כאמור לעיל בהקדמה, התורה – באופן כללי – אינה מתארת את יהוה כישות קוסמית מופשטת, אלא דווקא בתור אל מקומי, אמנם על-אנושי אך מוגבל מהרבה בחינות, כזה שיכול להתגשם בדמות אנוש ואף עושה זאת בפועל וכו'. לאורך התורה כולה נמצא מידע רב לגבי מקומו ודמותו של יהוה, מידע המפוזר בפסוקים נפרדים במקומות שונים בתורה.
המקום הראשון בו נוכל למצוא רמזים למקומו הגאוגרפי של יהוה, הוא בקטעי השירה המופיעים בסוף חומש דברים. כבר בתחילת ברכת משה לישראל, אנו קוראים כי: "וַיֹּאמַר, יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁדָּת לָמוֹ".1
שימו לב כיצד יהוה מתואר כמי שהופיע ובא מכיוון הדרום; כל המקומות הללו – סיני, שעיר ופארן – כולם נמצאים גיאוגרפית במרחב המדברי שמדרום לכנען: באזור הנגב הדרומי (צפונית לאילת), והאזורים הסמוכים לו ממזרח ומערב (בדרום מדינת ירדן ובחצי האי סיני במצרים).
תיאורים דומים ניתן למצוא בקטעי שירה נוספים במקרא:
- בשירת דבורה אנו קוראים כי: "יְהוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם, אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יְהוָה, זֶה סִינַי מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".2 גם כאן ניתן לראות כיצד יהוה "יוצא" משעיר בארץ אדום, כלומר: מאזור מדבריות דרום ירדן, ומשם הוא "צועד" צפונה אל כנען, תוך כדי שהארץ רועשת וגועשת לקראתו.
- בשירת חבקוק אנו קוראים כי: "אֱלוֹהַ מִתֵּימָן יָבוֹא, וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה … לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו … וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי עַד שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם … אָהֳלֵי כוּשָׁן יִרְגְּזוּן יְרִיעוֹת אֶרֶץ מִדְיָן".3 שוב ניתן לראות כיצד יהוה בא מתימן, כאשר 'תימן' במקרא מציין את כיוון דרום, וכיצד 'יריעות מדין' רועדות בזמן שיהוה יוצא ממקומו וכובש חבלי ארץ נוספים.4
התיאורים הנ"ל שעל פיהם יהוה במקור הוא אל שהגיע לכנען מאזורי המדבר הדרומיים, מתכתבים יפה עם הסיפור המתאר כיצד משה רבינו גילה – או: נתקל – בקיומו של יהוה במדבריות מדין, שהוא האזור המדברי על גבול סעודיה-ירדן של היום. על פי המסופר בחומש שמות (פרקים ב-ג), משה גדל בבית פרעה כנסיך מצרי לכל דבר. הוא היה מודע לכך שהוא בן מאומץ, אך נראה כי שורשיו העבריים לא הטרידו אותו יותר מדי. רק בבגרותו, משה מגלה את העוול שנעשה לבני עמו המשועבדים, וחוש הצדק המפותח שלו מעורר בו את הרגש הלאומי. לאחר שמשה הורג איש מצרי, הוא נאלץ לברוח ממצרים למדין (היום האזור המדברי של דרום מדינת ירדן וצפון-מערב סעודיה).
שם במדין, משה פוגש את יתרו כהן-מדין (כלומר יתרו הוא איש דת), מתחתן עם ציפורה בת יתרו, והופך להיות רועה צאן. יום אחד, נראה כי משה נותן לעדר להוביל אותו, ולפתע הוא מוצא את עצמו בקרבת הר ספציפי הנקרא: "הַר הָאֱלֹהִים", הנמצא במקום הנקרא חוֹרֵב: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה". שימו לב כיצד החומש מתאר את קיומו של מקום ספציפי שבו יהוה "נמצא", לכן ההר נקרא מלכתחילה: "הַר הָאֱלֹהִים", כלומר: מקום ידוע שבו ובסביבתו יהוה נוכח, כך שכל אדם המחפש את האל, ימצא אותו אם ילך לאותו מקום ידוע. בנוסף, יש לשים לב כי ההר לא נמצא בכנען או במצרים, אלא באזור הנקרא חורב שבארץ מדין.
בדתות האליליות הקדומות של העולם, היה נפוץ מאוד להאמין כי האלים שוכנים במקום ספציפי ומובחן. דוגמאות מפורסמות ניתן למצוא ביוון הקדומה, בה היה ידוע כי האלים שוכנים במרומי הר אולימפוס (ההר הגבוה ביותר ביוון), וכן בדת הפרסית הקדומה בה היה ידוע כי האל פשותנו (Peshotanu) שוכן במרומי הר אלבורז (הר בצפון איראן). בני המסאי באפריקה מאמינים באל עליון הנקרא: נְגַּאי (Ngai), ועל פי אמונתם מקום משכנו הוא הר געש פעיל בצפון מדינת טנזניה, הר הנקרא: אוֹל דוֹינְיוֹ לנגאי (Ol Doinyo Lengai), כלומר: באופן מילולי ההר נקרא בשפתם של בני המסאי: הר האלוהים. גם בדתות עתיקות יותר – דתות אנימיסטיות ללא אלים – היה נפוץ מאוד להאמין כי רוחות (spirits) שוכנות במקומות ידועים, כגון: יער, אגם, נהר או עמק מסוים. הרוחות כמובן חופשיות לנוע ולפעול, אך הן עדיין פועלות מתוך בית, או: בסיס – שמיוחד להן בלבד. לא מפתיע כי גם משה רבינו – בתקופה הכנענית הקדומה – מוצא את יהוה בהר האלוהים.
