מתי וכיצד חג השבועות הפך לחג מתן תורה

חג השבועות ידוע במסורת הרבנית כחג מתן תורה. מועד החג הוא בתאריך ו' בסיון, ולפי המסורת הרבנית ביום זה התרחש מעמד הר סיני. חג השבועות הוא אחד משלושת הרגלים¹ שעל פי המסורת הרבנית קשורים קשר הדוק לאירועים היסטוריים המתוארים בתורה: חג הפסח או חג המצות לזכר יציאת מצרים, חג שבועות לזכר מתן תורה במעמד הר סיני, וחג הסוכות לזכר הנדודים במדבר סיני (ובפרט הישיבה בסוכות). אך כפי שנראה להלן, ע"פ התורה חג השבועות הוא חג חקלאי מובהק ללא תאריך קבוע, והקשר בינו לבין מתן תורה נעשה באופן מלאכותי בתקופה מאוחרת יותר. גם נראה כי תאריך חג השבועות נקבע בהתאם לפרשנות רבנית מאוחרת לגבי השאלה מתי מתחילה ספירת העומר, עובדה שעומדת בסתירה לנרטיב הרבני שטוען כי מתן תורה התרחש בחג השבועות וכי קיימת מסורת רציפה בשאלת תאריך התחלת הספירה.

ראשית יש לציין כי בניגוד לחג הסוכות וחג הפסח\מצות, חג השבועות אינו מוזכר כלל בספרי הנביאים. החג מוזכר רק בספר דברי הימים, שהוא מהחיבורים האחרונים ביותר בתנ"ך.² בספרות יהודית בתר-תנ"כית וקדם-חז"לית שמזכירה את חג השבועות – כגון: בספר מקבים ובכתבי פילון האלכסנדרוני ובכתבי יוסף בן מתתיהו – החג מתואר כחג חקלאי ללא קשר למתן תורה.³

גם המשנה אינה מקשרת בין חג השבועות למתן תורה; על פי דין המשנה הקריאה בתורה בבית הכנסת בחג השבועות היא מתוך חומש דברים בפרשת ראה, בפסוקים העוסקים בחג השבועות, ולא קוראים את עשרת הדברות בספר שמות (כפי שנהוג היום).⁴ המנהג לקרוא בחג השבועות את עשרת הדברות והקשר בין החג למתן תורה מופיעים לראשונה רק בתלמוד הבבלי.⁵

בניגוד לחג השבועות, את חג הפסח התורה מתארכת באופן מפורש: הקרבת קרבן הפסח בי"ד בניסן (החודש הראשון), ולאחר מכן שבעה ימים של איסור אכילת חמץ, מט"ו עד כ"א בניסן.⁶ גם מטרת החג ברורה: לזכור את ליל יציאת מצרים ואת הנס שנעשה לבני ישראל במכת בכורות, וכן כיצד אלוהים פסח (דילג) על בתי ישראל והרג רק את בכורי מצרים. דברים דומים ניתן לומר גם על חג הסוכות: התורה מציינת במפורש גם את התאריך – ט"ו בתשרי (החודש השביעי), וכן את הסיבה: זכר לסוכות בהם ישבו בני ישראל בזמן נדודי המדבר.⁷

חג שבועות לעומת זאת, מופיע בתורה כחג חקלאי מובהק. התורה חוזרת על מאפייני החג מספר פעמים במקומות שונים, וכולם כוללים אך ורק מאפיינים חקלאיים, ואין בכלל זכר לא למתן תורה ולא לתאריך קבוע:

1. בחומש שמות החג מוזכר פעמיים. פעם אחת החג נקרא חג הקציר: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת … וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאׇסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה",⁸. פעם נוספת החג נקרא חג שבועות: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת … וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה".⁹
2. בחומש במדבר החג מתואר בניסוח קצת שונה: "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהֹוָה בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כׇּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".¹⁰
3. בחומש דברים התורה מקשרת את חג השבועות לאירוע החקלאי של תחילת הקציר: "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ".¹¹ אירוע תחילת הקציר מתרחש בתחילת עונת האביב אך אין לו תאריך קבוע, וזמנו משתנה מעט משנה לשנה בהתאם להבשלת התבואה.

