פרקים ב' ו-ג' בחומש בראשית מתארים את סיפור אדם וחוה בגן עדן, וסיפור זה הוא דוגמה יוצאת מן הכלל לתפיסת האלוהות הגשמית של מחברי התורה. מקריאה כוללת של הסיפור, עולה הרושם כי יהוה הוא אמנם דמות על-אנושית, בעלת כוח רב ושליטה רבה, אך הוא עדיין מוגבל מהמון בחינות. כפי שראינו בפרק קודם, סיפור אדם וחוה בגן עדן הוא מקור נפרד מסיפור בריאת העולם המופיע בפרק א' בחומש בראשית, ולכן יש להתייחס אל שני הסיפורים בנפרד.1
סיפור אדם וחוה בגן עדן, מציג את יהוה בתור אל שיוצר גולם מתוך האדמה, מכניס בתוכו נשמה, ועקב כך הגולם מקבל חַיּוּת והופך לאדם חי: "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". יהוה אף נוטע גן במקום גיאוגרפי ושמו עדן: "וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר". הגן הוא סוג של פינת חֶמֶד שבה הכל מוכן ומזומן להנאתו של האדם ללא מאמץ: "וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע".
במבט ראשון נראה כי הכנסת האדם לגן היא מעשה חסד שעשה יהוה עם האדם, אך מיד מתבררת הסיבה האמיתית: הגן דורש שמירה ותחזוקה, ולכן על האדם מוטלת המשימה לעבוד את הגן באופן שוטף ולשמור עליו: "וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בהמשך יתברר כי הגן למעשה מתפקד כסוג של בית-קיץ ליהוה, שבו הוא יכול לנוח ולנפוש).
יהוה אף עושה מעשה תמוה, שסיבתו אינה ברורה: יהוה נוטע בתוך הגן שני עצים עם פירות מיוחדים בעלי תכונות קסומות, תכונות שיכולות לשדרג את האדם: "וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". במידה והאדם יאכל מהעצים הללו, האדם יקבל תכונות שמלכתחילה היו מנת חלקם רק של יהוה ושל שאר יצורים על-אנושיים שוכני שמיים; בהמשך הפרק מתברר כי תכונה אחת היא היכולת להבדיל בין טוב ורע (עץ הדעת), ותכונה שנייה היא חיי אלמוות (עץ החיים). כאמור, שתי תכונות אלה אינן קיימות באדם מלכתחילה.
יהוה אף נוכח לדעת כי לא חשב מראש על ההשלכות של מעשהו בבריאת האדם, כי ליהוה מתברר שהאדם שיצר בודד ואין לו בת זוג. יהוה בורא לשם כך בעלי חיים, ומביא אותם אל האדם לצורך סקירה של מידת ההתאמה. האדם נותן שמות לבעלי החיים, ושוב יהוה מגלה כי הללו אינם מתאימים לאדם כבנות זוג. לבסוף, יהוה "עולה על הפתרון", ומגיע למסקנה שצריך לייצר לאדם בת זוג "יד שניה" מתוך גופו של האדם עצמו, וכך נוצרת האישה:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם"
לאחר מכן, הנחש משכנע את חוה לאכול מעץ הדעת, אע"פ שיהוה קודם לכן אסר זאת: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". הנחש מגלה לחוה סוד, שמייצג את האמת: יהוה למעשה משקר, והאיום של יהוה כי האכילה מעץ הדעת תגרום למוות הוא למעשה איום סרק. בפועל, יהוה פשוט רוצה למנוע מאדם וחוה לקבל תכונות אלוהיות, ולכן יהוה מאיים עליהם כי האכילה מהעץ תגרום למוות. נראה כי יהוה מפחד, או לכל הפחות: לא מעוניין שהאדם "ישתדרג" ויהפוך בעצמו ליצור בעל תכונות השמורות לאלים. אכילה מעץ הדעת תשדרג את האדם מעל בעלי החיים שאינם מבדילים בין טוב לרע, ואכילה מעץ החיים תהפוך אותו לבן-אלמוות:
וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן, אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן. וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.
השאלה המתבקשת היא: אם יהוה מפחד שהאדם יאכל מהעצים, וע"י כך יתעלה מעל דרגת בעלי החיים ויקבל תכונות כמו-אלוהיות, אז מדוע הוא יצר את העצים מלכתחילה? למה יהוה צריך לאיים על האדם במוות – כאמור: איום סרק – רק כדי להרחיק אותו מהם? (בסוף הפרק ננסה להציע תשובה לשאלה זו).
