תיאור בריאת העולם, האדם ותולדות האנושות

ספר התורה מלא בטביעות אצבע מובהקות המעידות על עריכה ואיחוד של מקורות נפרדים. כפי שראינו בפרקים קודמים, דוגמה מובהקת לכך היא סיפור המבול. אפשר לומר כי כנראה זו הדוגמה הבולטת ביותר, כי בסיפור המבול העורך שילב מקורות נפרדים זה בזה – האחד בתוך השני – כך שפעולת העריכה בולטת למדי. אך גם במקומות אחרים בתורה, ניתן לזהות בבירור את נוכחותם של מקורות נפרדים ושונים.

הפרקים הפותחים את חומש בראשית משמשים דוגמה טובה לכך. כבר מקריאה ראשונה ניתן להבחין כי יש הבדל משמעותי בין תיאור הבריאה בפרק א' והתיאור בפרקים ב' ו-ג'. כפי שנראה להלן, ההבדלים בולטים ובאים לידי ביטוי בסגנון, בניסוח, ואף בתפיסה הדתית עצמה. השוני הבולט בין שני תיאורי הבריאה מאשש את ההבנה כי פרקי הפתיחה של חומש בראשית לא יצאו ממקור אחד. לשם המחשה, נסו להשוות את הספר "מורה הנבוכים" של הרמב"ם אל הספר "ליקוטי מוהר"ן" של רבי נחמן מברסלב. ערכו השוואה בין שני הספרים מבחינת גישה, סגנון, ניסוח וכו'. אם תעשו זאת, מיד יהיה ברור לכם כי שני הספרים נכתבו על ידי שני אנשים שונים בתכלית, גם אם לא הייתם יודעים מראש את זהות המחברים.

יש להעיר כי מכאן ולהבא, נתייחס לסיפור הבריאה הראשון כאל הסיפור שמתואר בפרק א' כולו בתוספת שלושת הפסוקים הראשונים של פרק ב'. כפי שנראה בהמשך, ניתן לזהות מיד כי שלושת הפסוקים הללו מתפקדים כחתימה לפרק א' ולמעשה שייכים אליו. יש לזכור כי חלוקת הפרקים בתורה היא פיתוח יחסית מאוחר מימי הביניים, ונעשתה במקור על ידי תיאולוגים נוצרים. עקב כך, במקרים רבים דרושה חלוקה שונה בהתאם לנרטיב הסיפורי – כמו במקרה הנידון – ולאו דווקא כפי שנקבע מסיבות היסטוריות חיצוניות. סיפור הבריאה השני הוא הסיפור המתואר בפרק ב' החל מפסוק ד' ועד סוף פרק ג'.

שני סיפורי בריאה

סיפור הבריאה הראשון מתאר בפירוט את תהליך בריאת העולם בשישה ימים, אלו דברים בדיוק נבראו בכל יום וכיצד סיים אלוהים את מלאכתו ונח ביום השביעי. ברור כי המיקוד של סיפור הבריאה הראשון הוא יותר בפרטים "הגדולים", אלו הנוגעים ליקום כולו. לעומת זאת, סיפור הבריאה השני מתאר את בריאת היקום בקצרה ובאופן סכמטי בלבד, ורוב הנאמר בפרקים אלו נוגע בפירוט לתהליך בריאת האדם ומעשיו בגן עדן עם חוה והנחש. ברור כי המיקוד של סיפור הבריאה השני הוא בעיקר בפרטים "הקטנים".

כך לדוגמה, סיפור הבריאה הראשון מתאר את בריאת האדם באופן מתומצת יחסית, מבלי להיכנס לפרטים. הסיפור מציין באופן כללי כי אלוהים ברא את אדם וחוה, אך לא נכנס אל פרטי התהליך:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם
בראשית, א:כז

לעומת זאת, סיפור הבריאה השני מתאר את בריאת האדם במפורט ובהרחבה. הסיפור נכנס לדקויות, ומבאר בין היתר כי קודם נברא האדם מן העפר, ורק אחר כך נבראה חווה מצלעו.

הגישה הרבנית, זו המאמינה כי כל התורה כולה מקורה מאת אלוהים – במילים אחרות: "תורה מן השמיים" – מכירה בהבדל המתואר לעיל, אך מסבירה בפשטות כי כך אלוהים בחר להציג את הדברים, אין בכך כל פסול, ואין להסיק מכך כי מדובר במקורות נפרדים. סיפור הבריאה הראשון והשני אינם אלא סיפור אחד בלבד, ממקור אחד. אם יש הבדל, הוא נובע מרצונו החופשי של אלוהים.

