בפרק הנוכחי, נבחן את טיעון העד מנקודת מבט נוספת.
כידוע, מעמד הר סיני הוא האירוע המשמעותי ביותר לעם ישראל. ההתגלות של אלוהים לכל עם ישראל על הר סיני היא רגע השיא, ה- Climax של כל חמשת חומשי התורה, פשוטו כמשמעו. האירועים לפני מתן תורה הובילו אל המעמד הגדול הזה, והאירועים לאחר המעמד חוסים בצילו. חומש שמות מתאר את המעמד כמפגן פירוטכני מרשים ומעורר אימה,1 ומשה עצמו משביע אחר כך את בני ישראל שלא יעזו לשכוח לעולם את אשר ראו עיניהם, ויקפידו להעביר לבניהם במסורת את זיכרון האירוע.2 אין טעם להכביר במילים, הדברים ידועים.
משום כך אי אפשר שלא לתהות, להיכן בדיוק נעלם סיפור מעמד הר סיני משאר ספרי המקרא! במבט ראשון, זו נראית טענה הזויה לחלוטין. בטח יש כאן איזו טעות. אך האמת היא, שהאירוע החשוב ביותר בתולדות עם ישראל לא נזכר בספרי הנביאים, ואפילו במקומות שבהם המקרא סוקר את ההיסטוריה של עם ישראל.
להלן דוגמה: בפרק האחרון של ספר יהושע, המקרא מתעד את נאומו של יהושע לבני ישראל לפני מותו. יהושע סוקר את ההיסטוריה של בני ישראל, החל מאבות האומה: אברהם, יצחק ויעקב. יהושע מזכיר את הירידה למצרים, את מכות מצרים, את היציאה ממצרים ואת נס ים סוף. יהושע מוסיף ומזכיר לבני ישראל את ההליכה במדבר ואפילו טורח להזכיר לבני ישראל את מעשה בלק ובלעם, וכן את הניצחון על מלכי האמורי ועל העיר יריחו.
אף מילה אחת על מעמד הר סיני!
שימו לב: מדובר בסקירה היסטורית של תולדות האומה! בלק, בלעם והעיר יריחו מוזכרים כולם, אך מעמד הר סיני בכבודו ובעצמו לא מוזכר אף לא במילה אחת! זכרו כי על פי הכתוב בתורה, יהושע בעצמו היה עד למעמד הר סיני, והוא פשוט משמיט את מעמד הר סיני מתוך נאומו!
סקירות היסטוריות נוספות נוכל למצוא בספר תהילים:
- הסקירה הראשונה מופיעה בפרק ק"ו: הסקירה מציינת את עם ישראל במצרים, קריעת ים סוף, מחלוקת קורח ועדתו (דתן ואבירם), חטא העגל, חטא המרגלים, חטא בעל פעור ומעשה פנחס, וחטא מי מריבה. אף מילה על מעמד הר סיני!
- הסקירה השנייה מופיעה בפרק קל"ו: הסקירה מציינת את מכות מצרים, יציאת מצרים וקריעת הים, הנדודים במדבר והניצחון על סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. אף מילה על מעמד הר סיני!
גם במקרים אלה, אי אפשר להתעלם מהעובדה הפשוטה שמעמד הר סיני אינו מוזכר כלל אפילו במסגרת מזמורים שמטרתם המוצהרת היא סקירה היטורית של תולדות האומה.
הפעם הראשונה בה מעמד הר סיני מוזכר במקרא במפורש כמתן תורה הוא בספר נחמיה, בתחילת תקופת בית המקדש השני. מדובר בזמן מאוד מאוחר, סוף תקופת המקרא! בסקירה ההיסטורית שמעביר נחמיה לעם, מוזכרים כל האירועים המוכרים, אך כעת – סוף כל סוף – נחמיה מזכיר גם את מתן תורה בסיני, בצורה ברורה ומפורשת:
וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְוֹת טוֹבִים
נחמיה, ט:יג
גם הנביא מלאכי, שחי אף הוא בתחילת בית שני, מזכיר את מתן תורה בחורב:
זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים
מלאכי, ג:יב
המסקנה המתקבלת ביותר על הדעת, היא כי בתקופת השופטים וכן בתקופת בית המקדש הראשון, המסורת על מעמד הר סיני כלל לא הייתה קיימת. גם אם נניח כי הייתה קיימת, די ברור כי היא לא הייתה נפוצה ומקובלת בעם בהשוואה לסיפור יציאת מצרים ונדודי המדבר, שהיו כפי הנראה נפוצים הרבה יותר. כצפוי, סיפור מעמד הר סיני השתרש בעם בתחילת בית שני, בתקופה שבה התורה נערכה ונחתמה בגרסה הסופית שלה.3
דוגמה נוספת להיעדר מעמד הר סיני מהנרטיב הקדום, ניתן למצוא ברשימת מסעות בני ישראל בחומש במדבר.4 כפי שראינו בהרחבה בפרקים קודמים, ברשימת המסעות ניתן למצוא "טביעות אצבע" שמעידות על כך שאת רשימת המסעות חיבר אדם שחי לאחר תקופתו של משה רבינו, אלא שאותו אדם מסתמך על מקור קדום יותר שהיה בידיו ויוחס למשה רבינו. אי אפשר שלא לשים לב כי מעמד הר סיני נעדר לחלוטין מרשימת המסעות! רשימת המסעות כוללת כמובן את מכת בכורות, יציאת מצרים וקריעת ים סוף. יתירה מזו, רשימת המסעות מזכירה את מיתת אהרן, מלחמת הכנעני מלך ערד, ואפילו פרטים שוליים כגון: כמה מעיינות ועצי תמר היו לבני ישראל כאשר חנו באילים! לעומת זאת, אף מילה אחת על מעמד הר סיני!
