בפרק י"ח בחומש בראשית, מחברי התורה מתארים כיצד יהוה התגשם בדמות אנוש, ונגלה לאברהם אבינו כבשר ודם. במבט ראשון טענה זו נראית מוזרה מאוד, במיוחד למי שרגיל לקרוא את התורה ע"פ הפרשנות הרבנית המוכרת. אך להלן יתברר כי דווקא הפרשנות הרבנית, היא זו שלוקה בחוסר הבנה גמור של הנאמר בתורה.
הפרק פותח בפסוק: "וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם". פסוק זה משמש בתור כותרת לכל הפרק, כלומר: הפסוק מיידע את הקורא כי יהוה נגלה לאברהם, ומיד בפסוק הבא הפרק עובר לתאר בפירוט כיצד בדיוק יהוה עשה זאת. במילים אחרות: לאחר קריאת הפסוק הראשון, הקורא מבין כי הפרק שכעת הוא עומד לקרוא יתאר כיצד יהוה נגלה לאברהם.
על פי המתואר, אברהם רואה שלושה אנשים, ומיד מתחיל בהכנות לארח אותם בביתו. בשלב זה נראה כי אברהם עדיין לא יודע כי אחד מאותם אנשים הוא יהוה בכבודו ובעצמו (כפי שיתברר בהמשך). אברהם מכין לאנשים אוכל, מגיש להם והם אוכלים, תוך כדי שהוא עומד מוכן לשרת אותם בכל מה שיבקשו.
לאחר מכן, האנשים שואלים את אברהם היכן שרה אשתו, ואברהם עונה כי שרה באוהל. בשלב זה, אחד מהאנשים מבטיח לאברהם כי תוך שנה, שרה תלד בן זכר: "וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ". האיש מדבר באופן נבואי ובגוף ראשון, כלומר: האיש מבטיח כי הוא בעצמו יחזור בעוד שנה לבקר את אברהם ואת בנו הטרי שיוולד לו. כאמור לעיל, אמנם הקורא יודע כי הפרק אמור לתאר כיצד יהוה נגלה לאברהם, אך בשלב זה עדיין לא ברור לחלוטין אם האיש הדובר הוא יהוה בעצמו, או רק נציגו של יהוה ומדבר בשמו.
שרה שומעת את הדברים וצוחקת לעצמה, שהרי שרה ואברהם זקנים: "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן". הפסוקים מדגישים כי שרה אינה מקבלת יותר מחזור חודשי (חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים), ואברהם עצמו אינו מסוגל יותר לתפקד מבחינה מינית (וַאדֹנִי זָקֵן). לכן שרה לא מאמינה לנבואה הנ"ל, כי מבחינתה זו נבואה בלתי אפשרית שנאמרת ע"י אורח לא ידוע.
זה הרגע בו מחבר הסיפור חושף לקורא את זהותו של האיש שרגע אחד לפני כן הבטיח לאברהם שתוך שנה שרה תלד לו בן: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר? לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן." שימו לב: קודם לכן לא היה ברור לחלוטין מי האיש הדובר לאברהם, אך פסוק זה חושף לקורא כי יהוה הוא בעצמו אחד מאותם אנשים, אותו אחד שרגע קודם לכן מסר את ההבטחה לאברהם, וכעת האיש מדבר לאברהם לא כנציגו של יהוה אלא בתור יהוה בעצמו, על מנת להסיר את הספק שהיה לשרה ואולי אף לאברהם! הקורא כעת יודע מי הוא האיש שהבטיח לאברהם בן: האיש הוא יהוה בעצמו, ויהוה מדגיש לאברהם כי אין לו מה לדאוג, ההבטחה לשרה אכן תתקיים, כי נותן ההבטחה הוא יהוה בכבודו ובעצמו. האיש שקודם לכן הבטיח לאברהם באופן אנונימי כי: "וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ", חוזר כעת שנית על ההבטחה, במשנה תוקף, אך הפעם הקורא יודע כי יהוה הוא האיש: "וַיֹּאמֶר יְהוָה … לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן".
בשלב זה שרה מכחישה כי צחקה, ויהוה אף מתעמת איתה ומגיב להכחשה שלה, ואומר כנגדה כי היא אכן צחקה בליבה, והוא יהוה יודע זאת: "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה, וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְת." במילים אחרות: אותו האיש שמסר את ההבטחה לאברהם לשוב אליו לאחר שנה, הוא האיש שמפיג את החששות של שרה ואף גוער בה על כך שלא הודתה במעשיה, והאיש הזה הוא יהוה בעצמו, והוא מאשר שנית כי ישוב לאברהם לאחר שנה.
הפסוקים הבאים מתארים כיצד יהוה ושני האנשים שאיתו עוזבים את אוהל אברהם, ומתצפתים על פני העיר סדום, עיר שאותה באו להחריב, אלא שאברהם עדיין אינו יודע את תוכניותיהם.
