סוכה ואתרוג: מנהג מאוחר מתקופת בית שני

הרמב"ם בהקדמתו למשנה, מתאר בצורה מפורטת וברורה את הנרטיב המקובל ביהדות הרבנית בנוגע למסירה של תורה שבכתב ושבעל-פה, נרטיב שלו קראנו: טענת המסורת. הרמב"ם מדגיש כי תורה שבכתב – כלומר: חמשת חומשי תורה – נמסרו למשה מילה במילה מאת האלוהים במדבר סיני. כתוצאה מכך, בני ישראל קיבלו ממשה רבינו לפני מותו את חמשת חומשי התורה כפי שהם בידינו היום. בנוסף, הרמב"ם מתאר כיצד נמסרה למשה תורה שבעל-פה, שהיא למעשה מקבץ כולל של פירושים ופרטים בנוגע לכל אחת מתרי"ג מצוות שמפורטות בתורה שבכתב. כפי שכבר הודגש בפרק ההקדמה: הרמב"ם לא המציא את הנרטיב הרבני שכביכול התקבל על הממסד האורתודוקסי רק לאחר זמנו; להיפך, הרמב"ם רק מציג את הנרטיב הרבני המקובל מאז ומעולם.

כדוגמה לדבריו, הרמב"ם משתמש במצוות הישיבה בסוכה בחג הסוכות. המצווה עצמה מופיעה בתורה שבכתב בפסוק: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים",¹ אלא שבנוסף למצווה הכתובה, משה רבינו קיבל מאלוהים בעל פה את כל פרטי המצווה, כלומר: מי בדיוק חייב לשבת בסוכה ומי פטור, מאלו חומרים מותר ואסור לעשות את הסכך, מהו השטח המינימלי של הסוכה, מהו הגובה המקסימלי שלה וכו' וכו'.

בהמשך ההקדמה למשנה, הרמב"ם גם מביא את מצוות ארבעת המינים כדוגמה לתורה שבעל-פה שנמסרה מאת אלוהים. מתוך ארבעת המינים, הרמב"ם מתייחס לאתרוג כדוגמה למידע שנמסר למשה בעל-פה כדי לפרש ולבאר את הנאמר בתורה שבכתב: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר".² כלומר: לקיחת פרי עץ הדר היא מצווה בתורה שבכתב, אך למשה נמסר בעל-פה מידע המציין כי פרי עץ הדר הוא דווקא הפרי הנקרא: אתרוג, בניגוד לתפוז, או אשכולית, או פומלה או מנדרינה או כל פרי הדרים אחר. הרמב"ם אף מוסיף ואומר כי עצם העובדה שאין מחלוקת ביהדות הרבנית בשאלת הזהות של "פרי עץ הדר" בתור פרי האתרוג דווקא (ולא פירות הדר אחרים), עובדה זו מלמדת על כך שמידע זה נמסר למשה רבינו מאת אלוהים, ולכן אין על כך מחלוקת.

על פי המסורת הרבנית, בני ישראל מקיימים מצוות אלה עד היום: מאז שקיבלנו את התורה שבכתב והתורה שבעל-פה ממשה רבינו, מאז ועד היום אנו יושבים בסוכה ונוטלים אתרוג, בדיוק כפי שעשה יהושע בן-נון ובני ישראל כשנכנסו לארץ כנען. כאמור בפרק ההקדמה, יש לזכור כי זו טענה יסודית וקריטית ליהדות, ובלעדיה כל הנרטיב הרבני שגוי. למעשה, כל היהדות האורתודוקסית עומדת על הטענה הזו: שקיבלנו ממשה את חמשת חומשי התורה כפי שהם בידינו היום בתוספת תורה שבעל-פה שהיא למעשה הפרשנות הנכונה של מצוות התורה, ויש לנו מסורת רציפה של קיום מצוות התורה שבכתב בהתאם לתורה שבעל-פה.

בפרק הנוכחי נבחן מגוון ראיות מקראיות וחוץ-מקראיות שמראות באופן ברור כי הנרטיב המסורתי-רבני שגוי לחלוטין: חג הסוכות עם מנהגיו ופרטיו המוכרים לנו היום לא נמסרו למשה במדבר סיני, אלא להיפך: חג הסוכות הלך והתפתח לאורך השנים מתקופת בית ראשון ועד לתקופת עזרא ונחמיה ואף לאחר מכן, ועם הזמן נוספו לחג מנהגים שונים, והדגש כי מדובר על מנהגים שהיום נחשבים לפי הנרטיב הרבני כחלק מתורה שבעל פה העתיקה והמקורית, כלומר: מנהגים (או: מצוות) שכביכול נמסרו למשה עוד במדבר סיני, לפני הכניסה לארץ, ישירות מאת אלוהים בכבודו ובעצמו.

ראיות מקראיות

המצווה לשבת בסוכה מופיעה בחומש ויקרא:

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
ויקרא, כג:מב-מג

זו הפעם היחידה בתורה בה מוזכרת חובת הישיבה בסוכה, ואין אזכור לכך בחומשים אחרים:

בחומש שמות החג נקרא "חג האסיף",³ והדרישה היא לחגוג אותו כאשר מסיימים לאסוף את כל התוצרת מהשדות, לקראת העונה הגשומה. אין בחומש שמות הוראות מפורשות כיצד יש לחגוג את חג האסיף מבחינה פולחנית, אך מהקשר הדברים נראה באופן ברור כי הדרישה היא להביא חלק מהתוצרת החקלאית כקרבן לאל.⁴
דרישה זו חוזרת על עצמה גם בחומש דברים,⁵ שם החג מכונה: "חג הסוכות", אך המילה "סוכות" מציינת את שם החג בלבד, ללא פירוט מהי סוכה או סוכות. מכל מקום, גם אם מדובר במבנה – כלומר: סוכה במובן הנפוץ – אין בחומש דברים דרישה לשבת בסוכה כחלק מפולחן החג. הדרישות היחידות הן שיש לקיים את החג בשעת האסיף, ולשמוח בו שבעת ימים במקום ספציפי שבו יהוה יבחר. גם כאן, מהקשר הדברים נראה ברור כי החגיגה היא בהבאת חלק מהתוצרת כקרבן לאל.⁶

