכך נמצאו בחפירות בשני אתרים. הראשון הוא חורבת תימן, אתר ארכאולוגי במזרח סיני, לא רחוק מגבול ישראל-מצרים (בצד המצרי). האתר היה מיושב במאות ה-9 וה-8 לפני הספירה, כלומר: בזמן מלכות שלמה ובתקופה שלאחריו. האתר השני הוא חורבת אל-כום הנמצא במערב הר חברון, ומתוארך למאה ה-8 ו-7 לפנה"ס. באתרים נתגלו כתובות שבהם יהוה ואשרה מוזכרים ביחד בתור האלים המברכים, כגון:

1. אמר ליהלי וליועשה ול[—], ברכת אתכם ליהוה שמרן ולאשרתה.
2. אמר לאדני השלם את ברכתך ליהוה תמן ולאשרתה יברך וישמרך ויהי עם אדני
3. אוריהו השר כתבו, ברוך אוריהו ליהוה נוצרי ולאשרתו,¹⁰ הושע לו לאוריהו.

בצמוד לכתובות נמצאו ציורים שונים, כאשר אחד מהם מעניין במיוחד. מדובר בציור בו רואים שתי דמויות: האחת דמות גדולה זכרית עם איבר מין, והדמות השניה נקבית קטנה יותר עם שדיים. מעל הדמויות מופיעה הברכה ליהוה שומרון ולאשרה שלו:

בנוסף, שימו לב כיצד הברכות מתייחסות ליהוה בצירוף מקום ספציפי, כלומר: יהוה שומרון, יהוה תימן. התייחסות שכזו הייתה נפוצה ומקובלת במרחב הכנעני של אותה תקופה, וניתן למצוא אותה גם ביחס לאלים אחרים, כגון: בַּעַל. לאורך כל המקרא ניתן למצוא מקומות ואתרים רבים שלהם האל בַּעַל מיוחס באופן מקומי: בעל פעור,¹¹ בעל מעון,¹² בעל צפון,¹³ בעל פרצים,¹⁴ בעל חרמון,¹⁵ בעל זבוב¹⁶ וכו'

בהקשר זה, ישנם מספר פסוקים בשירת האזינו שכדאי לתת עליהם את הדעת:¹⁷

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ.

כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ".

מסתבר כי הפסוק הראשון מופיע גם במגילות ים המלח, אך בגרסה שונה: "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי אֱלֹהִים".¹⁸ במידה ולא שמתם לב, הביטוי: 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' בחומש דברים שבידינו, מופיע במגילות ים המלח בגרסה שונה: 'בְּנֵי אֱלֹהִים'. גרסה זו של הפסוק מתארת כיצד 'עֶלְיוֹן' חילק את עמי העולם, 'גּוֹיִם', במעין סוג של הגרלה לכל אחד מאותם 'בְּנֵי אֱלֹהִים'.

הפסוקים לעיל משירת האזינו משקפים באופן מובהק את המיתולוגיה הכנענית, בה כל אחד מאלי העולם קיבל עם משל עצמו בתור נחלה או ירושה. המקום הגיאוגרפי שבו יושב כל עם, גם הוא הופך לנחלתו של האל הרלוונטי של אותו עם.

שאר הפסוקים מתארים מהי אותה נחלה או ירושה שבה זכה יהוה. מפסוקים אלה נוצר הרושם כי יהוה הוא אחד מאותם אלים, ודי ברור כי הוא אל משני בהשוואה לאותו אל 'עֶלְיוֹן'. גם נראה כי יהוה מקבל את ישראל לעם כאשר העם עדיין קטן, שולי וחסר חשיבות. יהוה פורש על עם ישראל את חסותו, כמו אפוטרופוס המוצא ילד יתום ולוקח עליו בעלות. עם ישראל הופך להיות הנחלה של יהוה, ובתהליך הדרגתי העם ואֱלֹהָיו מקבלים כוח ועוצמה ומשתלטים על ארץ כנען כולה.

