תפיסת האלוהות של מחברי התורה, חלק ז': המיתולוגיה המקראית של בריאת העולם

פרק א' בחומש בראשית מתאר כיצד יהוה ברא את העולם ואת כל מה שבתוכו: השמש, הירח והכוכבים, הצמחים, בעלי החיים, האדם וכו'. הקורא המודרני מקבל בקלות את הרושם כי הפרק מתאר את יהוה בהתאם לתפיסה מונותאיסטית "טהורה", בה יהוה הוא ישות יחידה ומופשטת, על-מרחבית ועל-זמנית, כל-יכולה ובלתי-מוגבלת.

הרושם נוצר בעיקר כי הקורא משליך את תפיסת היקום המודרנית שלו על פרק הבריאה. במילים אחרות: הקורא המודרני מודע לקיומו של יקום בגודל בלתי נתפס, יקום מורכב בצורה שלא תיאמן. ביקום המודרני, כדור הארץ הוא רק נקודה קטנה בתוך מערכת השמש, שהיא רק אחת מתוך אין-ספור מערכות כוכבים בגלקסיה העצומה של שביל החלב, שהיא בתורה גלקסיה טיפוסית בתוך מרחבי אין-קץ המאוכלסים באין-ספור גלקסיות נוספות, חורים שחורים, ערפיליות ומה לא.

ברור כי אדם מודרני שמאמין כי קיים אל שברא את כל היקום העצום הנ"ל, בוודאי שתפיסת האלוהות של אותו אדם גם היא תהיה תפיסה "משודרגת"; במילים אחרות: האל הבורא לא יכול להיות "קטן" יותר או "מאותו סדר גודל" של היקום שאותו הוא בורא, ולכן ישות שבראה את כל היקום העצום שאנו בתוכו, חייבת להיות ישות מופשטת, לא-גשמית, על-מרחבית ועל-זמנית, כל-יכולה ובלתי-מוגבלת. מכאן קצרה הדרך למאמין המודרני לחשוב כי פרשת הבריאה בתורה, היא הראיה שגם למחברי התורה יש תפיסת אלוהות המתאימה לשלו. בנוסף, בגלל שמדובר בפרק הפתיחה של התורה כולה, מיד נוצר גם הרושם המוטעה כי כנראה כל התורה כולה מייצגת תפיסת אלוהות מודרנית שכזו. מכאן והלאה, הקורא המודרני נוטה לפרש את שאר סיפורי התורה בשאר החומשים בהתאם לתפיסת אלוהות מודרנית, דבר המחזק את המוטיבציה של הקורא המודרני לפרש את סיפורי התורה באופן אלגורי.

אמנם הפרשנות האלגורית לתורה נוצרה בימי הביניים ולא בתקופה המודרנית, אך עובדה זו אינה סותרת את האמור לעיל, מסיבה פשוטה: אפילו אם נחזור אחורה בזמן לתפיסות היקום מימי-הביניים (שראשיתם ביוון העתיקה), נגלה כי היקום כבר מספיק "גדול" כדי לדרוש מהאל הבורא אותו להיות מופשט וכל-יכול. היקום של ימי הביניים אמנם אינו זהה ליקום המודרני, אך הוא כן מורכב מכדור הארץ המוקף בסְפֵירוֹת כדוריות המקיפות אותו, בדומה לקליפות בצל. הספירות הללו נקראות: גלגלים, וגלגלים אלה מכילים בתוכם את השמש, הירח ושאר הפלנטות, וכולם מסתובבים סביב כדור הארץ. מכאן נובע כי חייב להיות גורם בעל כוח בלתי-מוגבל שמסוגל להניע ולסובב את כל המנגנון העצום הזה, וכפי שניסח זאת הרמב"ם במשנה תורה: "המצוי הזה הוא אלהי העולם אדון כל הארץ. והוא המנהיג הגלגל בכוח שאין לו קץ ותכלית, בכוח שאין לו הפסק. שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסתובב בלא מסבב. והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף".¹

בנוסף לכך, הרמב"ם האמין באלוהים מופשט ובלתי-מוגבל לא רק כי היה צריך למצוא פתרון לתנועת הגלגלים, אלא גם (ובעיקר) בגלל שיקולים ונימוקים פילוסופים, שיקולים חיצוניים לתורה שמקורם בפילוסופיה של אריסטו. במילים אחרות: את תפיסת האלוהות שלו, הרמב"ם לא גיבש מתוך קריאה בתורה בלבד, אלא דווקא מתוך קריאה בספרי הפילוסופיה של אריסטו. את דברי התורה הרמב"ם פירש באופן שיתאים למסקנות הפילוסופיה, ולא להיפך.

אלא שהתורה נכתבה בישראל המקראית על ידי בני אדם עם תפיסה הרבה יותר פרימיטיבית של מבנה היקום וגודלו. היקום המתואר בחומש בראשית הוא הרבה יותר קטן ומצומצם אפילו בהשוואה ליקום של אריסטו והרמב"ם, ובוודאי בהשוואה ליקום המודרני של היום.

העולם כמו בית, ויהוה הוא הבנאי

האל שברא את היקום המתואר בחומש בראשית, דומה לבנאי אנושי שבונה בית בעולם האמיתי שלנו. פרשת הבריאה ממחישה היטב את תפיסת היקום של מחברי התורה, יקום הדומה במידה רבה לבית: היבשה והים המקיף אותה זו רצפת הבית, השמש והירח אלו המנורות, ושאר הכוכבים נמצאים ברקיע שהוא תקרת הבית, תקרה קשיחה המחזיקה את המים שמעל הרקיע. יהוה למעשה דאג לייצר לבעלי חיים ובני אדם מרחב סגור, או: קפסולה, שבתוכו הם יכולים לחיות בבטחה. כל העולם כולו הוא סוג של מבנה שצף בתווך מיימי. התורה מתארת בפירוט כיצד יהוה בנה את העולם-בית הנ"ל, שלב אחר שלב:

