שמץ של מושג | תפיסת האלוהות של מחברי התורה, חלק ו': מהיכן יהוה הגיע?

כאמור לעיל בהקדמה, התורה – באופן כללי – אינה מתארת את יהוה כישות קוסמית מופשטת, אלא דווקא בתור אל מקומי, אמנם על-אנושי אך מוגבל מהרבה בחינות, כזה שיכול להתגשם בדמות אנוש ואף עושה זאת בפועל וכו'. לאורך התורה כולה נמצא מידע רב לגבי מקומו ודמותו של יהוה, מידע המפוזר בפסוקים נפרדים במקומות שונים בתורה.

המקום הראשון בו נוכל למצוא רמזים למקומו הגאוגרפי של יהוה, הוא בקטעי השירה המופיעים בסוף חומש דברים. כבר בתחילת ברכת משה לישראל, אנו קוראים כי: "וַיֹּאמַר, יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁדָּת לָמוֹ".¹

שימו לב כיצד יהוה מתואר כמי שהופיע ובא מכיוון הדרום; כל המקומות הללו – סיני, שעיר ופארן – כולם נמצאים גיאוגרפית במרחב המדברי שמדרום לכנען: באזור הנגב הדרומי (צפונית לאילת), והאזורים הסמוכים לו ממזרח ומערב (בדרום מדינת ירדן ובחצי האי סיני במצרים).

תיאורים דומים ניתן למצוא בקטעי שירה נוספים במקרא:

בשירת דבורה אנו קוראים כי: "יְהוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם, אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יְהוָה, זֶה סִינַי מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".² גם כאן ניתן לראות כיצד יהוה "יוצא" משעיר בארץ אדום, כלומר: מאזור מדבריות דרום ירדן, ומשם הוא "צועד" צפונה אל כנען, תוך כדי שהארץ רועשת וגועשת לקראתו.
בשירת חבקוק אנו קוראים כי: "אֱלוֹהַ מִתֵּימָן יָבוֹא, וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה … לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו … וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי עַד שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם … אָהֳלֵי כוּשָׁן יִרְגְּזוּן יְרִיעוֹת אֶרֶץ מִדְיָן".³ שוב ניתן לראות כיצד יהוה בא מתימן, כאשר 'תימן' במקרא מציין את כיוון דרום, וכיצד 'יריעות מדין' רועדות בזמן שיהוה יוצא ממקומו וכובש חבלי ארץ נוספים.⁴

התיאורים הנ"ל שעל פיהם יהוה במקור הוא אל שהגיע לכנען מאזורי המדבר הדרומיים, נתמכים על ידי עדויות חוץ-מקראיות. העדות הקדומה ביותר לשם "יהוה" אינה מגיעה מישראל, אלא ממקדשים מצריים בסיני ובנוביה. ברשימות גיאוגרפיות שנמצאו במקדש סולב (Soleb) שנבנה במאה ה-14 לפנה"ס על ידי אמנחותפ השלישי בנוביה (סודאן של ימינו), וכן במקדש אמארה-מערב (Amara West) שנבנה במאה ה-13 לפנה"ס על ידי רעמסס השני, מופיעים תיאורי המרחב של שבטי הנוודים. המצרים השתמשו במונח "שסו" (Shasu) כדי לתאר קבוצות נוודים או חצי-נוודים שחיו באזורי אדום, דרום עבר-הירדן המזרחי וצפון-מזרח חצי האי ערב. המצרים הגדירו את תתי-הקבוצות של השסו לפי אזורי המחיה שלהם, למשל: השסו של שעיר (tꜣ šꜣsw sʿr), השסו של תמת (tꜣ šꜣśw śmt), השסו של רבן (tꜣ šꜣśw rbn), השסו של פיספיס (tꜣ šꜣśw pyspꜣys), וכו'.

