האם משה כתב את התורה?

עד כה ראינו דוגמאות לפסוקים מן התורה המעידים על עצמם כי לא ייתכן שנכתבו על ידי משה רבינו. ההנחה שעליה מבוססת טענת המסורת היא כי משה רבינו כתב את כל פסוקי התורה, אלא שראינו כי יש דוגמאות הסותרות הנחה זו.

אך רגע אחד, מנין לנו בכלל שמשה רבינו חיבר את התורה עצמה? מדוע שנקבל זאת מלכתחילה כהנחת מוצא? על פניו נראה כי התשובה פשוטה: התורה עצמה מעידה על כך במפורש, לא?

מסתבר כי הדעה הנ"ל מאוד נפוצה, וניתן לדמיין את השיחה הבאה בין שני אנשים:

שאלה: מי כתב את ספר התורה?
תשובה: מה זאת אומרת מי כתב? משה רבינו, זה ברור!
שאלה: רגע, מאיפה אנחנו יודעים כי זה משה רבינו?
תשובה: מה זאת אומרת מאיפה? זה כתוב במפורש בתורה! התורה עצמה אומרת שמשה חיבר אותה!

זו כנראה התשובה הטיפוסית שתקבלו כאשר תשאלו אדם מאמין מי חיבר את התורה. אך כפי שנראה להלן:

אין טעות גדולה מזו!

נבחן שוב את שאלת הבסיס: מנין אנו בכלל יודעים כי משה רבינו חיבר את ספר התורה? מהו המקור שממנו אנו מסיקים זאת?

תתפלאו לדעת, אך המקור לכך אינו נמצא בתורה; המקור לדעה זו הוא פרשנות של חז"ל. הטענה של היהדות-הרבנית היא כי משה רבינו הוא מחבר ספר התורה, אך עלינו לשאול האם זו טענה הנובעת מתוך התורה, או שמא זו טענה על התורה, כלומר טענה חיצונית המועמסת על התורה "מבחוץ"? במילים אחרות: האם התורה מעידה על עצמה כי משה כתב אותה, כלומר: האם חז"ל מייחסים את כתיבת ספר התורה למשה כי זו המסקנה הנובעת מקריאה בספר התורה עצמו? או אולי הם קובעים זאת מדעתם האישית, "מבחוץ", ולמעשה כופים זאת על התורה?

תתפלאו, אך התשובה לשאלה האחרונה היא שדעתם של חז"ל כלל אינה נובעת מתוך התורה. למעשה, אם יש משפט אחד במאמר הנוכחי שחשוב לדעת הוא זה:

הטענה כי משה חיבר את ספר התורה, היא טענה על התורה, ולא טענה הנובעת מתוך התורה עצמה!

יש להדגיש כי לא מדובר על מסקנה הנובעת מקריאת פסוקים בודדים, אלא זו מסקנה הנובעת מסקירת התורה כולה באופן כללי. במילים אחרות: גם אם נמחק את הפסוקים הבעייתיים בתורה שראינו בפרקים קודמים, כגון: "בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה",¹ או: "וַיִּרְדֹּף עַד דָּן",² עדיין נגלה כי מעיון כללי בתורה ניתן לראות בבירור שהיא עצמה אינה מתיימרת לטעון כי משה רבינו הוא מחברה, אלא לכל היותר חיבר חלקים מסוימים בתוכה. בנוסף, אין בתורה עדות כי אלוהים הכתיב את ספר התורה כולו למשה, מילה במילה. כפי שנראה להלן, התורה לכל היותר מציינת מהם אותם דברים ספציפיים שנמסרו למשה מאת אלוהים, ותו לא.

ברור כי קשה מאוד לקבל טענות אלו כאשר מתבוננים בתורה דרך משקפי המסורת הרבנית. למעשה, החינוך הדתי מעולם לא מציג את התורה שלא מתוך משקפי המסורת ופרשנות חז"ל; כל תלמיד כיתה א' יודע כי משה רבינו חיבר את התורה, פשוט מפני שכך כתוב בתורה (לכאורה). אך כפי שנראה להלן, דברי התורה עצמם הם אלה שסותרים את הטענה הרבנית המייחסת את חיבור התורה למשה רבינו כפי שהוכתב לו על ידי אלוהים.

לפני שנתחיל להתבונן בדברי התורה, ראשית יש לתת דוגמאות ברורות למקרים שבהם ספרים אחרים במקרא כן מעידים על זהות מחברם. דוגמה פשוטה היא ספר משלי, הפותח בפסוק הבא:

מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל … שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ
משלי, א:א,ח

מיד ניתן לראות כי ספר משלי מייחס את עצמו לשלמה. חשוב להדגיש: ייתכן כי שלמה לא באמת חיבר את הספר ומדובר בזיוף. ייתכן ואלו כן דברי שלמה שנמסרו בכתב או בעל פה למחבר מאוחר יותר שהוסיף כותרת פתיחה לספר. כל זה אינו רלוונטי. הנקודה החשובה היא זו: הכתוב מעיד על עצמו כי שלמה הוא המחבר של תוכן הספר. בהמשך ספר משלי אף מופיע הפסוק הבא:

גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה
משלי, כה:א

גם כאן, ייתכן כי אנשי חזקיה אספו ממקורות שונים משלים המיוחסים לשלמה וריכזו אותם במקום אחד. ייתכן כי גם במקרה זה מדובר בזיוף, ואנשי חזקיה המציאו את הדברים ממוחם הקודח. אך כל זה אינו רלוונטי. חשובה אך ורק העובדה כי הכתוב מעיד על זהות המחבר.