בחומש ויקרא התורה מתייחסת פעם נוספת לחג השבועות. על פי הכתוב, יש לספור שבעה שבועות "ממחרת השבת", ולאחר מכן לקיים את החג:

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהֹוָה לִרְצֹנְכֶם מִמׇּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן … וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמׇּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמׇּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהֹוָה … וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כׇּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכׇל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם.¹²

גם פסוקים אלה אינם מספקים תאריך ברור וקבוע לחג השבועות, ומפשט הפסוקים נראה כי מלכתחילה כלל לא אמור להיות תאריך קבוע. על פי המשמעות הברורה של הכתוב, את ראשית הקציר (הנקרא: עומר) יש להביא לכהן, והוא מבצע טקס בו הוא מניף את העומר. הטקס מתבצע בתחילת השבוע העוקב, כלומר ביום ראשון בשבוע לאחר השבת הסמוכה ליום הבאת העומר. במילים פשוטות: החקלאי מביא את העומר לכהן, הכהן מחכה שהשבוע יסתיים, ומיד לאחר השבת הכהן מניף את העומר ביום ראשון. כעת מתחילה ספירה של 7 שבועות מלאים (שבע שבתות, 49 יום) וביום ה-50 שגם הוא יוצא ביום ראשון בשבוע, יש לחגוג את חג השבועות (הנקרא גם: חג הביכורים או חג הקציר). ברור כי המועד המדויק של ראשית הקציר משתנה משנה לשנה בהתאם להבשלת התבואה, ולכן ליום הבאת העומר לכהן אין תאריך קבוע, ולכן גם ליום הנפת העומר ע"י הכהן אין תאריך קבוע, וממילא גם לחג השבועות לא יהיה תאריך קבוע.

כל האמור נובע מכך שהמילה "שבת" בפסוקים מובנת במשמעות הפשוטה שלה, ומשמעות זו זהה לכל המופעים של המילה "שבת" בקטע. הבנה זו מתאימה כמובן לנאמר בחומש דברים, כי יש לספור שבעה שבועות מראשית הקציר (החל חרמש בקמה), פעולה שאין לה תאריך קבוע. בדומה לחומש דברים, גם חומש ויקרא מצווה על ספירת 7 שבועות מתחילת הקציר, אך חומש ויקרא מוסיף הוראה נפרדת: לאחר שהתבואה נקצרה ומובאת לכהן, הכהן מחכה לשבת הקרובה, ויום לאחר מכן הכהן מבצע טקס של הנפת התבואה (העומר). ביום זה מתחילה ספירה של 7 שבועות, ולאחר השבת השביעית יש לחגוג את חג השבועות. אפשר אפילו לומר כי כל התהליך הנ"ל מתאר את קיומו של חג פרטי שמבוצע ע"י כל משק חקלאי בפני עצמו, ואין לו קשר לעליה המונית לרגל לבית המקדש בתאריך קבוע.

הצורך להפוך את חג השבועות מחג חקלאי במועד משתנה לחג המציין אירוע היסטורי עם תאריך קבוע נוצר לאחר גלות בבל, אירוע שגרם להתרופפות הקשר בין העם ובין חג חקלאי שתלוי בתוצרת של ארץ ישראל ובעונות השנה שלה. אפילו לאחר חזרת גלות בבל לארץ ישראל והקמת בית המקדש השני, המיקוד החקלאי של החג כפי שמופיע בתורה השפיע פחות על התושבים בממלכת יהודה. בהשוואה למצב בתקופת בית ראשון לפני גלות בבל, הכלכלה של ממלכת יהודה בתקופת בית שני הייתה מתקדמת הרבה יותר, כלכלה בה ערים ומסחר שיחקו תפקיד משמעותי יותר.

כמו כן, קיימים גם אינטרנסים מבחינה שלטונית, מדינית וכלכלית: הוספת חג שבו מתקיימת עלייה לרגל המונית בתאריך ידוע מראש מחזקת את הזהות המשותפת תחת שלטון מרכזי אחד, ומחזקת את מעמד ירושלים כבירה ואת מעמד הכהונה והשליטים (כגון: מלכי החשמונאים). הגעת רבבות עולים לרגל במועד קבוע מאפשרת לשלטון להיערך לוגיסטית, לגבות מיסים (מחצית השקל) ולהזרים הון לכלכלת העיר. בנוסף, חג חקלאי משתנה התלוי במועד הבשלת הקציר המקומי, מעניק כוח מסוים למנהיגויות אזוריות. לעומת זאת, תאריך קבוע מעביר את הסמכות הבלעדית ללוח השנה הרשמי של המקדש.