כאמור לעיל, חובת הישיבה בסוכה מופיעה רק בחומש ויקרא. מכל מקום, הפסוקים אינם מבארים במפורש מהי סוכה וייתכן כי אין בכך צורך, שהרי נראה כי המילה 'סוכה' היא מילה ידועה בלשון העברית, כמו: שולחן, או כסא, כלומר מילה שלא דורשת הסברים נוספים.⁷ בנוסף לכך, ניתן ללמוד כבדרך אגב על משמעות המילה סוכה מהפסוק בחומש בראשית שמתאר את מסעות יעקב לאחר מפגשו עם עשיו אחיו:

וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת.
בראשית, לג:יז

כלומר: יעקב נסע למקום שבדיעבד נקרא סוכות, על שם הסוכות שיעקב בנה שם לבהמות שלו. מכאן ניתן להסיק כי הסוכה היא מבנה עראי שנועד להצל או להגן במידה מסוימת על הצאן והבקר וכנראה גם על הרועה שאחראי עליהם, זאת בניגוד לבית הקבע שיעקב בנה לעצמו (וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת). משמעות זו של הסוכה כמבנה, חוזרת על עצמה גם בפסוקים נוספים בנביאים ובכתובים.⁸

בנוסף למצוות הישיבה בסוכה, חומש ויקרא מוסיף גם הוראה נוספת שיש לקיים בחג הסוכות, והיא: מצוות ארבעת המינים. כידוע, על פי המסורת הרבנית ארבעת המינים המוזכרים בתורה הם אתרוג, לולב, הדס וערבה:

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.
ויקרא, כג:מ

נזכיר שוב כי על פי טענת המסורת הרבנית, בני ישראל קיימו מצוות אלה (ישיבה בסוכה ולקיחת ארבעת המינים) באופן רציף החל מימות יהושע בן-נון, לאחר מותו של משה רבינו. במילים אחרות: בני ישראל ישבו בסוכות לאחר יציאתם ממצרים, ולזכר מאורע זה אנו יושבים היום בחג הסוכות בתוך מבנה עראי הנקרא 'סוכה'. כל האמור נכון כמובן גם למצוות ארבעת המינים. סיכומו של דבר: ע"פ טענת המסורת, מיד לאחר שבני ישראל קבלו את התורה מידי משה לפני שמת, מאז ועד היום בני ישראל מקיימים ללא הפסק את מצוות הישיבה בסוכה ולקיחת ארבעת המינים: אתרוג, לולב, הדס וערבה.

אלא שמקורות מקראיים אחרים עומדים בסתירה לנאמר לעיל. כיצד?

התייחסות מקראית – מחוץ לחומש ויקרא – לעצם הקיום בפועל של מצוות הישיבה בסוכה ניתן למצוא בספר נחמיה. המקרא מתאר כיצד אסף עזרא את העם ביום הראשון של החודש השביעי (כלומר ב-א' בתשרי, ראש השנה), וביום זה קרא בפניהם טקסטים מתוך ספר התורה. בפסוקים לא מפורט איזה חלק מתוך ספר התורה עזרא קרא בפני העם, אך מכל מקום הקריאה נמשכה מהבוקר ועד צהרי היום.

למחרת, עזרא אוסף את מנהיגי העם (ראשי האבות) ואת הכהנים והלווים לקריאה נוספת, כנראה קריאה מורחבת או מדוקדקת יותר בהשוואה לקריאה של היום הקודם מול שאר העם. להלן הציטוט המלא מספר נחמיה:

וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב. וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד. וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹם בְּיוֹם מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וַיַּעֲשׂוּ חָג שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט.
נחמיה, ח:יג-יח

הפסוקים מתארים תרחיש מאוד מוזר שסותר לחלוטין את הנרטיב הרבני. ראשית כל, נחמיה מצווה את העם לצאת לאסוף את ענפי המינים המוזכרים בתורה – אותה תורה שהרגע הם קראו בה – ולבנות מהם בפועל את הסוכות, והעם אכן עושה זאת: ענפים אכן מובאים מההרים הסמוכים ומשמשים לבנית סוכות. כל זאת בניגוד לנאמר בחומש ויקרא, שם המינים לא נלקחים לצורך בנית הסוכה, אלא כמצווה נפרדת לצורך שמחת החג. במילים אחרות: חומש ויקרא אינו מצווה לבנות סוכות מהמינים המוזכרים בפסוק, אך נחמיה כן עושה זאת. מכאן נובע כי על פי נחמיה לא מדובר בשתי מצוות נפרדות (כמו בחומש ויקרא), אלא המינים נלקחים לצורך בניית הסוכות ממש. פעולה זו מצביעה על כך שגרסת הטקסט שעמדה בפני נחמיה אינה תואמת את הגרסה שבדינו, או שנחמיה פירש באופן שגוי את המצווה בחומש ויקרא (שגוי במובן זה שאינו תואם את הפרשנות הרבנית).⁹

שנית, נחמיה מצטט באופן שגוי את הנאמר בחומש ויקרא, עובדה שתומכת בכך שלנחמיה הייתה גרסה שונה. כדי לראות זאת באופן ברור, נשווה בין דברי נחמיה לנאמר בחומש ויקרא:

חומש ויקרא	ספר נחמיה
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן	צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ
פְּרִי עֵץ הָדָר
	עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן
	וַעֲלֵי הֲדַס
כַּפֹּת תְּמָרִים	וַעֲלֵי תְמָרִים
וַעֲנַף עֵץ עָבֹת	וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת
וְעַרְבֵי נָחַל
וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים	לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב

ההבדלים זועקים לשמיים:

פרי עץ הדר כלל לא מוזכר בספר נחמיה (בהמשך הפרק גם נבין היטב מדוע).
בנוסף, נחמיה לא מזכיר כלל לקיחה של ערבי נחל.
לעומת זאת, נחמיה מוסיף עלי זית ועלי עץ שמן, מינים שלא מופיעים בחומש ויקרא, ולא ברור מנין הגיעו.
שני מינים שמופיעים בשני המקורות אלו ענפי תמרים ועץ עבות. אלא שנחמיה מוסיף את עלי ההדס בתור מין נפרד, זאת בניגוד למסורת תורה שבעל-פה שטוענת שההדס הוא עץ העבות המוזכר בחומש ויקרא (שבו לא מוזכר ההדס).