באחת הכתובות מופיע הביטוי: "תא שסו יהו" (tꜣ šꜣsw yhwꜣ), שפירושו המילולי הוא: "ארץ השסו של יהו". השם "יהו" (YHW) כתוב בכתב החרטומים ללא תנועות, אך הסיומת הפונטית המצרית מרמזת על הגייה הדומה ליהוה המקראי. ממצא זה מעיד על קיומו של אזור גיאוגרפי או קבוצה שבטית המזוהה עם השם הזה מאות שנים לפני הופעת ישראל כלאום מובחן בכנען. בעולם העתיק, שמות של מקומות ושמות של אלים היו קשורים זה בזה באופן הדוק, כפי שרואים למשל בשם: אשור, שהיה גם שמו של האל הראשי וגם שמה של העיר והאימפריה. לפיכך, סביר כי "יהו" היה האל הפטרון של השבטים שחיו באותה ארץ דרומית.

הסברה כי יהוה הוא במקור אלוהות מהמרחב המדברי שמדרום לכנען, מתכתבת יפה גם עם הסיפור המתאר כיצד משה רבינו נחשף לראשונה לקיומו של יהוה במדבריות מדין, שהוא האזור המדברי על גבול סעודיה-ירדן של היום. על פי המסופר בחומש שמות (פרקים ב-ג), משה גדל בבית פרעה כנסיך מצרי לכל דבר. הוא היה מודע לכך שהוא בן מאומץ, אך נראה כי שורשיו העבריים לא הטרידו אותו יותר מדי. רק בבגרותו, משה מגלה את העוול שנעשה לבני עמו המשועבדים, וחוש הצדק המפותח שלו מעורר בו את הרגש הלאומי. לאחר שמשה הורג איש מצרי, הוא נאלץ לברוח ממצרים למדין (היום האזור המדברי של דרום מדינת ירדן וצפון-מערב סעודיה).

שם במדין, משה מצטרף למשפחה שבראשה עומד כהן-מדין, כלומר איש דת שאחראי על הפולחן בדת המדינית הקדומה. משה מתחתן עם ציפורה בתו, כך שאותו כהן הופך להיות החותן של משה. סביר כי אתם מכירים את חותן משה בשמו הנפוץ: יתרו, אך מסתבר כי העסק לא ממש ברור. במקרא ניתן למצוא מספר גרסאות שמעידות על הרבדים השונים והמסורות הסותרות שעמדו בפני מחברי התורה: במקום אחד חותן משה נקרא רעואל, ובמקום אחר נקרא יתרו.⁵ במקום נוסף חותן משה נקרא חובב, ואף מתואר דווקא כבנו של רעואל.⁶ התסבוכת הנ"ל הובילה את חז"ל ומפרשי המקרא לנסות מספר תירוצים לבעיה, מבלי להגיע לפתרון מוסכם.⁷

מכל מקום, משה הופך להיות רועה צאן בשירות המשפחה. יום אחד, נראה כי משה נותן לעדר להוביל אותו, ולפתע הוא מוצא את עצמו בקרבת הר ספציפי הנקרא: "הַר הָאֱלֹהִים", הנמצא במקום הנקרא חוֹרֵב: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה". שימו לב כיצד החומש מתאר את קיומו של מקום ספציפי שבו יהוה "נמצא", לכן ההר נקרא מלכתחילה: "הַר הָאֱלֹהִים", כלומר: מקום ידוע שבו ובסביבתו יהוה נוכח, כך שכל אדם המחפש את האל, ימצא אותו אם ילך לאותו מקום ידוע. בנוסף, יש לשים לב כי ההר לא נמצא בכנען או במצרים, אלא באזור הנקרא חורב שבארץ מדין.