דוגמה נוספת ניתן למצוא גם בספר נחמיה. מיד בפתיחה הכתוב מכריז על זהות המחבר ושאר הספר מנוסח בגוף ראשון, כלומר נחמיה הוא הדובר ומספר על עצמו ועל מעשיו, מעין יומן אישי:

דִּבְרֵי נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כִּסְלֵיו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה
נחמיה, א:א

גם אם אדם אחר ערך את ספר נחמיה לאחר מכן, עדיין מתוך הספר עצמו ברור כי נחמיה הוא המקור. גם ספר יחזקאל מעיד על זהות מחברו כבר בפתיחה, ושאר הספר מנוסח בגוף ראשון, לדוגמה: חזון העצמות היבשות ונבואות נוספות.³

לעומת זאת – וכפי שנראה להלן – התורה כלל לא מעידה כי משה חיבר אותה! התורה מעידה כי משה חיבר חלקים מסויימים מתוכה, אך לא את כולה, ולכן הטענה הרבנית כלל אינה נובעת מתוך התורה אלא עומדת בסתירה לתורה עצמה.

חומש בראשית

כבר מתחילת חומש בראשית ולאורכו, ניתן לראות את הבעייתיות בטענה הרבנית. משה אינו מוזכר כלל בחומש בראשית, אף לא פעם אחת בלבד. בנוסף, אין ולו רמז קל כי המסופר בחומש בראשית נמסר למשה מאת אלוהים. חומש בראשית כתוב מנקודת מבטו של מחבר אנונימי, כל-יודע, שמפרט בפני הקורא על אופן בריאת העולם והאדם, תולדות האנושות ועמי האזור וכן את קורות חייהם של אבות האומה עד לירידת יעקב למצרים, קבורתו במערת המכפלה בחברון, ולבסוף מיתת יוסף וחניטת גופתו.

מעניין לציין כי הרמב"ן בהקדמתו לתורה שם לב לכך, ואכן הוא כותב כי באמת ראוי היה כי התורה לא תפתח בפסוק: "בראשית ברא אלוהים", אלא תפתח בפסוק המייחס אותה למשה מאת אלוהים, למשל: "וידבר אלוהים למשה את כל הדברים האלה לאמור". בפועל, התורה אינה פותחת בפסוק מעין זה.

הרמב"ן, בהתאם לפרשנות חז"ל, מציע תשובה מדוע התורה לא פתחה בפסוק מסוג זה: הסיבה לכך היא כי התורה קדמה לעולם, והייתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה עוד לפני בריאת העולם (האש השחורה והלבנה היא מעין תחליף לדיו וקלף, כי אלה מן הסתם עוד לא היו בשימוש). הרמב"ן אף מדגיש כי זו אינה המצאה שלו או חידוש פרשני, זו מסורת המקובלת מדורי דורות! ממשיך הרמב"ן ואומר כי כעת ברור מדוע חומש בראשית אינו מייחס עצמו למשה, כי משה דומה לאדם המעתיק ממקור קדמון שכבר מונח לפניו מוכן. מיותר לציין כי תשובה זו אולי פותרת בעיה אחת, אך מעלה אין ספור קושיות אחרות: מהי בדיוק אותה אש שחורה ולבנה שממנה התורה מורכבת? מדוע אלוהים ברא את האדם לבד אם ידע מראש כי יצטרך אישה? האם המבול כבר היה כתוב באותה תורה ראשונית? וכן הלאה.

חומש שמות

משה מוזכר בפעם הראשונה בתחילת חומש שמות כאשר בת פרעה נותנת לו את שמו.⁴ מכל מקום, הסגנון הכללי אינו משתנה: המחבר אינו מציג את עצמו, אלא נשאר בעילום שם ומתעד את האירועים כצופה מן הצד. לדוגמה:

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו
שמות, ב:יא

המשך חומש שמות אינו שונה, להלן מספר דוגמאות:

חילופי הדברים בין אלוהים למשה במעמד הסנה הבוער מתועדים, אך אין רמז בכתוב כי משה אחראי על נוסח התיעוד כפי שאנו קוראים אותו היום. המעשה מתואר על ידי מחבר אנונימי שמדווח לקורא על אירועים שהתרחשו בעבר.⁵
הפסוקים מתעדים את הוראותיו של אלוהים למשה לגבי טקס חג הפסח שבני ישראל צריכים לבצע במצרים, אך אין רמז כי משה הוא המחבר.⁶
שירת הים מתוארת בחומש כשירה שנאמרה על ידי משה ובני ישראל, ועברה בכתב או בעל פה – קשה להכריע – עד לידיו של מחבר החומש והוא כעת מצטט אותה בספרו.⁷

הפעם הראשונה בה אלוהים מצווה את משה להעלות דברים על הכתב בפועל, היא לאחר ניצחון בני ישראל בקרב על עמלק. על פי המסופר בחומש שמות, כל אימת שמשה הרים את ידיו, בני ישראל גברו על העמלקים בקרב, וכאשר משה הוריד את ידיו, העמלקים גברו על ישראל. לבסוף, אהרן וחור תמכו בידיו של משה עד לניצחון המוחלט של בני ישראל. לאחר מכן, אלוהים מצווה את משה:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם
שמות, יז:יד

על פי הנאמר בפסוק, אלוהים ציווה את משה לתעד בכתב את אירועי המלחמה כדי שהאירוע לא ישכח, זאת מפני שאלוהים אינו מתכוון לסלוח לעמלק ולא ינוח ולא ישקוט עד שיושמדו כליל. הפסוק למעשה מצהיר כי תיעודו של משה הוא חיצוני לתורה וקדם לה, כי אם אלוהים הכתיב את ספר התורה למשה כפי הנוסח הנוכחי שבידינו, אז המשפט: "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר" תמוה ביותר ומיותר לחלוטין. אלוהים יכול לצוות את משה על השמדת עמלק בפשטות, ללא כל הוראה על כתיבה, בדיוק כמו כל ציווי אחר בתורה.