אי אפשר להתעלם מהשאלות המתבקשות:

אם נחמיה ראה בארבעת המינים מצווה נפרדת מבנית הסוכה – כמו בחומש ויקרא שבידינו – מדוע אם כן נחמיה לא מזכיר את "פרי עץ הדר", או קורא לו בשמו: אתרוג?
אם נחמיה ידע מכך שההדס הוא אכן עץ עבות, אז מדוע נחמיה מזכירו פעמיים, בנפרד ובנוסף על עץ עבות?
אם הנוסח העדכני של התורה כבר היה קיים בימיו של נחמיה – כפי שטוענים הרבנים – אז מה מונע מנחמיה לצטט במדויק את הפסוקים בחומש ויקרא? מה מונע מנחמיה לציין במפורש את שמות ארבעת המינים בהתאם למסורת הרבנית? זה באמת לא כל כך מסובך…

זה לא הכל: ספר נחמיה מציין במפורש כי איסוף המינים לצורך בניית הסוכה והישיבה בה זה מנהג חדש לחלוטין שלא היה קיים קודם לכן. כלומר, עד זמנו של נחמיה פולחן החג כלל הקרבת קורבנות בבית המקדש, אך בעקבות מציאת הטקסט התורני החדש נוספו מנהגי חג לא מוכרים, מנהגים שלא התקיימו כלל מאז הכניסה לארץ, וכך נאמר במפורש: "וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד". כלומר לפי נחמיה, התורה ומצוותיה שיהושע בן-נון קיבל ממשה בזמן הכניסה לכנען, פשוט לא כללו את המנהגים הללו. העם אמנם חגג את החג עצמו מימים ימימה, אך מכל מקום החג לא כלל ישיבה בסוכה ולקיחת ארבעת המינים. במילים אחרות: מאז כיבושי יהושע – כולל בתקופת השופטים, בתקופת דוד ושלמה, וגם בתקופת יאשיהו – החג נעשה במסגרת קולקטיבית במשכן או בבית המקדש, והפולחן המרכזי היה הקרבת הקורבנות, וזהו (בהתאם לכתוב בחומש במדבר פרק כ"ט, שהוא הפרק המפרט את כל קורבנות מועדי החודש השביעי, הוא חודש תשרי).

ראיות חוץ-מקראיות

יש סיבה טובה מדוע נחמיה אינו מזכיר את האתרוג, והיא: בתקופתו של נחמיה, האתרוג כפרי הדר כלל לא היה קיים בארץ ישראל. כאמור לעיל, הטקסט התורני שהיה בידי נחמיה לא כלל אזכור של "פרי עץ הדר" (ולכן נחמיה לא מזכיר זאת), אבל גם אם נניח כי נחמיה כן היה מודע לטקסט תורני כלשהוא המחייב לקיחה של "פרי עץ הדר", מכל מקום הוא לא היה יכול לדעת כי מדובר באתרוג.

כדי להבין מדוע, יש להקדים ולומר כי האתרוג הוא אחד משלושת מיני פירות ההדר המקוריים, ביחד עם מנדרינה ופומלה. שאר פירות ההדר – כגון: תפוז, אשכולית, קלמנטינה, לימון וכו' – הם הכלאות היוצאות משלושת מיני המקור. המחקר המדעי בתחום, המבוסס על שלל ראיות היסטוריות וארכאו-בוטניות, מוביל למסקנה חד-משמעית כי האתרוג מקורו במזרח הודו ודרום סין, ומשם יובא למזרח התיכון דרך פרס, ולאחר מכן התפשט בתהליך הדרגתי עד לאירופה.¹⁰

גם ראיות לשוניות מאששות באופן מובהק את הנדידה של האתרוג מערבה מארצות המזרח הרחוק: בשפה ההינדית הפרי נקרא: תּוֹרַנְג' (toranj). לאחר הגעתו לפרס, שם הפרי הפך בשפה הפרסית להיות: תּוּרוּנְג' (turunj). שמות אלו הם המקור לשם הפרי בשאר השפות, ככל שהפרי התקדם מערבה מהודו לאירופה:

בשפה הארמית: אַתְרוֹנְגָּא,¹¹
בשפה העברית: אֶתְרוֹג,
בשפה הערבית: אוּתְרוּג' (utrujj),
בשפה הקופטית-מצרית: גִּיטְרִי (ghitri),
בשפה היוונית: קִיטְרִיוֹן (κίτριον),
בשפה הלטינית: קִיטְרִיוּם או צִ'יטְרִיוּם (citrium),¹²
ולבסוף בשפה האנגלית: צִיטְרוֹן (citron).

הפעם הראשונה בה האתרוג מוזכר במקורות כתובים שממערב לפרס, היא בכתבי הפילוסוף תֵּאוֹפְרַסְטוּס (תלמידו ויורשו של אריסטו) שחי ביוון העתיקה במאה השלישית והרביעית לפנה"ס (לאחר תקופת עזרא ונחמיה). בספרו "חקירה על אודות הצמחים", תאופרסטוס מדווח על ממצאים בוטניים שנתגלו במסעות הכיבוש של אלכסנדר מוקדון בפרס ובהודו:

"יש לארצות המזרח והדרום צמחים מיוחדים, כשם שיש להן בעלי חיים מיוחדים. למשל, לבני מָדָי ופרס יש – בין היתר – את [הפרי] הקרוי "תפוח המָדִי" או "תפוח הפרסי". העלה של עץ זה זהה כמעט לעלה הקְטָלָב, אבל יש לו קוצים כאגס סורי, חדים וחלקים … אומרים שעץ זה גדל בפרס ובמדי … אין אוכלים את התפוח אך ריחו וריח עליו נעימים מאד … גם טוב למתן ריח נעים לפה, כי אם חולטים את תוך הפרי או סוחטים אותו אל הפה, הוא ממתיק את הבל הפה".¹³

שימו לב כיצד תאופרסטוס מתאר פרי של עץ שבתקופתו עדיין אינו נטוע במערב מחוץ לפרס, אלא קיים אי שם במזרח ובדרום, כלומר: בהודו ובפרס, ולכן הפרי אינו מוכר לקורא החי בתקופתו ובמקומו של תאופרסטוס.¹⁴