1. שלב ראשון: הבניה מתחילה כתוצאה מהחלטתו של יהוה לברוא את בני האדם כדי שיסגדו ויעבדו אותו, ולכן יהוה מחליט לעשות סדר באותו יקום בראשיתי וכאוטי, יקום שהוא למעשה סוג של עיסה נוזלית המלאה בחומר קדמוני מפוזר. היקום בשלב זה דומה למחסן מבולגן וחשוך מלא בעירבוביא בחומרי בניה. בשלב הראשון, יהוה לא מרוצה מהחושך שבמחסן – בני אדם לא יכולים לחיות בחושך – ולכן יהוה מביא לידי קיום את האור, אלא שלחוסר שביעות רצונו של יהוה, האור והחושך משמשים בערבוביא, ולכן הוא מקצה פרק זמן מוגדר שבו האור ישלוט (פרק זמן הנקרא: יום) ופרק זמן נוסף זהה שבו החושך ישלוט (לילה). בשלב זה יש לשים לב לשתי נקודות חשובות: הראשונה, היא כי האור שיהוה ברא בשלב זה הוא יצירה קיימת ועומדת בפני עצמה, ורק בשלבים מאוחרים יותר יהוה יוצר מקורות אור נוספים, כגון: שמש, ירח וכוכבים. השנייה, היא כי פרקי הזמן שבהם האור\חושך שולטים (יום\לילה בהתאמה), פרקי זמן אלה אינם תלוים בקיום של זריחה\שקיעה או בקיומה של השמש (שתי נקודות אלה קשות לתפיסה למאמין המודרני, אך נראות כמובנות מאליהן למאמין בתקופה העתיקה. ראו הרחבה על נושא זה בנספח א' בסוף הפרק). במילים פשוטות: כבר משלב זה והלאה – עוד לפני יצירת השמש והירח – קיימת מחזוריות של אור וחושך לסירוגין: פרק זמן הנקרא "יום" בו האור שולט (אור שלא מגיע ממקור כלשהוא, אלא פשוט ממלא את המרחב), ולאחר מכן פרק זמן הנקרא "לילה" בו החושך שולט, וחוזר חלילה.
2. שלב שני: יהוה יוצר משטח קשיח הנקרא רקיע, ודוחף אותו באמצע היקום הנוזלי הנ"ל. כך למעשה יהוה מייצר חלל שבו בני האדם יוכלו לחיות, והרקיע – שלו יהוה קורא: "שָּׁמָיִם" – משמש בתור תקרה קשיחה המחזיקה את המים שמעל הרקיע, כדברי המשורר בתהילים: "הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם".² הרקיע מגן על בני האדם מהכחדה בטביעה, אם חס וחלילה המים שמעל הרקיע יפרצו פנימה. זה בדיוק מה שקרה במבול, כאשר יהוה פתח את "ארובות השמיים" והמים שמעל הרקיע חדרו פנימה דרך הפתחים (ארובות) והטביעו את כל בני האדם.³
3. שלב שלישי: יהוה דוחק ומפנה את המים שבחלק התחתון לצדדים, בדומה לאופן שבו אנחנו גורפים עם מגב את המים ברצפה כך שיתרכזו בצדדי הבית כדי שאפשר יהיה לדרוך על רצפה יבשה באמצע. כך יהוה חושף את היבשה – על ידי דחיקת המים התחתונים הצידה – כדי לאפשר לבני האדם לחיות על גוש יבשתי יבש המוקף במים מכל צדדיו. בפעולה זו יהוה סיים להכין את התשתית של הקפסולה שאמורה לאכלס חיים: הוא הרים חלק מהמים כלפי מעלה, חסם אותם באמצעות רקיע, וחשף את היבשה באמצע. מעל הרקיע יש את המים העליונים, ומתחת לקרקע יש את מי התהום התחתונים. עכשיו שהדירה מוכנה, מתחיל שלב האכלוס: יהוה מצמיח מתוך הקרקע דשא, עשבים, צמחים, שיחים ועצי פירות. מיותר לציין כי כל אלה אינם יכולים להתקיים ללא השמש שעדיין לא נוצרה, אך כאמור לעיל, האור עצמו נוצר עוד בשלב הראשון, ולכן כבר היה קיים בשלב זה.
4. שלב רביעי: יהוה קובע מנורות ברקיע: מנורה חזקה במשך היום (שמש), ומנורות חלשות יותר במשך הלילה (ירח וכוכבים). כאמור לעיל: האור עצמו כבר קיים, ופרקי זמן שבהם אור וחושך מתחלפים לסירוגין (יום ולילה) כבר קיימים בשלבים הקודמים; למעשה כבר בסוף השלב השלישי הקודם, העולם היה במצב מתקדם יחסית, עולם הדומה במידה רבה לעולם שלנו: עולם המכיל צומח אבל בלי בעלי חיים ובני אדם, וגם בלי שמש וירח. בעולם שכזה יש כבר מחזורי אור\חושך ביום ובלילה לסירוגין גם ללא השמש והירח (וראו הרחבה על נושא זה בנספח א'), אך בעולם שכזה אין שום הבדל בין יממה אחת לחברתה. יהוה למעשה יוצר את השמש, הירח והכוכבים כדי להשיג שתי מטרות: הראשונה, השמש מוסיפה חום ואור חזק יותר ביום מעבר לאור הבראשיתי שכבר קיים, והירח והכוכבים מוסיפים אור בלילה, כי עד לרגע זה החושך בלילה היה מוחלט. המטרה השנייה והעיקרית, היא כדי להרחיב את המחזוריות המוגבלת שבטבע: "וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים".⁴ במילים אחרות: עד לרגע זה המחזוריות בטבע הייתה מוגבלת למחזוריות של יממה בודדת, אך כעת השמש והירח מייצרים מחזורים ארוכים יותר: מחזור חודשי שנוצר ע"י מופע הירח, מחזור עונתי שבו גובה השמש המקסימלי בשמיים משתנה לאורך עונות השנה (ולכן חם בקיץ וקר בחורף), ומחזור שנתי כאשר עונות השנה מסתיימות וחוזרות על עצמן.
5. שלב חמישי: יהוה מתחיל לאכלס את העולם ביצורים חיים. בשלב זה יהוה מתמקד ביצירת העופות, הזוחלים, הדגים ושאר שוכני הים. מיותר לציין כי התיאור המקראי אינו נכון; היום אנו יודעים כי העופות הופיעו אחרונים על גבי כדור הארץ, לאחר היונקים (שנוצרו ע"י יהוה רק בשלב הבא), אך מחברי התורה לא ידעו זאת.
6. שלב שישי: יהוה מאכלס את העולם בחרקים, בהמות וחיות (יונקים), ולבסוף יהוה יוצר את האדם, זכר ונקבה. גם כאן יש לציין כי התיאור המקראי אינו נכון; היום אנו יודעים שהחרקים למעשה הופיעו ראשונים על גבי היבשה בכדור הארץ, לפני העופות והזוחלים (שיהוה יצר בשלב הקודם), אך מחברי התורה לא הוטרדו מכך.
7. שלב שביעי ואחרון: יהוה מפסיק את מלאכת הבניה. על פי פרשת הבריאה, פעולתו של יהוה מוגבלת בזמן; יהוה פעל, ולאחר מכן נח.