חשוב להדגיש: ייתכן כי זו באמת הייתה כוונתו של אלוהים. אך אם כן, סברה זו צריכה לתת מענה גורף גם לכל שאר ההבדלים הנוספים בין שני סיפורי הבריאה, כגון: שינויי לשון וניסוח, סתירות, הבדלי סגנון וגישה תיאולוגית שונה. למשל:

בסיפור הבריאה הראשון האדם "נברא",¹ אך בסיפור הבריאה השני האדם "נוצר".² גם בעלי החיים נבראו או נעשו בסיפור הראשון,³ אך בסיפור השני הם נוצרו.⁴
הסיפור הראשון משתמש בביטוי: "חַיַּת הָאָרֶץ",⁵ אך הסיפור השני משתמש בביטוי: "חַיַּת הַשָּׂדֶה".⁶
הסיפור הראשון משתמש בכינוי: "אֱלֹהִים", אך הסיפור השני משתמש בכינוי: "יְהוָה אֱלֹהִים".⁷ בהקשר זה מעניין לציין כי קיים פירוש מסורתי פופולרי, לפיו הכינוי יְהוָה נוסף לסיפור הבריאה השני כדי להוסיף רחמים בעולם, ועל ידי כך למתן את השפעת הכינוי אֱלֹהִים, שכולו מידת הדין חסרת הרחמים. ראו על כך דיון קצר בנספח.
על פי הסיפור הראשון, קודם אלוהים ברא את הצומח, לאחר מכן את החיות, ולבסוף האדם ואשתו נבראו יחד. על פי הסיפור השני, קודם נברא האדם, רק לאחר מכן נברא הצומח, אחר כך החיות, ולבסוף נבראה האישה.

הבדלי סוגה (ז'אנר)

השוני בין סיפורי הבריאה אינו מסתכם רק בהבדלים טכניים, כפי שראינו לעיל. כל אחד מסיפורי הבריאה שייך לז'אנר, או סוגה ספרותית אחרת לגמרי:

הסיפור הראשון הוא פואטי במובהק. יש לו מבנה מובחן, ימי הבריאה משמשים כמעין "בתים", כל אחד עם חתימה ברורה וחוזרת על עצמה: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם X", וכן הלאה. השפה נוקשה יותר, והסיפור מקפיד להשתמש בביטויים מובחנים שחוזרים על עצמם, כגון: "וַיְהִי כֵן", או: "כִּי טוֹב". יתירה מזו, ברור כי הטון הכללי של הסיפור הוא גרנדיוזי; כזה האמור להשאיר את הקורא נפעם אל מול עוצמתו של אלוהים ונפלאות הבריאה: אלוהים אומר, והבריאה מתהווה מיד. גם האדם נברא למטרה גלובלית: לכבוש את הארץ ולשלוט בכל בעלי החיים.

לעומת זאת, הסיפור השני הוא פרוזה מובהקת, מעשה שהיה המסופר באופן קולח ללא כללים נוקשים. גם הטון של הסיפור משתנה לחלוטין והופך לטון עממי, בדומה לסיפורי פולקלור, עם פירות קסם ונחש מדבר. מחבר הסיפור גם מוסיף הסברים אטימולוגיים על פשרן של מילים, אף על פי שאין להסברים אלו קשר ישיר לעלילה, לדוגמה:

אדם – מלשון האדמה שממנה נוצר.
אישה – כי נלקחה מהאיש.
חוה – כי היא אם כל חי.

בנוסף, הסיפור השני כולו משמש כפלטפורמה שדרכה המחבר מסביר לקורא מדוע העולם כפי שהוא, מדוע דברים מסוימים הם כך ולא אחרת:

מדוע בני האדם הם יודעי טוב ורע? משום שאכלנו מעץ הדעת, ולכן אנחנו מעל החיות.
מדוע בני האדם אינם בני אלמוות? משום שלא אכלנו מעץ החיים, ולכן אנחנו מתחת לאלוהים.
מדוע אין לנחש רגליים כמו שאר בעלי החיים והוא זוחל על גחונו? משום שפיתה את האישה ולכן נענש: "אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ".
מדוע האישה נשלטת על ידי הגבר וכפופה לו? כי היא אכלה מעץ הדעת ואלוהים העניש אותה: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ", וזו גם הסיבה לקושי הלידה: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים".
מדוע קשה כל כך לעבד את האדמה ולהשיג מזון? כי אלוהים העניש גם את הגבר: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ … בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם".

