ישנם כיום שלושה זרמים עיקריים ביהדות: הזרם הרפורמי, הזרם הקונסרבטיבי והזרם האורתודוקסי, הנקרא גם: הזרם הרבני, או: יהדות-רבנית.
מבחינה היסטורית, הזרם הרפורמי והקונסרבטיבי צעירים יחסית ונולדו רק במהלך המאה ה-19. לעומתם, הזרם האורתודוקסי מבוגר במידה משמעותית.
התפיסה הרווחת בקרב חוקרי יהדות היא כי היהדות-הרבנית של היום היא במידה רבה יצירה מחודשת של כת הפְּרוּשִׁים, שראשיתה במהלך המאה ה-2 לפנה"ס. מובן כי כת הפרושים לא צמחה מתוך ואקום מוחלט והיא מבוססת במידה מסוימת על מסורות קדומות יותר, אך המסקנה המקובלת במחקר היא כי היהדות-המקראית הקדומה שונה במידה משמעותית מהיהדות-הרבנית שעוצבה על ידי הפרושים.
היהדות-הרבנית אינה מקבלת את תפיסת המחקר ודוחה את מסקנותיו מכל וכל. על פי היהדות-הרבנית, שום דבר מהותי לא התחדש על ידי הפרושים. התפיסה הרבנית טוענת כי גם תורה שבכתב (חמשת חומשי תורה), וגם תורה שבעל-פה (פירוש המצוות ופרטיהן), שתיהן נתנו מאת האלוהים למשה רבינו, ומאז ועד ימינו תורות אלו נמסרות מדור לדור, מרב לתלמיד, ומאב לבנו. הפרושים הם לא פחות ולא יותר מאשר חוליה אחת בתוך שרשרת המסירה.
לתפיסה הרבנית הזו נקרא מעתה בקיצור: תפיסת המסורת, או: טענת המסורת. יש להדגיש כי טענה זו היא יסודית וקריטית; כלומר, היא היסוד שעליו מבוססת היהדות-הרבנית.
בפרקים הבאים נראה כי טענת המסורת אינה עומדת במבחן השכל הישר. בין היתר נראה כי:
- לא ייתכן כי משה רבינו חיבר את התורה, מפני שיש בה כשלים כרונולוגיים המעידים על כתיבה מאוחרת יותר.
- גם ניווכח כי התורה עצמה אינה מעידה כי משה הוא מחברה, אלא אולי – ולכל היותר – חלקים ספציפיים בתוכה.
- כמו כן, נראה כי אם אלוהים הוא זה שהכתיב את התורה למשה מילה במילה, אז לא ברור כלל מדוע התורה מלאה בטביעות אצבע מובהקות של עריכה אנושית; עריכה הכוללת איחוד של מקורות נפרדים, ארגון מחדש של מסורות, הוספת הערות וכו'.
- בנוסף, נראה כי אם אלוהים הוא המקור לתורה, אז לא ברור כלל מדוע התורה כוללת מידע מוטעה על העולם ועל ההיסטוריה האנושית; מידע שגוי שכזה צפוי להתקבל ממקור אנושי, אך לא מאלוהים.
כדי להבין היטב את הקשיים בטענת המסורת וגם מפאת חשיבותה של טענת המסורת לדת היהודית-רבנית, מן הראוי להציג אותה בהרחבה ובפירוט, על מנת שלא תישאר מעורפלת ולא ברורה.
טענת המסורת
על פי טענת המסורת, משה רבינו קיבל את ספר התורה מאת האלוהים. ספר התורה האמור, נקרא גם: תורה שבכתב ומורכב מחמשת החומשים הידועים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים.1 כל חמשת החומשים הללו נמסרו למשה, והוא עצמו לא הוסיף, לא גרע ולא שינה דבר; תפקידו של משה בהקשר זה היה להעלות על הכתב את מה שהוכתב לו מילה במילה, על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו.