זה הרגע בו יהוה "מדבר אל עצמו", ומחליט לספר לאברהם על המשימה הבאה שלו: "וַיהֹוָה אָמָר: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?" במילים אחרות, יהוה שואל את עצמו: למה שלא אספר כבר לאברהם למה אני פה? למה אני מסתיר מאברהם שבאתי לבדוק את המצב בעיר סדום, והאם באמת העיר ראויה להיחרב? הרי אברהם ראוי שאני, יהוה, יגלה לו את מעשי!
יהוה באמת מגלה לאברהם את המטרה לשמה התגשם בדמות אנוש וירד אל הארץ, והיא: יהוה צריך לוודא שהדיווחים שהגיעו אליו על רשעת אנשי העיר סדום הם אכן נכונים. כל עוד יהוה נמצא שם למעלה בשמיים, יש לו ידיעה מוגבלת על הנעשה בארץ, לכן יהוה נדרש בפועל "לצאת לשטח" ולוודא כי אכן הדיווחים נכונים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה."
לאחר מכן, יהוה שולח את שני האנשים שאיתו לבדוק את המצב בסדום, והוא עצמו – כלומר יהוה – עדיין נשאר לדבר עם אברהם: "וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה, וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהוָה". כלומר: שני אנשים הולכים להחריב את סדום, ויהוה – שהוא האיש המרכזי – נשאר לדבר עם אברהם.
זה הרגע בו הידע של אברהם משתווה לידע של הקורא; כעת גם אברהם יודע בוודאות מול מי הוא עומד, לכן אברהם מיד מתחיל לנהל דו-שיח ארוך עם יהוה, שבו אברהם מנסה לשכנע את יהוה לא להחריב את סדום, אם יתברר כי יש שם קהילה קטנה של צדיקים. אברהם כעת יודע בבירור כי הוא מדבר עם יהוה: "חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?"
יהוה מצליח לבסוף להשתכנע לחוס על העיר סדום אם יהיו שם עשרה צדיקים, וכעת יהוה ואברהם נפרדים, וכל אחד הולך לדרכו. לשון הפסוק מתארת בצורה ברורה כיצד יהוה נפרד מאברהם כמו שני אנשים הנפרדים זה מזה: "וַיֵּלֶךְ יְהוָה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם, וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ."
עד כאן התיאור המקראי. פרשני המקרא המסורתיים, בעקבות חז"ל, פירשו את כל הנאמר בפרק באופן שונה לחלוטין. לשיטתם, יהוה למעשה נגלה לאברהם עוד בתחילת הפרק, לפני המפגש עם האנשים. במילים אחרות: יהוה נגלה לאברהם מלכתחילה בסוג של תקשורת נבואית כלשהיא, ולפתע – תוך כדי ההתגלות – אברהם למעשה פוגש שלושה אנשים. לפי פירוש זה, התגלותו של יהוה לאברהם היא קודמת וחיצונית למפגש עם האנשים, ולמעשה מופרעת ע"י המפגש. לפי פרשנות זו, לאורך כל הפרק ההתגלות של יהוה לאברהם מתרחשת ברקע של המפגש, כך שיהוה מדבר עם אברהם "מאחורי הקלעים". למשל: תוך כדי המפגש, יהוה מתקשר עם אברהם "מלמעלה" ומסב את תשומת ליבו לספקות של שרה וכו'. כמו כן, יהוה מתקשר עם אברהם "מלמעלה" וחוזר על ההבטחה הנבואית של האיש המרכזי. בנוסף, בסוף המפגש עם האנשים יהוה ממשיך לתקשר עם אברהם לגבי העיר סדום, כלומר: יהוה ממשיך את ההתגלות הראשונית לאברהם שהופרעה ע"י האנשים.1
פרשנות זו כמובן נובעת מהצורך לשלול את האפשרות שיהוה התגשם בדמות אנוש, אלא שהטקסט מתבאר באופן הטוב והפשוט ביותר כאשר קוראים אותו ללא הדעות המוקדמות של פרשני המקרא.
נסו זאת בעצמכם: קראו פעמיים את הפרק מתחילה ועד סוף; פעם אחת דרך המשקפיים של פרשני המקרא, ופעם נוספת דרך המשקפיים של מחברי התורה בהתאם לדרך שהוצגה במאמר הנוכחי. נסו לקרוא את הפרק כאילו מעולם לא פתחתם מקראות גדולות ואינכם יודעים דבר על דעתם של מפרשי המקרא. בסוף קריאת הפרק תוכלו לראות בבירור כי הפרק מתבאר היטב כאשר מבינים כי מחברי התורה מספרים לקורא כיצד יהוה ירד לארץ בדמות אנוש, נפגש עם אברהם כדי לבשר לו על הולדת שרה, ולאחר מכן להשלים משימה נוספת: לבדוק האם הדיווחים על רשעת אנשי סדום נכונים, ואם כן אז להחריב את העיר.