ישנה דרך נוספת שבאמצעותה ניתן לראות בבירור כיצד למסורת מעמד הר סיני יש אופי מאוחר יותר מאשר מסורת יציאת מצרים ונדודי המדבר, והיא: העובדה כי חג השבועות נקבע כחג מתן תורה רק בתחילת בית שני, בניגוד לחג הפסח ולחג הסוכות שכבר בתורה נקבעו כשני חגים עם מטרה מוגדרת, בנוסף לאופי החקלאי שלהם.
אם נתבונן בתורה נראה כי היא מציינת באופן מפורש כי מטרת חג הפסח היא לזכור את ליל יציאת מצרים ואת הנס שנעשה לבני ישראל במכת בכורות, וכן כיצד אלוהים פסח (דילג) על בתי ישראל והרג רק את בכורי מצרים. בנוסף, התורה מתארכת את החג באופן ברור: הקרבת קרבן הפסח בי"ד בניסן (החודש הראשון), ולאחר מכן שבעה ימים של איסור אכילת חמץ, מט"ו עד כ"א בניסן.5 חג הסוכות אינו יוצא דופן. התורה מציינת במפורש גם את התאריך – ט"ו בתשרי, החודש השביעי – וכן את הסיבה: זכר לסוכות בהם ישבו בני ישראל בזמן נדודי המדבר.6
חג שבועות לעומת זאת, מפורש בתורה כחג חקלאי מובהק. התורה חוזרת על מאפייני החג מספר פעמים, וכולם כוללים אך ורק מאפיינים חקלאיים, ואין זכר למתן תורה.7 התורה אף אינה מציינת תאריך מפורש לחג השבועות. בחומש דברים התורה קובעת כי את חג השבועות יש לבצע לאחר שבעה שבועות שתחילתם בזמן בלתי מוגדר:
שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ
דברים, טז:ט-י
בחומש ויקרא התורה מציינת כי את שבעת השבועות יש לספור "ממחרת השבת" ולאחר מכן לקיים את החג:
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה … וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם
ויקרא, כג:טו-כא
גם כאן, הביטוי "ממחרת השבת" הוא ביטוי עמום ולא ברור שנתון כמובן לפרשנות. לא מדובר בתאריך ברור כמו בחג פסח וסוכות. חז"ל פירשו כי "השבת" האמורה כאן, היא למעשה היום הראשון של חג הפסח, ט"ו בניסן. חז"ל קבעו כי בחודש ניסן תמיד יהיו 30 ימים (חודש מלא), ובחודש אייר שלאחריו תמיד יהיו 29 ימים (חודש חסר), לכן אם נספור 50 יום החל מט"ז בניסן (היום השני של חג הפסח, "ממחרת השבת"), נגיע לחג השבועות בתאריך ו' בסיוון.