המחבר אף מוסיף פסוקים שנראים כהערות שוליים, לדוגמה:

וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם.

וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.
בראשית, ב:כב-כד

פסוק כ"ד (מודגש) משמש מעין הערת שוליים לפסוק כ"ג, הערת שוליים המסבירה לקורא הסקרן מה מקורם של מנהגים מקובלים בחברה. במילים אחרות: בספרות מודרנית פסוק כ"ג היה מסתיים עם כוכבית מעל המילה "זֹּאת", כוכבית המפנה לשולי הגיליון, שם יופיע פסוק כ"ד!

דוגמה נוספת ניתן למצוא בתיאור הנהרות היוצאים מעדן:

וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים.

שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב.

וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם.
בראשית, ב:י-יב

גם כאן, הקורא לומד כי הזהב נפוץ בארץ ושמה "חֲוִילָה", ואז המחבר מוסיף פרטים על איכות הזהב, ושאר אוצרות טבע שניתן למצוא שם. בכל הדוגמאות הנ"ל אין פסול כמובן, אך ברור לכל מי שמתבונן כי פסוקים כאלה אינם מתאימים לסגנון של סיפור הבריאה הראשון.

דמותו של אלוהים

מעבר לכל ההבדלים הנ"ל, השוני הבולט ביותר נוגע לעצם תפיסת האלוהות של מחברי הסיפורים. דמותו של אלוהים עצמו כפי שבאה לידי ביטוי בשני הסיפורים שונה מן הקצה אל הקצה.

בסיפור הראשון האל הוא טְרַנְסְצֶנְדֶּנְטִי: הוא נפרד מהעולם ומהגשמיות, אינו תלוי בעולם ושליטתו בו היא מוחלטת. אלוהים פועל באופן מסודר ומכוון מטרה. יש לו תוכנית ידועה מראש והוא מוציא אותה לפועל, שלב אחרי שלב. אלוהים פועל באופן מיטבי, וכל פעולה מתבצעת על הצד הטוב ביותר, ולכן לאורך כל הפרק נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב". הסימטריה בתוכנית האלוהית בולטת, וניתן לראות כי שלושת הימים הראשונים עומדים כנגד שלושת הימים האחרונים:

ביום הראשון נברא האור, וכנגד זה נבראו המאורות – שמש וירח – ביום הרביעי.
ביום השני נברא הרקיע להבדיל בין המים העליונים למים התחתונים, וביום החמישי נבראו הדגים ושאר בעלי החיים הימיים.
ביום השלישי נבראו היבשה והצומח וביום השישי החיות והאדם. בנוסף, בשני ימים אלו – שלישי ושישי – אלוהים רואה פעמיים כי טוב.

לעומת זאת, בסיפור הבריאה השני האל הוא אִימָנֶנְטִי: לא עוד ישות מופשטת, עליונה על הכל ובלתי נגישה, אלא ישות מעורבת בעולם והופכת לחלק בלתי נפרד ממנו. בסיפור השני דמותו של אלוהים היא כדמות של אציל מימי הביניים: שליט בעל יכולת גדולה אך מוגבלת, שאמנם שולט על נתיניו אך בכל זאת מנהל איתם קשר ומערכת יחסים:

אם בסיפור הראשון אלוהים אומר ודברים פשוט מתהווים, כעת אין הדבר כך. בסיפור השני, כאשר אלוהים נדרש ליצור אדם, הוא מלכלך את ידיו בחול כדי ליצור מעין גולם עשוי בוץ ולזרוק בו רוח חיים.
בסיפור השני לא תמצאו פסוק בסגנון: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי גַּן בְּעֵדֶן, וַיְהִי כֵן", אלא אלוהים נדרש לנטוע עצים בפועל כדי לייצר לו גן שכזה. אלוהים אף מתהלך בו להנאתו, מעין טיול נופש של שעת צהריים. יתירה מזו, מפשט הפסוקים מתברר כי אלוהים יצר את הגן בתוך איזור גיאוגרפי שנקרא עדן,⁸ ומלכתחילה יצר את האדם רק כדי שהאדם ישמור ויטפח את הגן, שהוא מעין "בית קיץ" לאלוהים: "וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ".
אלוהים בודד, ולכן מצפה לפגוש בגן את האדם כדי להפיג את בדידותו. האדם מתחבא, ולכן אלוהים אינו מוצא אותו, ועקב כך הוא אובד עצות וצריך לקרוא: אדם, היכן אתה? בנוסף, ברור מתוכן הסיפור כי אלוהים בשלב זה עוד לא יודע כי האדם חטא.
אלוהים מנהל עם אדם וחווה דו-שיח, המתנהל בצורה של חקירה משטרתית: אלוהים שואל, בתגובה אדם וחוה מוסרים לו מידע שלא ידוע לו, עד שאלוהים מברר את הנושא סופית.
אלוהים מגלה אכפתיות לנעשה: הוא אמנם מעניש את אדם ואשתו כי המרו את פיו, אך מיד דואג להם ומלביש אותם בבגדים מעור שהוא עצמו יוצר, שדרוג לעלי התאנה העלובים שעשו הם בעצמם.

גם הסדר, הארגון והפעולה-לפי-תוכנית שראינו בסיפור הבריאה הראשון נעלמים לגמרי. בסיפור השני אלוהים פועל על פי ניסוי וטעיה ופשוט "זורם" עם המתרחש: הוא בורא אדם ואז מבין שמשהו לא בסדר, האדם בודד. אלוהים כנראה הניח מראש שהאדם יסתדר לבד, אך מגלה שמצב זה אינו טוב. אלוהים מנסה לפתור את הבעיה על ידי יצירת בעלי החיים, אולי האדם ימצא בן זוג מאחד מאלו. שוב אלוהים מתבדה, והניסוי נכשל. בשלב זה אלוהים כבר מבין כי פתרון "מבחוץ" לא יתאים, ולכן אינו בורא אישה מן האדמה כיצור חדש, אלא יוצר אותה "יד שניה" מתוך גופו של האדם. גם השליטה של אלוהים בעולמו מוגבלת: הוא אינו מסוגל לשמור על עץ החיים, ונאלץ לגרש את האדם לגמרי מגן עדן מפחד שיאכל מפרי העץ. המצב חמור אף יותר: על פי פשט הכתובים, אם האדם יאכל מעץ החיים, אלוהים אף אינו יכול למנוע ממנו להפוך לבן אלמוות!

כל ההבדלים הנ"ל מצביעים כולם על שני מקורות נפרדים; שני סיפורים שחוברו על ידי בני אדם שונים או אסכולות שונות, עם הבדלים מובהקים בסגנון, בגישה ובתפיסת האלוהות.⁹ אם כן, מה ניתן להסיק מכך? שאכן לתורה מקורות שונים, או שמא אלוהים הכתיב את כל פרקי הבריאה למשה רבינו כפי שהם בידינו היום? עד כמה נוכל להיות בטוחים?

ובכן, לעולם לא נוכל להיות בטוחים. מי יודע, אולי אלוהים הוא אכן המקור היחיד לכל הנאמר בתורה, מילה במילה, והוא זה שהכתיב את התורה למשה, בהתאם לטענת המסורת. אך אם כן, קשה להתעלם מהמוזרות של הסיטואציה: דמיינו לעצמכם כיצד ביום מסוים אלוהים הכתיב למשה את סיפור הבריאה הראשון, ויום למחרת אלוהים לפתע מחליף אוצר מילים, נזכר לפתע ששמו הוא גם יְהוָה ולא רק אֱלֹהִים, סותר את עצמו, ובכלל מתאר את כל ההתרחשות בגישה שונה לחלוטין. אי אפשר שלא לתהות, האם משה שם לב לשינוי הזה? אם כן, מעניין אם הוא הרים גבה.

תולדות האנושות

כפי שראינו לעיל, פרקי הבריאה בתחילת חומש בראשית מורכבים משתי יחידות נפרדות, עם הבדלים מובהקים המאששים את הסברה כי התורה אינה תוצר של מקור בודד. רמזים נוספים על מקורותיה הנפרדים של התורה ניתן למצוא אף בשני הפרקים הבאים של ספר בראשית: פרקים ד' ו-ה', המספרים על צאצאיו של אדם הראשון.