בדתות האליליות הקדומות של העולם, היה נפוץ מאוד להאמין כי האלים שוכנים במקום ספציפי ומובחן. דוגמאות מפורסמות ניתן למצוא ביוון הקדומה, בה היה ידוע כי האלים שוכנים במרומי הר אולימפוס (ההר הגבוה ביותר ביוון), וכן בדת הפרסית הקדומה בה היה ידוע כי האל פשותנו (Peshotanu) שוכן במרומי הר אלבורז (הר בצפון איראן). בני המסאי באפריקה מאמינים באל עליון הנקרא: נְגַּאי (Ngai), ועל פי אמונתם מקום משכנו הוא הר געש פעיל בצפון מדינת טנזניה, הר הנקרא: אוֹל דוֹינְיוֹ לנגאי (Ol Doinyo Lengai), כלומר: באופן מילולי ההר נקרא בשפתם של בני המסאי: הר האלוהים. גם בדתות עתיקות יותר – דתות אנימיסטיות ללא אלים – היה נפוץ מאוד להאמין כי רוחות (spirits) שוכנות במקומות ידועים, כגון: יער, אגם, נהר או עמק מסוים. הרוחות כמובן חופשיות לנוע ולפעול, אך הן עדיין פועלות מתוך בית, או: בסיס – שמיוחד להן בלבד. לא מפתיע כי גם משה רבינו – בתקופה הכנענית הקדומה – מוצא את יהוה בהר האלוהים, וייתכן כי יהוה עצמו היה האלוהות המקומית של התושבים באזור. כאשר משה מתקרב, הוא מתבקש לחלוץ את מנעליו: "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא".⁸ במילים אחרות: המקום קדוש מצד עצמו, כלומר מצד היותו מקומו של האל יהוה, והקדושה קיימת שם ללא קשר לעצם ההתגלות אל משה.

שם בהר האלוהים, משה רואה תופעה פלאית שמושכת את תשומת ליבו, שיח קוצני הנקרא סְּנֶה עולה באש ולא נשרף: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה". כאשר משה ניגש לראות את הפלא הגדול, יהוה נגלה אליו ומכריז על עצמו, כי משה עדיין לא מכיר את יהוה: "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים". במילים אחרות: זו הפעם הראשונה – מבחינתו של משה – בה הוא נתקל ביהוה, ולכן יהוה טורח להדגיש למשה כי הוא לא "סתם" עוד אלוהות, אלא הוא האלוהים של אבות אבותיו ושל העם העברי המשועבד במצרים, והוא כעת ממנה את משה להיות השליח שידרוש מפרעה לשחרר את עם ישראל מעבדות.

ברור כי משה עצמו אינו יודע מהו שמו של אותו אל שנגלה אליו וטוען שהוא אלוהי העברים, ולכן משה שואל את יהוה: מה שמך? אילו משה היה יודע, אז השאלה שלו הייתה מיותרת: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים: הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ? מָה אֹמַר אֲלֵיהֶם?"

משה נמצא בבעיה: אם יבוא לבני ישראל ויאמר להם כי "אלוהי אבותיכם" שלח אותו להוציא אותם ממצרים, עם ישראל בתגובה ישאל את משה: במי מדובר? מהו שמו של אותו אלוהים ששלח אותו? עושה רושם כי ייתכנו שתי אפשרויות:

אפשרות אחת היא כי בני ישראל בעצמם לא מכירים את השם 'יהוה', ומשה רוצה להימנע מלבוא "בידיים ריקות".
אפשרות נוספת היא כי בני ישראל דווקא כן מכירים את השם 'יהוה', ואם משה לא יענה את התשובה הנכונה, אז הוא יאבד את כל האמינות.

התשובה שנותן יהוה למשה קצת מוזרה. בשלב הראשון, יהוה למעשה לא חושף את שמו כלל, אלא מתחמק: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה". במילים אחרות, משה שואל את יהוה: מי אתה? ויהוה בתגובה עונה לו: "מה זאת אומרת מי אני? אני מי שאני, אהיה אשר אהיה". אלא שסוף כל סוף יהוה מבין שמשה עדיין צריך להשתמש בשם כלשהוא – אחרת תהיה למשה בעיה להסביר את עצמו לבני ישראל – ולכן יהוה אומר למשה: "וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם". במילים אחרות, יהוה לא באמת חושף את שמו למשה, אלא בעצם אומר לו: "אתה יודע מה? עזוב, פשוט תקרא לי 'אֶהְיֶה' וזהו, זה שם מספיק טוב מכל בחינה מעשית". תשובה זו מתאימה לאפשרות הראשונה: בני ישראל לא מכירים את השם 'יהוה', ומשה מקבל את השם 'אֶהְיֶה' בתור פתרון מספיק טוב כדי "לעשות את העבודה".⁹