את יצירת הרקיע כמשטח מפריד בין מים עליונים לתחתונים, מחברי התורה לקחו ישירות מתוך סיפורי בריאה קדומים יותר שמוצאם במסופוטמיה, בהם מתואר כיצד האל מַרְדוּךְ הרג את תּיאַמַתּ, אלת המים, וביתר את גופה לשניים. מרדוך השתמש בשני חלקי גופה של תיאמת כדי ליצור את השמיים והארץ, וכדי למנוע ממי גופתה של תיאמת להתערבב אלה באלה, מרדוך יצר אובייקט קשיח (רקיע) החוצה את גופה של תיאמת לשניים. כך, המים בחצי גופה העליון של תיאמת (השמים), אינם חודרים לחצי גופה התחתון (הארץ). הסיפור על מרדוך ותיאמת מופיע באפוס הבבלי הנקרא: אנומה אליש, שהוא עצמו שכתוב של מיתולוגיות שומריות ואכדיות קדומות יותר, ולהרחבה ראו בנספח ב' לפרק.⁵

בנוסף, שימו לב כי יהוה יוצר את האדם "בצלמנו כדמותנו". יהא אשר יהא הפירוש של המילים: צלם ודמות, מכל מקום ברור כי כוונת מחברי התורה ללמד את הקורא כי בניגוד לשאר בעלי החיים, לאדם יש תכונה או מאפיין המשותף גם ליהוה בעצמו. שאלת מיליון הדולר היא האם מדובר במאפיין גשמי או לא. הפרשנות הרבנית טוענת כי צלם ודמות האמורים בפסוק הם השכל והדעת באדם, ודווקא בכך האדם דומה ליהוה. יש גם פרשנויות נוספות הטוענות כי הדמיון בין האדם ליהוה הוא ביכולת הבחירה החופשית, או ביכולתו של האדם לשלוט וליצור.⁶ מכל מקום, אלה פרשנויות יחסית מודרניות שמקורן בעיקר בהשפעות של הפילוסופיה היוונית על היהדות הרבנית. בפועל, עוד בתקופתו של הרמב"ם היו מגדולי ישראל – או לכל הפחות היו יהודים כשרים שומרי תורה ומצוות – שסברו כי ליהוה יש דמות וגוף של ממש.⁷ אם כך סברו יהודים במאה ה-13 לספירה בתקופתו של הרמב"ם, אז אין שום סיבה להניח כי מחברי התורה שחיו כמעט 2000 שנה לפני הרמב"ם חשבו אחרת. גם בתקופתם של חז"ל נראה כי התפיסה הגשמית של האל הייתה קיימת במידה מסוימת בחברה, ותפיסה זו השפיעה על נוסח ברכות הנישואין כפי שמופיעות בתלמוד, שאחת מהן היא: "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו".⁸ קשה למצוא ניסוח מפורש יותר המתאר כיצד יהוה יצר תבנית שדומה לו עצמו, ולתוכה יצק את האדם.

סיכומו של דבר: באותו אופן שבו בנאי אנושי אינו ישות מופשטת וכל-יכולה, אלא ישות מאותו "סדר גודל" של הבית שאותו הוא בונה, כך מחברי התורה תפסו את האל שברא את היקום שבו הם חיו: אמנם ישות גדולה, על-אנושית ובעלת כוח רב, אך לאו דווקא ישות מופשטת ובלתי-מוגבלת.

כשם שבנאי אנושי בונה את ביתו והוא השליט הבלתי מעורער על ביתו ועל כל שוכני הבית, כך גם יהוה הוא הבנאי של היקום, ובני האדם ביקום שלו דומים במידה רבה לשוכרים שגרים בשכירות בבית שבנה עבורם. כשם שבעל הבית המשכיר משגיח על ביתו, מתעניין בנעשה בתוכו, מבקר בו, מפקח עליו, מנהל דו-שיח עם שוכני הבית שעליהם הוא שולט, ואף ומתערב באופן אקטיבי במה שמתרחש בבית, כך גם יהוה מתנהג בעולם שאותו בנה. התרבויות האליליות במרחב המזרח-תיכוני בסביבת ישראל הקדומה, גם להם היו שלל סיפורי בריאה דומים למדי וגם הם תפסו את האלילים שלהם באופן דומה, וסביר להניח כי זו – פחות או יותר – הייתה גם תפיסת האלוהות של מחברי התורה הקדמונים. ביהדות סיפור הבריאה נקרא בחרדת קודש, אך עם יד על הלב, מדובר במיתולוגיה טיפוסית למדי במרחב הגאוגרפי של אותה תקופה.

עולם יש מאין, או יש מיש

לשני הפסוקים הראשונים בפרשה יש חשיבות מיוחדת בהבנת סיפור הבריאה:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.⁹

מפרשי המקרא נחלקו בהבנת שני פסוקים אלה:

1. לפי רש"י, האָרֶץ המוזכרת בתחילת פסוק ב' נבראה לפני האָרֶץ המוזכרת בסוף פסוק א', ויש להן משמעות שונה. המילה אָרֶץ בתחילת פסוק ב' מתארת גוש חומר קדמוני וחסר סדר, והמילה אָרֶץ בסוף פסוק א' מתארת את היבשה שנוצרה ביום השלישי ועליה נאמר: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ". לפי פרשנות זו, הפסוק הראשון משמש ככותרת לכל הפרק, כותרת שמודיעה לקורא באופן כללי כי פעם בעבר הרחוק, יהוה יצר את השמיים שמעל בני האדם ואת הארץ (היבשה) שהם עומדים עליה. לאחר הכותרת – מפסוק ב' והלאה – החומש מתאר בפירוט כיצד יהוה עשה זאת בפועל מתוך אותה 'אָרֶץ' קדמונית וחסרת סדר, כלומר: כיצד בדיוק יהוה עשה את השמיים והארץ כפי שהם היום, מתוך ארץ קדמונית ומבולגנת.¹⁰
2. רשב"ם לעומת זאת, סבור כי בתחילה נבראו שמים וארץ בתהליך שאורכו אינו ידוע, אלא שלאחר בריאתם היו במצב גולמי של תוהו ובוהו ואי אפשר היה לחיות בהם. יהוה עשה בהם סדר ואכלס אותם באובייקטים, כגון: שמש וירח וכוכבים, צמחים, בעלי חיים ובני אדם. לפי פרשנות זו, הפסוק הראשון אינו משמש בתור כותרת, אלא מכריז על יצירתם של שמיים עליונים וארץ תחתונה עוד לפני היום הראשון. רק לאחר שכבר נבראו באופן גולמי (תוהו ובוהו), יהוה הוציא אותם ממצב זה בתהליך שאורכו שישה ימים.¹¹