לאחר מעשה האכילה מעץ הדעת, יהוה למעשה אינו יודע את מה שקרה. אדם וחוה ממשיכים כרגיל; הם כעת מודעים לעובדה שהם ערומים (בניגוד לשאר בעלי החיים שאינם מודעים לכך), ולכן הם תופרים לעצמם בגדים מינימליים: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת". אלא שרצה המקרה, והגיע הרגע שבו גם יהוה צריך לנוח, כי לנהל את העולם זו עבודה מעייפת. לשם כך, יהוה יוצא להליכה מרעננת בגינת החמד שהוא יצר כדי לתפוס קצת בריזה: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם". אדם וחוה יודעים כמובן שיהוה לא מודע למעשה האכילה, ולכן הם מנסים להתחבא בין העצים והשיחים: "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן". יהוה מצפה כמובן לפגוש את אדם וחוה בגן עדן, אך להפתעתו יהוה לא מוצא אותם, והם הרי הפועלים שאמורים לשמור על הגן ולטפח אותו.
בשלב זה יהוה מחפש את אדם וחוה באופן אקטיבי: "וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה?" לאדם אין ברירה, אלא לגלות ליהוה מדוע הוא מתחבא. כעת יהוה מתחיל בסוג של חקירה משטרתית כדי לגלות מה קרה ולרדת לשורש הענין. כל השיחה בין יהוה לבין אדם וחוה, מעידה על כך שליהוה אין מושג מה לעזאזל קרה כאן; יהוה צריך "לסחוט" את המידע מאדם וחוה בצורה של שאלה ותשובה:
וַיֹּאמֶר [האדם]: אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא. וַיֹּאמֶר [יהוה]: מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה? הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ? וַיֹּאמֶר הָאָדָם, הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה: מַה זֹּאת עָשִׂית? וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל.
לאחר שיהוה בירר את הענין היטב, הוא אוסף את כל המעורבים בדבר, ומחלק להם עונשים. שימו לב כי יהוה לא מקיים את האיום ההתחלתי שלו, כלומר: יהוה לא הורג את אדם וחוה. במקום זאת, יהוה נותן עונש לכל אחד ואחד. לא מדובר כמובן בסתם עונשים, אלא בעונשים שבאמצעותם מחברי התורה מסבירים לקורא מדוע העולם הוא כפי שהוא:
- מדוע לנחש – בניגוד לשאר בעלי החיים – אין רגליים? התשובה: הנחש נענש על כך שגרם לאדם וחוה להמרות את פי האל: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ."
- מדוע תהליך הלידה כל כך קשה, מכאיב וטראומטי לנשים, בניגוד לשאר בעלי החיים שנראה כי הלידה עבורם הוא תהליך הרבה יותר קל? בנוסף, מדוע נשים נשלטות ע"י גברים? מדוע החברה היא חברה פטריארכלית, בה גברים דומיננטים יותר מנשים? התשובה: חוה נענשה כי העזה להמרות את פי האל: "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים, וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ."
- מדוע האדם צריך לעמול כל כך כדי למצוא את מזונו; לחרוש, לזרוע, לקצור, לדוש, לטחון ולאפות? זאת בניגוד לבעלי החיים, שנראה כי מוצאים את מזונם בקלות רבה יותר? התשובה: האדם נענש כי העז להמרות את פי האל: "וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב"
כל הפסוקים הללו עונים על שאלות מהותיות שלבני אדם בעולם העתיק לא היו תשובות, ועובדה זו הופכת את הפרשנות האלגורית למעשה גן עדן להיות בלתי סבירה אף יותר. למי שחי בעולם העתיק של תקופת המקרא, הסיפור כולו עונה למעשה על שתי שאלות יסודיות: מדוע נראה כי רק לבני אדם – בניגוד לשאר בעלי החיים – יש תודעה מוסרית מפותחת? תשובת המקרא פשוטה: בני האדם רכשו תכונה זו של "ידיעת טוב ורע" בעקבות האכילה מעץ הדעת. בנוסף, מדוע רק האלים ושוכני שמיים חיים לנצח, אך בני אדם לא? גם כאן, תשובת המקרא פשוטה: בני האדם יכלו לחיות לנצח אם האדם היה אוכל מעץ החיים, אך יהוה מנע זאת ממנו בכוח הזרוע.
למרות שיהוה מעניש את אדם וחוה, הוא עדיין דואג להם. יהוה למעשה מתנהג כמו שליט או אציל בעל כוח רב, אך כזה שעדיין זקוק לנתינים שלו, ולכן יהוה מייצר לאדם וחוה בגדים מעור, כי אין להם עדיין את הידע הטכנולוגי הדרוש כדי לעשות זאת בעצמם: "וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם".