התורה לאורכה מדגישה את האופי האתני של יהוה כאלוהות, כלומר: כיצד יהוה הוא למעשה האלוהות האישית של בני ישראל כקבוצה אתנית, אלוהות שלקחה בעלות על אותה קבוצה. למעשה, זה מה שהופך את יהוה לאלוהים במרחב הכנעני הקדום – הקשר המיוחד שלו לקבוצה אתנית ספציפית: "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים",¹⁹ וכן: "וְאֶתְכֶם לָקַח יְהוָה וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה";²⁰ ניתן לראות כיצד יהוה קיבל את עם ישראל כנחלה, מעין ירושה שהפכה להיות פרוייקט אישי שלו. זה ההישג הגדול של יהוה לעיני העמים מסביב, הישג שמתבטא בפריסת חסות על בני ישראל כקבוצה אתנית, הוצאה שלהם בכוח מתוך שעבוד שהיו נתונים בו תחת קבוצה אחרת (המצרים), ולאחר מכן סיוע בכיבוש ארץ כנען. על ידי כך יהוה הופך להיות האל המיוחד והפרטי של בני ישראל: "וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה … אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים".²¹

כך, יהוה – באמצעות מסע הכיבושים של עם ישראל – הצליח לכבוש את המרחב הכנעני; יהוה אלוהי ישראל הביס ודחק הצידה את אלוהי העמים המקומיים בכנען. שירת הים מתארת זאת באופן מפורש; שימו לב כיצד השירה מודה בקיומם של אלים אחרים שנכנעו ליהוה, לאחר שהמיט עליהם אימה ופחד בזמן שהוביל את עמו ישראל במסע הכיבושים המוצלח: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִים יְהוָה, מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ … נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ … אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד … תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד … עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה, עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ".²²

גם בעשרת הדברות, יהוה מכריז כי: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי … לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא".²³ שימו לב כי יהוה כלל לא שולל את קיומם של אלים אחרים, הוא פשוט אוסר על בני ישראל לבגוד בו ולעבוד אלים זרים. יהוה במובן זה מקנא לבני ישראל כמו שגבר מקנא לאשתו שלא תבגוד בו עם גברים זרים.

אם נחזור להבדל הגרסאות בין החומש לבין מגילות ים המלח, השאלה המתבקשת היא: מהי הגרסה "הנכונה", או המקורית של הפסוק בשירת האזינו? האם גרסת החומש (לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל) או גרסת מגילות ים המלח (לְמִסְפַּר בְּנֵי אֱלֹהִים)?

קשה לדעת בוודאות, אך סביר להניח כי גרסת מגילות ים המלח היא המקורית, וגרסת החומש היא צנזורה של עורכי התורה. הסיבה לכך פשוטה: בגרסת החומש הפסוק מאבד ממשמעותו ואינו מובן, שהרי הפסוק מתאר את מה שקרה בעולם בעבר הרחוק בימים שכבר "נשכחו" כביכול (זְכֹור יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר), בתקופות מוקדמות בהיסטוריה בהם הארץ נתחלקה לאומות העולם (בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם), ועמים שונים הופרדו לטריטוריות שונות (יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים) וכו'. עם ישראל עוד לא נולד בימים קדומים אלה, ולכן לביטוי: "לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" אין משמעות מובנת. פרשני המקרא הבינו כי הביטוי: "לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" מתייחס כנראה לשנים עשר שבטי ישראל או לשבעים בני יעקב שירדו למצרים,²⁴ אלא שכך או כך למונח "יִשְׂרָאֵל" אין מקום בפסוק לאור ההקשר שלו.²⁵

חוץ משירת האזינו, הביטוי "בְנֵי אֱלֹהִים" כביטוי המתייחס לפמליה של יהוה, מופיע במלוא הדרו גם בחומש בראשית. בפרק ו', התורה מתארת כיצד התרבו בני האדם בארץ, וכיצד נולדו להם בנים ובנות. לאחר מכן, התורה מספרת כי: "בני האלוהים" ראו את בנות האדם היפות, חמדו אותן, לקחו אותן לנשים, הזדווגו איתן, וכתוצאה מכך נולדו להם "נְפִילִים", ענקים בני תערובת:

וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם.

וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ.

וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.

הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם, הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.

מבחינת הנרטיב הסיפורי, שני הפסוקים הראשונים קלים מאוד להבנה, והפרשנות שלהם מתמקדת בעיקר סביב הביטוי "בְנֵי הָאֱלֹהִים". רש"י ושאר פרשני המקרא פירשו את המונח "בני האלוהים" כמתייחס לבני אדם בתפקיד שלטוני כלשהוא, כגון: שרים, שופטים וכו' (בהמשך המאמר נתייחס לפרשנות זו). פרשנות זו מבוססת על דברי ר' שמעון בר יוחאי במדרש,²⁶ בו הוא מקלל את מי שמפרש אחרת בניגוד לדעתו, דבר המרמז כי ייתכן והפרשנות של ר' שמעון כנראה לא הייתה נפוצה בעם בתקופתו, ור' שמעון למעשה מנסה לשלול את הפרשנות הנפוצה ע"י מעשה קיצוני, ולכן הוא נדרש לקלל באופן חמור כל פרשנות אחרת.

הפסוק השלישי קשה מאוד להבנה, ומשמעותו אינה ברורה לחלוטין, בעיקר כי הפסוק אינו מפורש מספיק. בנוסף, המילים "יָדוֹן" ו- "בְּשַׁגַּם" אינן מופיעות בשום מקום אחר במקרא, ועקב כך נאמרו מספר פירושים שונים בביאור פסוק זה. מכל מקום, הפרשנות המדויקת של הפסוק אינה קריטית לנושא הנידון (כלומר: לשאלת התפיסה המונותאיסטית של התורה). יהא הפירוש הנכון אשר יהא, דבר אחד ברור: הפסוק השלישי מתאר תגובה של יהוה למעשה של בני-האלוהים עם בנות האדם המתואר בשני הפסוקים הקודמים, ועושה רושם כי יהוה לא מרוצה ממה שקרה, או "לא מאשר" את המתרחש. מכל מקום, בין אם יהוה מרוצה או לא, ברור כי המעשה של בני-האלוהים עם בנות האדם גורם ליהוה לקבל החלטה חדשה, ולעשות שינוי מהותי בטבע העולם.

בדומה לשני הפסוקים הראשונים, גם הפסוק הרביעי והאחרון קל מאוד להבנה; הפסוק מתאר את צאצאי הזיווג של אותם בני-אלוהים עם בנות האדם. הצאצאים הם נְפִילִים, כלומר: יצורים ענקים, גבוהים וגדולים במיוחד בהשוואה לרוב בני האדם. נפילים אלה – מן הסתם עקב גודלם – היו מסוגלים למעשי גבורה, מעשים שבעקבותיהם נפילים אלה קנו לעצמם שֵּׁם, כלומר: מוניטין (הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם). כבר בשלב זה ניתן לראות את הקושי הבולט בפרשנות של מפרשי המקרא לביטוי "בני אלוהים": אם מדובר בבני אדם רגילים – שרים ושופטים – שהזדווגו עם נקבות אנושיות, אז לא ברור מדוע דווקא לשרים ולשופטים נולדים צאצאים ענקים, שנבדלים משאר בני האדם הרגילים.

