סיפור המבול כפי שמובא בחומש בראשית1 הוא אחד מהסיפורים המפורסמים ביותר בתנ"ך. על פי המסופר, האנושות התדרדרה לחיים של רשע ופשע, עד כדי כך שאלוהים התחרט על כך שברא את האדם. אלוהים מחליט להשמיד את כל האנושות ולהטביע את כל בני האדם ובעלי החיים חוץ מנח ומשפחתו הגרעינית. לשם כך אלוהים מצווה את נח לבנות תיבה, להכניס לתוכה את משפחתו וכן נציגים מכל מין ומין של בעלי חיים, כך שלאחר המבול, האנושות וכל עולם החי יוכלו להתחיל מחדש.
ניתן לקרוא את הסיפור מספר רב של פעמים ולא לחוש בשום דבר יוצא דופן. למעשה, סיפור המבול נקרא מחדש כל שנה בבתי הכנסת, בשבת פרשת נח. אמנם, קריאת סיפור המבול בעיון מייצרת תחושה מוזרה, כאילו אנו קוראים על המבול בו-זמנית משני דיווחים שונים; כמו לשמוע סיפור משני אנשים שמדברים ביחד.
הסיבה לכך פשוטה: בסיפור המבול ניתן לזהות כפילויות מיותרות, דיווחים סותרים ושינויי נוסח וסגנון פתאומיים וללא כל סיבה, כך שמיד בולטת לעין העובדה כי הסיפור מורכב משני מקורות השזורים אחד בתוך השני (הערה: כדי להפיק את המירב מהפרק הנוכחי, מומלץ – גם למי שמכיר את הסיפור – לקרוא שוב את סיפור המבול כפי שמופיע בחומש בראשית, ובכל מקרה לקרוא את הפרק הנוכחי עם תנ"ך צמוד).
לדוגמה, הרבה פרטי מידע בסיפור מוזכרים פעמיים ללא כל צורך: רעת בני האדם (ו:ה, ו:יב), החלטת אלוהים להשמיד את האנושות (ו:יג, ז:ד), ההוראה לנוח להביא זוג מכל מין של בעלי חיים (ו:יט, ז:ב), וגם שמות בניו של נח (ו:י, ט:יח); כל אחד מפרטי המידע האלו מוזכר בסיפור פעמיים.
דוגמאות נוספות: הסיפור מציין כי נח מבצע את הוראתו של אלוהים (ו:כב), נכנס לתיבה (ז:ז), המבול מתחיל (ז:ו), החיות נכנסות לתיבה (ז:ח), המים מרימים את התיבה (ז:יז), וכל החיים על הארץ מתים (ז:כא). כל הפרטים הללו חוזרים על עצמם פעם נוספת: נח מבצע את הוראתו של אלוהים (ז:ה), נכנס לתיבה (ז:יג), המבול מתחיל (ז:י), החיות נכנסות לתיבה (ז:יד), המים מרימים את התיבה (ז:יח), וכל החיים על הארץ מתים (ז:כג).
הנוסח גם משתנה לסירוגין. לדוגמה, השמדת האנושות על ידי אלוהים מתוארת – ללא סיבה נראית לעין – לפעמים על ידי המילה 'שַׁחֵת' ולפעמים על ידי המילה 'מָחַה' (במגוון הטיות). אלוהים עצמו מכונה לפעמים בשם 'יְהוָה' ולפעמים בשם 'אֱלֹהִים', ללא חוקיות ברורה.
בנוסף, חלקים בסיפור קשים להבנה ולא תמיד פשוט לקורא להרכיב תמונה ברורה של מה בדיוק התרחש:
- פעם אחת נח שולח עורב, שיוצא וחוזר פעם אחר פעם עד שיבשה הקרקע, ואז העורב אינו חוזר יותר (ח:ז). למרבה ההפתעה, מיד אחר כך נח שולח את היונה לבדוק את אותו דבר בדיוק, האם יבשה הקרקע (ח:ח).
- פעם אחת נח צריך להביא שני פרטים מכל מין של בעלי חיים, זכר ונקבה (ו:יט), אך פעם אחרת נח צריך להביא שבע זוגות מכל מין טהור ורק זוג אחד מכל שאר המינים (ז:ב).
- לאחר היציאה מן התיבה, נח מקריב קרבן ונראה כי אלוהים – בגלל הקרבן – נשבע לא להשמיד שוב את האנושות (ח:כא). אך מפסוקים אחרים נראה כי לאחר המבול, אלוהים מקיים את שבועתו לא בגלל הקרבן, אלא כי כבר נשבע לנח מלכתחילה שלא ישמיד שוב את האנושות (ט:ח-טו, על פי ו:יח).