כך או כך, נראה כי מחברי התורה חשבו שיהוה עשה את העולם שבו הם חיו, באותו אופן שבו בנאי בונה בית מתוך חומרי בנין קיימים, או בדומה לבעל מקצוע המשפץ חורבה מבולגנת והרוסה (היקום הבראשיתי), ומביא אותה להיות מבנה מסודר ומאורגן שניתן לחיות בו (העולם הנוכחי).

אמנם, משני הפסוקים הראשונים עדיין צריך להבין האם מחברי התורה חשבו כי היקום נוצר יש מאין או יש מיש:

1. יש מאין: אפשרות אחת היא כי יהוה הביא את היקום הבראשיתי לידי קיום יש מאין, ורק לאחר מכן סידר וארגן אותו,
2. יש מיש: אפשרות שנייה היא כי היקום במצבו הבראשיתי היה קיים מאז ומתמיד (ביחד עם יהוה), אלא שיהוה פשוט החליט בשלב מסוים להתחיל בפרויקט שיפוץ חדש.

רוב פרשני המקרא טוענים כי היקום הבראשיתי נברא יש מאין, כי הם מפרשים את המילה 'בָּרָא' בפסוק א' כמילה המציינת הבאה לידי קיום יש מאין (בניגוד למילה 'יָצַר' שאותה הם מפרשים כמציינת קיום יש מיש). הפרשנות הנ"ל כמובן קורצת מאוד למסורת הרבנית שלא אוהבת את הרעיון בדבר יקום קדמון ונצחי, אלא שפרשנות זו מאולצת במידה רבה. ר' אברהם אבן עזרא שם לב לכך, ומציין כי בפרשת הבריאה עצמה, המילה 'בָּרָא' מציינת גם הבאה לידי קיום יש מיש, כגון בפסוק: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ", ובפסוק: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ".¹² עובדה זו מביאה את אבן עזרא לפרש את המילה 'ברא' שבפסוק הראשון כפעולה של הבדלה והפרדה.¹³ מכל האמור נובע כי לא ברור באופן חד-משמעי שכוונת הפסוק הראשון בפרשה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים", היא לציין הבאה לידי קיום יש מאין.

הדעה כי העולם לא נברא יש מאין, אלא נוצר למעשה מתוך חומר קדמון כאוטי שיהוה עשה בו סדר, דעה זו כבר נמצאת במדרש חז"ל:

בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין במקום הביבים ובמקום האשפה ובמקום הסריות, כל מי שהוא בא לומר: פלטין זו בנויה במקום הביבים ובמקום האשפה ובמקום הסריות, אינו פוגם? כך כל מי שהוא בא לומר העוה"ז נברא מתוך תוהו ובוהו אינו פוגם? אתמהה! ר' הונא בשם בר קפרא אמר: אילולי שהדבר כתוב, אי אפשר לאמרו, [שנאמר] "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים", מנין הן? "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ".¹⁴

המדרש למעשה מתאר את העולם כארמון (פלטין) שנבנה על גבי מזבלה (אשפה וביבין). תפקידנו הוא להתפעל מהארמון, ולהסתיר את העובדה שהוא למעשה בנוי על מזבלה, אחרת הדבר יכול להביא בני אדם לזלזל במלך (יהוה) שבנה את הארמון. המדרש למעשה מצביע על פשט הפסוקים בתורה שמתארים את העולם (הארמון) כדבר שנוצר על ידי יהוה (המלך) מתוך תוהו ובוהו, סוג של חומר קדמון כאוטי (מזבלה). רב הונא אף מוסיף ואומר כי אע"פ שתיאור זה מאוד בעייתי מבחינה תיאולוגית, מכל מקום אין מנוס מלהכיר בפשט הפסוקים שלמעשה אומרים זאת במפורש, כי העולם הנוכחי לא נברא יש-מאין, אלא דווקא יש-מיש.

מספר פסקאות לאחר מכן, המדרש מנסה לשלול את גישת יש-מאין באמצעות אקרובטיקה פרשנית טיפוסית למדרשי חז"ל:

פילוסוף אחד שאל את רבן גמליאל, אמר לו: צייר גדול הוא אלהיכם, אלא שמצא סממנים טובים שסייעו אותו: תוהו ובוהו, וחושך, ורוח, ומים, ותהומות. אמר לו רבן גמליאל: תיפח רוחיה דההוא גברא! כולהון כתיב בהן בריאה: תוהו ובוהו – שנאמר: "עושה שלום ובורא רע", חושך – "יוצר אור ובורא חושך", מים – "הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים יהללו את שם יהוה כי הוא צוה ונבראו", רוח – "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח", תהומות – "באין תהומות חוללתי".¹⁵

הפילוסוף במדרש מעמת את רבן גמליאל עם פשט הפסוקים בפרשת הבריאה, שמהם עולה כי יהוה הוא כמו צייר מוכשר מאוד, המצייר תמונה מרשימה (העולם), אך לצורך כך עומדים לרשותו כלי ציור וצבעים מוכנים מראש (תוהו ובוהו וכו'), כלומר: רבן גמליאל נוקט בשיטה מדרשית טיפוסית ומבטל את דברי הפילוסוף בהינף יד. לשיטתו של רבן גמליאל, גם "כלי הציור" נעשו יש-מאין כי בכולם מוזכרת המילה בריאה (למרות שכבר התברר לעיל כי המילה בריאה לא מציינת בהכרח יש-מאין, אבל רבן גמליאל לא מוטרד מכך). היכן בדיוק מוזכרת בריאה? ובכן, רבן גמליאל מפשיל שרוולים ויוצא לחפש במקרא מקומות המזכירים את אותם "כלי ציור" קדמונים – תוהו ובוהו, חושך, רוח, מים, תהומות – בתקווה למצוא את המונח בריאה מוזכר בסמוך לאותם מושגים. כצפוי, רבן גמליאל מצליח באופן חלקי ע"י ציטוט של פסוקים מהנביאים והכתובים, שלא בכולם מופיעה המילה בריאה או המושגים המוזכרים בדברי הפילוסוף.