כעת מגיע פסוק מאוד מעניין. תוך כדי השיחה – בפתאומיות ובהפתעה גמורה – יהוה משנה את דעתו ומתחרט, ודווקא כן מגלה למשה את שמו האמיתי: "וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר". תשובה זו מתאימה לאפשרות השניה: בני ישראל כן מכירים את השם 'יהוה', ומשה אכן מקבל את השם הנ"ל כסוג של "סיסמא" שבאמצעותה ירכוש את אמונם של בני ישראל.

כך או כך, יהוה מתנהג בצורה מאוד מוזרה; עושה רושם כי יהוה אומר למשה: שמי 'אֶהְיֶה אשר אֶהְיֶה', ואז מבין כי זה רק יסבך את בני ישראל אז יהוה אומר למשה: אל תסתבך, תגיד כי שמי הוא 'אֶהְיֶה' וזהו, ואז תוך-כדי-דיבור יהוה שוב מתחרט ואומר למשה: לא לא, סליחה, שמי בעצם 'יהוה'. מדוע יהוה לא חשף את שמו האמיתי מלכתחילה?

באופן מפתיע, יהוה שוב מתייחס לחידת השם האמיתי שלו מספר פרקים לאחר מכן (בפרק ו'), אחרי שכבר משה עוזב את מדין, פוגש את אהרן, ואף הולך לפרעה ודורש את שחרורם של בני ישראל: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם". בפסוק זה יהוה שוב מציג את עצמו ואת שמו האמיתי 'יהוה' – למרות שכבר עשה זאת קודם לכן במעמד הסנה הבוער – וכעת יהוה אף מוסיף ומסביר למשה מדוע עד עכשיו, אף אחד לא הכיר את השם האמיתי שלו 'יהוה'. יהוה מסביר למשה כי הוא לא הציג את שמו האמיתי לאברהם יצחק ויעקב, אלא השתמש בשם אחר לגמרי: אֵל שַׁדָּי. במילים אחרות: בפרק ו' יהוה מצהיר כי שמו האמיתי נחשף למשה רק עכשיו, לאחר מעמד הסנה הבוער; אבות האומה אמנם תקשרו עם יהוה, אך הכירו אותו בשם אחר: אֵל שַׁדָּי, ולאף אחד מהם לא היה מושג מהו שמו האמיתי.

ההסבר הנ"ל אכן מתאים לנאמר במספר מקומות בחומש בראשית, בהם מתואר כי האבות אכן הכירו את יהוה בשם: אֵל שַׁדָּי, ולא בשמו האמיתי 'יהוה':

כך נגלה יהוה לאברהם לאחר הולדת ישמעאל: "וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים".¹⁰
כאשר יצחק שולח את יעקב אל בית לבן הוא משתמש בשם דומה: "וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ … וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים".¹¹
יעקב עבר התגלות עם שם דומה: "וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ … וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ".¹² גם כאשר יעקב מספר ליוסף על ההתגלות שעבר בבית-אל (שקודם לכן נקראה: לוז),¹³ הוא מתאר זאת כך: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי".¹⁴

אלא שבמקומות אחרים בחומש בראשית, מתברר כי האבות דווקא כן הכירו את יהוה בשמו האמיתי, בניגוד להסבר שנותן יהוה למשה בחומש שמות פרק ו'. לדוגמה:

כשאברהם שולח את עבדו למצוא אישה ליצחק, הוא משביע אותו בשם יהוה: "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ … יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם".¹⁵ גם כאשר אברהם חוזר לסדום לאחר הצלת לוט הוא מברך בשם יהוה: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ".¹⁶
יצחק קורא בשם יהוה לאחר חפירת הבארות: "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב יְהוָה לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ".¹⁷ גם כאשר יצחק בא לברך את יעקב הוא אומר: "וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְהוָה".¹⁸
כשיעקב מתעורר מחלומו בבית אל הוא קורא בשם יהוה: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים".¹⁹ גם כאשר יעקב מתכונן לפגישה עם עֵשָׂו הוא מתפלל ליהוה בשמו האמיתי: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְהוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ".²⁰

