נוכחותו של יהוה במקום לא מוכר
פרק כ"ח בחומש בראשית מתאר את יציאתו של יעקב מארץ כנען אל פָּדָן אֲרָם, כדי לשאת לאשה את אחת מבנותיו של לבן, אחיה של רבקה. כפי שנראה להלן, מהסיפור עצמו ניתן לראות בבירור מה הייתה תפיסת האלוהות של מחברי התורה, בתור אלה שכתבו את הסיפור עצמו.
בפרק מתואר כיצד יעקב מגיע למקום מסוים הנקרא לוּז (לימים המקום נקרא: בית אל), ומתכונן לשנת לילה. יעקב לוקח אחת מאבני המקום שתשמש לו בתור כרית, וכך הוא נרדם. בחלומו יעקב רואה סולם שהחלק התחתון שלו נוגע בקרקע, והחלק העליון מגיע גבוה עד לשמיים, ומלאכים עולים ויורדים בסולם, הלוך ושוב: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ".
לפתע, יעקב מגלה כי יהוה בכבודו ובעצמו נמצא שם לידו. ברגע הראשון ליעקב אין מושג במי מדובר, לכן יהוה מקפיד להזדהות בשמו ולתאר ליעקב מי הוא, כדי שליעקב לא יהיה ספק עם מי הוא מדבר: "וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ". יהוה מבטיח ליעקב כי הוא ישמור עליו מכל פגע, וידאג שיחזור בשלום מבית לבן: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ".
שימו לב למילה נִצָּב המופיעה בפסוק: "וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו". המילה ניצב פירושה: נוכח, או עומד; כלומר: "נִצָּב עָלָיו" פירושו נוכח, או עומד לידו. זו משמעות הדברים גם כאשר אברהם פוגש את המלאכים: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו",1 וכן כאשר אליעזר עבד אברהם עומד ליד הבאר: "הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם",2 וכן כאשר יוסף מתוודע לאחיו במצרים: "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו",3 וכן כאשר יתרו יועץ למשה למנות שופטים: "מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב",4 וכן כאשר אתונו של בלעם רואה את המלאך: "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ",5 ועוד המון מקומות דומים בתורה. לסיכום: יעקב נרדם כאשר המקום ריק, אך בחלומו יעקב "מתעורר" ורואה כי המקום אינו ריק אלא מאוכלס במלאכים עולים ויורדים בסולם, ויעקב אף מופתע לגלות כי יהוה עומד ממש צמוד אליו.
שימו לב כיצד באמצעות חלומו של יעקב, מחברי התורה משקפים לנו את תפיסת האלוהות שלהם עצמם. מסר ברור שמודגש בסיפור הוא שיעקב בחלומו חושף את המציאות האמתית והנסתרת, מציאות שאותה יעקב לא מסוגל לראות כאשר הוא ער. יעקב צריך לחלום כדי לראות את המציאות האמיתית, החבויה מאחורי הקלעים. במציאות נסתרת זו, יהוה ירד לארץ כדי לדבר עם יעקב, אך מקומו הטבעי של יהוה הוא בשמיים – כמו זאוס באולימפוס – ויש לו שם ממשלה שלמה של מלאכים שמתפקדים בתור שרים וחברי כנסת, לכל אחד יש תפקיד מוגדר, והם יורדים לקרקע לבצע את שליחותם, ומיד חוזרים לשמיים לדווח ליהוה.
בשלב זה יעקב מתעורר באמת, ומגלה כי הוא זכה לראות את המציאות הנסתרת הזו. לאחר שיעקב מתעורר, הוא אף מופתע כי יהוה בכלל נמצא שם באותו מקום הנקרא לוּז: "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי". הפסוק הנ"ל מלמד בצורה ברורה על תפיסת האלוהות של יעקב (כפי שמחברי התורה תיארו אותו): יעקב שמע על יהוה מבית אביו בבאר שבע, אבל למיטב ידיעתו של יעקב, יהוה הוא אל גאוגרפי-מקומי; תחום השליטה שלו הוא באר שבע וסביבותיה, אז מה יהוה עושה במקום הנקרא לוּז, כל כך רחוק מהבית? לכן יעקב משתומם ומתפלא על עצם הנוכחות של יהוה באותו מקום.
יעקב אף נדהם כי המקום שבו הוא ישן, זה בדיוק המקום שנמצא תחת הפתח שמוביל לממלכת השמיים! במילים אחרות: אדם יכול להסתובב בעולם ולא למצוא את הפתח, אלא שהתמזל מזלו של יעקב והוא במקרה נרדם בדיוק מתחת לפתח הנ"ל: "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם".