לשם השוואה, נוכל להתבונן במעשה פנחס. על פי חומש במדבר פרק כ"ה, פנחס הרג את נשיא שבט שמעון (זמרי בן סלוא) ואת האישה המדינית שאיתה שכב (כזבי בת צור, בתו של אחד ממלכי מדין). לאחר מכן, אלוהים כורת עם פנחס "ברית כהונת עולם". ההקבלה למלחמת עמלק ברורה: בשני המקרים – מעשה פנחס ומעשה עמלק – הפסוקים מתארים מעשה שהיה, ובעקבותיו אלוהים מתחייב לדבר מסוים שיתקיים לעד ולעולמי עולמים. אך בניגוד למלחמת עמלק, אלוהים לא מצווה את משה לכתוב את מעשה פנחס לזיכרון בספר. ובאמת, אין בכך כל היגיון אם אלוהים ממילא מכתיב את כל ספר התורה למשה, מילה במילה.

אמנם, בביטוי "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר" האמור במעשה עמלק יש היגיון רב אם מחבר התורה – שאינו משה – מתאר את מלחמת עמלק ומציין כי הוא למעשה מסתמך על ספר או תעודה שכתב משה, ותעודה זו התגלגלה לידיו של מחבר התורה והוא משתמש בה כמקור לדבריו.⁸

הפעם השנייה בחומש שמות בה משה כתב או מסר לישראל תעודה כתובה היא במעמד הר סיני.⁹ על פי המסופר בחומש, בני ישראל קיבלו את עשרת הדברות ישירות מפי אלוהים במעמד הר סיני, אך נבהלו וביקשו ממשה לשמש כמתווך; מעתה והלאה, משה יקבל את המצוות מאלוהים וימסור אותם בעצמו לבני ישראל. אלוהים מסכים לבקשת ישראל, ונותן למשה רשימת חוקים ומצוות, הכוללים בין היתר: דיני עבדים, דיני נזיקין, דיני גניבה, מנוחה בשבת, עליה לרגל ואיסורי עבודה זרה. כל הדינים הנ"ל נכתבים על ידי משה ונקראים: "ספר הברית". רק לאחר טקס רשמי הכולל הקרבת קרבנות, משה עולה לראש הר סיני לקבל את לוחות הברית. גם כאן, משה מתואר כמחבר של קטע מסוים בתורה, ותו לא: קטע הכולל את מקבץ החוקים שנמסרו למשה לאחר עשרת הדברות ועד לעלייתו בפועל אל ראש ההר לקבל את לוחות הברית.¹⁰

חומש שמות ממשיך לתאר בפירוט את כל פרטי צורת המשכן ומידותיו ואת אופן הכנת כלי המשכן, ומדגיש כי כל פרטי המשכן עם לוחות הברית נמסרו למשה בהיותו בהר סיני.¹¹ לאחר מעשה העגל ושבירת לוחות הברית, משה עולה שוב להר סיני לקבל לוחות שניים; גם בפעם השנייה, אלוהים נותן למשה מקבץ מצוות וחוקים ומנחה את משה לכתוב את קובץ החוקים הנ"ל, כך שנוצר: "ספר ברית קטן", מעין גרסה מקוצרת של ספר הברית הראשון.¹² לאחר ירידת משה מהר סיני עם לוחות הברית השניים, בני ישראל מקימים בפועל את המשכן וכליו, וכאן מסתיים חומש שמות.

חומש ויקרא

חומש ויקרא מתאר מקבץ גדול ומרוכז של מצוות בנושאי הקרבנות, כשרות אכילה, טומאה וטהרה, נגעים, ועוד. על פי החומש, מצוות אלו ניתנות באוהל מועד כשישראל עדיין חונים למרגלות הר סיני.¹³ גם חומש ויקרא לכל אורכו מתעד את מה שנמסר למשה מאת אלוהים, אך אינו רומז כלל כי משה תיעד זאת בעצמו.

חומש במדבר

חומש במדבר אינו יוצא מן הכלל. כל האירועים, החל ממפקד בני ישראל, דרך חטא המרגלים והנדודים במדבר, ועד להגעת ישראל לעבר הירדן המזרחי סמוך ליריחו, כל אלו מתוארים על ידי מחבר הצופה מן הצד, ואין רמז לכך שמשה הוא המחבר. אדרבא, בחומש במדבר ניתן למצוא פסוק המעיד על ההיפך:

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
במדבר, יב:ג

אדם צנוע בוודאי שאינו מעיד על עצמו שהוא צנוע.