מכל האמור לעיל ניתן לראות את טביעות האצבע המובהקות של עורכי התורה, וכיצד הם ניסו לייצר אצל הקורא תחושה של "רצף"; במילים אחרות: ניתן להבחין בבירור בניסיון של עורכי התורה להדגיש כי יהוה שנגלה למשה במעמד הסנה הבוער, הוא למעשה גם אלוהי האבות וחס וחלילה שלא נעלה על דעתנו כי האבות עבדו אל זר ולא הכירו את יהוה כלל וכלל.

זו הסיבה מדוע במעמד הסנה הבוער, אלוהים מודיע למשה כי שמו הוא: 'אהיה אשר אהיה' ואז מיד מתחרט – כביכול נזכר לפתע בעוד עובדה – ומיד מדגיש למשה כי שמו האמיתי הוא דווקא 'יהוה' והוא לא אחר מאשר אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. פעולת העריכה כאן צועקת לשמיים!

זו גם הסיבה מדוע במצרים אלוהים שוב נגלה למשה, ושוב מציג את עצמו כיהוה (לאחר שכבר הציג את עצמו במעמד הסנה הבוער). בנוסף, שוב יהוה מדגיש כי הוא אלוהי האבות, אך הפעם יהוה טורח להוסיף הסבר שעל פיו אמנם הוא נגלה לאבות האומה, אך הם הכירו אותו בשם אחר (אל שדי); שימו לב כיצד אלוהים ממש מתאמץ להסביר למשה הספקן – או שמא לקורא החשדן – שחס וחלילה לא יחשוב שיהוה הוא אל חדש ומתחזה… לא ולא, יהוה מתאמץ להדגיש למשה (וגם לקורא) כי הוא האלוהים המקורי של אבות האומה ויש לו אף הסבר הגיוני לחלוטין לשם החדש שבו הוא לפתע מציג את עצמו. מיותר לציין כי כל האפולוגטיקה האלוהית הנ"ל היא מן הסתם אפולוגטיקה של עורכי התורה שמנסים לגשר על הפערים בין המסורות השונות בתורה.

אך למרבה האירוניה, הניסיון של עורכי התורה ליצור רצף בין אלוהי האבות לאלוהי משה, הניסיון עצמו מושך תשומת לב – באופן פרדוקסלי – דווקא לחוסר הרצף ולמתח הצורם שיש בתורה בין גרסאות סותרות.

שהרי עיון בספר בראשית חושף את קיומן של שתי מסורות נפרדות: על פי מסורת אחת, השם 'יהוה' היה ידוע בעולם מאז ומתמיד (עוד מימי ראשית האנושות ובריאת העולם), ולכן גם האבות הכירו את יהוה. אך לפי מסורת שנייה, האבות לא הכירו אלוהות בשם 'יהוה' אלא רק אלוהות בשם: 'אֵל', שהוא לא אחר מאשר ראש הפנתאון הכנעני, ושמו הפרטי היה בפשטות: אֵל. המסורת הנ"ל משמרת בתוכה נרטיב שבו מלכתחילה האבות האמינו ועבדו לאלוהות כנענית, וכעת עורכי התורה מנסים – באופן די שקוף – לטעון כי מדובר למעשה ביהוה שבסך הכל החליף את שמו.

כצפוי, פרשני המקרא המסורתיים אוחזים בדעה כי האבות, בני ישראל וגם משה כולם הכירו את השם 'יהוה' מלכתחילה, וכל שאר הסתירות ואי-הבהירות של הפסוקים השונים מתורצים במגוון דרכים שונות. כפי שראינו בפרקים קודמים, מיותר לציין כי אי-הבהירות והסתירות פשוט נובעים מכך שהתורה הורכבה ממספר מקורות שונים ואף נערכה כדי להסתיר במידת האפשר את קיומן של מסורות קדומות מאוד שעל פיהן האבות לא הכירו עדיין את יהוה שחדר לכנען ולתוך שבטי ישראל רק בתקופה מאוחרת יותר מאזורי המדבר הדרומיים.

