המקום הראשון בו נתחיל לבחון באופן ביקורתי את טענת המסורת הוא בתלמוד הבבלי. אף על פי שטענת המסורת עצמה מבוססת על דברי חז"ל במקומות רבים בתלמוד ובמדרשים, מכל מקום כבר בתלמוד ניתן למצוא דעה שמנסה לשפוט את טענת המסורת על פי תוכן הפסוקים עצמם, ולא על פי קביעה שרירותית אחרת.
בתלמוד הבבלי מובאת ברייתא1 מפורסמת העוסקת בזהותם של מחברי ספרי התנ"ך. הברייתא פותחת במילים הבאות:
משה כתב סִפְרוֹ, ופרשת בלעם, ואיוב. יהושע כתב ספרו, ושמונה פסוקים שבתורה.
בבא בתרא, יד:ב.
לאחר מכן, הברייתא ממשיכה ומפרטת את זהות המחברים של כל ספרי התנ"ך. לדוגמה: ספר מלכים נתחבר על ידי ירמיה הנביא, ספר משלי נתחבר על ידי שלמה ודברי הימים על ידי עזרא. לגבי משה, הברייתא מייחסת לו את כתיבת ספר איוב ואת "ספרו".
כעת נשאלת השאלה: באיזה ספר מדובר? מהו "ספרו" של משה האמור בברייתא?
התשובה הפשוטה היא שמדובר בספר התורה הידוע, כלומר, חמשת חומשי תורה: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים. הסיבה לכך ברורה: הברייתא ממשיכה ומונה את כל שאר ספרי התנ"ך אחד לאחד, ומייחסת כל ספר למחבר מסוים. בגלל שהברייתא לא מייחסת במפורש את חמשת חומשי תורה למחבר אחר חוץ ממשה, לכן "ספרו" של משה הוא ספר התורה הידוע הכולל את חמשת החומשים. בנוסף, ישנה ברייתא מקבילה בתלמוד הירושלמי המציינת במפורש כי משה הוא המחבר של חמשת החומשים:
משה כתב חמישה ספרי תורה, וחזר וכתב פרשת בלק ובלעם, וכתב ספרו של איוב.
תלמוד הירושלמי, מסכת סוטה, פרק ה, הלכה ו
פרשת בלעם
לאור זאת, מיד עולה שאלה נוספת: אם משה כתב את חמשת חומשי התורה, מדוע הברייתא מציינת כי משה כתב אף את פרשת בלעם? הרי ממילא כל פרשת בלעם נמצאת בתוך חומש במדבר? במילים אחרות: אם משה כתב את ספר התורה – וחומש במדבר הוא חלק ממנו – אז ממילא משה כתב גם את פרשת בלעם, לכן נראה כי מיותר לציין זאת במפורש.2
התשובה לכך היא פשוטה ומפתיעה: הברייתא מניחה כי הקורא התמים בתורה יכול להגיע למסקנה כי פרשת בלעם אכן לא נכתבה על ידי משה. מדוע? מפני שפרשת בלעם מתארת אירועים שקרו במקום אחר ובזמן אחר, ללא נוכחותו של משה וללא קשר לרצף האירועים המרכזי שמתואר בחומש.
חשוב לזכור כי לא לחינם ספר התורה כולו נקרא: תורת משה. הדמות המרכזית בספר התורה היא משה, ומתחילת חומש שמות ועד לסוף חומש דברים התורה למעשה מתארת את תולדותיו, חייו ופועלו של משה.3 אך באמצע חומש במדבר, התורה לפתע מפסיקה, ועוברת לתאר אירוע נפרד: שיחות שנערכו בין בלק מלך מואב לבלעם הנביא, שיחות שנערכו בין בלעם למלאך ובין בלעם לאתון שלו וכו'.
עקב כך, הקורא התמים יכול לחשוב כי כל המעשה לא נכתב על ידי משה, אלא על ידי מחבר אחר שהיה עד לאירועים, ומשה הכניס את דבריו לתורה. לכן הברייתא מדגישה כי זו טעות. הברייתא בכוונה מדגישה כי משה הוא המחבר של פרשת בלעם, גם אם משתמע מתוכן הטקסט עצמו כי פרשת בלעם לא נכתבה על ידי משה.