הרמב"ן, רבי משה בן נחמן (1194-1270), מנסח זאת בחדות ובאופן חד-משמעי:
אבל זה אמת וברור הוא שכל התורה מתחילת ספר בראשית עד לעיני כל ישראל2 נאמרה מפיו של הקב"ה לאזניו של משה.
הקדמת הרמב"ן לתורה
גם הרמב"ם, רבי משה בן מיימון (1138-1204), כותב בבהירות:
משה היה כמו סופר, שקוראים לו והוא כותב כל מאורעות הימים, הסיפורים והמצוות.
הקדמת הרמב"ם לפרק חלק
על פי המסורת, טרם שנכנסו בני ישראל לארץ כנען, משה נתן להם את ספר התורה הנ"ל, ונוסח ספר התורה שמונח בידינו היום, הוא הנוסח שקיבלו בני ישראל ממשה רבנו לפני שמת.
בספר התורה מפורטות תרי"ג מצוות (613) שאותם ציווה אלוהים לבני ישראל. מתוכם:
- רמ"ח (248) מצוות עשה, כגון: הנחת תפילין או ישיבה בסוכה בחג סוכות.
- שס"ה (365) מצוות לא תעשה, כגון: לא לעשות מלאכה בשבת או לא לאכול חמץ בפסח.
בנוסף לתורה שבכתב, אלוהים מסר למשה תורה שבעל פה, הכוללת את כל הפרטים והפירושים של כל תרי"ג המצוות הכתובות בספר התורה. אם נשתמש בדוגמאות לעיל, אז המסורת טוענת כי:
- אלוהים הראה למשה בדיוק איך תפילין נראות, כיצד הן עשויות, היכן יש להניחן על הגוף, מה צריך להיות כתוב בהן וכו'.
- אלוהים מסר למשה את כל פרטי הסוכה: כמה דפנות יש בה, מאיזה חומר יש לעשות את הסכך, מהם מידותיה של הסוכה וכו'.
- אלוהים מסר למשה אלו מלאכות בדיוק אסור לעשות בשבת, מהם הפרטים הכלולים בכל מלאכה ומלאכה, וכו'.
- אלוהים מסר למשה אלו מיני דגן נחשבים כחמץ בפסח, איך וכיצד עיסת דגן הופכת להיות חמץ, מאיזו שעה בדיוק בערב פסח אסור לאכול חמץ וכו'.
אלו דוגמאות בלבד, אך לפי טענת המסורת מדובר בפרטי כל מצווה ומצווה הכתובה בתורה. גם כאן, ניתן לקרוא את דברי הרמב"ם בנושא:
כמו כן, פירוש התורה המקובל גם כן מפי הגבורה. (כלומר: מאת אלוהים) וזה שאנו עושים היום מתבנית הסוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין וזולתם, הוא בעצמו התבנית אשר אמר השם יתברך למשה, והוא (משה) אמר לנו והוא נאמן בשליחותו.
הקדמת הרמב"ם לפרק חלק
תורה שבעל פה זו – כשמה כן היא – לא נכתבה, אלא הועברה בעל פה על ידי משה לדור הבא, ואלו העבירו זאת לדור שלאחר מכן, וכן הלאה עד ימינו.3
אמנם, במאה השנייה לספירה, התורה שבעל פה הועלתה על הכתב למטרות שימור כדי שלא תישכח ותאבד. כך נוצרה המשנה, שהיא החיבור המקיף הראשון שמאגד ומסכם את התורה שבעל פה. המשנה מכילה את דברי התנאים, שחיו ופעלו במאה הראשונה לפנה"ס ועד המאה השנייה לספירה. בעקבות המשנה נתחבר גם התלמוד שמפרש את המשנה ומוסיף עליה. התלמוד מכיל את דברי האמוראים, שחיו ופעלו בין המאה השלישית לחמישית לספירה, ובנוסף התלמוד מכיל גם דברי תנאים שלא נכנסו אל המשנה עצמה.4
מאז ועד היום משמש התלמוד כבסיס להלכה הרבנית, וכל פוסקי ההלכה נסמכים עליו – במישרין, או בעקיפין.5 לאור זאת, תפקידם של חכמי ישראל בכל דור ודור, הוא לקבל את הידע התורני המועבר אליהם, לשמר אותו, לפסוק הלכות חדשות במידת הצורך ולהעביר לדור הבא בנאמנות ובדייקנות את מכלול הידע הנצבר.