בדומה לספר הברית המוזכר בחומש שמות, ניתן למצוא בחומש במדבר דוגמה נוספת המעידה כי משה חיבר לכל היותר חלקים מתוך התורה, אך לא את כולה. פרק ל"ג מתאר באופן מרוכז את כל מסעות בני ישראל במדבר. כך נאמר בשני הפסוקים הפותחים את רשימת המסעות:

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם

… וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת. וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר, וכו'
במדבר לג:א-ב

על פי הפשט, מחבר הפסוקים מציין במפורש שאת רשימת המסעות המקורית כתב משה, והוא – המחבר – מעתיק ממנה כעת. לעומת זאת, אם ננסה לפרש את הכתוב על פי הטענה המסורתית שאלוהים הכתיב את התורה למשה, נקבל כי הפסוק השני (המודגש באדום) מיותר לחלוטין, ולא ברור מה הטעם לציין כי משה כתב את מסעות בני ישראל, אם ממילא משה כתב את כל התורה מאת האלוהים. ובאמת אין כל טעם, והלא עובדה היא כי התורה אינה עושה זאת במקומות אחרים. לשם השוואה, נתבונן בחומש במדבר פרק י"ג, בו התורה מפרטת את שמות המרגלים שנשלחו לרגל את הארץ:

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם.

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְהוָה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר. לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן שָׁפָט בֶּן חוֹרִי. לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, וכו'
במדבר, יג:א-ו

זה הנוסח המופיע בתורה. כעת נוסיף פסוק משל עצמנו, שאינו מופיע בתורה (הפסוק נמצא בסוגריים ומודגש באדום):

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם.

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְהוָה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה.

(וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל)

וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר. לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן שָׁפָט בֶּן חוֹרִי. לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, וכו'
במדבר, יג:א-ו

הפסוק בסוגריים אינו מופיע בתורה, וברור כי אין כל סיבה שיופיע! אלא אם כן, משה אכן כתב את שמות המרגלים במעין תעודה או מגילה, שהתגלגלה למחבר התורה שחי בתקופה מאוחרת יותר, והוא מעתיק ממנה. באותו אופן, יש לפרש את הפסוק המקביל ברשימת המסעות: משה כתב את מסעות בני ישראל, והכתיבה הנ"ל קדמה לספר התורה. מחבר התורה רק מצטט את מסעות בני ישראל מתוך אותה תעודה שכתב משה!

חומש דברים

בחומש דברים אנו מוצאים לראשונה שינוי בסגנון הכתיבה. בניגוד לשאר החומשים המתייחסים למשה בגוף שלישי, בחומש דברים משה מדבר בגוף ראשון. אם בשאר החומשים נאמר: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר"'¹⁴ בחומש דברים נאמר: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר".¹⁵ בשאר החומשים נאמר: "וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל יְהוָה",¹⁶ או "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְהוָה"¹⁷ בחומש דברים נאמר: "וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר",¹⁸ וכן: "וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהוָה כָּרִאשֹׁנָה".¹⁹ מעשה העגל, שבירת הלוחות, תחנוניו של משה וקבלת הלוחות השניים מתוארים על ידי משה בחומש דברים בגוף ראשון,²⁰ בהשוואה לתיאור המקביל בגוף שלישי בחומש שמות.²¹

רובו של חומש דברים מורכב מנאומו של משה לבני ישראל לפני הכניסה לארץ. את נאומו של משה לבני ישראל ניתן לחלק, בחלוקה גסה, לשלושה חלקים:

החלק הראשון הוא סקירה היסטורית של קורות עם ישראל במדבר, כולל מעמד הר סיני.²²
החלק השני הוא קובץ מצוות וחוקים. אלו המצוות שקיבל משה מאת אלוהים לאור בקשתם של בני ישראל לא לקבלם ישירות מאת אלוהים. גם חלק זה מורכב מהקדמה ארוכה הכוללת סקירה היסטורית נוספת,²³ ולאחר מכן קובץ החוקים המרכזי.²⁴ קובץ זה כולל מצוות שכבר נאמרו בשאר החומשים וגם מצוות חדשות לגמרי. גם המצוות שכבר הופיעו קודם לכן, חלקן מובאות כעת בשינוי; לעיתים שינוי קל ולעיתים שינוי מהותי ואף סותר.
בחלק השלישי,²⁵ משה מורה על קיום טקס בהר גריזים והר עיבל לאחר הכניסה לארץ, מפרט את רשימת הברכות והקללות, ולסיום חותם את נאומו בדברי סיכום ועידוד כלליים.

נאומו של משה המתואר לעיל דורש ניתוח ודיון בפרק נפרד, ונעסוק בכך בפרק הבא. לצורך הדיון כאן, מה שחשוב לדעת היא העובדה כי נאומו של משה תחום בפסוקי כותרת מלפניו (חמשת הפסוקים הראשונים בחומש) ובפרק סיום לאחריו (פרק ל"א). יש להדגיש כי גם פסוקי הכותרת וגם פרק הסיום אינם חלק מנאומו של משה, ושניהם מתייחסים לנאומו של משה כ- "תורה". בנוסף, תוכן פרק ל"א מעיד כי הוא אכן הפרק המסכם את נאומו של משה, אף על פי שבפועל החומש אינו מסתיים בפרק זה. לאחר פרק ל"א מופיעים שלושה פרקים המשמשים כ- "נספחים":²⁶ שירת האזינו, ברכת השבטים, ותיאור מותו של משה וקבורתו.