הראיות המוקדמות ביותר לגידול האתרוג מחוץ לפרס נתגלו ברמת רחל מדרום לירושלים, במקום שהיה מרכז מנהלי של השלטון הפרסי באותה תקופה (המאה ה-5 ו-4 לפנה"ס).¹⁵ בתקופה זו, האתרוג היה פרי אקזוטי ויקר ערך, שגודל בגנים של עשירים ופקידים פרסים, ולא היה נפוץ בקרב האוכלוסייה הרחבה.¹⁶

זמן לא רב לאחר מכן במאה הראשונה לפנה"ס, בתקופה שבה פעלו הצדוקים ובממלכה שלט אלכסנדר ינאי, כבר ניתן למצוא אזכור של האתרוג במקורות היהדות. מעשה מפורסם מובא במשנה ובתלמוד על כהן צדוקי שניסך את המים במקדש באופן שונה מהמסורת הפרושית, ועל כך ההמון הכועס רגם אותו באתרוגים שהיו בידיהם.¹⁷ גם ההיסטוריון המפורסם יוסף בן מתתיהו מתאר בספריו אירוע דומה שבו ינאי המלך (שהיה פרו-צדוקי ואנטי-פרושי), נרגם באתרוגים על ידי המון זועם בבית המקדש.¹⁸

כך, פרי האתרוג שלא היה מוכר בממלכות ישראל ויהודה בתקופת בית המקדש הראשון ובתקופה הפרסית בימי שיבת ציון, אומץ לבסוף על ידי יהודים בתקופת בית שני על מנת לתפקד בתור פרי עץ ההדר המוזכר בחומש ויקרא, וזאת משום סגולותיו המיוחדות: פרי יפה, אקזוטי ובעל ריח טוב.

פולחן החג הקדום

עד עכשיו הסתכלנו על תיאור חג הסוכות בספר נחמיה, אך ישנו תיאור נוסף המופיע בספר עזרא. אין זה מפתיע כי על פי התיאור בספר עזרא, העם חגג את חג הסוכות בהקרבת קורבנות, ומנהג הישיבה בסוכה ולקיחת ארבעת המינים לא מוזכרים כלל:

וַיַּעֲשׂוּ אֶת חַג הַסֻּכּוֹת כַּכָּתוּב וְעֹלַת יוֹם בְּיוֹם בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפַּט דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ.
עזרא, ג:ד

גם תיאור זה מאשש את הסברה כי מאז ימי יהושע בן-נון, בני ישראל חגגו את חג הסוכות בהקרבת קורבנות בלבד על פי המתואר בחומש במדבר פרק כ"ט, שהוא הפרק המפרט את כל קורבנות מועדי החודש השביעי (חודש תשרי). שימו לב כיצד הפסוק מספר עזרא משתמש בביטוי: "כְּמִשְׁפַּט דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" כדי לתאר את הביצוע התקין של קורבנות החג. ביטוי זה מתאים בדיוק לכתוב בפרק כ"ט בחומש במדבר, בו הקורבנות של כל יום מימי החג מתוארים באופן דומה. להלן דוגמה מהיום השני:

וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנֵים עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם. וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט.
במדבר, כט:יח

בנקודה זו חשוב לדעת כי מדובר בשני תיאורים נפרדים של חג הסוכות: תיאור החג בספר עזרא מתרחש עשרות שנים לפני התיאור בספר נחמיה. החג המתואר בספר עזרא מתרחש בזמן שיבת ציון, כאשר הגיעו עולי בבל חזרה לירושלים לאחר הצהרת כורש, בשנת 538 לפנה"ס. עולי בבל הונהגו ע"י זרובבל, ועזרא עצמו עלה עשרות שנים לאחר מכן (ונחמיה מעט אחריו). לעומת זאת, חג הסוכות המתואר בספר נחמיה מתרחש עשרות שנים לאחר שיבת ציון, בשנת מלכותו ה-20 של ארתחשסתא הראשון שהחל למלוך בשנת 465 לפנה"ס.¹⁹ יוצא מכאן כי כאשר העם שומע את הטקסט התורני בחג הסוכות המתואר בספר נחמיה, הוא שומע טקסט חדש לחלוטין, טקסט הכולל הוראות חדשות ולא מוכרות, שלא היו מוכרות קודם לכן לעולי בבל בתקופת זרובבל.

גם בספרי הנביאים הראשונים, המקרא אינו מזכיר את מנהג הישיבה בסוכה ולקיחת ארבעת המינים. למעשה, עושה רושם כי עד לתקופתו של שלמה המלך, בני ישראל כלל לא הכירו חג אחר נוסף חוץ מחג הסוכות, ואף לחג הסוכות עצמו לא קראו בשם זה.

דוגמה לכך ניתן למצוא בחנוכת בית המקדש הראשון ע"י שלמה המלך, חנוכה שנעשתה בצמוד לחג הסוכות בחודש תשרי, הוא החודש השביעי:

וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי … וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ.
מלכים א, ח:ב,סה²⁰

שימו לב כי המקרא אינו קורא לחג בשמו הנפוץ: "חג הסוכות", אלא האירוע נקרא בפשטות: "החג", כלומר החג היחיד הידוע בה"א הידיעה. ראיה מובהקת נוספת התומכת בכך שמדובר בחג שנתי יחיד, ניתן למצוא בסיפור הקמת המקדש בבית-אל ע"י ירבעם בן נבט (שמלך בישראל בזמן רחבעם מלך יהודה, בנו של שלמה):

וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר
מלכים א, יב:לב-לג

במילים אחרות: בתור מלך ישראל – הממלכה הצפונית – ירבעם מנסה לערער את מעמדה של יהודה, הממלכה הדרומית. כפי המתואר בפרק, ירבעם חושש כי העם יעלה לירושלים (ליהודה) לצורך החג, ולכן ירבעם מקים מקדש מתחרה ומחדש חג אחר, כדי לענות על הצורך הפולחני של בני ישראל בממלכה הצפונית.

אך מעשהו של ירבעם תמוה ביותר: אם כבר בתקופתו של ירבעם העם חוגג שלושה רגלים נפרדים – כפי שטוענת המסורת הרבנית – מה הטעם לחדש חג בודד? אין בכך כל הגיון, ופעולה זו מפספסת את המטרה המוצהרת של ירבעם, שהרי בני ישראל בממלכה הצפונית ימשיכו לעלות לרגל לירושלים בשני החגים האחרים. המסקנה פשוטה וברורה: ירבעם מחדש חג בודד כנגד החג הבודד הקיים ביהודה באותה תקופה.