קיומם של ענקים מוזכר גם במקומות אחרים בתורה, כגון בפרשת המרגלים בחומש במדבר: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק … אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם … וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".²⁷ תיאורים דומים ניתן למצוא גם בחומש דברים בדברי משה לבני ישראל בערבות מואב לפני הכניסה לארץ כנען.²⁸

רש"י ושאר פרשני המקרא – בעקבות חז"ל – התייחסו לאותם ענקים כיצורים בעלי קומה גבוהה ביותר, וזאת בזכות אותה הזדווגות של בני-האלוהים עם בנות האדם.²⁹ התלמוד הבבלי אף מציין את השמות של שניים מבני האלוהים שירדו לארץ להזדווג עם בני האדם, שני מלאכי חבלה בשם: עֻזָּא ועֲזָאֵל.³⁰ גם עוג מלך הבשן מתואר בחומש דברים כאחד מאותם אחרוני ענקים ששרדו עד לימיו של משה רבינו, לפני שנעלמו לגמרי מן העולם,³¹ והתלמוד אף מוסיף לתאר את עוג כבנו של המלאך הרע שַׁמְחֲזַאי.³²

מכל האמור לעיל, ברור כי מחברי התורה מסבירים לקורא בחומש בראשית מנין הגיעו כל אותם ענקים המוזכרים בשאר החומשים. מחברי התורה מספרים לקורא כי הענקים שעליהם שמע לא נולדו סתם, אלא יש לכך סיבה: הם ענקים כי הם למעשה תוצר של זיווג בן נקבות אנושיות לישויות שמימיות, יצורים על-אנושיים, מלאכים או שדים מסוג זה או אחר. הביטוי "בני-אלוהים" מקביל גם לביטוי: "בני הנביאים" המוזכר בספר מלכים,³³ ופירושו: אנשים השייכים לקבוצת הנביאים, או במילים אחרות: למועדון הנבואה. כך גם "בני אלוהים" הם אלה השייכים למועדון האלוהות, או: לפמליה של יהוה ולפנתאון שלו.

לדוגמה: גם בספר איוב הפמליה של יהוה מתוארת באמצעות הביטוי בני-אלוהים: "וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְהוָה, וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם".³⁴ בסוף ספר איוב, יהוה בעצמו מתגלה לאיוב ועונה לו על טענותיו, ומתאר כיצד ברא עולם ומלואו, וכיצד בני-אלוהים וכל הפנתאון השמיימי מריעים יחד בחדווה לנוכח הבריאה המופלאה: "וַיַּעַן יְהוָה אֶת אִיּוֹב … אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ … עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ … בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים".³⁵

נראה כי מחברי התורה בחומש בראשית אף מנצלים את ההזדמנות כדי להסביר לקורא בתקופתם מדוע בני אדם לא מגיעים יותר לגיל המופלג של הדורות הראשונים של האנושות, בהם בני אדם חיו מאות רבות של שנים, כפי שהתורה מדווחת. ההסבר טמון בפסוק: "וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה". רוב פרשני המקרא מפרשים כי "מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" הכוונה לכך שיהוה נותן לבני האדם אַרְכָּה של 120 שנים, כלומר: הזדמנות נוספת לחזור בתשובה לפני שיהוה מביא עליהם מבול.³⁶ לעומת זאת, המלבי"ם מפרש כי "מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" הכוונה שיהוה החליט להגביל את שנות חיי האדם ל-120 שנים בערך, לכל היותר. הגבלה זו אינה נכנסת לתוקף מיד, אלא חיי האדם יתחילו מכאן והלאה להתקצר באופן הדרגתי. הסיבה לכך היא כי יהוה הגיע למסקנה שלא כדאי שהרוח האלוהית – כלומר: הנשמה – תהיה בתוך הגוף החומרי של האדם לכל כך הרבה שנים, כי לבסוף הגוף החומרי – כלומר: הבשר – ישחית אותה, ולכן מומלץ להגביל את שנות חיי האדם. המלבי"ם אף מציין (בעקבות מדרש חז"ל),³⁷ כי מספר השנים האמור בפסוק – 120 שנה – מתכתב עם ימי חייו של משה: "וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ".³⁸ על פי פרשנות זו, נראה כי מחברי התורה מנצלים את ההזדמנות כדי להציג לקורא פתרון לגבי תעלומת קוצר חייו של האדם בהשוואה לדורות ראשונים.