נחזור לטקסט המקראי. לאחר מעמד הסנה הבוער, משה עוזב את מדין וחוזר למצרים עם אשתו וילדיו, ואז התורה מתארת אירוע מוזר של התנגשות בין משה לבין האל החדש שאותו החל לעבוד: "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהֹוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עׇרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת"²¹ מדובר בתיאור שמסגיר המון על תפיסת האלוהות של מחברי התורה וגם נותן רמז נוסף על מקורו של יהוה: לפי הכתוב בתורה, יהוה פוגש את משה, בדומה למפגש של משה עם יהוה בהר האלוהים קודם לכן. גם כאן, מחברי התורה מציגים את יהוה כאלוהות גאוגרפית-מקומית שמסתובבת בעולם, כזו שניתן פשוט להיתקל בה. יהוה מנסה להרוג את משה באקט שנראה כמו סוג של נקמה, כנראה כי משה לא ביצע ברית מילה לבנו. בנקודה זו, התערבותה של ציפורה מדהימה: היא זו שנוטלת את הצור, מבצעת את המילה בבנה, מניחה את העורלה לרגלי משה הנמצא בסכנת חיים בזמן שיהוה מנסה להרוג אותו, תוך כדי שהיא מכריזה: "כי חתן דמים אתה לי", ומשה ניצל. ציפורה מופיעה כאן כמי שמתמצאת בדרישות הפולחן של יהוה הרבה יותר ממשה; היא מבינה מהו הטקס הנדרש כדי לפייס את האלוהות הקטלנית של אביה.²²

לאור כל האמור לעיל, ייתכן כי במקור יהוה היה אל מדברי מקומי מאזור מדין, ורק לאחר מכן חדר לכנען. עם הזמן, בני ישראל אימצו לעצמם אל זר, שהלך ודחק את הפולחן הכנעני שהיה נפוץ בישראל הקדומה. נראה כי מי שהביא את יהוה לכנען היו המדינים בעצמם, כלומר: צאצאיו של חותן משה. סברה זו נתמכת על ידי העובדה הבאה: אנו יודעים כי לימים בני ישראל כרתו ברית פוליטית עם צאצאיו של חותן משה שהתיישבו בכנען.

ראשיתה של הברית הזו מתחילה לאחר יציאת מצרים, כאשר משה מזמין את חובב חותנו להצטרף למסע עם בני ישראל אל תוך ארץ כנען. משה מפציר בחובב: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה … לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ… וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם".²³ על פי המסופר בתורה, חובב מסרב להיות המדריך של בני ישראל ומצהיר כי בכוונתו לחזור למדין, אך משה מפציר בו שיצטרף לישראל. למרבה הפלא, המשך הסיפור בתורה נקטע בפתאומיות ולא ברור מה חובב עשה בפועל, האם חזר למדין או לא (בהמשך נבין מה הסיבה לכך שסוף הסיפור הושמט מן התורה).

את המשך הסיפור ניתן למצוא בספר שופטים, שם מסופר על שבט הקֵינִי שהתיישב בכנען באזור הנגב בנחלת יהודה: "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה, מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד".²⁴ במקום אחר בספר שופטים מתבאר כי הקֵינִים הם צאצאיו של לא פחות מאשר חובב המדיני חותן משה, ואף מסופר כי משפחה אחת מתוכם עזבה את הנגב ונדדה צפונה עד לאזור עמק יזרעאל: "וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אׇהֳלוֹ עַד אֵילוֹן בְּצַעֲנַנִּים אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ".²⁵ יוצא אם כן, כי הקינים היו במקור שבט או משפחה בתוך מדין (כמו שיהודה הוא שבט בתוך ישראל), ובשלב מסוים החליטו לעזוב את מדין ארץ מוצאם, לחבור לשבט יהודה ולהתיישב בכנען.