מצוות חג הסוכות כתוספת מאוחרת

מכל האמור לעיל עולה המסקנה כי הפסוקים בספר עזרא משקפים את החג בהתאם לפולחן הקורבנות הקדום (על פי חומש במדבר), בעוד הפסוקים בספר נחמיה משקפים פולחן חג הכולל מנהגים חדשים בהתאם לתוספת מאוחרת יותר שמופיעה בחומש ויקרא. יתירה מזו, אפילו התוספת שהייתה מול עיניו של נחמיה אינה תואמת את הגרסה העדכנית שיש בידינו היום בחומש ויקרא, שהרי ראינו כי נחמיה כלל לא מפריד בין לקיחת המינים לבין בנית הסוכה, וכלל לא מכיר את קיומו של "פרי עץ הדר" ובוודאי לא את הזיהוי שלו עם האתרוג.

מסקנה זו תואמת את תוכן הטקסט עצמו בחומש ויקרא, שם ניתן לזהות טביעות אצבע ברורות של הוספה מאוחרת. כיצד?

אם נתבונן בפרק כ"ג בחומש ויקרא, ניתן לראות כי רובו של הפרק – מתחילתו ועד פסוק ל"ו – עוסק בתיאור המועדים, חובותיהם ואיסוריהם, על פי סדר השנה החל מהחודש הראשון (ניסן) ועד החודש השביעי (תשרי): שבת, פסח, קרבן העומר (בתחילת הקציר לאחר הפסח) וקרבן שתי הלחם (בחג השבועות), מועד התרועה (בראש השנה) ויום הכיפורים. החג האחרון ברשימה הוא חג הסוכות (פסוקים ל"ג-ל"ו):

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיהֹוָה. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהוָה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

לאחר סיום רשימת המועדים, מופיעים שני פסוקי סיכום ברורים (פסוקים ל"ז-ל"ח):

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהוָה עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְּהוָה וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיהוָה.

כלומר, הטקסט חותם בבירור את רשימת ההנחיות לכל המועדים המפורטים עד אז. אך לפתע – לאחר שחג הסוכות כבר הוזכר בסוף הרשימה המרכזית – פתאום החומש מוסיף עוד פסוקים שבהם יש הנחיות נוספות שיש לקיים בחג הסוכות, הנחיות שלא נזכרו קודם לכן (פסוקים ל"ט-מ"ד):

אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים. וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ. בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְהוָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

שימו לב כי נוספו דרישות חדשות לחג הסוכות: 1. ישיבה בסוכה, 2. לקיחת ארבעת המינים.

הפסוקים האלה מעידים באופן ברור על האופי המאוחר שלהם; במילים אחרות: אם מצוות הישיבה בסוכה ולקיחת ארבעת המינים היו חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מחובות המועדים המתוארות בשאר הפרק, אז לא ברור מדוע הם מופיעים לאחר פסוקי החתימה של רשימת המועדים (פסוקים לז-לח), ולא בתוך הרשימה עצמה.

נסתכל לדוגמה על החג הראשון ברשימה, חג הפסח. בתחילת הפרק (פסוק ו'), יהוה מזכיר את חג הפסח בשמו: "חג המצות", ומיד מציין את חובת אכילת המצות: "וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ". כנ"ל לגבי חובת "עינוי נפש" ביום הכיפורים (פסוק כ"ט).

אם כך, לא ברור מדוע יהוה אינו טורח להזכיר את מצוות חג הסוכות בפסוקים שבהם הוא מדבר על חג הסוכות. הרי חג הסוכות מוזכר ברשימת המועדים בשם הזה ספציפית, כלומר: "חג הסוכות" (ולא חג האסיף): "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים". מדוע יהוה לא הזכיר את הישיבה בסוכה וארבעת המינים?

נראה כאילו יהוה הכתיב למשה את חובות ואיסורי המועדים לאורך כל הפרק, ואז לפתע נזכר ששכח משהו… אפשר ממש לשמוע את יהוה אומר למשה: "רגע אחד, משה… אל תלך הביתה, חכה דקה. נזכרתי בעוד כמה פרטים לגבי חג הסוכות, תרשום בבקשה".

לאור מכלול הראיות שהבאנו עד עכשיו, ניתן לראות באופן ברור כי התורה כפי שהיא בידינו היום כלל עוד לא נחתמה סופית בימיו של נחמיה, ואף מנהגי חג הסוכות כפי שאנו מכירים אותם היום עדיין לא התקבעו. בימי עזרא ונחמיה המינים עדיין שימשו כחומרי בנין לסוכות, ורק לאחר מכן התחלף המנהג להחזקת המינים ביד וניעורם כפי שאנו עושים היום. גם זהותם של ארבעת המינים המופיעים בחומש ויקרא הייתה שונה לגמרי בימי עזרא ונחמיה, ורק לאחר מכן המינים זוהו כאתרוג, הדס, ערבה ולולב. כל זאת למרות שספרי עזרא ונחמיה הם ספרים המתוארכים לתקופה מאוחרת מאוד: בשלב מאוחר יחסית של התקופה הפרסית בארץ ישראל.²¹

נספח: פרשנות פנים-מקראית בתורה

האופי המאוחר של פסוקי הסיום בחומש ויקרא פרק כ"ג לא נעלם גם מעיניהם של חז"ל, אמנם לא במפורש אך במרומז. כיצד?

ידועה המחלוקת התלמודית בין רבי אליעזר ורבי עקיבא לגבי המשמעות של המילה 'סוכות' בפסוקים שבסוף פרק כ"ג: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". על פי רבי אליעזר, מדובר בסוכות ממש, במובן הפשוט של המילה, כלומר: מבנה עראי. על פי רבי עקיבא, מדובר בענני הכבוד שהגנו על ישראל מלמעלה כסוג של תקרה.²²

מאז ומתמיד עלתה השאלה המתבקשת: מה גרם לרבי עקיבא לפרש כך? מאיפה זה מגיע? מה המוטיבציה? מה הציק לרבי עקיבא במשמעות הפשוטה של המילה 'סוכה' עד כדי כך שהוא נדרש לפירוש "דרש"? כפי שנראה להלן, רבי עקיבא לא בהכרח ראה את פירושו כסוג של דרש, אלא דווקא כפירוש פשט, כי הוא לא חשב שהמשמעות של המילה 'סוכה' בפסוק כסוג של מבנה היא משמעות סבירה.