זו טענת המסורת במלוא תפארתה והדרה.
בלשונה של היהדות-הרבנית טענה זו נקראת: תורה מן השמיים, וביטוי זה מקפל בתוכו את כל האמור לעיל:
תורה שבכתב ושבעל פה נמסרו למשה מאת אלוהים ותורות אלו הועברו מדור לדור עד לימינו.
סיכום מצוין של העיקרון הנ"ל ניתן למצוא כאן:
תורה מן השמיים היא אמונה מרכזית ביהדות, כנאמר בתורה על עצמה, לפיה משה קיבל את התורה והמצוות מאת האלוהים במעמד הר סיני, העלה אותה על הכתב בצורת ספר תורה ומסרה לשבטי ישראל. האמונה מתייחסת הן לגבי התורה שבכתב, שהועתקה אות באות על ידי משה מפי האלוהים, והן לגבי התורה שבעל פה, כלומר פירושי וביאורי התורה, שניתנו למשה בעל פה כמקשה אחת עם התורה שבכתב והוא לימד אותם לתלמידיו ולעם ישראל במשך ארבעים שנות שהותם במדבר לאחר יציאת מצרים ומתן תורה. אמונה זו נחשבת לאחת מעיקרי האמונה היהודית ולכן היא זוכה להתייחסות רבה במקורות היהודיים, בדברי חז"ל ובהגות. שמירה על האמונה בעקרון תורה מן השמים היא המאפיין המרכזי של היהדות האורתודוקסית, והפילוג בינה לזרמים אחרים נסוב בראש ובראשונה על כך.
תורה מן השמיים, ויקיפדיה
הרמב"ם היה מבין חכמי ישראל הראשונים שהציגו את טענת המסורת באופן מפורט, והוא עוסק בה בהרחבה בחיבוריו.6 בנקודה זו חשוב להדגיש: טענת המסורת, כפי שמוצגת על ידי הרמב"ם בכתביו, אינה דעתו הבלעדית. ראשית – משום שדבריו מסתמכים על דברי חז"ל במקומות רבים בתלמוד ובמדרשים.7 שנית – משום שטענת המסורת חוזרת ועולה בכתביהם של חכמי ישראל ופוסקי ההלכה לדורותיהם, והם מאשרים אותה בכתביהם שוב ושוב, פעם אחר פעם.8
יתירה מזו, חכמי ישראל לדורותיהם אינם מחזיקים בתפיסה המסורתית מפני שכך כתב הרמב"ם, אלא מפני שכך הם קיבלו מאבותיהם, דור אחר דור, עד למשה רבינו. בעיני עצמה, היהדות-הרבנית כיום היא החוליה האחרונה בשרשרת ארוכה של מסורת, אשר החלה בתקופת משה רבינו ונמשכת עד ימינו.
מכל האמור לעיל נובע, כי המקור לתורה שבכתב ושבעל פה הוא אלוהי, ולא אנושי. זוהי קביעה קריטית, משום שהיהדות הרבנית דורשת מהאדם היהודי לשמור תורה ומצוות, אך ההצדקה היחידה לדרישה זו מגיעה מהתפיסה שתורה ומצוות ניתנו מאת אלוהים והוא עצמו דורש זאת.
חשוב להדגיש: היהדות הרבנית כלל אינה מתיימרת לנפק הצדקה אחרת! היא אינה דורשת מהאדם היהודי לשמור תורה ומצוות כי זו מורשתנו התרבותית וחשוב לשמרה, או כי התורה שמרה עלינו כאומה בגלות, או כי יש בתורה חכמה מופלאה, או כי התורה מחנכת את האדם להיות ערכי ומוסרי או מכל סיבה אחרת. ההצדקה היחידה היא זו:
אם יש חובה דתית לשמור תורה ומצוות היא רק מפני שאלוהים נתן לנו תורה שבכתב ותורה שבעל פה והוא זה שדורש מאתנו לקיים אותה.