כידוע, לאדם הראשון היו שלושה בנים: הֶבֶל, קַיִן ושֵׁת. הבל נרצח על ידי קין, כך שלמעשה מקין ושת יצאו שתי שושלות נפרדות: בפרק ד' מופיעה רשימה ראשונה המתארת את שושלת קין, ובפרק ה' מופיעה רשימה שנייה המתארת את שושלת שת. גם בשני פרקים אלה, ניתן להבחין בהבדלי סגנון ונוסח, הבדלים שבולטים בצורה מובהקת:

הרשימה השנייה היא רשימה יבשה, נוקשה ותבניתית. הרשימה עוקבת אחרי נוסחה קבועה: "ויחי X כך וכך שנה, ויולד את Y. ויחי X אחרי הולידו את Y כך וכך שנה, ויולד בנים ובנות. ויהיו כל ימי X כך וכך שנה, וימת". הנוסחה הזו חוזרת על עצמה שוב ושוב לאורך כל הפרק, כך שנוצרת רשימה חסרת צבע לחלוטין, מעין דו"ח שהונפק ממשרד האוכלוסין.
לעומת זאת, הרשימה הראשונה היא ההיפך הגמור; הרשימה מובאת כחלק מתיאור המשופע בסיפורים ופרטים שונים: קרבנותיהם של קין והבל והריגתו, עונשו של קין, הקמת העיר על שם חנוך, שירתו של למך לנשיו, עדה וצילה. הלשון קולחת ועממית, ואינה עוקבת אחרי תבנית מסוימת.
שתי הרשימות משתמשות מספר פעמים בשורש י.ל.ד. הרשימה הראשונה משתמשת בבניינים: פעל, נפעל ופועל, כגון: יָלַד, וַיִּוָּלֵד, יֻלַּד.¹⁰ לעומת זאת, הרשימה השנייה משתמשת בבניין הפעיל בלבד: וַיּוֹלֶד, הוֹלִידוֹ.
הרשימה הראשונה משתמשת בכינוי: יְהוָה. יוצא דופן הוא פסוק כ"ה, בו מופיע ההסבר האטימולוגי של השם שת; בפסוק זה המחבר משתמש בשם אלוהים כאשר הוא מצטט את דברי חוה, אך בשאר המקומות המחבר משתמש בשם יהוה.
הרשימה השנייה משתמשת בכינוי: אֱלֹהִים. גם כאן, יוצא הדופן הוא פסוק כ"ט, בו מופיע ההסבר האטימולוגי של השם נח; בפסוק זה המחבר משתמש בשם יהוה כאשר הוא מצטט את דברי למך.

אם ההבדלים בין שתי הרשימות הנ"ל מזכירים לכם את ההבדלים בין שני סיפורי הבריאה שראינו לעיל, אינכם טועים. סיפור הבריאה הראשון דומה לרשימה השנייה: שניהם מנוסחים באופן נוקשה ותבניתי, ומשתמשים בכינוי אֱלֹהִים. כמו כן, תיאור בריאת האדם כזכר ונקבה שנבראו ביחד, משותף גם לסיפור הבריאה הראשון¹¹ וגם לרשימה השנייה.¹² ממש כך: אם תקראו את סיפור הבריאה הראשון – מבראשית א:א עד ב:ג – ואז תדלגו היישר לתחילת פרק ה', תוכלו לזהות בעצמכם את הרצף.

לעומת זאת, סיפור הבריאה השני דומה לרשימה הראשונה: שניהם כתובים בלשון פרוזה חופשית ולא חוסכים בסיפורים ומעשיות. כמו בסיפור הבריאה השני, גם ברשימה הראשונה המחבר מסביר עובדות על העולם. לדוגמה: שלושת בניו של למך – יָבָל, יוּבָל, תּוּבַל – משמשים כהסבר לגבי ההתפתחות של הטכנולוגיה והאומנות, כל אחד מהם נחשב כמי שהמציא תחום נפרד:

יָבָל אחראי על ביות הבהמות.
יוּבָל על המצאת כלי הנגינה.
תּוּבַל על המצאת הנפחות.