לאחר שתיארנו באופן כללי את מבנה הספר, נתבונן כעת ביתר פירוט כיצד מסגרת הספר מתייחסת לנאומו של משה. נתבונן בפסוקי הכותרת שם נאמר:

בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר
דברים, א:ה

פרק ל"א, פרק הסיום, מתאר את מצוות "הַקְהֵל", ואת מסירת התורה לכהנים למשמרת בארון הברית:

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי … בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת … הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף … וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת

וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה לֵאמֹר. לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד
דברים, לא:ט-יב ; לא:כד-כו

מהי אם כן אותה "תורה" המוזכרת בפסוקים לעיל?

טעות נפוצה מאוד היא לחשוב כי המילה "תורה" במקרא פירושה בהכרח ספר התורה כפי שהוא בימינו, הכולל את חמשת החומשים. זו שגיאה חמורה! המשמעות הבסיסית של המילה תורה היא: הוראה, ולכן המילה משמשת פעמים רבות במקרא כדי לתאר אך ורק קובץ חוקים ספציפי בנושא מסוים. לדוגמה: "זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר",²⁷ או: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע".²⁸ ודוגמה נוספת ניתן למצוא בדיני הקרבנות: "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים";²⁹ ברור כי המילה "תורה" בפסוק מתייחסת לדיני הקורבנות בלבד, ולא לכל ספר התורה כולו. במקרים אחרים במקרא, משמעות המילה "תורה" היא חוק או דין, כגון: "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם".³⁰

גם בחומש דברים, התורה המוזכרת בפסוקי הפתיחה והסיום שהבאנו לעיל, מתייחסת לנאומו של משה בכלל, ובפרט לקובץ החוקים והמצוות שבתוך נאומו.³¹ הבנה זו באה לידי ביטוי גם בהלכה בהקשר של מצוות 'הקהל' הנזכרת בפרק הסיום.³² על פי מצווה זו, יש להקהיל את עם ישראל בחג הסוכות של מוצאי השנה השביעית, שנת השמיטה. על פי הוראת הפסוק, במעמד זה יש להקריא את התורה: "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת". באיזו תורה מדובר? לפי מה שראינו לעיל, מדובר למעשה בנאומו של משה, וקובץ החוקים והמצוות בחומש דברים נקראים בשם: 'תורה'. יש להדגיש: כך גם נפסק להלכה בפועל! הקריאה במעמד הקהל היא מתוך חומש דברים בלבד.³³ בנספח בסוף הפרק, ניתן לקרוא בהרחבה על משמעות המילה "תורה" כפי שמופיעה במקומות נוספים בחומש דברים. בכל המקומות הללו, המילה "תורה" מתבארת היטב כמתייחסת לתורה שמשה מוסר לבני ישראל באותו זמן, כלומר המצוות בחומש דברים.

כל האמור לעיל נכון אף לגבי תיאור מסירת התורה לכהנים למשמרת בארון הברית בפרק ל"א. שימו לב כי המעשה כולו כתוב בגוף שלישי ומסופר בו כיצד משה כתב את התורה, כיצד מסר אותה לכהנים ומה נעשה לאחר המסירה. ברור כשמש כי מחבר הדברים האלה אינו חושב כי דבריו שלו עצמו נכללו בתורה שכתב משה! המסקנה היא מדהימה: גם חומש דברים עצמו אינו מעיד כי משה הוא מחברו, אלא להיפך: מחבר חומש דברים הוא אדם אחר שמצהיר על כך כי רוב דברי החומש מקורם בתעודה או מגילה שכתב משה (או אולי בדברי משה שעברו בעל פה עד לימיו). בין כך ובין כך, ברור כי מחבר החומש מצטט מדברי משה, ומוסיף להם פסוקי כותרת, פרקי סיום ונספחים.

סיכום

מכל האמור לעיל, ניתן לראות בבירור כי התורה, הכוללת את חמשת החומשים, כלל אינה מעידה כי משה כתב אותה. המסורת הרבנית טוענת זאת, אך אין לטענה זו כל בסיס מתוך התורה עצמה, להיפך: מחבר התורה הוא אדם אנונימי, שיודע את קורות העולם ועם ישראל. מטרתו העיקרית של המחבר היא ללמד את הקורא מה דיבר אלוהים עם משה ואלו הוראות ומצוות מסר לו. המחבר אף משתמש במקורות שאותם כתב משה, כגון: תיאור מלחמת עמלק, רשימת המסעות של בני ישראל ובעיקר נאומו של משה בחומש דברים.

את כל האמור בפרק זה ניתן להמחיש בניסוי המחשבתי הבא: נניח כי ספר התורה היה מוצג לאדם זר, שמעולם לא שמע על היהדות, אינו מכיר את דברי חז"ל ומעולם לא קרא את התנ"ך. אנו מניחים את חמשת חומשי התורה בידיו, אך ללא החלוקה המקובלת לחומשים, כלומר: מבחינת אותו אדם מדובר בחיבור אחד רציף. כעת נבקש ממנו לקרוא את ספר התורה מהתחלה ועד סוף, ללא כל פירוש. בסיום הקריאה אנו מבקשים ממנו לענות על שאלה אחת פשוטה:

מי המחבר של הספר שקראת כעת?