דוגמה קלאסית מובהקת לחוסר הבהירות שיש בסיפור התנ"כי נוגעת לתאריכים של אירועי המבול. יש פסוקים שבהם מדובר על ארבעים ימים (ז:ד, ז:יב, ז:יז, ח:ו) אך בפסוקים אחרים מדובר על מאה וחמישים יום (ז:כד, ח:ג). לא ברור האם ארבעים הימים הם חלק מסך המאה וחמישים ימים, או שמא מדובר בשתי תקופות סמוכות. חוסר הבהירות בתארוך האירועים כל כך בולט, עד שנוצרו מספר שיטות שונות בפרשני המקרא כדי לקבוע את סדר השתלשלות האירועים, כל שיטה עם תיארוך שונה.2
הפרדה לגרסאות
מסתבר כי ניתן להפריד את סיפור המבול לשני סיפורי מבול מקבילים, על ידי הפרדת הכפילויות והבדלי הנוסח האמורים לעיל: גרסה אחת משתמשת במילה 'יְהוָה', גרסה שניה במילה 'אֱלֹהִים'. בגרסה אחת נח שולח יונה, בגרסה שניה נח שולח עורב, וכן הלאה בהתאם לכל האמור לעיל. יש לסיפורים הרבה מן המשותף, אך כל אחד מציג גרסה שונה של האירועים ופרטים המופיעים בגרסה אחת חסרים בשנייה, ולהיפך. לאחר ההפרדה, כל גרסה של הסיפור היא עקבית ובעלת אחידות פנימית.
להלן שתי הגרסאות המופרדות: כתומה, וסגולה. בכל גרסה הסימן: […] מציין "קפיצה" או נתק בין שני פסוקים לא עוקבים. למעשה, הסימן […] בכל גרסה מציין את נוכחותה של הגרסה השנייה בנוסח המשולב, כפי שהוא בידינו היום. מספרי הפסוקים מסומנים בסוגריים עגולות.
בזמן הקריאה, שימו לב להבדלים הבאים:
הגרסה הסגולה ארוכה יותר ומלאה בפרטים: מידות התיבה, שנותיו של נח ותאריכים מדויקים. כמו כן, בגרסה הסגולה אלוהים כורת ברית עם נח מראש, כי בגרסה זו נח אינו מקריב קרבן. רק בגרסה הכתומה נח מקריב קרבן ליהוה, וכן משתכר משתית היין. המבול בגרסה הכתומה אורך רק ארבעים יום ונגרם על ידי גשם עודף בלבד, בעוד בגרסה הסגולה המבול ארוך יותר, ונגרם על ידי מים שמתפרצים מתוך הקרקע ואף מתפרצים מהשמיים עצמם, מעין תמונת ראי של הקרקע, תופעה שאינה גשם סטנדרטי, אלא כביכול השמיים נקרעו והמים מעל הרקיע נשפכו אל העולם.
גם דמותו של אלוהים שונה לחלוטין: בגרסה הסגולה אֱלֹהִים מאוד קונקרטי ורשמי, כאשר בגרסה הכתומה יְהוָה הרבה יותר אנושי ועולמו הפנימי חשוף בפני הקורא; יהוה מתחרט על מעשיו, נכנס לעצבות ומדבר לעצמו. ניתן גם להשפיע על יהוה על ידי ריח קרבן שבעקבותיו יהוה נשבע שלא ישמיד את האנושות שוב.
גרסה כתומה
(ה) וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל הַיּוֹם. (ו) וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. (ז) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה, עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. (ח) וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה. […] (א) וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ, בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. (ב) מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. (ג) גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. (ד) כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (ה) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה. […] (ז) וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ, אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. (ח) מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. […] (י) וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ. […] (יב) וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. […] וַיִּסְגֹּר יְהוָה בַּעֲדוֹ. (יז) וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ, וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה, וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ. […] (כג) וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ, וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. […] וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם. […] (ו) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. […] (ח) וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (ט) וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה. (י) וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים, וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה. (יא) וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ, וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. (יב) וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים, וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה, וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד. […] וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה, וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה. […] (כ) וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. (כא) וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ, לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. (כב) עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ, זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ. […] (יח) וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת, וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן. (יט) שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ, וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל-הָאָרֶץ. (כ) וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. (כא) וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר, וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. (כב) וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ. (כג) וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. (כד) וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. (כה) וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. (כו) וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. (כז) יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם, וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ.