מעניין במיוחד להזכיר את הביטוי הידוע: "תיקון סופרים". ביטוי זה הוא ראיה נוספת ומכרעת שממנה ניתן להסיק מדוע פרשני המקרא לא הבינו כראוי את כוונתם המקורית של מחברי התורה. חז"ל משתמשים בביטוי זה – תיקון סופרים – כדי לציין שינויים ותיקונים שעשו עורכי התורה לנוסח התורה המקורי, על פי רוב כדי לתקן פסוקים בעלי ניסוח בעייתי.2
אחד מאותם פסוקים שעברו תיקון מופיע בפרק הנידון כעת: "וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהוָה". לפי חז"ל, פסוק זה במקור נקרא כך: "ויְהוָה עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי אַבְרָהָם". ניסוח שכזה בעייתי, כי הוא רומז שיהוה הוא זה שממתין לאברהם לסיים את המפגש. מסיבה זו, הסופרים תיקנו את נוסח הפסוק, וערכו אותו לנוסח שיש בידינו היום: "וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהוָה". כעת הנוסח אינו פוגע בכבודו של יהוה, כי אברהם הוא זה שממתין ליהוה לסיים את המפגש.
שימו לב כי התיקון נעשה ע"י הסופרים כדי להציל את כבודו של יהוה, ולאו דווקא כדי לשלול את המסקנה שיהוה התגשם כבן אנוש. אלא שבו-זמנית, התיקון גם מעוות את כוונתם המקורית של מחברי התורה: הנוסח המקורי (ויְהוָה עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי אַבְרָהָם), מתאים לכך שיהוה הוא אחד מאותם אנשים שפגשו את אברהם, והפסוק כולו מספר לקורא כי האנשים הלכו לסדום, אך רק שניים מהם עזבו בפועל את אברהם; האיש השלישי, שהוא יהוה כאמור, עדיין נשאר לשוחח עם אברהם.
לעומת זאת, הנוסח המתוקן (וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהוָה) מתאים לפרשנות הקלאסית של חז"ל, פרשנות שלפיה יהוה נגלה לאברהם עוד בתחילת הפרק לפני המפגש עם האנשים, וכעת הפסוק בא ללמד את הקורא כי כל שלושת האנשים הלכו לסדום, ויהוה הוא זה שעדיין לא סיים את ההתגלות הראשונה שלו לאברהם, שעומד וממתין לרגע שבו יהוה "ישחרר" אותו.
זו דוגמה מצוינת כיצד עורכי התורה (הסופרים) שינו את נוסח הפסוק, שינוי שגרם לחז"ל לאמץ פרשנות שמחברי התורה המקוריים כלל לא התכוונו אליה.
מעניין לציין כי אע"פ שחז"ל אמרו במפורש כי תיקונים אלה נעשו על ידי אנשי כנסת הגדולה (בתחילת ימי בית שני), מכל מקום הרבנים מוציאים אמירה זו מפשוטה, כי משמעות הדברים היא שנעשו שינויים בטקסט התורני זמן רב לאחר מותו של משה, וזה כמובן בלתי מתקבל על הדעת. לכן – כצפוי – הם מתרצים באופן מאולץ כי התיקונים הללו כבר מראש נעשו על ידי משה רבינו, בהוראתו המפורשת של אלוהים בכבודו ובעצמו, אלא שאנשי כנסת הגדולה שמו לב לתופעה, ולכן נאמר שהם "כאילו" עשו בעצמם את התיקונים, אבל לא באמת. במילים אחרות: משה בעצמו "תיקן" את הטקסט בהוראתו של אלוהים, ורק לקורא בתורה הפסוק נראה "כאילו" תוקן ע"י עורכים מאוחרים יותר.3
- פרשנות זו מובאת ע"י רש"י כבר בפסוק ג': "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ". רש"י מצטט מדברי חז"ל המבינים את המילה אֲדֹנָי בשתי דרכים שונות. דרך אחת היא שאברהם פונה ליהוה, שכאמור מנהל איתו תקשורת עוד לפני המפגש עם האנשים. לפי הבנה זו, המילה אֲדֹנָי היא שמו של יהוה, ואברהם מבקש מיהוה הפסקה בשיחה כדי שיוכל לארח את האנשים כראוי. דרך נוספת שבה מבינים חז"ל את הפסוק, מתייחסת למילה אֲדֹנָי כצורת הרבים של המילה אדון. כלומר: אברהם פונה לאנשים עצמם בתור: "אדונים שלי". באופן דומה, כך פונה לוט לאותם אנשים פרק אחד לאחר מכן (פרק י"ט פסוקים ב' ו-ח'). [↩]
- מדרש תנחומא, פרשת בשלח, פרק ט"ו [↩]
- להרחבה ראו: פירוש מנחת שי על זכריה ב:יב, פירוש הרא"ם על בראשית יח:כב, וכן ספר העיקרים לר' יוסף אלבו, מאמר ג' פרק כ"ב, וכן שני לוחות הברית, תורה שבעל פה, כלל לשונות סוגיות, סימן כ"ב, אות תי"ו, ערך 'תיקון סופרים' בשם הרשב"א. [↩]