הפסוקים הבאים מתארים בצורה ברורה כיצד יהוה, אע"פ שהוא ישות על-אנושית, הוא עדיין ישות מוגבלת. שימו לב כיצד הפחד הראשוני של יהוה אכן התממש, וכעת יהוה מפחד פעם נוספת מהשדרוג האפשרי של האדם לדרגת אל. יהוה מבין כי האדם כבר השתדרג מעל דרגת בעלי החיים, ואת הנעשה אין להשיב. אפילו יהוה בכבודו ובעצמו אינו מסוגל להחזיר את הגלגל אחורה; האדם כעת יודע טוב ורע, ואין ליהוה מה לעשות בנידון: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע, וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם".2
שימו לב כיצד יהוה אף אינו מסוגל למנוע מהאדם להפוך לבן אלמוות אם יאכל מעץ החיים! יהוה אפילו מודע למוגבלותו ומכיר בכך שאם האדם יאכל מעץ החיים, אז האדם יהפוך לבן אלמוות, ויהוה פשוט יצטרך "לחיות עם זה". כשם שהאדם אכל מעץ הדעת ויהוה אינו מסוגל לשנות את התוצאה, כך יהוה מפחד כי האדם יאכל מעץ החיים (נראה כי יהוה אפילו לא מסוגל להרוס את עץ החיים).
לכן המקסימום שיהוה מסוגל לעשות, הוא לחסום פיזית את הגישה לעץ החיים. יהוה אכן מגרש את האדם ואשתו מגן עדן, ומציב שמירה בכניסה: "וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים". הקורא מסיים את הסיפור בידיעה כי אי-שם יש מקום הנקרא עדן, ובתוכו גן שהגישה אליו חסומה ע"י מלאכים חמושים, וכל זאת כדי למנוע מהאדם לאכול מעץ החיים.
אם נדייק בלשון הכתוב, ניתן לראות שלא נאמר במפורש כי יהוה נטע את עץ החיים ואת עץ הדעת. הכתוב רק מציין כי שני העצים קיימים בגן: "וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר, וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". במילים אחרות: החלק השני של הפסוק למעשה מוסיף מידע עובדתי על החלק הראשון; חלקו הראשון של הפסוק מתייחס לגן שיהוה נטע במקום ושמו עדן, וחלקו השני של הפסוק מבהיר לקורא כי הגן נוצר סביב שני עצים שכעת נמצאים בתוכו בפועל: עץ החיים ועץ הדעת.
מכאן ייתכן כי יהוה כלל לא נטע אותם, אלא שני העצים היו קיימים מאז ומתמיד באותו מקום הנקרא: עדן, ויהוה בסך הכל נטע גן מסביב לעצים הללו. לאחר מכן, יהוה יצר את האדם כדי לשמור על הגן ולתחזק אותו. יהוה למעשה יצר לעצמו גינת חמד, אך כעת הוא נתון בבעיה: הוא מסתכן כי האדם שנמצא בגן אולי יאכל מהם. לא מדובר בפרשנות מוכרחת או חד-משמעית, אך פרשנות זו מתכתבת יפה עם כל הנאמר לעיל; ייתכן כי יהוה הוא מי שהוא – כלומר: בן אלמוות ויודע טוב ורע – רק בגלל פירות העצים! פרשנות זו מסבירה גם מדוע יהוה לא יכול להרוס את העצים, רק למנוע מאדם וחוה את הגישה אליהם.
לסיכום, סיפור יהוה בגן עדן מעיד בצורה מובהקת על תפיסת האלוהות הגשמית של מחברי התורה. בימי הביניים, חלק לא מבוטל מחכמי ישראל – ובפרט אלה שהושפעו מהפילוסופיה היוונית – כבר היו משכילים מספיק כדי להבין כי סיפור שכזה הוא סיפור פנטסטי לחלוטין, שדומה במידה רבה למיתולוגיות של עמי העולם הקדום, שגם להם יש סיפורי אגדות שמסבירים את מוצא האדם. זו בדיוק הסיבה מדוע הרמב"ם – ושאר חכמי ישראל שהושפעו ממנו – לא היו מסוגלים להכיל את המחשבה כי סיפור אגדה שכזה הוא חלק מהתורה הקדושה שמייצגת את דברי אלוהים בכבודו ובעצמו. זו הסיבה העיקרית מדוע חכמי ישראל הללו צידדו בפרשנות האלגורית.
- מכל מקום, בפרק נפרד נתייחס גם לסיפור בריאת העולם מבחינת התפיסה המונותאיסטית שלו. [↩]
- במדרשי חז"ל קיימת פרשנות על פיה המילה: 'מִמֶּנּוּ' מתייחסת ליהוה בעצמו: "דרש רבי פפיס: הן האדם היה כאחד ממנו וגו', כיחידו של עולם. אמר לו רבי עקיבא: דייך פפיס, אמר לו [רבי פפיס]: מה את מקיים היה כאחד ממנו? אמר לו: כאחד ממלאכי השרת (שיר השירים רבה, א ט:ב). לפי מדרש זה, רבי פפיס אכן מפרש כי יהוה מכיר בכך שהאדם הפך להיות כמוהו, כלומר: כמו יהוה בעצמו (לפחות מהבחינה של ידיעת טוב ורע). רבי עקיבא סבור כי זה פירוש קיצוני מדי, ולכן מפרש כי המילה 'ממנו' פירושה: 'מאתנו', כלומר: יהוה מכיר בכך שהאדם הפך להיות כאחד משוכני שמיים, כלומר: יהוה והמלאכים יחד. [↩]