שם בהר האלוהים, משה רואה תופעה פלאית שמושכת את תשומת ליבו, שיח קוצני הנקרא סְּנֶה עולה באש ולא נשרף: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה". כאשר משה ניגש לראות את הפלא הגדול, יהוה נגלה אליו ומכריז על עצמו, כי משה עדיין לא מכיר את יהוה: "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים". במילים אחרות: זו הפעם הראשונה – מבחינתו של משה – בה הוא נתקל ביהוה, ולכן יהוה טורח להדגיש למשה כי הוא לא "סתם" עוד אלוהות, אלא הוא האלוהים של אבות אבותיו ושל העם העברי המשועבד במצרים, והוא כעת ממנה את משה להיות השליח שידרוש מפרעה לשחרר את עם ישראל מעבדות.
ברור כי משה עצמו אינו יודע מהו שמו של אותו אל שנגלה אליו וטוען שהוא אלוהי העברים, ולכן משה שואל את יהוה: מה שמך? אילו משה היה יודע, אז השאלה שלו הייתה מיותרת: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים: הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ? מָה אֹמַר אֲלֵיהֶם?"
משה נמצא בבעיה: אם יבוא לבני ישראל ויאמר להם כי "אלוהי אבותיכם" שלח אותו להוציא אותם ממצרים, עם ישראל בתגובה ישאל את משה: במי מדובר? מהו שמו של אותו אלוהים ששלח אותו? עושה רושם כי ייתכנו שתי אפשרויות:
- אפשרות אחת היא כי בני ישראל בעצמם לא מכירים את השם 'יהוה', ומשה רוצה להימנע מלבוא "בידיים ריקות".
- אפשרות נוספת היא כי בני ישראל דווקא כן מכירים את השם 'יהוה', ואם משה לא יענה את התשובה הנכונה, אז הוא יאבד את כל האמינות.
התשובה שנותן יהוה למשה קצת מוזרה. בשלב הראשון, יהוה למעשה לא חושף את שמו כלל, אלא מתחמק: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה". במילים אחרות, משה שואל את יהוה: מי אתה? ויהוה בתגובה עונה לו: "מה זאת אומרת מי אני? אני מי שאני, אהיה אשר אהיה". אלא שסוף כל סוף יהוה מבין שמשה עדיין צריך להשתמש בשם כלשהוא – אחרת תהיה למשה בעיה להסביר את עצמו לבני ישראל – ולכן יהוה אומר למשה: "וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם". במילים אחרות, יהוה לא באמת חושף את שמו למשה, אלא בעצם אומר לו: "אתה יודע מה? עזוב, פשוט תקרא לי 'אֶהְיֶה' וזהו, זה שם מספיק טוב מכל בחינה מעשית". תשובה זו מתאימה לאפשרות הראשונה: בני ישראל לא מכירים את השם 'יהוה', ומשה מקבל את השם 'אֶהְיֶה' בתור פתרון מספיק טוב כדי "לעשות את העבודה".5
כעת מגיע פסוק מאוד מעניין. תוך כדי השיחה – בפתאומיות ובהפתעה גמורה – יהוה משנה את דעתו ומתחרט, ודווקא כן מגלה למשה את שמו האמיתי: "וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר". תשובה זו מתאימה לאפשרות השניה: בני ישראל כן מכירים את השם 'יהוה', ומשה אכן מקבל את השם הנ"ל כסוג של "סיסמא" שבאמצעותה ירכוש את אמונם של בני ישראל.
כך או כך, יהוה מתנהג בצורה מאוד מוזרה; עושה רושם כי יהוה אומר למשה: שמי 'אֶהְיֶה אשר אֶהְיֶה', ואז מבין כי זה רק יסבך את בני ישראל אז יהוה אומר למשה: אל תסתבך, תגיד כי שמי הוא 'אֶהְיֶה' וזהו, ואז תוך-כדי-דיבור יהוה שוב מתחרט ואומר למשה: לא לא, סליחה, שמי בעצם 'יהוה'. מדוע יהוה לא חשף את שמו האמיתי מלכתחילה?