בנוסף, ברשימה הראשונה דמותו של אלוהים אִימָנֶנְטִית בדיוק כמו בסיפור הבריאה השני:

אכפת לו מאוד דווקא מסוג ספציפי של קרבנות: אלוהים מקבל קורבנות צאן מידיו של הבל, אך סולד מקורבנות פרי האדמה מידיו של קין. זאת בדומה לנעשה בגן עדן: לאלוהים מאוד אכפת שבני אדם ימנעו מאכילה דווקא מסוג ספציפי של עצים.
אלוהים שוב שואל שאלות רטוריות: לאחר שרצח את הבל, אלוהים שואל את קין: "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?", בדומה לשאלה המופנית לאדם בגן עדן: "אַיֶּכָּה?".
אלוהים אפילו ממחזר פתגמים: אל קין הוא אומר: "וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ", משפט שאלוהים כבר אמר בגן עדן לאישה: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ".
אלוהים דואג לנתיניו: לאחר שקין חטא ברצח אחיו, אלוהים עושה לו אות כדי להגן עליו, בדיוק כשם שעשה כתנות עור לאדם וחוה לאחר שחטאו באכילה מעץ הדעת.

סיכומו של דבר, סיפור הבריאה הראשון והרשימה השנייה מצטרפים ליחידה אחת, עם סגנון זהה וניסוח מוקפד, מעין כרוניקה רשמית של מעשה הבריאה ותולדות האנושות. לעומת זאת, סיפור הבריאה השני והרשימה הראשונה מצטרפים ליחידה אחרת, עם סגנון עממי וניסוח אגדי, מעין סיפור-עם פולקלוריסטי.

שושלת קין ושושלת שֵׁת

קריאה דקדקנית בשמות הצאצאים בכל שושלת, מעלה את השאלה האם בכלל מדובר בשתי שושלות שונות, או אולי בשתי מסורות שונות המתארות את אותה שושלת היסטורית. במילים אחרות: אמנם הרשימה הראשונה והשנייה מגיעות משני מקורות נפרדים, אך ייתכן כי שתי הרשימות מתארות שושלת צאצאים אחת בלבד, וכל רשימה מציגה גרסה שונה.

שושלת קין: נתבונן ברשימת השמות של השושלת הראשונה המתוארת בפרק ד':

אָדָם
קַיִן
חֲנוֹךְ
עִירָד
מְחוּיָאֵל
מְתוּשָׁאֵל
לֶמֶךְ
יָבָל \ יוּבָל \ תּוּבַל-קַיִן

שושלת שת: נתבונן ברשימת השמות של השושלת השנייה המתוארת בפרק ה':

אָדָם
שֵׁת
אֱנוֹשׁ
קֵינָן
מַהֲלַלְאֵל
יֶרֶד
חֲנוֹךְ
מְתוּשֶׁלַח
לֶמֶךְ
נֹחַ

קשה שלא לשים לב לדמיון בין השמות וסדר הדורות:

לפי השושלת הראשונה, אביו של לֶמֶךְ הוא מְתוּשָׁאֵל, ולפי השושלת השנייה אביו של לֶמֶךְ הוא מְתוּשֶׁלַח. האם ייתכן כי בשתי השושלות מדובר באותו לֶמֶךְ שאביו היה מְתוּשָׁאֵל/מְתוּשֶׁלַח, או שמא מדובר בצירוף מקרים בלבד?
שאלה זהה מתעוררת לגבי חֲנוֹךְ. בשושלת הראשונה בנו הוא עִירָד ונכדו הוא מְחוּיָאֵל, ובשושלת השנייה אביו הוא יֶרֶד וסבו הוא מַהֲלַלְאֵל. האם ייתכן כי מדובר באותו חֲנוֹךְ, ולכן עִירָד/יֶרֶד וגם מְחוּיָאֵל/מַהֲלַלְאֵל החליפו מיקום: בשושלת הראשונה אחרי חנוך, ובשנייה לפני חנוך? או שמא שוב צירוף מקרים?

אם חֲנוֹךְ בשתי השושלות הוא אותו אדם, אז בשושלת השנייה אבותיו של חֲנוֹךְ הם יֶרֶד ומַהֲלַלְאֵל, ושניהם הפכו בשושלת הראשונה להיות צאצאיו: עִירָד ומְחוּיָאֵל. אם כן, אז גם קֵינָן בשושלת השנייה הוא למעשה קַיִן בשושלת הראשונה! כעת נותר מצב כי בין קַיִן/קֵינָן לבין מְתוּשָׁאֵל/מְתוּשֶׁלַח יש שלושה דורות מפרידים: בשושלת הראשונה אלו חֲנוֹךְ > עִירָד > מְחוּיָאֵל, ובשושלת השנייה סדר הדורות פשוט התהפך בתמונת מראה: מַהֲלַלְאֵל > יֶרֶד > חֲנוֹךְ.