שימו לב: במבט ראשון, נראה כי דברי הברייתא לגבי פרשת בלעם הם דבר של מה בכך. אך במבט שני, בברייתא כבר ניתן לראות את ניצני החשיבה הביקורתית. במילים אחרות:
אמנם הברייתא קובעת כי משה כתב את פרשת בלעם, אך בכל זאת היא מכירה באפשרות שמתוך עיון בטקסט המקראי עצמו, ניתן להגיע למסקנה כי המחבר אינו משה.
שמונה פסוקים שבתורה
לאחר שהברייתא מזכירה את פרשת בלעם, היא עוברת לדון במחבר של ספר יהושע, וכעת הברייתא מוסיפה טענה מרחיקת לכת:
יהושע כתב ספרו, ושמונה פסוקים שבתורה.
כעת הברייתא אומרת במפורש, כי ישנם פסוקים בתורה שלא נכתבו על ידי משה רבינו!
לפני הכל, יש להבהיר באילו פסוקים מדובר. הברייתא מתייחסת לשמונת הפסוקים האחרונים בספר התורה, בסוף חומש דברים:
ה וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהוָה.
ו וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
ז וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה.
ח וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה.
ט וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.
י וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל פָּנִים.
יא לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ.
יב וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.
דברים לד:ה-יב
מיד ניתן לראות כי פסוקים אלה מתארים את מותו של משה. לאחר הברייתא, התלמוד עצמו מודה כי אכן קשה להניח כי משה כותב על מותו בעודו בחיים. מכל מקום, זה אינו הקושי היחיד, יש קושי נוסף שהתלמוד לא שם אליו: ניתן לראות כי פסוק ח' מתאר את ימי האבל על משה, והקושי לייחס את כתיבת פסוק זה למשה הוא עצום; אפילו העובדה שמשה נביא אינה מועילה לתרץ את הקושי, כי משה לא מנבא כי בני ישראל יתאבלו עליו בעתיד, משה כותב כי בני ישראל כבר התאבלו עליו בפועל, ואף מציין שימי אבלו כבר הסתיימו!4
לכן הברייתא מגיעה למסקנה המתבקשת כי משה אינו המחבר של שמונת הפסוקים האחרונים בתורה, ומסקנה זו נובעת רק מתוך עיון בתוכן הטקסט המקראי עצמו! בנוסף לכך, אם הטענה כי משה כתב את כל התורה כולה היא מסורת מקובלת מדורי דורות, אזי מחבר הברייתא כנראה לא היה מעלה כלל על דעתו להסיק אחרת רק בעקבות ניתוח ביקורתי של הטקסט המקראי! לשם המחשה, נניח כי ברייתא זו לא הייתה מופיעה בתלמוד הבבלי, אלא דווקא חוקר מקרא אקדמי – או אולי רב רפורמי בימינו – היה טוען כי יהושע כתב את שמונת הפסוקים האחרונים בתורה. הלא ברור כי במקרה זה הטענה המחקרית-רפורמית הנ"ל הייתה נדחית על הסף, שהרי – כך יאמרו הרבנים – יש בידינו מסורת מקובלת מדורי דורות כי משה כתב את כל התורה.5
דעת רבי שמעון: הדעה המסורתית
לאחר דברי הברייתא, התלמוד מביא את דעתו של רבי שמעון, החולק על הברייתא. רבי שמעון אינו מוכן לקבל את הטענה כי ספר התורה שכתב משה, נמסר לבני ישראל "חסר", כך שיהושע היה צריך להשלימו ולהוסיף לו פסוקים. לדעת רבי שמעון, משה כתב את כל ספר התורה, כולל שמונת הפסוקים האחרונים המצוטטים לעיל.
לכן רבי שמעון מציע פתרון מסוג אחר: כאשר אלוהים הכתיב את התורה למשה, משה היה חוזר בקול על דברי אלוהים וכותב אותם. כאשר אלוהים הגיע לשמונת הפסוקים האחרונים המתארים את מותו של משה, הסיטואציה השתנתה: כעת אלוהים ממשיך להכתיב למשה את הפסוקים, אך כעת משה בוכה ואינו מסוגל לחזור בקול על דברי אלוהים, ובנוסף משה כותב את שמונת הפסוקים האחרונים בדמעותיו!6
זהו פתרון יצירתי, אך ברור כי אין לו שום רמז בטקסט המקראי. כמו כן, ברור כי רבי שמעון לא קיבל פירוש זה ממסורת קיימת, שכן הברייתא כלל אינה מודעת למסורת זו! לשיטת הברייתא, יהושע כתב את שמונת הפסוקים בדיו רגיל. נראה אם כן, כי רבי שמעון מציע פתרון יצירתי משל עצמו, על מנת לפתור את הקושי כיצד משה כותב על מותו שלו.