עושה רושם כי מחברי התורה פשוט לא ייחסו לנושא זה חשיבות מכרעת, וסביר יותר להניח כי ברירת המחדל של תפיסתם היא שיהוה דווקא יצר את העולם יש-מיש, וזו הסיבה מדוע הפסוקים לא מדגישים באופן מפורש וחד-משמעי כי העולם נברא יש-מאין. מהפסוקים נראה כי מחברי התורה בסה"כ רצו ללמד את הקורא שפעם בעבר הרחוק, יהוה לא היה מרוצה מאי-הסדר שקיים ביקום, והחליט לעשות מעשה: לעשות סדר בתוהו ובוהו, ולייצר עולם מתוקן שבו בני אדם יוכלו לעבוד את יהוה ולסגוד לו.¹⁶

הרמב"ם, בתור המייצג העיקרי של מחשבת ישראל בימי הביניים, מתייחס במורה נבוכים למתח הקיים בין אלה המצדדים בגישה שעל פיה היקום נברא יש מאין (שהיא לשיטתו גישת היהדות), לבין אלה המצדדים בגישה שטוענת כי היקום הבראשיתי היה קיים מאז ומתמיד, ורק לאחר מכן סודר ואורגן למצב בו הוא נמצא היום (זוהי גישתו של אפלטון ושאר הפילוסופים של התקופה).¹⁷

כצפוי, הרמב"ם מצדד באמונה כי היקום מחודש יש-מאין, וברור כי הוא סבור שזו גם כוונת התורה עצמה, כלומר: שהתורה עצמה מעידה על כך שהיקום מחודש יש-מאין (למרות שבפועל אין לכך רמז בכתובים). הרמב"ם אף מוסיף וטוען כי אברהם אבינו בעצמו אמר זאת בתורה, וכראיה הוא מביא שני פסוקים שאמר אברהם:

1. "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְהוָה אֵל עוֹלָם",¹⁸
2. "הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ".¹⁹

קל לראות כי הפסוקים הנ"ל מתארים את יהוה כשליט ואדון העולם, ואין בפסוקים אלה רמז לכך שהעולם דווקא מחודש יש-מאין. מכל מקום, הרמב"ם לא רואה סתירה לוגית בטענה שגם היקום קדמון, כמו אלוהים. הרמב"ם רק טוען כי הפילוסופים היוונים לא הוכיחו זאת. הרמב"ם מעיד כי אם הפילוסופים היו אכן מוכיחים כי היקום קדמון, אז אין ברירה אלא לקבל את דעתם, ואת הנאמר בפרשת הבריאה יש לפרש שלא כפשוטו, או: באופן אלגורי. במילים אחרות: למרות שאין ראיה מפסוקי פרשת הבריאה כי העולם מחודש יש מאין, מכל מקום ברור כי הרמב"ם חשב שזו היא כוונת הפסוקים, ויש להאמין בכך עד להודעה חדשה, אם וכאשר יוכח כי העולם קדמון.²⁰

---

נספח א'

בקרב מאמינים מודרניים הקוראים את פרשת הבריאה, קיימת אי-הבנה נפוצה מאוד הנוגעת למושגים יום ולילה, למשך הזמן שלהם ולקשר של מושגים אלה לקיומם או-קיומם של שמש וירח.

הנוקטים בגישה זו מפרשים כי יום ולילה המוזכרים בפרשת הבריאה בחומש בראשית, ובפרט בפסוק ה' אינם יכולים לציין יום ולילה במובן הרגיל של המילה, אלא מדובר במונח אלגורי שכנראה מציין תקופה ארוכה בהרבה (מיליוני או אפילו מיליארדי שנים, זה לא באמת משנה. ההצדקה לפרשנות זו נובעת מהטענה שיום ולילה נקבעים בהתאם לזריחה ושקיעת השמש, אך בתחילת הבריאה, יהוה עדיין לא יצר את הארץ שעליה בני אדם חיים, וגם השמש והירח עדיין לא נוצרו.

פרשנות זו נובעת מאי-הבנה חמור – אך צפוי – של פשט הכתובים, שנגרמת כי המאמין המודרני משליך את הבנת העולם המודרנית שלו על אנשים שחיו לפני 2500 בכנען הקדומה.

התפיסה הקדומה של מחברי התורה ראתה את האור כדבר בעל קיום פיזי-אובייקטיבי ללא קשר לקיומם או אי-קיומם של מקורות אור אחרים, כגון: שמש, ירח או אפילו אש. לדוגמה: ישנם ימים בשנה בהם השמש לא נראית לעין כלל, מתחילת היום ועד סופו. כל השמים, מאופק ועד אופק, נראים כמו שמיכה אפורה אחידה המכסה את הכל. עבור אנשים שחיו לפני 2500 שנה בכנען העתיקה, היה ברור כי אע"פ שהשמש בלתי נראית לחלוטין, עדיין יש אור. המרחב פשוט מואר, והאור נמצא בכל מקום וגם לא נראה כאילו האור מגיע ממקור כלשהוא. האור פשוט קיים וממלא את הכל.

לפי תפיסה עתיקה זו, מלכתחילה – בראשית הבריאה – רק החושך היה קיים. יהוה החליט ברגע מסוים להביא את האור לידי קיום, אלא שנוצר מצב כי החושך והאור היו קיימים בערבוביא, עובדה שלא מצאה חן בעיני יהוה ולכן הוא הפריד את האור מהחושך מבחינה זמנית: יהוה הקדיש פרק זמן קבוע שבו האור שולט ולפרק זמן זה יהוה קרא: יום, ובנוסף יהוה הקדיש פרק זמן נפרד שבו החושך שולט ולפרק זמן זה יהוה קרא: לילה.