כעת המשימה ברורה: אם המטרה של חז"ל היא לקשר בין חג שבועות למתן תורה – קשר שאינו מופיע בתורה עצמה – אז יש להראות כי אכן מתן תורה התרחש בתאריך ו' בסיוון, וחז"ל אכן עושים זאת בתלמוד הבבלי.8 מעיון בסוגיה התלמודית ניתן לראות בבירור כי מדובר בפרשנות חז"לית טיפוסית, המנסה לפרש את פסוקי התורה כדי שיתאימו להלכה ולמסורות המקובלות אצל חז"ל, אע"פ שפסוקי התורה אינם כוללים מידע מפורש על תאריך מעמד הר סיני. פרשנות זו של חז"ל כוללת מספר הנחות מתי בדיוק הגיעו ישראל להר סיני, מתי בדיוק משה עלה לדבר עם אלוהים ומתי בדיוק ירד וכו' (מדובר על ההוראות שאלוהים נתן למשה בימים שלפני המעמד עצמו). מכל מקום, השאלה האם החישוב נכון או לא אינה חשובה כל כך. אפילו אם נניח שהחישוב נכון, עדיין התורה עצמה – הכוונה לפשט הפסוקים – אינה קושרת בין חג שבועות למתן תורה בהר סיני. יפרשו חז"ל מה שיפרשו, סוף כל סוף הקשר בין חג שבועות ובין מתן תורה בהר סיני אינו נמצא בתורה שבכתב, אלא נעשה באופן מלאכותי על ידי חז"ל עצמם. סופו של דבר:
התורה אינה מתארכת את חג השבועות, ולכן לא ייתכן כי התורה קבעה את החג כדי לציין מאורע היסטורי!
אם התורה הייתה רוצה לתארך את החג, היא הייתה עושה זאת אף ללא פרשנות חז"ל. זה באמת לא כל כך מסובך; סוף כל סוף היא עשתה זאת לשאר החגים. סיכומו של דבר, שבועות במקור אינו חג מתן תורה אלא חג חקלאי אקסקלוסיבי.
כל האמור לעיל רק תומך בטענה כי מסורת מעמד הר סיני התפתחה בשלב מאוחר יותר, בתקופת בית שני, בהשוואה למסורות קדומות יותר שהשתרשו בעם עוד בתקופת בית המקדש הראשון.
- שמות, יט:טז-יט, כ:יד-טו [↩]
- דברים, ד:ט-י [↩]
- המילה סִינַי מופיעה פעמיים נוספות בספרי הנביאים והכתובים. פעם אחת בשירת דבורה: "יְהוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יְהוָה זֶה סִינַי מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שופטים, ה:ד-ה). פעם נוספת המילה מוזכרת בתהילים: "אֱלֹהִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה. אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי אֱלֹהִים זֶה סִינַי מִפְּנֵי אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (תהילים, סח:ח-ט). ניתן לראות בבירור את הדמיון בין הפסוקים. אלוהים מתואר בפסוקים כעולה מן המדבר, מדרום לארץ כנען, אל איום ונורא שהולך וכובש את כל מה שלפניו, וכל הארץ וההרים גועשים ורועשים מפניו. גם בפסוקים אלה אין אזכור למעמד הגדול של עשרת הדברות ונתינת התורה. לא נראה כי ניתן להתייחס למילה "סיני" לבדה כאזכור הולם למעמד הר סיני, ובפרט לאור חשיבותו במסורת היהודית. לא ברור אם המילה "סיני" מתייחסת למדבר סיני באופן כללי, או להר הספציפי עצמו. כך או כך, תיאור מעמד הר סיני אינו מופיע בנביאים ובכתובים כפי שהיינו מצפים שיופיע, לאור חשיבותו. המילה חורב נזכרת פעם נוספת בספר מלכים בהקשר של ארון הברית: "אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (מלכים א, ח:ט). פסוק זה, עם הפסוקים הקודמים לו, מועתק כמעט מילה במילה גם בדברי הימים (דברי הימים ב, ה:י), כך שהפסוקים במלכים כנראה שנכתבו בתקופה מאוחרת מאוד. זו אכן גם דעת רוב חוקרי המקרא, כי ספר מלכים וגם ספר דברים חוברו בסוף גלות בבל ותחילת שיבת ציון (להרחבה בנושא ראו: סדרת מקרא לישראל, מלכים עם מבוא ופירוש, מאת: מרדכי כוגן, הוצאת עם עובד, 2020). מכל מקום, גם אם נתעלם מהשערות בדבר תקופת הכתיבה, עדיין אין די בתוכן הפסוקים כדי לשקף אמונה רווחת במעמד הר סיני כפי שהוא מתואר בחומש שמות. לפי הפסוק במלכים, יש אזכור כי משה לבדו הניח בארון הברית שני לוחות אבנים עם תוכן המייצג ברית, או "חוזה כתוב" בין אלוהים לישראל. [↩]
- במדבר, פרק ל"ג. [↩]
- שמות, יב:יא-יז; יב:כג-כז; כג:טו; במדבר, כח:טז-יז; דברים, טז:א [↩]
- ויקרא, כג:לט-מג [↩]
- שמות, לד:כב; כג:טז; במדבר, כח:כו [↩]
- שבת, פו:ב-פז:ב [↩]