כצפוי, התפיסה כי יצורים על-אנושיים בממלכת השמיים יורדים לארץ ומזדווגים עם נשים רגילות הייתה תפיסה נפוצה מאוד בעולם העתיק, ובפרט בתרבויות המזרח התיכון סביב ארץ כנען. מחברי התורה היו שותפים לתפיסה זו, וברור כי הפסוקים הנ"ל משקפים את דעותיהם. אלה הסוברים כי בני-אלוהים הם שרים ושופטים – מנסים להשתחרר מהתפיסות הפרימיטיביות בדבר זיווג בין מלאכים ובנות-אדם, ולכן הם משליכים רטרואקטיבית את דעתם האישית על מחברי התורה.

מקבילה מפורטת יותר לסיפור "בני-האלוהים" המובא בחומש בראשית, ניתן למצוא בספר חנוך, שנכתב במאה ה-3 לפנה"ס. הספר נכתב על ידי יהודים כמובן – הוא אינו שייך למיתולוגיה של אומות העולם – אך בסופו של דבר, ספר חנוך נשאר מחוץ לספרי התנ"ך הקאנונים שהתקדשו ביהדות. התיאור בספר חנוך משופע בפרטים, ומומלץ מאוד לקרוא אותו במקור, אך בקצרה: הספר מתאר כיצד 200 מלאכים בפיקודו של שַׁמְחֲזַאי ירדו לארץ על הר חרמון ונאפו עם נשים אנושיות. הנפילים שנולדו להם, הם אלה שהשחיתו את בני האדם והביאו חורבן גדול, והם האחראים לעוול ולחמס שנפוץ בארץ באותה תקופה. המלאכים הטובים (מיכאל, רפאל וכו') הם אלה שעתרו ליהוה שיתערב בנעשה, ובעקבות זאת אלוהים הביא את המבול על הארץ.³⁹

להלן מספר דוגמאות נוספות לתפיסות הקדומות בעולם העתיק בדבר הזיווג בין אלים לבין בני-אדם:

1. במיתולוגיה הכנענית ניתן למצוא את: "הולדת שחר ושלם", קטע שירה המתאר כיצד ראש האלים בפנתיאון הכנעני – שנקרא בפשטות: אֵל – הזדווג עם אישה והוליד את שַׁחַר ושָׁלֵם, שהפכו לאל הזריחה ואל השקיעה, בהתאמה.
2. במיתולוגיה היוונית, אָכִילֵס נולד לפֵּלֶאוּס האנושי ולאלה תֵטיס. דמות נוספת היא הֶרְקוּלֶס, שהיה בנם של האישה אַלְקְמֶנֶה והאל זֶאוּס. כל אלה היו כמובן גיבורים מפורסמים, או בלשון התורה: אַנְשֵׁי שֵּׁם. אכילס לבסוף מת, אך הרקולס הפך לאל והצטרף לפנתיאון האלילי.
3. במיתולוגיה הבבלית ניתן למצוא את האֶפּוֹס "עלילות גילגמש", שהיה בעצמו יצור תערובת: שמו של אביו היה לוֹגֶלְבַנְדָּה, והוא היה מלך אנושי, אך אימו הייתה אלה בשם נִנְּסוּן: "גִלְגַמֶש – מֵאָז יוֹם הִוָּלְדוֹ דָּגוּל שְמוֹ, שְנֵי־שְלִישִים מִמֶּנּוּ – אֵל, שְלִיש מִמֶּנּוּ – אָדָם".⁴⁰ סופו של גלגמש דומה לסופם של הרקולס ואכילס: בגרסאות מסוימות של האפוס הבבלי גלגמש מת, אך בגרסאות אחרות הוא הפך לאל השְׁאוֹל.⁴¹

עם יד על הלב: אם את פסוקי התורה המתארים את מעשה הזיווג של בני האלוהים עם בנות האדם היינו קוראים בכתבי הקודש של דתות אחרות או בסיפורי המיתולוגיה של אומות העולם – לא בחומש בראשית – האם היינו מקדישים דקה של מאמץ פרשני כדי לשנות את משמעות הכתוב? ברור שלא. אף אחד לא היה מרים גבה, שהרי ברור לכולנו כי בעולם העתיק, אנשים האמינו כי אלים מזדווגים עם בני אדם ומולידים ענקים. אם כך, מנין ההצדקה לעוות ולשנות את המשמעות הברורה והפשוטה של פסוקי התורה?