שימו לב: השאלה אינה האם משה כתב את התורה. שאלה כזו כבר מקבעת את המחשבה של אותו אדם לכיוון מסוים, והמטרה היא לא "להכניס לו מילים לפה". השאלה שיש לשאול את אותו אדם היא: מי המחבר של הספר שקראת כעת? נסו לחשוב בעצמכם האם סביר להניח כי לאחר שיסיים לקרוא את כל ספר התורה, אותו אדם יאמר מיד ובביטחון כי מחבר התורה הוא משה רבינו, והוא כתב אותה מפי האלוהים, מילה מילה. ברור שלא.

את הניסוי הנ"ל אפשר גם לקחת יותר רחוק. נניח כי היינו מוסרים לאותו אדם לא רק את חמשת חומשי התורה, אלא גם את כל ספרי נביאים ראשונים, כלומר: יהושע, שופטים, שמואל ומלכים. בנוסף, היינו מבטלים את החלוקה המקובלת; אותו אדם לא היה יודע שקיימת הפרדה בין הספרים. סביר מאוד להניח כי אותו אדם לא היה שם לב בכלל שהתורה "הסתיימה" בסוף חומש דברים! נסו זאת בעצמכם, אתם תופתעו לגלות כי אם לא הייתם יודעים מראש כי ספר התורה מסתיים בסוף חומש דברים, לא הייתה לכם סיבה מובהקת לא לכלול גם את יהושע ביחד עם ספר דברים, מעין "חומש שישי". חומש דברים אמנם מסתיים במותו של משה רבינו, ונכון שהוא הדמות הראשית בתורה, אך חומש דברים אינו מסיים את הנרטיב הכללי של התורה שהחל בחומש בראשית. מדוע?

בחומש בראשית אנו מוצאים הבטחות\הוראות שלא מומשו:

אלוהים הבטיח לאברהם כאשר הגיע לארץ כנען כי: "וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת",³⁴ אך הבטחה זו לא מומשה בספר התורה עצמו.
יוסף מצווה את בני ישראל להעלות את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל,³⁵ פקודה שלא מתממשת בספר התורה עצמו.

אך בפרק כ"ד – הפרק האחרון בספר יהושע – אנו קוראים את נאומו של יהושע לבני ישראל בו הוא סוקר את ההיסטוריה של העם מאז ימי אברהם באור כשדים (תחילת חומש בראשית) ועד זמנו שלו, לאחר כיבוש ארץ כנען. בנוסף, ספר יהושע מסתיים בתיאור קבורתו של יוסף בעיר שכם.³⁶ במילים אחרות: לא רק שספר יהושע הוא המשך ישיר לחומש דברים, בנוסף לכך גם הפרק האחרון בספר יהושע מסיים את הנרטיב הכללי שהתחיל בחומש בראשית: חזרת ישראל לארץ כנען וכיבושה, וקבורת יוסף.

במילים אחרות: אם נמשיל את ספר התורה לעונה ראשונה של סדרת טלוויזיה, נראה כי ספר יהושע הוא פרק הסיום.

נספח

אזכורים נוספים של המילה "תורה" בחומש דברים

דוגמאות נוספות בחומש דברים שבהם מופיעה המילה "תורה" ניתן למצוא בפרשת הקללות,³⁷ פרקי הסיכום של משה,³⁸ וכן בהוראה לכתוב את התורה על האבנים,³⁹ כאשר חלק מפרשני המקרא אכן שמו לב לעובדה שהתורה כולה גדולה מדי והכתיבה על האבנים מתייחסת רק למצוות האמורות בחומש דברים בלבד.

גם בפרשת המלך,⁴⁰ נאמר כי על המלך לכתוב את "משנה התורה זאת", כלומר: עותק של התורה הזו, וכן מתרגם אונקלוס: "פתשגן אורייתא הדא"; המילה 'פתשגן' פירושה: עותק. התורה שאותה מצווה המלך לכתוב היא פרשת המלך עצמה או מקבץ החוקים שכולל את פרשת המלך. ניתן להשוות ציווי זה למצוות המזוזה: על הקלף שבתוך המזוזה כתובות שתי פרשיות מתוך חומש דברים: 'שמע', וגם 'והיה אם שמע'.⁴¹ בשתי הפרשיות הנ"ל התורה אומרת: "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", ואכן על הקלף במזוזה כותבים את הפרשיות שכוללות ציווי זה עצמו.

אבות שמרו תורה

דוגמה קלאסית להבנה שגויה של המילה תורה במקרא ניתן למצוא בדברי חז"ל על הפסוק:

עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי
בראשית, כו:ה

פסוק זה נאמר על ידי אלוהים ליצחק בימי הרעב שהיה בימיו. אלוהים מבטיח ליצחק את ברכתו בכל אשר יעשה, ומנמק זאת בכך שאברהם אביו שמע בקולו של אלוהים, ושמר את חוקיו ותורותיו של האל.

האמורא רב מתייחס לפסוק זה בתלמוד הבבלי,⁴² וטוען כי מכאן ראיה שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה.⁴³ רב כמובן מתייחס לתורה שיש בידינו כיום, על כל תרי"ג מצוות שבה. אמורא אחר – רב שימי בר חייא – מנסה להקשות על רב שמא מסקנתו אינה נכונה, אבל רב מתעקש: אברהם אבינו שמר את כל מצוות התורה כולן. רב אשי, מאחרוני האמוראים ומעורכי התלמוד הבבלי, אף הולך רחוק יותר; לשיטתו, אברהם אבינו שמר אפילו מצוות מדרבנן, כלומר מצוות שחודשו על ידי חז"ל במשנה ובתלמוד וכלל לא ניתנו למשה רבינו! כיצד? הרי נאמר בפסוק: "תוֹרֹתָי", בלשון רבים, כלומר: שתי תורות. מכאן ברור לרב אשי כי מדובר בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה.