לתקופות הזמן שלהם יהוה קרא יום ולילה אין קשר לשמש וירח או לזריחה ושקיעה. אלו תקופות זמן שלפי מחברי התורה, יהוה קבע מראש: יום הוא משך הזמן שבו האור שולט, ולילה הוא משך הזמן שבו החושך שולט. את המאורות יהוה יצר רק לאחר מכן כמקורות אור נוספים: את השמש כמקור תאורה שמוסיף על האור שממילא קיים במשך היום, ואת הירח והכוכבים כמקורות תאורה כדי למנוע חושך מוחלט במשך הלילה, ולהקל במקצת על האפלה. זאת כמובן בנוסף לתפקיד של השמש והירח כמקורות אור היוצרים מחזור חודשי, עונתי ושנתי, מחזורים שלא היו קיימים לכן (כפי שהוסבר לעיל בפרק).

מיותר לציין כי היהדות הרבנית לדורותיה הבינה מאז ומתמיד את המושגים יום ולילה כפשוטם, כלומר: יהוה ברא את כל העולם במשך ששה יממות תמימות, כמו פרק הזמן שעובר משבת אחת לחברתה, ולמושגים יום ולילה בפרשת הבריאה אין דבר וחצי דבר עם מליוני או מיליארדי שנים. הפרשנות כי יום ולילה בפרשת הבריאה מציינים תקופות זמן ארוכות יותר הגיעה – כצפוי – בשלב מאוחר יחסית, רק לאחר שהתברר כי העולם לא נוצר בשבוע אחד. מדרש חז"ל מפורסם מובא בתלמוד הבבלי ומפרט את יום בריאת האדם שעה לאחר שעה: "אמר רבי יוחנן בר חנינא: שתים עשרה שעות הוי היום. שעה ראשונה הוצבר עפרו, שניה נעשה גולם, שלישית נמתחו אבריו, רביעית נזרקה בו נשמה, חמישית עמד על רגליו, ששית קרא שמות, שביעית נזדווגה לו חוה, שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה, תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן, עשירית סרח, אחת עשרה נידון, שתים עשרה נטרד והלך לו".²¹ זו רק דוגמה אחת בודדת ואין טעם להאריך בנושא, כי הדברים ידועים. כל הנאמר בתלמוד ובמדרשים (וגם במפרשי המקרא הראשונים והאחרונים) על בריאת העולם מובן היטב לאור העובדה כי יום ולילה בתהליך הבריאה הובנו כפשוטם, וזו אכן גם היית הבנתם של מחברי התורה עצמם.

דרך אגב, התפיסה כי גם לחושך יש קיום פיזי שרדה ביהדות המודרנית עד לתקופה המודרנית, וניתן למצוא אותה בפירוש הגר"א לתורה על הפסוק "בראשית ברא אלוהים".²² לפי הגר"א, החושך הוא: "חומר עצם שאין כח השכל לידע תוארו", ובהיעדר אור, יש רשום לחושך להתפשט לכל מקום. לעומת זאת, קיומו של האור הוא תמיד מצומצם ומוגבל במרחב, ויש לאור רשות לדחוק את החושך רק עד גבולות מסוימים במרחב.

נספח ב'

כנראה המקור המפורסם ביותר לקיומו של רקיע קשיח מעלינו הוא האֶפּוֹס הבבלי אֵנוּמָה אֵלִישׁ (Enūma Eliš), שנכתב ונערך בגרסתו הסופית בערך במאה ה-12 לפנה"ס, למרות שגרסאות מוקדמות יותר כבר הופיעו החל מהמאה ה-18 לפנה"ס במסופוטמיה העתיקה. האפוס הוא שירה עלילתית המתארת את השתלשלות הקוסמוס מהכאוס הראשוני ועד לביסוס המלוכה של האל מַרְדוּךְ והקמת העיר בבל.

הרקיע בסיפור מופיע כאשר האל מַרְדוּךְ (ראש הפנתאון הבבלי) מנהל מאבק אלים עם האֵלַה המפלצתית תּיאַמַתּ (אלת המים). מרדוך מנצח, הורג את תיאמת ומבתר את גופתה לשני חלקים. מחלק אחד של הגופה מרדוך מייצר את השמיים, כאשר את הצד "התחתון" של חצי הגופה מרדוך מותח, מרדד ומרקע כך שנוצרת מעין תקרה; סוג של לוח קשיח ובלתי חדיר שמונע ממי גופתה של תיאמת לפרוץ מטה ולהציף את הארץ. מתחת לתקרה הנ"ל – או: הרקיע – הארץ נוצרת מחלקה השני של תיאמת, ומרדוך משתמש בחלקי גופתה הנותרים כדי ליצור תופעות טבע כמו גשם ונהרות ועננים.

סך הכל, הרעיון בדבר קיומו של רקיע קשיח שמחזיק את המים שמעליו אינו כל כך מופרך… חשבו על כך: איך בדיוק תסבירו לחקלאי הממוצע בבבל העתיקה מדוע השמיים כחולים? נו ברור, הם כחולים כי הם מלאים במים. אז מדוע המים לא נופלים עלינו, שואל החלקאי הנבוך? נו ברור, אתם עונים, יש רקיע קשיח שמחזיק אותם, מה נראה לך?

סיפור יפה, אך הבבלים לא המציאו אותו יש מאין. זכויות היוצרים רשומות על שמם של השׁוּמֵרִים והאַכַּדִּים, שתי תרבויות במסופוטמיה שקדמו לתרבות הבבלית. לתרבות השומרית יש מקום של כבוד בהיסטוריה, כי השומרים הקימו את הציוויליזציה הראשונה בהיסטוריה, בה הופיעו לראשונה ערים גדולות ומערכת שלטון מורכבת. השומרים גם פיתחו את הכתב הראשון בהיסטוריה: כתב היתדות. מכל מקום, הסיפור הבבלי שקראתם לעיל באנומה אליש הוא למעשה מיזוג של שני מיתוסים נפרדים: מיתוס ההפרדה השומרי ומיתוס המאבק האכדי. כיצד?