1. הפיוט עוקב אחרי סדר הא"ב, ומתחיל כך: אָהוּב מֵהַר הַמּוֹר נָתַן לִי מוֹרָשָׁה, בָּרוּךְ מֵהַר הַמּוֹר נָתַן לִי מוֹרָשָׁה, גִּבּוֹר מֵהַר הַמּוֹר נָתַן לִי מוֹרָשָׁה וכו'. ברור כי התארים אהוב, ברוך, גיבור וכו' הם למעשה כינוי ליהוה בעצמו. [↩]
2. דוגמה נוספת היא: שַׁמַשׁ (Shamash) – שזהו שמו של אל השמש האכדי – או המקבילה הכנענית-נקבית שלו (Shamshu), אלת השמש הכנענית. בלשון העברית מילה זו מציינת את הכוכב שמאיר על כדור הארץ. [↩]
3. שחר ושלם נולדו מהזדווגות של אֵל עם נשים רגילות בנות תמותה. [↩]
4. עובדת השפות השונות של אומות העולם מוסברת בתורה באמצעות סיפור מגדל בבל. הסיפור אמנם מופיע בפרק י"א – לאחר רשימת בני נח – אך לפי המסורת הרבנית מגדל בבל התרחש בימיו של פלג, נין-נכדו של נח (סדר עולם רבה, פרק א'). כעונש על מגדל בבל, יהוה גרם לכל אומה לדבר בשפה שונה (פרקי דרבי אליעזר פרק כד). גם התורה ניתנה בשבעים לשון כדי שכל אומות העולם יבינו אותה ולא יהיה להם פתחון פה לומר כי דחו אותה בגלל שלא הבינו (שבת, פח:ב). גם דייני הסנהדרין נדרשים להבין 70 לשון כדי שלא יצטרכו לשמוע עדות מפי מתורגמן (סנהדרין, יז:א). גם משה רבינו לפני מותו ביאר את התורה לבני ישראל בשבעים לשון (תנחומא, דברים, ב). [↩]
5. בראשית לב:כה-לג, בראשית רבה עז, ג [↩]
6. דניאל פרק י', יומא עז:א [↩]
7. דברים רבה, א, כב [↩]
8. פרקי דרבי אליעזר פרק כד, תרגום יונתן על דברים לב:ח, הרמב"ן על במדבר יא:טז ודברים ד:יט, מהרש"א חידושי אגדות על כתובות סו:ב [↩]
9. שני ספרים העוסקים בנושא הם: "הָאֵלָה הָעִבְרִיָּה" (The Hebrew Goddess) מאת רפאל פטאי, וגם: "האם ליהוה הייתה אשה?" (Did God Have a Wife) מאת ווילאם דבר (William Dever). [↩]
10. נוצרי פירושו: השומר שלי, כלומר יהוה שומר עלי [↩]
11. שם הר או מקום גבוה שאליו לקח בלק את בלעם כדי שיקלל את בני ישראל: "וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן" (במדבר כג:כח), וזה גם שם האליל שאותו עבדו בני ישראל לאחר מכן: "וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כה:ג). [↩]
12. מעון היא עיר בעבר הירדן המזרחי, בנחלת בני גד וראובן: "יָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר. עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן" (במדבר לב:ב-ג). העיר בעון היא למעשה העיר מעון המוזכרת בהמשך הפרק ביחד עם שאר הערים: "וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת חֶשְׁבּוֹן וְאֶת אֶלְעָלֵא וְאֵת קִרְיָתָיִם. וְאֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם וְאֶת שִׂבְמָה וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ" (במדבר לב לז:לח). [↩]