ההבנה המקובלת במסורת היא שאם אברהם אבינו שמר את התורה, משמע גם יצחק ויעקב עשו זאת, הרי אי אפשר להחריג אותם ממעלה זו. מכל מקום, מקומות נוספים בחז"ל מציינים כי יוסף שמר את השבת⁴⁴ וגם למד מיעקב אביו את דיני עגלה ערופה,⁴⁵ ולא רק יוסף, אלא גם כל אחיו בני יעקב ידעו וקיימו את התורה.⁴⁶

קל לראות כי טענות שכאלה יוצרות מיד שלל בעיות. למשל: כיצד יעקב נשא את לאה ורחל לנשים, והרי התורה אסרה להתחתן עם שתי אחיות.⁴⁷ בנוסף, כיצד עמרם נשא את דודתו יוכבד לאשה,⁴⁸ וכיצד שמעון נשא לאשה את אחותו דינה.⁴⁹ הלא את כל קרובות המשפחה הנ"ל התורה אסרה.⁵⁰ קושיה נוספת היא מדוע אברהם לא עשה ברית מילה לעצמו אלא חיכה להוראתו של אלוהים, אם ממילא קיים את כל התורה כולה.

קל לראות שאין כלל טעם לענות על קושיות אלה, מהסיבה הפשוטה: השאלה כלל לא מתחילה. אברהם, יצחק ויעקב לא הכירו את התורה ואת מצוותיה וקל וחומר שלא הכירו מצוות מדרבנן. הבנת הפסוק פשוט שגויה.

מכל מקום, חכמי ישראל לדורותיהם ניסו את כוחם במתן תשובות לקושיות הנ"ל, זאת משום שמקובל שלא לדחות על הסף את דברי חז"ל, אלא יש לעשות כל מה שנדרש כדי שדבריהם יהיו אמת. להלן מספר דוגמאות קלאסיות:

הרמב"ם למשל,⁵¹ סבר שהאבות לא באמת קיימו את התורה, אבל לא משום שהאמוראים בתלמוד טועים, אלא מפני שהם לא באמת התכוונו למה שאמרו כפשוטם של דברים. לפי הרמב"ם,⁵² מטרת התורה היא לתקן את מעשיו של האדם ולהנחיל לו דעות ומידות נכונות. במילים אחרות: להביא את האדם למעין שלמות אנושית. מעשיהם ודעותיהם של אברהם, יצחק ויעקב ממילא היו מתוקנים, והם הגיעו לשלמות הזו מעצמם, ולכן נחשב כאילו קיימו את התורה, אלא שלא באמת קיימו אותה בפועל.

דרך פרשנית זו נפוצה מאוד אצל הרמב"ם, כלומר: לפרש את דברי חז"ל כמשל ומליצה, אלא שבהרבה מקרים הרמב״ם לוקח אותה רחוק מדי. יש אמנם אגדות ומדרשי חז"ל שנראה כי באמת נאמרו כמשל בלבד, אך בהרבה מקרים, חז"ל לא התכוונו כלל למשול משלים, אלא האמינו באמת ובתמים במה שהם אומרים.

הרמב"ן לעומת זאת פירש⁵³ כי האבות קיימו את כל התורה רק בארץ כנען, שלעתיד תהיה ארץ ישראל, אך בחוץ לארץ לא קיימו את התורה, שהרי מעלת חוץ לארץ נמוכה ממעלת ארץ ישראל. הרמב"ן אפילו טוען כי זו הסיבה מדוע מתה רחל כשיעקב חזר מארצו של לבן הארמי: רחל מתה כדי שיעקב לא יצטרך לחטוא בתוך ארץ ישראל בחטא של נשיאת שתי אחיות. זה פירוש יצירתי, אך אם האבות היו מחויבים לשמור את התורה, לא ברור מדוע ראו לנכון לפטור עצמם מלשמור אותה בחוץ לארץ. לעומת זאת, אם לא היו מחויבים לשמור אותה, אז לא ברור מה חטאה של רחל שהייתה צריכה למות כדי שיעקב ישמור את התורה בארץ ישראל.⁵⁴

המהר"ל מפראג מקדיש לכך דיון נרחב. הוא אינו מוכן לקבל את החילוק שעושה הרמב"ן בין ארץ ישראל לבין חוץ לארץ, והפתרון שהוא מציע הוא שהאבות קיימו רק את מצוות עשה בלבד.⁵⁵ פירוש זה כמובן אינו הולם את דברי התלמוד, שמציין כי האבות קיימו את כל התורה כולה, ללא החרגות.

עוד הרבה נכתב על נושא זה, והרבה מחכמי ישראל האחרונים ניסו את כוחם בפתרונות מסוגים שונים, ובפרט כיצד האבות ויוסף שמרו את השבת. הקורא הסקרן יכול בקלות לחפש ולהתרשם מהמאמץ הפרשני שמושקע כדי להסביר את טענת האמוראים כי האבות קיימו גם את מצוות התורה וגם את מצוות דרבנן.