יש לשים לב לנקודה נוספת: טענת המסורת היא טענה גרנדיוזית, כזו ש- "הולכת על כל הקופה". מצד אחד, אם היא נכונה, המאמין אכן ירגיש מחויבות דתית כנה לקיים את רצון האל, כלומר: לשמור תורה ומצוות. מצד שני, אם יתברר כי טענת המסורת שגויה, אז החובה הדתית לקיים תורה ומצוות בטלה. מובן מאליו, כי אדם פלוני יכול לבחור לקיים תורה ומצוות מסיבות חברתיות, נורמטיביות, או רגשיות, אך כל אלו הינן סיבות אישיות בלבד. במילים אחרות:
אילו יתברר כי תורה שבכתב לא נכתבה על ידי משה מאת האלוהים, אין יותר הצדקה לדרישה לקיים תורה ומצוות כחובה דתית.
נקודה זו הטיב לבטא הרב מיכאל אברהם:
רק לאחר שאני מניח את מתן תורה מן השמים כאירוע היסטורי, ולאחר שאני מוצא בתורה עצמה הוראה לשמוע לנביא וטענה שמלמדת כי הקב"ה אכן מתגלה לאנשים, אני מוכן לקבל את דבריהם. רק לאחר שאני מוצא בתורה שניתנה מהשמיים הוראה שחכמים הם שאמונים על פיתוח, הרחבה ושכלול, של התורה שקיבלנו, רק אז אני מוכן לקבל על עצמי מחויבות לדבריהם.
מיכאל אברהם, על גילוי וכיסוי בלשון – הרהורים בעקבות קריאת ספרו של הרב עמית קולא: "הוויה או לא היה – היסטוריה וספרות, שפה דתית ודמות האל"
לבירור נקודה זו מוקדשים הפרקים הבאים. ננסה לבחון אם כן, עד כמה סבירה הטענה כי אלוהים נתן למשה את התורה, והאם טענה זו עומדת במבחן השכל הישר.
במהלך קריאת הפרקים הבאים, חשוב לזכור כי היהדות הרבנית מתמודדת בצורה כזו או אחרת עם הטענות של ביקורת המקרא (יש אף פרק מיוחד המוקדש לנושא זה). אמנם, הרבנים לא מוכנים לוותר בשום פנים ואופן על הטענה כי משה חיבר את כל התורה מפיו של אלוהים, אף על פי שיש סימנים רבים בתורה שאין הדבר כך. ניסיון הרבנים לתרץ בכל מחיר את כל קושיות הביקורת כמוהו כניסיון לרבע את המעגל, לכן באופן צפוי תירוצי הרבנים נוטים להיות מטבעם דחוקים ומאולצים, מי יותר ומי פחות.
מכל מקום, השיטה שבה משתמשים הרבנים היא שיטת: הפרד ומשול; כלומר, הרבנים מתרצים כל קושיה בנפרד. בשיטה זו, זרקור האור מופנה כולו לעבר קושיה אחת ספציפית, שאר הקושיות "מוחשכות" ובמובן מסוים "נשכחות" לרגע. באופן זה כל קושיה מתורצת נקודתית, כך שקל יותר לעכל את התירוץ, אף על פי שהוא מאולץ ודחוק בדרך כלל. אם מתעוררת קושיה נוספת, זרקור האור שוב מופנה אליה בלבד, הקושיה מתורצת, וחוזר חלילה.
שיטה זו מייצרת רושם מוטעה. לעומת זאת, אם מסתכלים על כל הקושיות יחד, מתקבלת תמונה שונה לחלוטין. במבט מקיף יותר, קל מאוד לראות כי יש בתורה לא מעט סימנים המעידים כי:
- התורה – לפחות בחלקה – לא נכתבה בתקופתו של משה רבינו, אלא בתקופות מאוחרות יותר.