מסיבות אלה, חג השבועות היה צריך לקבל עוגן היסטורי (מתן תורה) ותאריך קבוע, בדומה לפסח וסוכות. אמנם, הבעיה בקביעת תאריך קבוע לחג השבועות תלויה בפרשנות של הביטוי "ממחרת השבת":

ייתכן כי שבת האמורה בביטוי "ממחרת השבת" היא השבת השבועית (היום האחרון בשבוע) ולכן "ממחרת השבת" הכוונה ליום ראשון בשבוע, או אולי השבת בביטוי "ממחרת השבת" היא למעשה יום טוב, שגם בו שובתים ממלאכה, ולכן הספירה צריכה להתחיל יום אחד אחרי יום טוב של פסח. בנוסף, אמנם הפסוקים הנ"ל מופיעים בפרק לאחר הפסוקים העוסקים בחג המצות, אך לא ברור מהפסוקים האם הספירה אמורה להתחיל רק לאחר שמסתיים חג המצות או מיד אחרי שחג המצות מתחיל.

מכל העמימות הנ"ל אנו מגיעים למצב שבו יש 4 אפשרויות מתי להתחיל את הספירה:

1. יום ראשון בשבוע שבא לאחר שבעת ימי חג הפסח. כלומר: השבת בביטוי "ממחרת השבת" היא שבת ממש, ומדובר בשבת שבאה לאחר שבעת ימי חג המצות, והספירה מתחילה יום אחד לאחר שבת זו.
2. יום ראשון בשבוע לאחר השבת שבתוך חג הפסח. כלומר: השבת בביטוי "ממחרת השבת" היא שבת ממש, ומדובר בשבת שבאה לאחר יום טוב ראשון של פסח (שבת חול המועד). הספירה מתחילה יום אחד לאחר מכן, ביום ראשון בשבוע.
3. היום שלמחרת יום טוב ראשון של פסח. כלומר: השבת בביטוי "ממחרת השבת" היא יום טוב ראשון של פסח, והספירה מתחילה ביום שלאחר מכן (א' של חול המועד).
4. היום שלמחרת יום טוב שביעי של פסח. כלומר: השבת בביטוי "ממחרת השבת" היא יום טוב שביעי של פסח, והספירה מתחילה יום אחד לאחר מכן.

האפשרות הראשונה נבחרה ע"י כת האיסיים (ובדעה זו גם החזיקו הצדוקים והבייתוסים).¹³ האיסיים התבססו על הלוח השמשי המופיע בספר היובלים הכולל 364 ימים בשנה קלנדרית, לוח שמבטיח כי חגים עם תאריך ידוע יוצאים תמיד באותו יום בשבוע מדי שנה. בלוח זה, יום טוב ראשון של פסח בתאריך ט"ו בניסן יוצא תמיד ביום רביעי בשבוע ולכן יום טוב שביעי של פסח בתאריך כ"א ניסן יוצא ביום שלישי בשבוע שלאחר מכן. לכן השבת שלאחר יום טוב שביעי של פסח מתרחשת בתאריך כ"ה בניסן, ולמחרת ביום ראשון בשבוע בתאריך כ"ו בניסן מניפים את העומר ומתחילים את הספירה. 50 יום לאחר מכן מתקבל חג השבועות בתאריך ט"ו בסיון.¹⁴

גם כת השומרונים, בדומה לאיסיים, פירשו כי "ממחרת השבת" הכוונה ליום ראשון בשבוע שלאחר כל חג המצות, אבל השומרונים, בניגוד לאיסיים, משתמשים בלוח שנה ירחי-שמשי שבו יום טוב ראשון של פסח בתאריך ט"ו בניסן לא יוצא באותו יום בשבוע כל שנה, ולכן גם יום ראשון בשבוע שלאחר סיום חג הפסח לא נופל על תאריך קבוע, וממילא גם חג שבועות 50 יום לאחר מכן לא מתרחש בתאריך קבוע.

האפשרות השנייה נבחרה ע"י כת הקראים, והספירה מתחילה ביום ראשון בשבוע לאחר השבת שבתוך חג המצות.¹⁵ גם הקראים משתמשים בלוח שנה ירחי-שמשי, ולכן גם מבחינתם הספירה אינה מתחילה בתאריך קבוע וממילא גם חג שבועות לא מתרחש בתאריך קבוע.