אז מה גרם לרבי עקיבא לחשוב מלכתחילה כי 'סוכה' בפסוק לא מתייחסת למבנה אלא לענני הכבוד?

הסיבה לכך די פשוטה, וגם רבי עקיבא שם לב אליה: חוץ מפסוקים אלה בחומש ויקרא, התורה לא אומרת בשום מקום כי בני ישראל דרו בסוכות במדבר סיני לאחר יציאתם ממצרים. להיפך, בכל מקום אחר התורה אומרת כי בני ישראל דרו באוהלים, לדוגמה: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף יְהוָה מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע",²³ וכן: "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְהוָה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ". ²⁴ אלו רק שתי דוגמאות להמחשת הענין; בהרבה מקומות אחרים בתורה מוזכרת ישיבת ישראל באהלים.²⁵ גם הנביא בלעם מתאר את ישראל כיושבי אהלים: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל",²⁶ והנביא הושע מזכיר לישראל את האוהלים בהם ישבו בצאתם ממצרים: "וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד".²⁷

למרות שחומש בראשית מקשר את המילה 'סוכה' ישירות למבנה שיעקב בנה עבור הצאן והבקר שלו ("וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת"), אך רבי עקיבא ידע כי במקרא באופן כללי המילה 'סוכה' היא מילה מושאלת המתארת פעולה של 'סיכוך', או במילים אחרות: קירוי, חיפוי מלמעלה, ובפרט על ידי ענן. לדוגמה:

יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים.²⁸
וּבָרָא יְהוָה עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה. וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר.²⁹
אַף אִם יָבִין מִפְרְשֵׂי עָב תְּשֻׁאוֹת סֻכָּתוֹ.³⁰

נראה כי לרבי עקיבא הייתה צורמת העובדה שהאירוע ההיסטורי של הישיבה בסוכה מתואר דווקא בחומש ויקרא ולא במקומו הטבעי בחומש שמות, הוא החומש שמתאר בפירוט את היציאה ממצרים בזמן-אמת: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף … וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר".³¹ החומש אינו מזכיר את הישיבה בסוכות כל וכלל.³²

בנוסף, יש לזכור כי המקום 'סוכות' שבו עברו בני ישראל במדבר סיני, אינו אותו מקום הנקרא 'סוכות' בעבר הירדן המזרחי, בו עבר יעקב בדרך חזרה לכנען מארם נהריים. העיר סוכות בעבר הירדן המזרחי היא עיר בנחלת שבט גד כמתואר בספר יהושע,³³ והיא העיר שסירבה לתת אוכל לצבאו של גדעון, חטא שגרר נקמה חמורה מאת גדעון לאחר שניצח במלחמתו עם מדין.³⁴

מכל האמור לעיל, אין זה מפתיע כי הפסוקים האחרונים של פרק כ"ג בחומש ויקרא אכן עושים רושם של תוספת מאוחרת, כי הם באמת ניסיון של עורך מאוחר לקשר את חג הסוכות בזמנו לאירוע היסטורי, במיוחד לאור העובדה שהתורה לא עושה זאת.

חשבו על כך: חג הסוכות בתורה מתואר כחג חקלאי מובהק, ונקרא: חג האסיף. כך בחומש שמות: "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה … וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה."³⁵ גם בחומש דברים החג נקרא: חג הסוכות, אך אינו מקושר לאירוע היסטורי אלא לתקופת האסיף: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ."³⁶ בחומש במדבר חג הסוכות אפילו לא נקרא בשמו, אלא נקרא בפשטות: החג. כל זאת בניגוד לחג הפסח, שאותו התורה מקשרת באופן ישיר לאירועי יציאת מצרים בהרבה מקומות (מעניין לציין כי גם חג השבועות אינו מקושר בתורה לאירוע היסטורי, אלא לתקופת הקציר. הקשר בין חג השבועות למתן תורה נעשה רק בספרות חז"ל).

רק בחומש ויקרא חג הסוכות מקבל הקשר היסטורי, שהוא: הישיבה של בני ישראל במבנה הסוכות בצאתם ממצרים. נראה כי העורך של ספר ויקרא הוסיף את הפסוקים בסוף פרק כ"ג כסוג של פרשנות פנים-מקראית, וכעת בנוסף על ההקשר החקלאי של חג הסוכות, יש גם הקשר היסטורי של יציאת מצרים, הקשר שלא נעשה במקום אחר בתורה במפורש. במלים אחרות: העורך הסתמך על הפסוק בחומש בראשית שבו נאמר במפורש כי המקום 'סוכות' בעבר הירדן המזרחי נקרא על שם הסוכות שבנה שם יעקב, ועם המידע הזה, העורך לא ראה שום בעיה לפרש כי גם המקום 'סוכות' שבו חנו בני ישראל בצאתם ממצרים, גם הוא נקרא על שם 'סוכות' שבהם בני ישראל ישבו בצאתם מארץ מצרים, אע"פ שהתזמון שגוי: בני ישראל יצאו ממצרים בחודש ניסן, ולא בתשרי.

כצפוי, את בעיית התזמון המסורת הרבנית מנסה לתרץ בדיעבד ובאופן מאולץ כך: אמנם ישבנו בסוכות בניסן לאחר יציאת מצרים, אך המצווה לשבת בסוכה נדחתה לחודש תשרי כדי לפרסם את המצווה, שהרי בתקופת ניסן כולם עושים סוכה לצורכי צל והגנה מהשמש, אז אנחנו לדורות נשב בסוכה הפוך מכולם, דווקא בתקופת תשרי בתחילת הגשמים, כדי להראות ולפרסם את המצווה.³⁷

כעת גם מובן מה "הציק" לרבי עקיבא שעקב כך נצרך לפרש את המילה 'סוכות' בתור ענני כבוד: הוא פשוט לא מצא ראיה מספקת לכך שבני ישראל אכן ישבו בסוכות ממש בצאתם ממצרים. כאמור לעיל, הישיבה בסוכות אינה מוזכרת בשום מקום אחר בתורה (אלא דווקא ישיבה באוהלים), לכן אין הכרח כי המקום 'סוכות' במדבר סיני נקרא על שם מבנים שבהם ישבו בני ישראל, ובנוסף לכך ניתן לפרש את המילה 'סוכות' כמציינת את הסיכוך שהיה לבני ישראל מענני הכבוד.³⁸ רבי עקיבא כמובן חשב כי התורה ניתנה ממקור יחיד והוא לא דמיין את האפשרות כי התורה חוברה ממקורות שונים ונעשו בה פעולות עריכה, לכן כל מה שנותר לרבי עקיבא לעשות הוא לנסות ולהבין מה המשמעות המתאימה ביותר למילה סוכה, והמסקנה: ענני הכבוד.