במיתולוגיה השומרית, נַאמוּ (Nammu) היא האלה הנקבית הראשונית ביותר, המגלמת את האוקיינוס הגדול והחשוך שהיה קיים לפני הכל. מתוך רחמה המימי היא ילדה (באופן ספונטני, ללא זיווג) את אל השמיים אַן (An) ואת אלת הארץ קִי (Ki). אי שם בעבר הרחוק, השמיים והארץ היו דבוקים יחדיו ללא הפרדה לכדי ישות אחת הנקראת: אַנְקִי (Anki). עם הזמן, מהזיווג הנ"ל נולדו הרבה אלים נוספים, שאחד מהם נקרא: אֵלִיל (Elil), אל הסערה והרוח שהיה האל החזק, הפעיל והמשפיע ביותר בפנתיאון השומרי. בעוד שאביו ואימו (אַנְ-קִי) נחשבו אמנם לשליטים אך באופן סמלי ומרוחק, אליל היה המנהל בפועל של כל העסק.

בשלב מסוים נמאס לאליל מהאיחוד הקוסמי של ההורים שלו, והוא החליט להפריד בניהם. אליל פשוט נדחף באמצע בין אביו אַן לאימו קִי, וכך נוצר המרחב האטמוספרי הפתוח בין השמיים והארץ. אז איפה הרקיע? ובכן, בסיפור הנ"ל אליל לא יצר בעצמו את הרקיע הקשיח, זה שמחזיק את הים הקדמוני שמעליו; הרקיע היה קיים כבר מלכתחילה כחלק בלתי נפרד מהאל אַן, אביו של אליל. אלא שלפני פעולת ההפרדה, הרקיע פשוט היה צמוד לקרקע כתוצאה מהאיחוד הקדמוני בין שמיים וארץ (אַנְקִי), כלומר בין הוריו של אליל (המיתולוגיה השומרית הרבה יותר עשירה ומורכבת, אך זה פחות או יותר מה שרלוונטי לנושא שלנו).

במיתולוגיה האכדית לעומת זאת, הנרטיב שונה. בעוד שהשומרים נטו לראות את הבריאה כארגון והפרדה מכניים, האכדים תפסו את קיומו של הסדר בעולם כתוצאה של מאבק בין האלים.

במיתולוגיה האכדית, מגוון של אלים קדמונים כבר פעלו והתקיימו בעולם קדום כלשהוא אי שם בעבר הרחוק, עולם שפשוט היה קיים. גם כאן – בדומה לשאר התרבויות באזור – האלים היו כוחות ויסודות טבע שעברו הַאֲנָשָׁה (פרסוניפיקציה); הטבע לא היה מערכת עיוורת של חוקי פיזיקה, אלא רצף של ישויות חיות, בעלות רצון, רגשות ואישיות. במילים פשוטות: סערה אינה תופעת מזג אוויר, סערה היא אל שמשתולל מכעס.

בשלב מסוים, חלק מהאלים – אלה המייצגים את כוחות הטבע הפראיים, הים הסוער ומעמקי האדמה, אלים כגון: אַנְזוּ (Anzu) ואַסַאקוּ (Asakku) – מאיימים להחריב את העולם ולהחזירו לתוהו ובוהו. שאר האלים – אלה המייצגים את כוחות הסדר והיציבות, אלים כגון אָנוּ (Anu) ואֵאָה (Ea) – עומדים חסרי אונים מול כוחות הכאוס. למרבה המזל, אל מלחמה צעיר ונמרץ בשם נִינוּרְתָה (Ninurta) נענה לאתגר, יוצא לקרב, מביס את האלים שהורסים את העולם ומשיב את הסדר על כנו (גם כאן, המיתולוגיה האכדית הרבה יותר עשירה ומורכבת, אך נסתפק בכך).

אם נחזור למיתוס הבבלי באנומה אליש, נראה כי הבבלים לקחו את שני הרעיונות הללו – מיתוס ההפרדה השומרי ומיתוס המאבק האכדי – והפכו אותם לסיפור אחד: לפי הבבלים, המאבק האלים בין מרדוך לתיאמת הוביל בסופו של דבר להפרדת השמיים והארץ ויצירת הרקיע.

כל המיתוסים הללו לא ממש ידועים לציבור הרחב ובוודאי שלא לציבור הדתי-אורתודוקסי. חוץ מקומץ של ארכאולוגים והיסטוריונים באוניברסיטה, אף אחד לא מתעניין בכתבי הקודש השומרים, האכדים והבבלים.

לעומת זאת, התנ"ך הרבה יותר מוכר בעולם שלנו, והרקיע מופיע בתנ"ך ישר על ההתחלה. הדתות שמכלילות את התנ"ך בכתבי הקודש שלהן מסתכמות ליותר מחצי מהאוכלוסיה על הפלנטה, ומיליארדים של בני אדם מאמינים כי הטקסט הגיע ממקור על-אנושי: יהוה בכבודו ובעצמו.

זו הדרך בה רעיונות עתיקים שורדים: רעיון הרקיע שרד את כל הדרך משומר העתיקה ועד ימינו, והכל בזכות סיפור הבריאה בחומש בראשית, החומש הראשון בתורה שנכתבה בזמן שהמיתוסים המסופוטמיים (השומרים, האכדים והבבלים) כבר היו ידועים ונפוצים וחלק בלתי נפרד מהתרבות של אותה תקופה. כל מה שדרוש זה טוויסט קטן של ההיסטוריה שבו הרקיע היה נשאר בחוץ, ורעיון רנדומלי אחר היה שורד…

כדי להבין כיצד, נסו לדמיין היסטוריה חלופית, היסטוריה שבה רעיון הרקיע לא היה מופיע בחומש בראשית. במקום הרקיע, היה מופיע רעיון אחר מהתרבות המסופוטמית העתיקה, למשל רעיון קיומו של מָאשׁוּ (Mashu): הר עצום בעל שתי פסגות תאומות הנמצא בקצה הרחוק ביותר של העולם, ממש בקצה הארץ. שתי הפסגות של ההר כל כך גבוהות, עד כדי כך שהשמש עוברת בדיוק בין שתיהן כל בוקר.²³

עכשיו דמיינו שהר מאשו היה מופיע בחומש בראשית. דורות של מאמינים היו בטוחים כי בקצה העולם ההר אכן קיים. כאשר היה מתברר לכל בר דעת כי ההר אינו קיים (כמו הרקיע), המאמינים מיד היו מבצעים אפולוגטיקה פרשנית וטוענים כי מדובר במשל, או אלגוריה, או כל תירוץ אחר. התירוץ עצמו לא ממש משנה, כי תירוצים לא חסר. הכל ממילא נוצר כי המאמין פשוט תקוע עם טקסט עתיק שאליו הוא מייחס קדושה ועל הנאמר בו הוא אינו מסוגל לוותר.