האפשרות השלישית נבחרה ע"י כת הפרושים, שחז"ל ולמעשה כל היהדות הרבנית הם ממשיכי דרכה. תחילת הספירה לפי שיטה זו היא בתאריך ט"ז בניסן, יום אחד לאחר יום טוב ראשון של פסח. בלוח השנה הקבוע שיצרו חז"ל, חודש ניסן תמיד מלא (30 ימים) וחודש אייר שלאחריו תמיד חסר (29 ימים). על פי לוח זה, אם תחילת הספירה היא בתאריך ט"ז בניסן, אז 50 יום לאחר מכן מביא אותנו לחג השבועות בתאריך ו' בסיון. לפני שהתקבל הלוח הקבוע, תאריך חג השבועות היה תלוי במספר הימים בחודשים ניסן ואייר, כלומר: מי מהם מלא ומי חסר. אם שניהם היו מלאים חג השבועות היה בתאריך ה' בסיון. אם ניסן מלא ואייר חסר אז חג השבועות בתאריך ו' בסיון. אם שניהם חסרים, אז חג השבועות בתאריך ז' בסיון.¹⁶

הניסיון של הפרושים לזהות את הביטוי "ממחרת השבת" כמתייחס ליום טוב ראשון של פסח הוא בבירור סביר הרבה פחות, שהרי פרשנות זו יוצרת מצב מוזר בו המשמעות של המילה "שבת" מתחלפת בפסוקים ללא סיבה. הקטע כולו העוסק בספירת העומר וחג השבועות אמנם מגיע לאחר הקטע העוסק בחג הפסח, אך הוא עומד בפני עצמו, והנסיון לקשור אותם זה בזה כדי להצדיק את הזיהוי של הביטוי "ממחרת השבת" עם יום טוב ראשון של פסח הוא מלאכותי. התלמוד נדרש לגייס שורה ארוכה של תנאים לאורך מקדיש דפים שלמים שבהם ניתן למצוא כמות חריגה של דרשות שונות שכולן מנסות להוכיח את אותה נקודה עצמה.¹⁷ ריבוי הטיעונים הנ"ל, לצד המבנה הלוגי של חלקם, מעיד על כך שחז"ל התמודדו עם אתגר פרשני מורכב די מורכב. מקריאה של הטקסט התלמודי עולה רושם ברור של התנצחות (סופיסטיקה), ודי ברור שהמדרש של חז"ל אינו "מדרש יוצר" (מדרש שממנו לומדים מה לעשות), אלא "מדרש מקיים" (אפולוגטי), כלומר: מדרש שמנסה בכל מחיר לעקם או להרחיב את משמעות המקרא כדי להתאים לדעה קיימת.

יש לזכור כי באותה תקופה הצדוקים היו האליטה הכוהנית ששלטה בבית המקדש. הם חגגו את חג השבועות ביום ראשון בשבוע, בעוד הפרושים נלחמו נגדם במרץ וניסו ככל יכולתם להחיל את מנהגיהם על המקדש. אין זה מופרך להניח כי הפרושים בחרו פרשנות זו דווקא מסיבות פוליטיות, כדי לבדל עצמם מכתות אחרות שפעלו באותה תקופה ונלחמו בינם לבין עצמם על השליטה בנרטיב הדתי והתיאולוגי, בתאריכי החגים ובצורת הפולחן. במילים פשוטות: הפרושים היו צריכים לעשות "הפוך" ממה שאומרים כתות אחרות, כדי לייחד את עצמם מול דעת הקהל.

לגבי האפשרות הרביעית, לא ידוע לנו על זרם ביהדות בית שני שבחר באפשרות זו. אך למרבה ההפתעה, אפשרות זו נשמרה במנהג קהילת "ביתא ישראל", אלו יהודי אתיופיה. לשיטתם הספירה מתחילה בתאריך כ"ב בניסן, יום אחד לאחר יום טוב שביעי של פסח (6 ימים לאחר תחילת הספירה ע"פ הפרושים). 50 יום לאחר כ"ב בניסן מביא אותנו לחג השבועות בתאריך י"ב בסיון (גם כאן, 6 ימים לאחר חג השבועות ע"פ הפרושים).

כעת המשימה ברורה: אם המטרה של חז"ל היא לקשר בין חג שבועות למתן תורה – קשר שאינו מופיע בתורה עצמה – אז יש להראות כי אכן מתן תורה התרחש בתאריך ו' בסיוון, וחז"ל אכן עושים זאת בתלמוד הבבלי.¹⁸ מעיון בסוגיה התלמודית ניתן לראות בבירור כי מדובר בפרשנות חז"לית טיפוסית התוקעת את החץ ואז מסמנת את המטרה, כלומר: שיטה שבה מפרשים את פסוקי התורה כדי שיתאימו להלכה ולמסורות המקובלות אצל חז"ל, אע"פ שפסוקי התורה אינם כוללים מידע מפורש על תאריך מעמד הר סיני. פרשנות זו של חז"ל כוללת מספר הנחות מתי בדיוק הגיעו ישראל להר סיני, באיזה יום בשבוע ניתנו עשרת הדיברות, האם חודשי ניסן ואייר היו מלאים או חסרים בשנת יציאת מצרים, מתי בדיוק משה עלה לדבר עם אלוהים ומתי בדיוק ירד וכו' (מדובר על ההוראות שאלוהים נתן למשה בימים שלפני המעמד עצמו).