גרסה סגולה
(ט) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. (י) וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים, אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת. (יא) וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. (יב) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. (יג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. (יד) עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה, וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר. (טו) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ, וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. (טז) צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה, וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה, וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים, תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ. (יז) וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע. (יח) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ, וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. (יט) וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ, זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ. (כ) מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ, שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת. (כא) וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ, וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה. (כב) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים, כֵּן עָשָׂה. […] (ו) וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ. […] (ט) שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ. […] (יא) בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. […] (יג) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה. (יד) הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף. (טו) וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה, שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים. (טז) וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים, […] (יח) וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ, וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. (יט) וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ, וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם. (כ) חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים. (כא) וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם. (כב) כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. […] (כד) וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם. (א) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. (ב) וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם […] (ג) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם. (ד) וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, עַל הָרֵי אֲרָרָט. (ה) וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים. […] (ז) וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. […] (יג) וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ […] (יד) וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ, יָבְשָׁה הָאָרֶץ. טו וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר. (טז) צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. (יז) כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הַיְצֵא אִתָּךְ, וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ. (יח) וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ. (יט) כָּל הַחַיָּה כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף, כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה. […] (א) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם, פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. (ב) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם, בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. (ג) כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל. (ד) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. (ה) וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ, וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. (ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. (ז) וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ. (ח) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר (ט) וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם. (י) וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם, מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה, לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ. (יא) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל, וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. (יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. (יג) אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. (יד) וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. (טו) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר, וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. (טז) וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. (יז) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ, זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. […] (כח) וַיְחִי נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה. (כט) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת.
סיכום
לאחר שקוראים את שתי הגרסאות בנפרד, אם נחזור ונקרא את הנוסח המשולב בחומש בראשית, נגלה כי אי אפשר – פשוטו כמשמעו – אי אפשר שלא לשים לב לשזירה של שתי הגרסאות זו בזו.
כזכור, הטענה המסורתית של היהדות הרבנית היא כי אלוהים הכתיב את התורה למשה; כלומר: סיפור המבול נכתב כפי שאלוהים בכבודו ובעצמו סיפר אותו. אך כאן יש לשאול: לאור כל מה שראינו לעיל, האם ייתכן כי אלוהים הוא המקור לסיפור המבול כפי שהוא מופיע בחומש בראשית היום?
התשובה לכך: בהחלט כן! באמת ייתכן כי אלוהים אכן עשה זאת, מי יודע? אי אפשר לשלול את האפשרות הזו. אלא שאי אפשר גם לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה; אם נטען כי אלוהים אכן כתב את סיפור המבול בנוסח שנמצא בידינו היום, מילה במילה, עלינו לקבל את ההשלכות של טענה זו. ישנן שתי אפשרויות:
אפשרות אחת היא כי אלוהים – מסיבה לא ברורה – לקח שתי גרסאות שונות שהיו לפניו ושילב אותן זו בזו באופן לא כל כך מקצועי, כביכול לא היה לאלוהים מספיק פנאי להשקיע בנוסח סופי איכותי יותר.
אפשרות אחרת היא, כי אלוהים לא השתמש בשני מקורות שונים, אלא נוסח הסיפור של היום הוא הנוסח המקורי כפי שיצא מפיו של אלוהים. אלא שמכאן נובע, כי אלוהים חוזר על עצמו שלא לצורך שוב ושוב, משנה סגנון, לפעמים אף סותר את עצמו, ובכלל כותב באופן ממש לא ברור. כלומר: אלוהים – בכוונה תחילה – חמד לנו לצון וכתב את סיפור המבול כדי שיראה לנו כאילו הורכב משני מקורות שונים, וכל זאת כדי שנשתומם ונתפלא: מה קורה כאן?
בנקודה זו חשוב לזכור כי פרשן מקרא החלטי ונחוש, יוכל לספק תירוצים ופתרונות לכל הכפילויות והסתירות שבעולם; שערי תירוצים לעולם לא ננעלים. אך באופן טיפוסי, לא מעט מהתירוצים מאולצים או דחוקים ברמה כזו או אחרת, כי הניסיון לתרץ בכל מחיר כמוהו כניסיון לרבע את המעגל. כל התירוצים שבעולם לא יוכלו לפתור את השאלה הפשוטה:
מה מונע מאלוהים לכתוב מראש סיפור עקבי, אחיד וברור? מדוע יש מראש כל כך הרבה בעיות? למה מלכתחילה הנוסח חידתי ומורכב, כך שנדרש מאמץ אינטלקטואלי כדי למצוא פתרונות?
ישנה כמובן האפשרות כי סיפור המבול נכתב על ידי בני אדם. התופעה של איחוד מקורות שונים לכדי נוסח אחד קנוני ומחייב היא תופעה ידועה ומוכרת, ובפרט כאשר המקורות הקיימים כבר נחשבים כטקסט מקודש ברמה כזו או אחרת, כך שהעורכים מנסים למזג אותם זה לתוך זה מבלי לשנות אותם, עד כמה שאפשר.