בראשית, כב:יד [↩]
בראשית, יד:יד [↩]
יחזקאל א:א-ד, לג:כא-כב, וכן פרק ל"ז [↩]
שמות, ב:י [↩]
שמות, פרקים ג-ד [↩]
שמות, פרק יב [↩]
שמות, פרק ט"ו [↩]
מעניין לציין כי פרשן המקרא ספורנו כותב כי הביטוי "כתוב זאת זיכרון בספר" מתייחס לדברי משה לבני ישראל בחומש דברים: "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים, כה:יז-יט). פירוש זה אכן תומך בטענה כי משה חיבר אך ורק חלקים מסוימים בתורה, כי רובו של חומש דברים אכן מעיד על עצמו כי משה הוא מחברו, כפי שנראה להלן. לכן משה מקיים את פקודתו של אלוהים בכך שהוא מזכיר את מעשה עמלק בספרו שלו, שהוא רובו של חומש דברים [↩]
שמות פרק י"ט עד כ"ד [↩]
על פי פשט הכתובים, "ספר הברית" שכתב משה כולל את כל המצוות שהתורה מפרטת מסוף מתן תורה ועד לעליית משה להר. כך פירשו אבן-עזרא, רמב"ן, ספורנו ומלבי"ם (שמות, כד:א-ד). מעניין לציין כי גם חז"ל ציינו מספר דעות מה כלול בתוך ספר הברית, כל הדעות אינם תואמות את פשט הכתובים (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דבחדש, פרשה ג'). רש"י, כדרכו, מצדד בדעת חז"ל ומביא בפירושו דעה אחת (שמות, כד:ג-ד,ז). [↩]
שמות, כה:ט, כה:מ וכן לא:יח [↩]
ראו שמות לד:י-כו בהשוואה לשמות כג:יב-לג [↩]
ויקרא, א:א, ז:לח, כה:א, כו:מו, כז:לד. לא ברור האם 'בהר סיני' פירושו למרגלות ההר או בראש ההר, ונחלקו על כך המפרשים [↩]
ויקרא, יד:א [↩]
דברים, ב:יז [↩]
במדבר, יא:ב [↩]
שמות, לב:יא [↩]
דברים, ג:כג [↩]
דברים, ט:יח [↩]
דברים, ט:ז – י:ה [↩]
שמות, פרקים לב-לד [↩]
דברים, א:ו – ה:כט [↩]
פרק ו' עד י"א [↩]
פרק י"ב עד כ"ו [↩]
פרקים כ"ז-ל' [↩]
פרקים ל"ב-ל"ד [↩]
במדבר, ו:כא [↩]
ויקרא, יד:ב [↩]
ויקרא, ז:לז [↩]
שמות, יב:מט [↩]
מעניין לציין כי בסוף פרק ד', באמצע נאומו של משה, ניתן למצוא מספר פסוקים שאינם חלק מנאומו של משה אלא הוכנסו לשם כמעין הערת ביניים. מדובר בפסוקים מ"א-מ"ט, המתארים שוב את ערי המקלט שהבדיל משה בעבר הירדן המזרחי ואת כיבושי סיחון ועוג. בפסוקים אלה שוב ניתן לראות פסוק המשמש ככותרת להמשך או תזכורת לקורא: "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הפסוק הנ"ל נאמר בבית הכנסת בתפילת שחרית של שבת בזמן שמגביהים את ספר התורה. כשציבור המתפללים אומרים פסוק זה, הם מתכוונים לכל ספר התורה כולו, אך בהקשר המקורי, פסוק זה מתייחס רק לנאומו של משה בחומש דברים. [↩]
דברים, לא:ט-יב [↩]
משנה תורה לרמב״ם, הלכות חגיגה פרק ג', הלכה ג'. המשנה במסכת סוטה פרק ז' הלכה ח' מפרטת היקף קריאה קצר יותר מכפי המובא ברמב״ם, אך בכל מקרה מדובר רק על פרשיות מחומש דברים בלבד. [↩]
בראשית, יב:ז [↩]
בראשית, נ:כד-כה [↩]
יהושע, כד:לב [↩]
פרק כ"ח [↩]
פרקים כ"ט-ל' [↩]
פרק כ"ז. [↩]
פרק י"ז [↩]
דברים, ו:ד-ט; יא:יג-כא [↩]
יומא כח:ב [↩]
טענה זו מופיעה אף במשנה במסכת קידושין, פרק ד', משנה י"ד. [↩]
בראשית רבה, צ"ב, ד' [↩]
בראשית רבה, צ"ד, ג' [↩]
חולין צא:א, ורש"י בפירושו על הדף, דיבור המתחיל "ופרע להן בית השחיטה" [↩]
בראשית, פרק כ"ט [↩]
שמות, ו:כ [↩]
בראשית רבה, פ, י"א [↩]
ויקרא, יח:ח,יב,יח [↩]
מובא בפירוש רבי אברהם בנו על התורה, בראשית, לה:ד [↩]
מורה נבוכים, חלק ג', פרק כ"ז [↩]
רמב"ן בראשית, כו: ה; ויקרא, טז:כה [↩]
לזכותו של הרמב"ן יש לומר כי בסוף דבריו הוא מביא גם את פרשנות הפשט, זו שלא מקשרת בין המילה "תורה" האמורה בפסוק לבין תורה שבכתב ושבעל פה. אך מכל מקום, הוא אינו סותר את דברי חז"ל אלא מנסה לתרץ אותם. [↩]
תפארת ישראל, פרקים י"ט-כ' [↩]