האם כל האמור לעיל מהווה ראיה ניצחת, מעין "אקדח מעשן" שממנו ניתן להסיק לבטח כי לפנינו שתי מסורות נפרדות, כל אחת עם גרסה שונה לאותה שושלת היסטורית? כנראה שלא, כלומר הוודאות אינה קיימת. אך בו-זמנית, אי אפשר שלא להכיר בכך שהדמיון בשמות מאוד מחשיד, וכן הנוכחות של שתי דמויות החוזרות על עצמן באותו שם בדיוק, חֲנוֹךְ ולֶמֶךְ, מרמזות על האפשרות שמדובר באותו אדם בשתי השושלות. מכל מקום, מדובר במסורות שונות, עם גרסאות סותרות שאינן מודעות אחת לשנייה. המסורת הראשונה בפרק ד', מציגה את תולדות אדם דרך בנו קַיִן עד לֶמֶךְ ובניו. בסוף פרק ד' מוזכרים צאצאים נוספים של אדם: בנו שֵׁת ונכדו אֱנוֹשׁ, אך זו שושלת צדדית שנקטעת, והפרק אינו ממשיך אותה, ואינו מודע אליה. לעומת זאת, המסורת השנייה בפרק ה' מציגה את תולדות אדם דרך בנו שֵׁת עד לֶמֶךְ ובנו נֹחַ. המסורת השנייה אינה מודעת לצאצאים אחרים של אדם הראשון. אך כפי שראינו לעיל, ייתכן כי שתי המסורות מתייחסות לאותה שושלת בדיוק, אלא שלכל מסורת הגיע מידע שונה.

מיותר לציין כי התפיסה הרבנית אינה מקבלת את האפשרות הנ"ל; לפי הפירוש המסורתי מדובר בשני אנשים שונים ששמם הוא חנוך, וכן הדבר לגבי למך. במילים אחרות: תולדות האנושות בפרקים ד' ו-ה' נובעים ממקור אחד בלבד. כאמור לעיל, אולי אלוהים באמת בחר להציג את הדברים דווקא כך, אלא שאם כן, אי אפשר שלא לתהות: איך העסק עובד? מה קובע באיזה סגנון ישתמש אלוהים היום, ובאיזה סגנון מחר? הרי סוף כל סוף, לפי הגישה הרבנית, אלוהים מתאר למשה את תולדות אדם הראשון: בפעם הראשונה את צאצאי קין ובפעם השנייה את צאצאי שת. יוצא מכאן, כי ביום מסוים אלוהים הכתיב למשה את שושלת קין בלשון עממית ואף התייחס לעצמו בשם יְהוָה, אך למחרת אלוהים החליט לפתע לשנות גישה, לחזור ולקרוא לעצמו אֱלֹהִים, ולעבור לניסוח רשמי ומוקפד.

נספח

כאמור לעיל, סיפור הבריאה הראשון משתמש בכינוי: "אֱלֹהִים", לעומת זאת סיפור הבריאה השני משתמש בכינוי: "יְהוָה אֱלֹהִים". רש"י שם לב לכך, ומפרש כי מלכתחילה אלוהים תכנן לברוא את העולם במידת הדין, ולכך רומז הכינוי: אֱלֹהִים. אלא שראה אלוהים שאין העולם מתקיים, אז שיתף את מידת הרחמים עם מידת הדין. הכינוי יְהוָה רומז למידת הרחמים, ומשום כך בסיפור הבריאה הראשון התורה משתמשת בכינוי אֱלֹהִים, כלומר: במידת הדין לבדה, אך בסיפור הבריאה השני התורה משתמשת בכינוי יְהוָה אֱלֹהִים, כלומר: מידת הרחמים ומידת הדין יחדיו. רש"י הולך בעקבות חז"ל במדרש,¹³ ופירוש זה התקבל באופן עקרוני כמסביר את השינוי בשמותיו של אלוהים.