מכל מקום, השאלה האם החישוב נכון או לא אינה חשובה כל כך. אפילו אם נניח שהחישוב נכון, עדיין התורה עצמה – הכוונה לפשט הפסוקים – אינה קושרת בין חג שבועות למתן תורה בהר סיני ואינה מספקת תאריך קבוע לחג. יפרשו חז"ל מה שיפרשו, סוף כל סוף הקשר בין חג שבועות ובין מתן תורה בהר סיני אינו נמצא בתורה שבכתב, אלא נעשה באופן מלאכותי על ידי חז"ל עצמם, וגם תאריך החג אינו מופיע בתורה ואף לא היה מוסכם כלל על הקבוצות השונות בעם היהודי בתקופת בית שני. סופו של דבר:

התורה אינה מתארכת את חג השבועות, ולכן לא ייתכן כי התורה קבעה את החג כדי לציין מאורע היסטורי. הקשר בין חג השבועות למתן תורה נעשה באופן מלאכותי בתקופת בית שני כדי להוסיף שכבה היסטורית לחג חקלאי מובהק.

אם התורה הייתה רוצה לתארך את החג, היא הייתה עושה זאת אף ללא פרשנות חז"ל. זה באמת לא כל כך מסובך; סוף כל סוף היא עשתה זאת לשאר החגים.

לסיכום, התורה מתארת את אירוע מעמד הר סיני כאירוע שהתרחש במהלך המחצית הראשונה של חודש סיון. התורה לא מתארכת את המעמד ולכן לא ברור מתי בדיוק הוא התרחש. ניסיון לתארך את האירוע ליום מדויק תלוי לחלוטין בפרשנות של הפסוקים ובדרך שבה אנו מתזמנים את האירועים שקדמו למעמד.

באופן מקביל, וללא קשר למעמד הר סיני, התורה מתארת את קיומו של חג חקלאי, שמתחיל בטקס הנפת העומר המתבצע בימים הסמוכים לראשית הקציר ומסתיים 50 יום לאחר מכן בחג השבועות. גם במקרה זה, התורה אינה מתארכת את טקס הנפת העומר וממילא גם לא את חג השבועות.

המכנה המשותף היחיד בין מתן תורה (מעמד הר סיני) לבין חג השבועות הוא ששניהם מתרחשים פחות או יותר באותה תקופה בשנה, ותו לא. כאמור לעיל, מתן תורה מתרחש בערך במחצית הראשונה של חודש סיון. גם חג השבועות מתרחש בערך בתחילת חודש סיון, כי חג זה מתקיים 50 יום לאחר תחילת הקציר שמתרחשת בתחילת האביב, פחות או יותר במועד חג הפסח. במילים פשוטות: לפי התורה מעמד הר סיני התרחש בערך באותה תקופה שבה חג השבועות אמור להתרחש, למרות שהתורה עצמה אינה מקשרת כלל בין שני הדברים.

עקב סמיכות הזמנים הנ"ל, היה קל ליהודי בית שני לחבר בין שני האירועים: חג שבועות ומתן תורה, ועל ידי כך לעגן את חג השבועות באירוע היסטורי. בחירת התאריך המדויק היה נושא שנוי במחלוקת שכתות שונות ביהדות התקופה התווכחו עליו, ונראה כי הפרושים בחרו דווקא בפרשנות הפחות סבירה, על מנת לבדל עצמם פוליטית מכתות אחרות.