אז איך התפתח מנהג הישיבה בסוכה וכיצד הוא חדר לעם כמצווה דתית? לא פשוט לענות על השאלה הזו, וייתכן כי לעולם לא נדע. סביר להניח כי הישיבה בסוכה צמחה מתוך נוהג חקלאי במהלך חג האסיף, כאשר חקלאים הקימו סוכות בשדות ובכרמים, כמתואר בנביא: "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם".³⁹ הסוכות נועדו לשמירה על התוצרת החקלאית בלילות, וגם למקום לינה זמני כדי שהחלקאי יוכל להקדים ולעבוד בשדה כדי להספיק לאסוף את התוצרת לפני שיתחיל החורף. לאחר הגלות, הסיבה הנ"ל נשכחה, וממילא יציאת מצרים הפכה להיות המיתוס המרכזי שעליו סובבת כל הדת. באמצעות פרשנות פנים-מקראית של שם המקום הנקרא 'סוכות' שבו עברו בני ישראל בצאתם ממצרים, עורכי התורה מצאו דרך מצוינת לקשר בין הישיבה בסוכה בתקופת האסיף (תשרי) לסיפור יציאת מצרים (ניסן), למרות ההבדל בעונות.

ויקרא, כג:מב [↩]
ויקרא, כג:מ [↩]
שמות, כג:יד-יז [↩]
הציטוט המלא: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה". כלומר, יש חובה לחגוג שלוש פעמים בשנה, כאשר חג המצות (פסח) מוזכר ראשון ובסיומו מופיעה הדרישה כי: "לא יראו פני ריקם". מיד לאחר מכן הפסוקים מוסיפים את חג הקציר וחג האסיף כהמשך ישיר לדרישה זו. כלומר האל דורש מהעם להגיש כקרבן חלק מתוצרת חקלאית בכל אחד מהחגים המוזכרים. [↩]
דברים, טז:יג-יז [↩]
הציטוט המלא: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ. שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְהוָה רֵיקָם. אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". כלומר, יש לשמוח עקב הברכה ששלח האל לתוצרת החקלאית. בנוסף, אסור לבוא אל המקום של יהוה בידיים ריקות, וכל אחד נדרש להביא קרבן בהתאם לגודל התוצרת שבה האל בירך אותו. [↩]
על המחלוקת התלמודית הידועה בדבר משמעות המילה 'סוכה' ראו בנספח לפרק [↩]
שמואל ב יא:יא, מלכים א כ:יב-טז, יונה ד:ה [↩]
בנקודה זו מעניין לציין שהמסורת של קהילת השומרונים – שדוחה את התורה שבעל פה הרבנית – אכן רואה בארבעת המינים את חומרי הבנין של הסוכה, כמו נחמיה. [↩]
Langgut, D. (2017), The Citrus Route Revealed: From Southeast Asia into the Mediterranean, HortScience, 52(6), 814–822. Langgut, D. (2023), The History of Citron: Botanical Remains and Ancient Art and Texts, 10.1007/978-3-031-25775-9_18. [↩]
ראו למשל: בבלי, קידושין, ע:ב [↩]
תלוי אם מדוברת בלטינית קלאסית כפי שדיברו הרומאים במאות הראשונות לספירה, או שמא בלטינית מאוחרת יותר כפי שבאה לידי שימוש ע"י הנצרות הרומית-קתולית שהתפתחה לאחר מכן. [↩]
נעמי לירן פריש, אתרוג הלב: מסה על ארבעת המינים, הוצאת רסלינג, עמ' 32-33 [↩]
במאות הראשונות לפנה"ס החלו ניסיונות לנטוע את עץ האתרוג במזרח התיכון מחוץ לפרס, ועל כך ניתן ללמוד מהספר "תולדות הטבע" של ההיסטוריון הרומאי פליניוס: "בשל ערכו הרב [של האתרוג] ניסו אומות שונות לאקלמו בארצותיהן, לאחר שייבאו את השתילים בכדי חרס מנוקבים בחורים לאוויר עבור השורשים … אולם הוא מסרב לצמוח אלא בפרס ובמדי. זהו הפרי שאת זרעיו, כפי שהזכרנו, בישלו האצילים הפרתים בתבשיליהם כדי להמתיק את הבל פיהם. בין המדים אין עץ העולה עליו בחשיבותו". פליניוס מדווח על הקושי בגידול האתרוג מחוץ לפרס, למרות שברור כי בסופו של דבר הנטיעה והגידול של האתרוג נחלו הצלחה במזרח התיכון. [↩]
באתר נמצאו שרידי אבקת פרחים (pollen) של אתרוג בתוך בריכת מים שהייתה חלק מגן מלכותי פרסי. [↩]
גם בספר מקבים ב' (שנכתב בתחילת המאה הראשונה לפנה"ס) ישנה התייחסות לחג הסוכות בפרק א' ופרק י'. על פי המתואר, לאחר שטיהרו המקבים את המקדש בחודש כסלו, הם הציעו לחגוג במשך שמונה ימים כפיצוי על חג הסוכות (7 ימים) ושמיני עצרת (יום נוסף) שאותם החמיצו עקב המלחמה. בנוסף, החג בכסלו נעשה באותו האופן בו נעשה חג הסוכות: "מאחר שאנחנו עומדים לחגוג בעשרים וחמישה בכסלו את טיהור המקדש, חשבנו שמן ההכרח להבהיר (זאת) לכם – כדי שגם אתם תחגגוהו כימי (חג) הסוכות והאש בזמן שנחמיה, לאחר שבנה את המקדש ואת המזבח, הביא קרבנות … ובשמחה הם חגגו שמונה ימים באורח של (חג) הסוכות, בזכרם שלפני זמן קצר הם עשו את חג הסוכות כשהם רועים במערות כדרך החיות. לכן, בהחזיקם מַטות וענפים רעננים וגם (כפות) תמרים, הם העלו מזמורים למי שהצליח