בהמשך ספרי נביאים ראשונים מתברר כי הקינים לא היו רק שכנים לשבטי ישראל, אלא גם בעלי ברית נאמנים:

בתקופת דבורה וברק, יעל אשת חֶבֶר הַקֵּינִי היא זו המכריעה את המערכה נגד סיסרא, אויב ישראל. כאמור לעיל, חבר הקיני נפרד מהשבט המרכזי באזור ערד שבנגב, ונדד צפונה עד אזור נחל קישון, שם נערכה המלחמה בין דבורה וברק לבין סיסרא.²⁶
כאשר שאול יוצא להשמיד את עמלק, הוא שולח אזהרה מוקדמת לקינים כגמול על כך שעזבו בעבר את מדין ונכנסו לכנען עם שבטי ישראל: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם".²⁷
דוד שמר על קשרים הדוקים עם ערי הקינים בנגב, ואף שלח להם שלל ממלחמותיו, כאות להערכה על בריתם המשותפת נגד אויבי יהוה: "וַיָּבֹא דָוִד אֶל צִקְלַג וַיְשַׁלַּח מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה … וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַקֵּינִי"²⁸

הברית הנ"ל באה לידי ביטוי גם בקיומה של קבוצה ייחודית בתוך החברה הישראלית: משפחת הַרֵכָבִים. משפחת בני רכב היו ענף של שבט הקינים: "וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב"²⁹ ממספר מקומות במקרא ניתן לראות כיצד הרכבים הפגינו לאורך הדורות את אותה היצמדות עיקשת לחיי נוודים שאפיינה את שבט הקיני, ונאמנותם למנהגי המדבר לא הייתה רק בחירה חברתית, אלא הצהרה דתית בדבר אופיו האמיתי של האל יהוה.

המניע הדתי של הרכבים מופיע בספר ירמיהו. הרכבים מסרבים לשתות יין ומסבירים כי אביהם, יהונדב בן רכב, ציווה עליהם: "לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן… וּבַיִת לֹא תִבְנוּ וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא יִהְיֶה לָכֶם… כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם".³⁰ ייתכן כי הסיבה לציווי הנזירי שכזה טמון במסורת הקדומה של שבט הקיני שמוצאו במדין, שם יהוה הוא אל המדבר של השבטים הנוודים. מבחינת הרכבים, ההתיישבות בכנען והמעבר לחקלאות הם בגידה באופיו המקורי של האל לטובת פולחן הבעל. כידוע, האל הכנעני בעל היה אל הגשם והחקלאות, ועד היום הביטוי: "חקלאות בעל" פירושה חקלאות המבוססת אך ורק על מי גשמים, ללא השקיה מלאכותית של אדם, כלומר חקלאות שתלויה לחלוטין בחסדי השמיים, כלומר: באל הגשם הכנעני, בעל. נראה כי האדיקות הדתית של משפחת הרכבים הייתה כל כך גבוהה, עד כדי כך שעצם הנטישה של אורח החיים הנוודי ומעבר ליישובי קבע מבוססי חקלאות נתפסה מבחינתם כסוג של "חשש עבודה זרה", ואורח החיים הנוודי הייתה דרכם לשמר את הפולחן הטהור של יהוה, כפי שהיה לפני שהפך לנפוץ בקרב שבטי ישראל וספח לתוכו השפעות מתוך הדת הכנענית.

על הקנאות הדתית של משפחת הרכבים ניתן ללמוד אף מספר מלכים. כאשר המלך יהוא יוצא להשמיד את פולחן הבעל בישראל, הוא מוצא ביהונדב בן רכב בעל ברית טבעי: "וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב לִקְרָאתוֹ וַיְבָרְכֵהוּ … וַיֹּאמֶר לְכָה אִתִּי וּרְאֵה בְּקִנְאָתִי לַיהוָה".³¹ יהוא ויהונדב מכנסים בעורמה את כל נביאי הבעל למקום אחד, ואז הורגים אותם עד האחרון.