אך ברגע שהפרושים בחרו בפרשנות הזו, הם מיד הוסיפו לטעון כי הפרשנות כלל אינה שלהם; לשיטתם, משה רבינו קיבל את הפרשנות הנ"ל במדבר סיני מיהוה בכבודו ובעצמו. במילים פשוטות: לטענת היהדות הרבנית, יהוה בעצמו אמר למשה רבינו בהר סיני כי הביטוי "ממחרת השבת" מתייחס דווקא ליום טוב, ולא לשבת ממש ולכן יש להתחיל את ספירת העומר דווקא בט"ז בניסן. חז"ל בתלמוד מדגישים זאת במספר מקומות, וכן הרמב"ם מסכם זאת במשנה תורה.¹⁹

תופעה דומה ניתן לראות גם בחג הסוכות, כפי שלמדנו בפרק מיוחד שעוסק בנושא זה. גם בחג הסוכות ניתן לראות בבירור כיצד מנהגים כגון ישיבה בסוכה ולקיחת ארבעת המינים (ובכללם האתרוג) חודשו רק בתקופה מאוד מאוחרת, תקופת עזרא ונחמיה. אלא שלאחר מכן, הפרושים – ובעקבותיהם חז"ל – החלו לטעון כי מצוות אלה היו קיימות מאז ומעולם, ופרטיהן נמסרו למשה רבינו מאת יהוה בכבודו ובעצמו עוד במדבר סיני.

1. דברים, טז:טז [↩]
2. דברי הימים ב, ח:יג [↩]
3. חג השבועות מוזכר בספר מקבים ב יב:מ-מא ובכתבי פילון "על החוקים" ספר 2 פרק 29-30 סעיפים 162 ו-179. לאזכור החג בכתבי יוסף בן מתתיהו ראו בקישור כאן. [↩]
4. משנה מגילה ג:ה [↩]
5. בבלי מגילה לא:א, פסחים סח:ב. מעניין לציין כי לחג השבועות חז"ל קוראים "עצרת" ולא "חג מתן תורה", זאת למרות שבתורה "עצרת" זה יום טוב שביעי של פסח (דברים טז:ח) וכן שמיני עצרת שלאחר חג הסוכות (במדבר כט:לה). [↩]
6. שמות, יב:יא-יז; יב:כג-כז; כג:טו; במדבר, כח:טז-יז; דברים, טז:א [↩]
7. ויקרא, כג:לט-מג [↩]
8. שמות כג:יד-טז [↩]
9. שמות, לד:יח-כב [↩]
10. במדבר, כח:כו. פרשת הביכורים מופיעה גם בספר דברים בתחילת פרק כ"ו, אך לא מוזכר שם קשר לחג השבועות. [↩]
11. דברים, טז:ט-י [↩]
12. ויקרא, כג:ט-כא [↩]
13. על דעתם של הצדוקים והבייתוסים ניתן להסיק ממקומות בתלמוד שבהם חז"ל מתפלמסים איתם בנושא זה, ונראה כי דכתם הייתה זהה לדעת האיסיים. [↩]
14. ספר היובלים מייחס חשיבות מיוחדת לחג השבועות. בראש ובראשונה, ספר היובלים מתארך את מעמד הר סיני לחג השבועות בט"ו בסיון (א:ב-ו). בנוסף, ע"פ ספר היובלים ברית בין הבתרים התרחשה בחג השבועות (יד:א-יב) ואברהם עצמו חגג את חג ביכורי הקציר בט"ו בסיון (טו:א), יצחק נולד בחג השבועות (טז:יז-יח). הגלעד שהקים יעקב כאשר עשה ברית עם לבן הוקם בחג השבועות (כט:ז-יא) וגם יעקב חגג את חג ביכורי הקציר ויום למחרת יהוה נגלה אליו ואמר לו לרדת למצרים (מד:א-ו). [↩]
15. דעה זו מובאת בספר "גן עדן" של החכם הקראי אהרן בן אליה. [↩]
16. משנה, ראש השנה, פרק ה', משנה א'. האפשרות שבה ניסן חסר ואייר מלא אינה קיימת גם בתקופה שבה קידשו את החודש על פי עדים כי חז"ל קבעו כלל עקרוני לפיו אין להפוך את הסדר הטבעי של החודשים לצורך עיבור השנה, ולא תיתכן שנה שבה חודש ניסן יתקצר ואייר יתארך. [↩]
17. בבלי, מנחות, סה-סו [↩]
18. שבת, פו:ב-פז:ב [↩]
19. רמב"ם, משנה תורה, ספר עבודה, הלכות תמידין ומוספין, פרק ז', הלכה י"א: "מפני אלו הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני שהן אומרין שזה שנאמר בתורה ממחרת השבת הוא שבת בראשית ומפי השמועה למדו שאינה שבת אלא יום טוב". הביטוי "מפי השמועה" בלשון הרמב"ם מתייחס להלכות תורה שבעל פה שחז"ל קיבלו איש מפי איש עד משה רבינו. [↩]