באופן מפתיע, יהוה שוב מתייחס לחידת השם האמיתי שלו מספר פרקים לאחר מכן (בפרק ו'), אחרי שכבר משה עוזב את מדין, פוגש את אהרן, ואף הולך לפרעה ודורש את שחרורם של בני ישראל: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם". בפסוק זה יהוה שוב מציג את עצמו ואת שמו האמיתי 'יהוה' – למרות שכבר עשה זאת קודם לכן במעמד הסנה הבוער – וכעת יהוה אף מוסיף ומסביר למשה מדוע עד עכשיו, אף אחד לא הכיר את השם האמיתי שלו 'יהוה'. יהוה מסביר למשה כי הוא לא הציג את שמו האמיתי לאברהם יצחק ויעקב, אלא השתמש בשם אחר לגמרי: אֵל שַׁדָּי. במילים אחרות: בפרק ו' יהוה מצהיר כי שמו האמיתי נחשף למשה רק עכשיו, לאחר מעמד הסנה הבוער; אבות האומה אמנם תקשרו עם יהוה, אך הכירו אותו בשם אחר: אֵל שַׁדָּי, ולאף אחד מהם לא היה מושג מהו שמו האמיתי.
ההסבר הנ"ל אכן מתאים לנאמר במספר מקומות בחומש בראשית, בהם מתואר כי האבות אכן הכירו את יהוה בשם: אֵל שַׁדָּי, ולא בשמו האמיתי 'יהוה':
- כך נגלה יהוה לאברהם לאחר הולדת ישמעאל: "וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים".6
- כאשר יצחק שולח את יעקב אל בית לבן הוא משתמש בשם דומה: "וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ … וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים".7
- יעקב עבר התגלות עם שם דומה: "וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ … וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ".8 גם כאשר יעקב מספר ליוסף על ההתגלות שעבר בבית-אל (שקודם לכן נקראה: לוז),9 הוא מתאר זאת כך: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי".10
אלא שבמקומות אחרים בחומש בראשית, מתברר כי האבות דווקא כן הכירו את יהוה בשמו האמיתי, בניגוד להסבר שנותן יהוה למשה בחומש שמות פרק ו'. לדוגמה:
- כשאברהם שולח את עבדו למצוא אישה ליצחק, הוא משביע אותו בשם יהוה: "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ … יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם".11 גם כאשר אברהם חוזר לסדום לאחר הצלת לוט הוא מברך בשם יהוה: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ".12
- יצחק קורא בשם יהוה לאחר חפירת הבארות: "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב יְהוָה לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ".13 גם כאשר יצחק בא לברך את יעקב הוא אומר: "וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְהוָה".14
- כשיעקב מתעורר מחלומו בבית אל הוא קורא בשם יהוה: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים".15 גם כאשר יעקב מתכונן לפגישה עם עֵשָׂו הוא מתפלל ליהוה בשמו האמיתי: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְהוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ".16
כצפוי, פרשני המקרא המסורתיים אוחזים בדעה כי האבות, בני ישראל וגם משה כולם הכירו את השם 'יהוה' מלכתחילה, וכל שאר הסתירות ואי-הבהירות של הפסוקים השונים מתורצים במגוון דרכים שונות. כפי שראינו בפרקים קודמים, מיותר לציין כי אי-הבהירות והסתירות פשוט נובעים מכך שהתורה הורכבה ונערכה ממספר מקורות שונים, מקורות המשמרים מסורות קדומות מאוד שמעידות כי האלוהות המקורית של ישראל נקראה בשם 'אֵל שַׁדַּי' והגיעה לכנען מאזורי המדבר הדרומיים.
- דברים, לג:ב [↩]
- שופטים ה:ד-ה [↩]
- חבקוק ג:ג [↩]
- ראו למשל: שמות כו:לה, במדבר ב:י, במדבר י:ו, דברים ג:כז [↩]
- יש להדגיש כי הביטוי 'אהיה אשר אהיה' וגם המילה 'אהיה' אינם מופיעים בשום מקום אחר בתנ"ך כחלופה לשמו של יהוה. על פי רוב, מפרשי המקרא המסורתיים מתייחסים לביטוי 'אהיה אשר 'אהיה' כסוג של הסבר מקדים לשם יהוה. זו פרשנות מאוד מאולצת, שהרי משה לא ביקש לדעת את משמעות שמו האמיתי של יהוה, אלא רק מהו השם האמיתי, ותו לא. גם הפסוקים עצמם לא מרמזים כי 'אהיה אשר אהיה' הוא פירוש לשם 'יהוה', וגם משה בעצמו לא משתמש בכך בתור הסבר לשם 'יהוה', לא כאשר הוא פונה לבני ישראל וגם לא לפרעה. מעבר לכך, יהוה בעצמו מנחה את משה להשתמש במילה 'אהיה', ולא במילה 'יהוה'. [↩]
- בראשית, יז:א [↩]
- בראשית, כח:א-ג [↩]
- בראשית, לה:ט-יא [↩]
- בראשית, כח:יט, לה:ו [↩]
- בראשית, מח:ג [↩]
- בראשית, כד:ג,ז [↩]
- בראשית, יד:כב. וכן בראשית יב:ח, יג:ד, טו:ב, כב:יד-טז. [↩]
- בראשית, כו:כב [↩]
- בראשית, כז:כז [↩]
- בראשית, כח:כא. גם לאה מכירה את שם יהוה: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְהוָה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת" (בראשית, כט:לה), וגם לבן: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ" (בראשית, ל:כז). [↩]
- בראשית, לב:י [↩]