בשלב זה יהוה מבטיח ליעקב כי הוא "ישאר צמוד אליו", וימשיך להשגיח עליו מקרוב, אפילו שיעקב עוזב את ארץ כנען לגמרי: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ".
כאמור לעיל, זו התנסות ראשונה של יעקב עם אל שמבטיח לו שהוא ישמור עליו אפילו מחוץ לתחום השליטה הגאוגרפי שלו. אין זה פלא כי יעקב מלא בספקות ולא ממש משתכנע, ולכן יעקב מעוניין לעשות עסקה עם יהוה, המבטיח להיות הפַּטְרוֹן שלו: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ".
יעקב למעשה רוצה להיות בטוח כי באמת יש לו הגנה ראויה, ויהוה אכן מסוגל לתפקד בתור פַּטְרוֹן, גם מחוץ לארץ כנען. במילים אחרות: יעקב רוצה לוודא כי יהוה הוא השקעה כדאית, ולכן יעקב נכנס עם יהוה לסוג של עסקת תן-וקח: אם יהוה יוכיח כי הוא מסוגל לתפקד בתור מגן ושומר אפקטיבי, יעקב ידאג להפריש עשירית מכל נכסיו ליהוה.
לסיכום, דרך עיני יעקב ותגובותיו, אנו יכולים בצורה ברורה להבין כיצד מחברי התורה תפסו את דמותו של יהוה, את ממלכתו, מקומו ויכולותיו.
הפתרון של יהוה לריסון כעסו הבלתי נשלט
פרק ל"ג בחומש שמות מתאר כיצד לאחר חטא העגל, יהוה פוקד על משה לאסוף את עם ישראל, ולהיכנס לארץ כנען, כדי לקיים את ההבטחה שנתן יהוה לאברהם, יצחק ויעקב: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה".
אך יש בעיה: מתברר כי כאשר יהוה כועס, קיימת סכנה ממשית שעם ישראל יושמד כולו. אם אין בסביבה מי שיעצור את יהוה וימתן את כעסו, אז יש סיכוי סביר כי יהוה פשוט לא יהיה מסוגל לעצור את עצמו מלהתפרץ על עם ישראל בעונש שתוצאותיו השמדה טוטאלית.
סכנה זו התבררה בפרק אחד קודם לכן (פרק ל"ב), לאחר שבני ישראל עשו את עגל הזהב. בעקבות החטא, יהוה מודיע למשה כי בכוונתו להשמיד את כל העם חוץ ממשה בעצמו: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". משה הוא זה שמצליח לשכנע את יהוה לא להשמיד את כל עם ישראל, ולקיים את הבטחתו לאבות לתת לישראל את ארץ כנען.
אם נחזור לפרק ל"ג, נגלה כי בעקבות חטא העגל יהוה מציע למשה פתרון כיצד להימנע ממקרים דומים בעתיד. מיד לאחר שיהוה פוקד על משה לאסוף את העם ולהתכונן להיכנס לארץ כנען, יהוה מעדכן את משה לגבי רעיון חדש: "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ … וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ".
שימו לב כיצד יהוה מודיע למשה על שינוי בתוכנית; לפי התוכנית המקורית, יהוה בעצמו היה אמור להוביל את ישראל את תוך ארץ כנען, ולהילחם ישירות עם עמי כנען ולהביס אותם. אלא שחטא העגל מוכיח כי הסכנה גדולה מדי: עם ישראל הוא "עם קשה עורף", ואי אפשר לדעת מתי הפעם הבאה שהעם יעצבן את יהוה ויסתכן בתגובה קטסטרופלית. לכן עדיף שיהוה "ייקח צעד אחורה" ולא יוביל בעצמו את עם ישראל במסע הכיבושים.
זו בדיוק הגישה שיהוה מאמץ; במקום להוביל את ישראל בעצמו, יהוה מציע לשלוח מלאך – שמתפקד בתור גנרל או מצביא – והמלאך הוא זה שיביס את עמי כנען. באופן זה, יעשו ישראל מה שיעשו – הם לכל היותר יעצבנו את המלאך שאינו מסוגל להשמיד אותם לחלוטין. המלאך יתלונן ליהוה על הבעיות שעם ישראל עושה, אך יהוה בעצמו לא יאבד עשתונות, כי הוא פשוט לא נוכח בפועל כדי לאבד שליטה.
הפסוקים הללו מראים בבירור כיצד מחברי התורה תפסו את יהוה: אל מקומי, שאינו נוכח בכל מקום ואינו מודע בהכרח לכל המתרחש, ובנוסף נתון תחת אילוצי רגשות ומושפע מהם.