אלא שבכל התורה כולה, קשה מאוד להבחין בחוקיות ברורה בנושא זה. במילים אחרות: לפעמים הכינוי אֱלֹהִים מוזכר בהקשר שלילי, או בהקשר של חטא בהתאם למידת הדין, אך לפעמים מוזכר בהקשר חיובי. וכן להיפך: הכינוי יְהוָה לפעמים מוזכר בהקשר חיובי, ולפעמים שלילי. חז"ל שמו לב לכך, ונוקטים בגישה פרשנית שבה כל אזכור מתפרש בהתאם לצורך. להלן מספר דוגמאות:

נאמר: "וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָה יְהוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת",¹⁴ וזה פסוק המדבר על רחמים ולכן הכינוי יְהוָה מתאים. אלא שגם נאמר במבול: "וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ … וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ … וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".¹⁵ ברור כי הכינוי יְהוָה אינו מתאים כאן, והיינו מצפים כי התורה תשתמש בכינוי אֱלֹהִים. חז"ל במקרה זה, מאשימים את הרשעים שבדור המבול! רשעותם של אלו הייתה כל כך גדולה, שהם הפכו את מידת הרחמים למידת הדין. במילים אחרות: אע"פ שכתוב יְהוָה, מכל מקום אלוהים לא ריחם עליהם.

ניתן כמובן למצוא מקומות בתורה שבהם המצב בדיוק הפוך. הרי נאמר: "עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ",¹⁶ פסוק שהקשרו הוא מידת הדין. אלא שגם נאמר אֱלֹהִים בהקשר הפוך, למשל: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ",¹⁷ וכן: "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ".¹⁸ ברור כי הכינוי אֱלֹהִים אינו מתאים כאן, אך לפי חז"ל זו מעלתם של ישראל הצדיקים ורחל אימנו, שהם הופכים את מידת הדין למידת הרחמים.

בקיצור, המילים יהוה \ אלוהים משמשים במקרא בערבוביא ואין להסיק כי האחד מלמד על רחמים והשני על דין.

בראשית, א:כז [↩]
בראשית, ב:ז-ח [↩]
בראשית, א:כא,כה [↩]
בראשית, ב:יט. בהקשר זה מעניין לציין כי יש פירוש מסורתי פופולרי שעל פיו הפועל "ברא" בפרק הראשון מתאר התהוות יש מאין, בעוד שהפועל "יצר" בפרק השני מתאר התהוות יש מיש, וזו הסיבה להבדל. אלא שהתהוות האדם וגם בעלי החיים מוזכרת בשני הסיפורים גם יחד, פעם בלשון בריאה ופעם בלשון יצירה, ולא ברור כיצד יש מאין וגם יש מיש מתארים בו-זמנית את התהוות האדם ובעלי החיים. [↩]
בראשית, א:כד-כה,ל [↩]
בראשית, ב:יט-כ, ג:א,יד [↩]
בסיפור השני, כל אימת שהמחבר עצמו מספר על אלוהים, הוא משתמש בכינוי: "יְהוָה אֱלֹהִים", בסך הכל עשרים אזכורים. יוצא דופן הוא הדו-שיח בין הנחש לאשה, בו המחבר משתמש בכינוי: "אֱלֹהִים" ארבע פעמים, כציטוט מדברי הנחש והאשה כאשר הם מדברים בינם לבין עצמם. [↩]
ראו גם בפרק ב' פסוק י' על הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן, וכן בפרק ד' פסוק ט"ז על קין שהתיישב בארץ נוד קדמת עדן, כלומר ממזרח לעדן, כשם שנהר החידקל "הולך קדמת אשור" (בראשית ב:יד), כלומר ממזרח לאשור. [↩]
גם בפרק הקודם על המקורות הנפרדים של סיפור המבול ניתן לראות כיצד תפיסת האלוהות משתנה בין מקור אחד לשני. [↩]
וכן: וַתֵּלֶד, יָלְדָה, וַתֹּסֶף לָלֶדֶת; כל אלו בנין פעל [↩]
ראו: בראשית, א:כז [↩]
ראו: בראשית, ה:א-ב [↩]
בראשית רבה, יב:טו [↩]
שמות, לד:ו [↩]
בראשית, ו:ה-ז [↩]
שמות, כב:ח [↩]
שמות, ב:כד [↩]
בראשית, ל:כב [↩]