זו דוגמה קלאסית לכוחה של פרשנות וכיצד היא מסוגלת להתמודד עם קשיים במקרא. מדובר בעיקרון כללי שרלוונטי למקומות רבים: באמצעות פרשנות יצירתית המוסיפה מידע חדש – שאינו נמצא בטקסט – ניתן למעשה לפתור כל קושיה שהיא.
מבחינה היסטורית, דעת רבי שמעון היא זו שנתקבלה על ידי הרבנים: משה כתב את כל פסוקי התורה, בדרך זו או אחרת. אין כוונת הדברים לומר כי הרבנים מבטלים או "מצנזרים" את דעת הברייתא, אלא שהשרשרת הרבנית לדורותיה – מהראשונים ועד האחרונים – מסתמכים באופן מוחלט על דעת רבי שמעון ולא על דעת הברייתא. כצפוי, וכפי שנראה בפרק הבא, הרבנים אף מנסים את כוחם להסביר ולפרש את דעת הברייתא כתואמת את דעת רבי שמעון, כביכול אין ביניהם מחלוקת כלל.
מכל מקום, גם אם לא נתעלם מהמחלוקת בין רבי שמעון לברייתא, ברור מדברי התלמוד כי גם רבי שמעון וגם הברייתא מסכימים כי בני ישראל נכנסו לארץ כנען לאחר נדודי המדבר כאשר בידיהם חמישה חומשי תורה כפי שיש לנו היום. כל ההבדל הוא שלדעת הברייתא יהושע חיבר את שמונת הפסוקים האחרונים, ולדעת רבי שמעון משה חיברם, אך בשורה התחתונה – כל חמישה חומשי התורה שיש בידינו היום נכנסו עם בני ישראל לארץ כנען, ולא השתנו מאז ועד לימינו.
- המילה ברייתא פירושה בארמית: "חיצונית". הברייתא היא מאמר של תנאים שלא נכנס אל תוך המשנה [↩]
- שימו לב כי המונח "פרשה" בלשון הברייתא מתייחס למעשה בלעם כפי שמסופר בחומש במדבר פרקים כ"ב עד כ"ד. המונח "פרשה" לאו דווקא מתייחס לפרשיות השבוע הנקראות בבית הכנסת בימינו. באופן דומה ניתן לומר: פרשת המרגלים או פרשת העקידה. דוגמה נוספת ניתן למצוא במשנה במסכת מגילה פרק ג משנה ד המציינת ארבע פרשיות: פרשת שקלים, פרשת זכור, פרשת פרה, ופרשת החודש. כל אחת מאלה הפרשיות היא קטע מסוים בתורה כחלק מפרשת השבוע הנקראת בבית הכנסת. למעשה, כל סיפורו של בלעם כלול בתוך פרשת השבוע הנקראת "פרשת בלק". פרשה זו כוללת אף מספר פסוקים בנוסף לסיפורו של בלעם [↩]
- אמנם משה לא מוזכר כלל בחומש בראשית, אך כל האירועים המתוארים בחומש בראשית מכינים את הקרקע להולדתו של משה ומשמשים מעין הקדמה ארוכה לתיאור חייו [↩]
- למעשה, יש קשיים נוספים בפסוקים האלה שהתלמוד לא שם לב אליהם, אך נדון בכולם בפרק נפרד [↩]
- דרך אגב, לאחר סיום הברייתא, התלמוד הבבלי מזהה את דעת הברייתא עם דעת רבי יהודה או רבי נחמיה. מחלוקתם הובאה אף במסכת מכות דף י"א עמוד א, שם יש מי שסובר שיהושע כתב בתורה גם את פרשת ערי מקלט [↩]
- הנוסח בתלמוד הוא: "הקב"ה אומר ומשה כותב בדֶּמַע", כלומר: כותב בדמעות, וכך גם פירש הריטב"א (רבי יום טוב אשבילי, 1250-1330). זה אכן הפירוש המסתבר, שהרי בתלמוד רבי שמעון עושה השוואה בין כתיבתו של משה לבין פסוק בירמיהו, פרק ל"ו פסוק י"ח: "וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲנִי כֹּתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ”. לכן הביטוי 'כותב בדמע' מקביל לביטוי 'כותב בדיו' [↩]