- התורה הורכבה ממקורות נפרדים; לפעמים המקורות משלימים זה את זה ולפעמים סותרים.
- התורה אינה אלוהית, אלא נכתבה על ידי בני אדם עם מידע מוטעה על העולם ועל ההיסטוריה.
כל הסימנים הללו אינם מאששים את טענת מסורת אלא מפריכים אותה.
- במובן הרחב, המונח 'תורה שבכתב' משמש לתיאור כל ספרי התנ״ך, כולל ספרי הנביאים והכתובים. לצורך הדיון כאן, נשתמש במונח זה כמתאר את ספר התורה בלבד, כלומר: חמשת חומשי תורה [↩]
- הפסוק האחרון בחומש דברים [↩]
- במובן הרחב, המונח 'תורה שבעל פה' משמש לתיאור מכלול הפירושים וההלכות שאינם כתובים בתורה שבכתב, כולל אלו שנוספו ונתחדשו במהלך הדורות, כגון: הדלקת נר חנוכה, קריאת מגילת אסתר בפורים, צום תשעה באב וכו'. לצורך הדיון כאן, נשתמש במונח 'תורה שבעל פה' כמתאר את פירוש המצוות הנמסר למשה [↩]
- למעשה נתחברו שני תלמודים: התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, בעקבות שני מרכזי התורה העיקריים באותה תקופה – בבל וארץ ישראל. מרכזים אלה יצרו ספרות ענפה הכוללת חיבורים נוספים העוסקים במדרשי הלכה ואגדה, כגון: מכילתא, ספרא, ספרי, מדרש רבה ועוד. [↩]
- במישרין – אלו פוסקי ההלכה המוקדמים המתייחסים ישירות לדברי התלמוד; בעקיפין – אלו פוסקי ההלכה המאוחרים המתייחסים לתלמוד כפי שהובן על ידי קודמיהם [↩]
- הרמב"ם עוסק בנושא זה בהקדמה לספרו משנה תורה וגם בהקדמה לפירושו על המשנה. התייחסות נוספת ניתן למצוא בהקדמת הרמב"ם לפרק חלק ביסוד השמיני והתשיעי, וכן באגרת תימן הרמב"ם מתייחס לנושא זה בקצרה [↩]
- דוגמה קלאסית מופיעה בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ט עמוד א'. התלמוד מתייחס לדברי המשנה כי האומר אין תורה מן השמיים אין לו חלק לעולם הבא. הברייתא בתלמוד מרחיבה טענה זו גם להלכות תורה שבעל פה הנלמדות במידות שהתורה נדרשת בהן: "כי דבר ה' בזה ומצותו הפר הכרת תכרת, זה האומר אין תורה מן השמים … ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו זהו כי דבר ה' בזה, ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר זה, מגזרה שווה זו, זה הוא כי דבר ה' בזה". [↩]
- להלן מספר מקורות לדוגמה: הקדמת הרמב"ן לתורה, הקדמת ספר החינוך, הקדמת ספר מנורת המאור לר' יצחק אבוהב, הקדמת ספר מצוות גדול לר' משה מקוצי, ספר הכוזרי לר' יהודה הלוי מאמר ראשון סימן צ"ט, ספר העיקרים לר' יוסף אלבו מאמר ג פרקים כב-כג, וכו'. אלו רק דוגמאות מחכמי ישראל הראשונים, שחיו ופעלו במחצית הראשונה של האלף השני לספירה. תקצר היריעה להביא דוגמאות מחכמי ישראל האחרונים, שפעלו מן המאה ה-16 ואילך. גם בימינו, חיפוש פשוט באינטרנט על השאלה: "מי כתב את התורה?" יוביל לתשובות דומות מאתרים כגון: 'שאל את הרב' או 'הידברות' ודומיהם [↩]