13. השם "בעל צפון" מציין את האל הכנעני בַּעַל כשליט הר קֶל (Jebel Aqra) ששמו העתיק בשפות השמיות היה: צפון (Saphon). פולחן האל נדד דרומה למצרים, והוא שם המקום שבסמוך אליו עברו בני ישראל ביציאתם למצרים: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם." (שמות יד:ב). [↩]
14. שם הר שכבש דוד מידי פלישתים (שמואל ב ה:כ) ומוזכר בישעיהו: "כִּי כְהַר פְּרָצִים יָקוּם יְהוָה כְּעֵמֶק בְּגִבְעוֹן יִרְגָּז" (ישעיהו כח:כא), וראו פירוש מצודת דוד על הפסוק. [↩]
15. חרמון הוא רכס ההרים הידוע בגבול ישראל-סוריה. ההר היה כנראה מקודש לפולחן כנעני ולכן שמו נגזר מהשורש השמי ח.ר.מ. שפירושו: בלתי נגיש, אסור לנגיעה: "חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת" (שופטים ג:ג). [↩]
16. אל מקומי שהיה האלוהות של העיר הפלישתית עקרון: "וַיִּפֹּל אֲחַזְיָה בְּעַד הַשְּׂבָכָה בַּעֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן וַיָּחַל וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ דִרְשׁוּ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן אִם אֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה" (מלכים ב א:ב). [↩]
17. דברים, לב:ח-יא [↩]
18. מגילה 4QDeut[j], בקישור כאן וכאן. [↩]
19. שמות, כ:ב [↩]
20. דברים, ד:כ [↩]
21. ויקרא, כו:מה כה:לח [↩]
22. שמות, טו:יא-טז [↩]
23. שמות, כ:ב-ד [↩]
24. רש"י, רשב"ם ועוד. [↩]
25. שירת האזינו חותמת בפסוק: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דברים, לב:מג). גם פסוק זה מופיע בגרסה שונה במגילות ים המלח: "הַרְנִינוּ שָׁמַיִם עִמּוֹ וְהִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָּל אֱלֹהִים" (מגילת 4QDeut[q]). שימו לב כיצד הפסוק במגילות ים המלח מאשר את קיומם של אלוהויות נוספות מלבד יהוה, ואף מצווה עליהן להשתחוות לו ולהודות בעליונותו של יהוה, דבר שמרמז על כך שיהוה לא בהכרח היה מלכתחילה במעמד גבוה בפנתאון האלים. [↩]
26. בראשית רבה, פרק כ"ו, סימן ה'. [↩]
27. במדבר, יג:כב,כח,לג [↩]
28. דברים, פרק ב [↩]
29. ראו רש"י ורמב"ן על במדבר יג:לג, וכן בתלמוד הבבלי סוטה לה:א, לד:ב. [↩]
30. יומא, סז:ב [↩]
31. דברים, ב:יא, ג:יא. [↩]
32. נידה, סא:א [↩]
33. מלכים ב, ב:טו [↩]
34. איוב, א:ו [↩]
35. איוב, לח:א-ז [↩]
36. ראו רש"י, אבן עזרא, רבינו בחיי, ספורנו, בעקבות תרגום אונקלוס על הפסוק (בראשית, ו:ג). [↩]
37. בבלי, חולין, קלט:ב. [↩]
38. דברים, לד:ז. [↩]
39. ספר חנוך א', פרקים ו-י. גרסה מקוצרת יותר של הסיפור (בדומה לחומש בראשית) ניתן למצוא בספר חיצוני נוסף הנקרא: ספר היובלים, בפרק ה'. [↩]
40. תרגום מתוך: "בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום" (ש. שפרה ויעקב קליין, הוצאת עם עובד, תשנ"ז, עמ' 187). [↩]
41. בגרסאות המוקדמות של האלף השני לפנה"ס גלגמש מת, אך בגרסאות מאוחרות יותר מן האלף הראשון לפנה"ס הוא הפך לאל. [↩]