על פי המסורת הרבנית, חמישה חומשי תורה – מתחילתם ועד סופם – הוכתבו למשה מילה במילה ע"י אלוהים. אמנם, בתורה ניתן למצוא סימנים לא מעטים שמעידים על כך שאם התורה היא אכן יצירה אלוהית, אז אלוהים הוא סופר גרוע למדי.
יש להדגיש: לא מדובר על מקרים בהם המידע ההיסטורי שמתואר בתורה מתברר כמוטעה, או מקרים בהם ניתן למצוא סתירות בין מקומות שונים בתורה, וכו'. מדובר על מקרים בהם ניתן למצוא טעויות בניסוח, טעויות שמעידות על כתיבה מרושלת ולא איכותית, כתיבה שלא ברור כיצד ניתן לייחס אותה לאלוהים, אלא ככל הנראה לטעות אנוש.
להלן מספר דוגמאות מובהקות, שמעידות על טעויות אנוש של מחברי ועורכי התורה.
דוגמה ראשונה:
בחומש בראשית, מתואר כיצד אלוהים הפקיד את האדם בגן עדן, על מנת לעבוד ולשמור את הגן. לפי המתואר בחומש, אלוהים שם לב כי לאדם אין בת זוג, ומצב זה אינו תקין. לאחר מכן, אלוהים יוצר את כל בעלי החיים ומביא אותם לאדם. האדם קורא בשמות לכל מיני בעלי החיים, ואז החומש מזכיר שנית כי לאדם לא נמצאה בת זוג.
להלן הנוסח המקראי:
וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם.
בראשית, ב:טו-כב
שימו לב לפסוק באדום. המיקום של הפסוק מוביל את הקורא – ובעקבות כך את חז"ל – לחשוב כי אלוהים יצר את כל בעלי החיים כדי למצוא בת זוג לאדם הבודד. עושה רושם כי רק לאחר שכל בעלי החיים נוצרו והובאו אל האדם, התברר כי אין התאמה בין האדם לבעלי החיים. חז"ל אף לקחו את התובנה הנ"ל לקצה רדיקלי, בו האדם הזדווג בפועל עם שאר בעלי חיים כדי לבדוק את מידת ההתאמה, כמובן ללא הצלחה:
אמר ר' אלעזר: מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה.
בבלי, יבמות, סג:א
מדובר כמובן בפירוש מופרך לחלוטין; לחשוב שאדם הראשון ניסה להזדווג עם פרות, לביאות וארנבות… אלא שכל התסבוכת הנ"ל נפתרת בקלות אם שמים לב כי הפסוק באדום פשוט לא נמצא במקומו הראוי. עורכי התורה פשוט לא שמו לב כי מקום הפסוק התבלבל: הפסוק צריך לבוא מיד לאחר שאלוהים יוצר את כל בעלי החיים – זכר ונקבה – ומיד מבין כי לאדם אין נקבה שתהיה לו לבת זוג.
להלן הנוסח המתוקן:
וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.
וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם.
שימו לב כיצד הקושי נעלם לחלוטין כאשר הפסוק מופיע במקומו המתאים, ונחסכה אי-ההבנה של חז"ל והמפרשים.
דוגמה שניה:
בחומש בראשית, מתואר הרצח של הבל בידי אחיו קין. בפסוקים המתארים את המעשה ניתן לראות בבירור כי חלק מהטקסט חסר. במילים אחרות: פסוק או קטע מפסוק אבד. עורכי התורה לא השלימו את הקטע החסר, או שהקטע אבד לאחר חתימת התורה. להלן הטקסט כפי שהוא מופיע בחומש:
וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ.
בראשית, ד:ח
גלוי לעין כי לאחר: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו" ולפני: "וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה" אמורים להופיע דברי קין להבל, אך הטקסט חסר.
מעניין מאוד לציין כי בספר התורה השומרוני, הפסוק אינו חסר ונקרא כך:1
וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו נֵלְכָהּ הַשָּׂדֶה וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ
בראשית, ד:ח (נוסח התורה השומרוני)
נראה כי מילים אלו: "נֵלְכָהּ הַשָּׂדֶה" (או כל נוסח אחר שישלים את דברי קן להבל) הושמטו או אבדו מנוסח התורה הרבני.
דוגמה שלישית:
בחומש ויקרא, הכתוב מפרט את דיני היולדת, ומה עליה לעשות במידה וילדה זכר או נקבה. פרשת היולדת כוללת שמונה פסוקים, אך שלושת הפסוקים האחרונים ראויים לתשומת לב מיוחדת:
וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן.
וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה.
וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה.
ויקרא, יב:ו-ח
בולטת במיוחד העובדה כי הפסוק האחרון נוסף לאחר שדיני היולדת כבר הסתיימו, שהרי פסוק אחד לפניו התורה חותמת את פרשת היולדת במילים: "זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה". אפשרות נוספת היא כי במקור חתימת הפרשה (זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה) הופיעה בסוף הפרשה לאחר הפסוק האחרון, אלא שחתימה זו נדדה לה בטעות פסוק אחד קודם.
חשוב מאוד לציין כי בהרבה מקומות אחרים התורה משתמשת בביטוי "זֹאת תּוֹרַת …", וביטוי זה תמיד מופיע או בתחילת הפרשה או בסופה, כלומר: או כפתיחה או כחתימה. לדוגמה:
- דיני צרעת מפורטים בפרק שלאחר פרשת היולדת, והפסוק האחרון בפרשת דיני צרעת הוא: " זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָּל כְּלִי עוֹר לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ" (ויקרא, יג:נט).
- דיני כשרות המאכלים מפורטים בפרק שלפני פרשת היולדת, וכצפוי חתימת הפרשה היא: "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ. לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא, יא:מו-מז).