מכל האמור ניתן אף להבין מדוע כאשר משה הציע לחובב להצטרף אל בני ישראל בעליה לארץ כנען ולשמש להם כמדריך (וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם), תשובתו של חובב אינה מופיעה בתורה, ובמקום זאת הטקסט עובר לתאר את נסיעת ארון הברית ועמוד הענן לפני המחנה. ייתכן כי מדובר בהשמטה מכוונת: עורכי התורה ביקשו "למחוק" את התרומה המדינית-קינית האנושית להובלת העם. המסר החדש הוא שעם ישראל אינו זקוק למדריך אנושי (חובב), שכן יהוה בעצמו – באמצעות ארון הברית ועמוד הענן – הוא המדריך הבלעדי של ישראל במדבר. עם זאת, למרות ניסיון ההשתקה בתורה, ספר שופטים משמר את הסוף של הסיפור: בני הקיני חותן משה, אכן עלו עם בני יהודה והתיישבו בנגב ערד.

דברים, לג:ב [↩]
שופטים ה:ד-ה [↩]
חבקוק ג:ג [↩]
ראו למשל: שמות כו:לה, במדבר ב:י, במדבר י:ו, דברים ג:כז [↩]
שמות פרק ב' ופרקים ג', ד' ו-י"ח [↩]
במדבר פרק י' [↩]
לא ברור האם רעואל הוא יתרו או שמא הוא אביו של יתרו, והאם חובב הוא יתרו או שמא חובב הוא בנו של יתרו ואחיה של ציפורה, ראו בקישור כאן וכן בספרי על במדבר י:כט, ובתנחומא יתרו פרשה ד [↩]
שמות ג:ה [↩]
יש להדגיש כי הביטוי 'אהיה אשר אהיה' וגם המילה 'אהיה' אינם מופיעים בשום מקום אחר בתנ"ך כחלופה לשמו של יהוה. על פי רוב, מפרשי המקרא המסורתיים מתייחסים לביטוי 'אהיה אשר 'אהיה' כסוג של הסבר מקדים לשם יהוה. זו פרשנות מאוד מאולצת, שהרי משה לא ביקש לדעת את משמעות שמו האמיתי של יהוה, אלא רק מהו השם האמיתי, ותו לא. גם הפסוקים עצמם לא מרמזים כי 'אהיה אשר אהיה' הוא פירוש לשם 'יהוה', וגם משה בעצמו לא משתמש בכך בתור הסבר לשם 'יהוה', לא כאשר הוא פונה לבני ישראל וגם לא לפרעה. מעבר לכך, יהוה בעצמו מנחה את משה להשתמש במילה 'אהיה', ולא במילה 'יהוה'. [↩]
בראשית, יז:א [↩]
בראשית, כח:א-ג [↩]
בראשית, לה:ט-יא [↩]
בראשית, כח:יט, לה:ו [↩]
בראשית, מח:ג [↩]
בראשית, כד:ג,ז [↩]
בראשית, יד:כב. וכן בראשית יב:ח, יג:ד, טו:ב, כב:יד-טז. [↩]
בראשית, כו:כב [↩]
בראשית, כז:כז [↩]
בראשית, כח:כא. גם לאה מכירה את שם יהוה: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְהוָה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת" (בראשית, כט:לה), וגם לבן: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ" (בראשית, ל:כז). [↩]
בראשית, לב:י [↩]
שמות, ד:כד-כו [↩]
ייתכן כי ברית המילה של איבר המין כבר הייתה אות או סימן מזהה של עובדי יהוה הקדומים בקרב המדינים, ברית שלא הייתה זרה לציפורה בתור בתו של כהן-מדין. [↩]
במדבר י:כט-לב [↩]
שופטים, א:טז [↩]
שופטים, ד:א [↩]
שופטים, פרק ד' [↩]
שמואל א', טו:ו [↩]
שמואל א', ל:כו-כט [↩]
דברי הימים א', ב:נה [↩]
ירמיהו, לה:ז [↩]
מלכים ב' פרק י' [↩]

תפיסת האלוהות של מחברי התורה, חלק ו': מהיכן יהוה הגיע?

שתף