1. משנה תורה, הלכות יסודי התורה, פרק א', הלכה ה' [↩]
2. תהילים, קמח:ד [↩]
3. התפיסה בדבר קיומם של מים עליונים מעל הרקיע שרדה עד ימי חז"ל, ובתלמוד ניתן למצוא דעה כי הגשם עצמו נוצר מהמים שמעל הרקיע שיורדים מטה דרך פתחים ברקיע, והעננים באים וקולטים את המים, והטיפות נוצרות כי העננים מלאים בחורים, כמו מסננת (בבלי, תענית ט:ב). [↩]
4. בראשית א:יד [↩]
5. רש"י בפירושו על בראשית א:ו, מאמץ כמובן תפיסה מסופוטמית זו, ואף מביא מדרש בו נחלקו חז"ל האם המים שמעל הרקיע צמודים אליו ולמעשה נחים על גביו, או שמא המים מרחפים מעל הרקיע בדרך נס, ויש למעשה רווח בין הרקיע למים שמעליו (בראשית רבה, פרשה ד, סימן ג). [↩]
6. הרמב"ם במורה נבוכים, חלק א, פרק א מפרש שמדובר בשכל, רבי שמחה הכהן מדווינסק במשך חכמה מפרש כי מדובר בבחירה החופשית, והרב סולובייצ'יק בספרו "איש האמונה הבודד" מפרש כי מדובר על יכולת השליטה והיצירה. [↩]
7. על האמונה של יהודים בהגשמת האל מעיד הרמב"ם עצמו באיגרת תחיית המתים, וכן הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם במשנה תורה, הלכות תשובה, פרק ג, הלכה ז. דעותיו הפילוסופיות של הרמב"ם בכלל ובפרט עד הגשמת האל, הובילו את רבני אשכנז להטיל חרם על כתבי הרמב"ם ויצירת מחלוקת מפורסמת הנקראת: פולמוס הרמב"ם. [↩]
8. בבלי, כתובות, ח:א [↩]
9. בראשית, א:א-ב [↩]
10. לשון רש"י: ואם באת לפרשו כפשוטו, כך פרשהו: בראשית בריאת שמים וארץ, והארץ הייתה תהו ובהו וחשך וגו' ויאמר אלוהים יהי אור. ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו [שמים וארץ] קדמו, שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים וגו'. ואם תאמר להורות בא שאלו תחלה נבראו, ופירושו: בראשית הכל ברא אלו … אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו, שהרי כתיב: ורוח אלוהים מרחפת על פני המים, ועדיין לא גלה המקרא בריאת המים מתי הייתה, הא למדת שקדמו המים לארץ. ועוד שהשמים מאש ומים נבראו, על כורחך לא לימד המקרא סדר המוקדמים והמאוחרים כלום. [↩]
11. לשון רשב"ם: גם כל הפרשה הזאת של מלאכת שישה ימים, הקדימה משה רבינו לפרש לך מה שאמר הקב"ה בשעת מתן תורה: "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ… כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". לכך אמר להם משה לישראל, להודיעם כי דבר הקב"ה אמת: וכי אתם סבורים שהעולם הזה כל הימים בנוי כמו שאתם רואים אותו עכשיו מלא כל טוב? לא היה כן, אלא "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" וגו', כלומר: בתחילת בריאת שמים וארץ, כלומר: בעת שנבראו כבר השמים העליונים והארץ, הן זמן מרובה הן זמן מועט, אז 'והארץ היתה', הבנויה כבר 'היתה תוהו ובהו', שלא היה בם שום דבר … וזהו תהו ובהו – 'חרבו מאין יושב'. וחשך על פני תהום – זהו 'ואל השמים ואין אורם'. 'ורוח מנשבת על פני המים' – והוצרך הרוח למה שכתב לפנינו 'ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד' וגו', כי על ידי הרוח נקוו המים, כמו בקיעת ים סוף שנתראית היבשה ע"י 'ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה, וישם את הים לחרבה ויבקעו המים'. [↩]
12. בראשית, א:כא-כז [↩]
13. לשון ראב"ע בפירוש הארוך לתורה בקישור כאן: "אין מלת 'ברא' כאשר חשבו רבים, לעשות את שאינו – ישנו. ומלת [ברא – כמו:] "וּבָרֵא אוֹתְהֶן בְּחַרְבוֹתָם" (יחזקאל כג:מז), לשון חתוך וגזרה". הפניות נוספות בנושא ניתן למצוא במאמר בקישור כאן. [↩]
14. בראשית רבה, פרשה א, סימן ה. [↩]
15. בראשית רבה, פסקה א, סימן ט. [↩]
16. גישת יש-מאין מתאימה יותר להבנת הפסוקים ע"פ רשב"ם, שהרי לפי פרשנות זו פסוק א' אינו כותרת, אלא הפסוק מתאר מעשה של ממש שקדם בזמן למתואר בפסוק ב'. לעומת זאת, גישת יש-מיש מתאימה יותר להבנת הפסוקים ע"פ רש"י, שהרי לפי רש"י תיאור תהליך הבריאה מתחיל בפועל רק בפסוק ב', ופסוק זה מכריז כי היקום הבראשיתי פשוט קיים. הדרך היחידה לאמץ גישת יש-מאין ע"פ רש"י היא ע"י פרשנות המילה 'בָּרָא' כמתארת הבאה לידי קיום יש-מאין. [↩]
17. מורה נבוכים, חלק ב', פרק י"ג. הרמב"ם מביא גם את גישת אריסטו הטוען כי העולם כבר בצורתו הנוכחית היה קיים מאז ומתמיד. [↩]
18. בראשית, כא:לג [↩]
19. בראשית, יד:כב [↩]
20. מורה נבוכים, חלק ב', פרק כ"ה [↩]
21. בבלי, סנהדרין, לח:ב [↩]
22. פירוש הגר"א לתורה נקרא: אדרת אליהו. [↩]
23. דרך אגב, השם הפרטי של אל השמש האכדי היה: שָׁמַשׁ (Shamash), סתם שתדעו מהיכן הגיעה לשפה העברית המילה שֶׁמֶשׁ [↩]