- יש מקומות בהם התורה משתמשת בביטוי "זֹאת תּוֹרַת" כביטוי פתיחה, כגון בדיני הקורבנות המתוארים בפרקים הקודמים: "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה… זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת… זֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם… זֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים…" (ויקרא, ו-ז).
לסיכום, בכל מקום בו התורה משתמשת בביטוי: "זֹאת תּוֹרַת" היא עושה זאת או כפתיחה או כסיום. פרשת היולדת היא יוצאת דופן, שבה הביטוי: "זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת" אינו מסיים את הפרשה. המסקנה ברורה:
אפשרות אחת היא כי הביטוי "זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה" הופיע במקור בסיום הפרשה (לאחר פסוק ח') אך נדד לו בטעות למקום מוקדם יותר (לסוף פסוק ז').
אפשרות שניה היא כי הפרשה הסתיימה במקור בפסוק ז' (כולל החתימה: זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה), אך עורך כלשהוא הוסיף בשלב כזה או אחר את פסוק ח' כפסוק חדש, כדי לתת פתרון ליולדת שאין לה יכולת להביא קורבן יקר. במילים אחרות: פסוק ח' מתפקד כמו שו"ת פנים-מקראי, שנוסף לטקסט המקורי של התורה על ידי עורך שרצה לתת מענה לשאלה בדיני יולדת שלא נמצאה עליה תשובה בפרשה המקורית.
דוגמה רביעית:
לאחר חטא העגל, אלוהים מצווה על משה להעלות את בני ישראל אל ארץ כנען – בהתאם לתוכנית המקורית – אלא שאלוהים מדגיש למשה כי בניגוד לתוכנית המקורית, אלוהים לא יכניס בעצמו את בני ישראל לארץ כנען, ולא יוביל בעצמו את בני ישראל במלחמותיהם בעמי כנען. הסיבה לכך פשוטה: אלוהים הוא אל קנא, נוח לכעוס וממהר להגיב באופן לא מידתי. בנוסף, בני ישראל הוא עם עקשן, בעייתי, קשה עורף ולא צייתן.
השילוב של עם ישראל המעצבן ביחד עם אלוהים כעסן, זה מתכון לפורענות: קיימת סכנה ממשית כי אלוהים יתעצבן על עם ישראל, ישמיד אותם בהתקף זעם בלתי נשלט, ולא בטוח שיהיה שם מישהו שיוכל לעצור אותו. לכן אלוהים אומר למשה כי בניגוד לתוכנית המקורית, אלוהים ישלח מלאך שיעלה לארץ כנען עם ישראל, ויוביל אותם במלחמותיהם. במקרה הכי גרוע, גם אם בני ישראל יכעיסו את אלוהים, הם יהיו מוגנים מהשמדה טוטאלית, פשוט כי אלוהים לא נוכח; המלאך הוא זה שמוביל את ישראל לארץ כנען ולסדרת המלחמות.
אמירה זו של אלוהים מתאימה לדבריו בארץ מצרים, כאשר אלוהים מודיע למשה שהוא זה שיעבור בארץ מצרים – בכבודו ובעצמו – ויהרוג את כל בכורי מצרים בליל חג המצות. חז"ל מהדהדים תפיסה זו גם בהגדה של פסח:
"וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִצְרַיִם" – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי יְהוָה"
כאמור לעיל, לאחר חטא העגל אלוהים מודיע למשה כי מעתה והלאה אלוהים "יתפוס מרחק". להלן דברי אלוהים למשה כפי הנוסח בחומש:
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה.
וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.
אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ.
שמות, לג:א-ג
קל מאוד לראות כי הפסוק האמצעי (באדום) צריך להתחלף עם הפסוק האחרון; סדר הפסוקים התחלף, כנראה בטעות. מדוע? שימו לב כי הביטוי: "אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" הוא המשך ישיר של סוף הפסוק הראשון: "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה". לעומת זאת, תחילת הפסוק האמצעי: "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ" הוא למעשה השינוי שאלוהים מתכוון לבצע כדי לא להשמיד את ישראל, עקב הסיבה המופיעה בסוף הפסוק השלישי: "כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ".
להלן הנוסח המתוקן; שימו לב כיצד בנוסח זה הרצף הרעיוני נשמר: אלוהים מודיע למשה להמשיך עם בני ישראל אל ארץ כנען – שהיא ארץ זבת חלב ודבש – אלא שאלוהים מודיע למשה כי לא יעלה ביחד עם בני ישראל. אלוהים מיד מודיע למשה מה הסיבה לכך – שעם ישראל קשה עורף – ולאחר מכן נותן גם פתרון בדמות מלאך שיעלה עם ישראל במקום אלוהים:
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה.
אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ.
וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.
דוגמה חמישית:
בחומש שמות, משה מדווח לבני ישראל כי אלוהים מצווה לשמור מַן כעדות לנס שעשה אלוהים במדבר, שהוריד להם לחם מהשמיים. עקב כך, משה מצווה את אהרן לשמור מן בתוך צנצנת לדורות הבאים:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהוָה לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם. כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת
שמות, טז:לב-לד
שימו לב לטעות הברורה בפסוק האחרון: המילים "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶל מֹשֶׁה" מתייחסות לכך שאהרן אכן קיים את הוראת משה, ולא להוראה עצמה המופיעה בפסוק שלפני כן. הביטוי: "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶל מֹשֶׁה", ככל הנראה הוקדם בטעות.
להלן הנוסח המתוקן:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהוָה לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם. וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶל מֹשֶׁה
כמו כן, הביטוי: "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶל מֹשֶׁה" (או: אֶת מֹשֶׁה) מופיע פעמים רבות במקומות אחרים בתורה, ובכל מקום אחר מופיע בצורה תקינה.2