את דרכם לטיהור מקומו". גם כאן, אין אזכור של פרי עץ הדר או אתרוג. ספר מקבים נכתב במקור ביוונית, ולכן קיימים מספר תרגומים לעברית הנבדלים זה מזה. התרגום לעיל נעשה על ידי פרופ' דניאל שוורץ, ולהלן המקור ביוונית של הפסוק המתאר את המינים: [διὸ θύρσους καὶ κλάδους ὡραίους ἔτι δὲ καὶ φοίνικας ἔχοντες ὕμνους ἀνέφερον τῷ εὐοδώσαντι καθαρισθῆναι τὸν ἑαυτοῦ τόπον.] שני תרגומים נוספים נעשו על ידי אברהם כהנא ויצחק זקיל פרנקל. כהנא תרגם את הפסוק כך: "ועל כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו". בהערותיו על התרגום, כהנא מדגיש כי המקור היווני מתייחס למוטות קיסוס או גפן וענפים יפים, אך כהנא תרגם זאת כעץ עבות וענפי הדר, כנראה כדי להתאים לכתוב בחומש ויקרא. פרנקל תרגם את הפסוק כך: "ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה', אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו." גם כאן, התרגום למונח "ערבי נחל" אינו ברור. [↩]
משנה, סוכה, ד:ט וכן בבלי סוכה, מח:ב [↩]
קדמוניות היהודים, יג, סעיפים 373-372. גם במקום נוסף בספרו, יוסף בן מתתיהו מזכיר את קיומם של האתרוגים: "לכשיזכו (לבוא) אל ארץ אבותיהם, עליהם לעלות אל אותה העיר שתשמש להם מטרופולין בזכות המקדש, ולחוג חג של שמונה ימים ולהעלות בימים אלה עולות ולהקריב קרבנות תודה לאלוהים, ולשאת בידיהם זר של הדס וערבות מחובר לכף תמרים ופרי עץ הפרסאה [כלומר, פרי שמקורו מפרס, האתרוג]. (קדמוניות היהודים, ספר ג, סעיף 245). [↩]
כמתואר בנחמיה, ב:א. אמנם ספר עזרא נקרא על שמו של עזרא, אך עזרא עצמו לא עלה בזמן האירועים המתוארים בפרקים הראשונים של ספר עזרא. כלומר עזרא בעצמו עלה מבבל רק בפרק ז' של הספר, בעוד פרקים א' עד ו' מתארים את חזרת גולי בבל על ידי זרובבל. [↩]
פעם נוספת בספר שופטים, פרק כ"א פסוק י"ט מוזכר חג הנקרא בשם: "חג יהוה", והמחבר המקראי אינו טורח לפרט באיזה חג מדובר, ונראה כי באמת אין צורך אם יש חג אחד שנתי מפורסם וידוע. [↩]
על תקופת ספרי עזרא ונחמיה ניתן לדעת מפסוקים המפרטים שושלות כהנים שצאצא קרוב שלהם הוא שמעון הצדיק המוזכר במסכת אבות. על פי הנאמר במקרא: "וְיֵשׁוּעַ הוֹלִיד אֶת יוֹיָקִים, וְיוֹיָקִים הוֹלִיד אֶת אֶלְיָשִׁיב, וְאֶלְיָשִׁיב אֶת יוֹיָדָע. וְיוֹיָדָע הוֹלִיד אֶת יוֹנָתָן, וְיוֹנָתָן הוֹלִיד אֶת יַדּוּעַ" (נחמיה, יב:י-יא). ישוע המוזכר ראשון בפסוק, הוא ישוע בן יהוצדק שעלה עם זרובבל לאחר הצהרת כורש כחלק משבי ציון. ידוע המוזכר אחרון בפסוק, הוא למעשה הכהן הגדול האחרון המוזכר במקרא. על פי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, ידוע הוא סבו של שמעון הצדיק, המוזכר בתלמוד כמי שפגש את אלכסנדר מוקדון (בבלי, יומא, סט:א). תקופה זו היא תחילת התקופה ההלניסטית בארץ ישראל, שהחלה כאשר אלכנסדר מוקדון הביס את דריווש השלישי מלך פרס. יש גם דעות נוספות הטוענות כי שמעון הצדיק אינו נכדו של ידוע, אלא נכד-נכדו. הסיבה לכך היא כי צאצאי ידוע נקראו: חוניו, שמעון, חוניו, שמעון. לכן יש ספק האם שמעון הצדיק הוא שמעון נכדו של ידוע או שמעון נכד-נכדו של ידוע. דעה נוספת של הראב"ד היא כי שמעון הצדיק הוא בנו הישיר של ישוע בן יהוצדק. [↩]
בבלי, סוכה, יא:ב. המחלוקת הנ"ל מופיעה בעוד מקומות בספרות חז"ל: ספרא, פרק כ"ג פסוק מ"ג, וגם במכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא, פרק י"ד (שם יש דעה נוספת של חכמים שלדעתם סוכות זה פשוט שמו של אותו מקום). [↩]
במדבר, יא:י [↩]
דברים, א:כז [↩]
שמות טז:טז, שמות לג:ח-י, ויקרא יד:ח, דברים ה:כז, במדבר טז:כו-כז, דברים יא:ו [↩]
במדבר, כד:ה [↩]
הושע, יב:י [↩]
תהילים, יח:יב [↩]
ישעיהו, ד:ה-ו [↩]
איוב, לו:כט [↩]
שמות יב:לז, יג:כ [↩]
עובדה זו נכונה גם ברשימת המסעות בחומש במדבר לג:ה-ו [↩]
יהושע, יג:כז [↩]
שופטים, ח:א-כא [↩]
שמות, כג:טז, לד:כב [↩]
דברים, טז:יג [↩]
טור, אורח חיים, סימן תרכ"ה [↩]
ייתכן כי רבי עקיבא גם הושפע מלשון הפסוק: "בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", המילה: 'הוֹשַׁבְתִּי' עושה רושם כאילו הסוכות היו מעשה נס של אלוהים, בדומה לפסוק: "לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר", אלוהים האכיל את בני ישראל מן באופן נס, ולשון הפסוקים דומה. [↩]
ישעיהו, א:ח [↩]