תפיסת האלוהות של מחברי התורה, חלק ח': האם ניתן לראות את יהוה?

במקומות שונים בתורה ניתן למצוא תיאורים המתייחסים ישירות לדמותו הויזואלית של יהוה. כפי שנאמר בהקדמה לעיל, לא מדובר על ביטוי נקודתי עם אופי אלגורי מובהק, אלא פסוקים שלמים המספקים תיאור מקיף יותר לדמותו של יהוה, כפי שנראה להלן.

הפרשנות הרבנית כמובן טוענת כי גם לפסוקים אלה יש משמעות אלגורית. אמנם, יש לזכור כי גם אם הפרשנות האלגורית היא אפשרית, מכל מקום היא אינה מוכרחת. למעשה, הפרשנות האלגורית לפסוקים שנביא להלן הופכת להיות בלתי סבירה, במיוחד לאור כל מה שקראנו עד עכשיו בפרקים הקודמים. במילים אחרות: אמנם אפשר לפרש את כל הפסוקים באופן אלגורי, אך שימו לב כיצד הפסוקים מתבארים היטב דווקא כפשוטם, במיוחד לאור תפיסתם של מחברי התורה כפי שבאה לידי ביטוי בשאר סיפורי התורה שקראנו לעיל.

נבחן אם כן מספר פסוקים מהתורה שמתייחסים באופן ישיר לדמותו של יהוה:

לאחר מעמד הר סיני והקמת המזבח, ולפני עליית משה להר סיני לקבל את לוחות הברית, מסופר כיצד משה, אהרן, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל עלו להר סיני (אך לא לפסגתו) לסוג של מפגש VIP עם יהוה, מפגש השמור לדמויות הנכבדות ביותר מבני ישראל, מפגש מסוג שאחרים אינם זוכים בו. כך מתארת התורה את המפגש עם יהוה:

וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.¹

קשה לחשוב על תיאור יותר ברור ומובהק לקיום דמותו הגשמית של יהוה; שחור על גבי לבן, התורה מתארת כיצד משה, אהרן ונכבדי ישראל זכו לקבל הצצה אל יהוה בכבודו ובעצמו.

התורה אינה מפרטת עד כמה ברור ראו נכבדי ישראל את דמותו של יהוה. סביר להניח כי לא ראו את יהוה לפרטי פרטים כאדם הרואה את חבירו הקרוב אליו, אלא ראו את דמותו של יהוה באופן סכמטי עם תווי מתאר כלליים.

סברה זו מקבלת חיזוק מדברי התורה לאחר חטא העגל, אז משה מבקש מיהוה: "וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ"² כלומר: משה מבקש לראות את 'כבודו של יהוה', ובקשתו של משה טעונה ביאור, למה משה מתכוון.

מסתבר כי משה פשוט מבקש לראות את יהוה באופן ברור, בניגוד לתחזית הקודמת שלו עם אהרן וזקני ישראל. זאת אנו יודעים מתשובתו של יהוה: "וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי".³ כלומר: על בקשתו של משה לראות את כבודו של יהוה, יהוה משיב שאי אפשר לראות את פניו.

מכאן נובע שיהוה מסכים עקרונית לבקשתו של משה, אך בתוספת הסתייגות, והיא: אפילו משה לא מסוגל לראות את יהוה באופן ישיר וברור ללא מגבלות, כי משה הוא בן אדם, וכל בן אדם שיעשה זאת פשוט ימות. שימו לב: יהוה לא טוען לרגע כי אין לו 'פנים' ולכן בקשת משה לראות את פניו זו ממילא בקשה בלתי אפשרית וחסרת טעם. להיפך, יהוה מדגיש כי הדבר אפשרי גם אפשרי, אך העושה זאת פשוט ימות, ודווקא בגלל היותו בן אנוש. לכאורה, מלאכים ושרפים ושאר יצורים בממלכת השמיים יכולים לראות את יהוה בלי שום בעיה מבלי למות או להתאיין.

מתשובתו של יהוה ניתן להבין מה פירוש בקשתו של משה לראות את 'כבודו של יהוה': בדומה לאדם הרואה את 'כבודו של מלך' בשעה שהמלך יוצא אל העם לבוש בבגדי מלכות, עם כתר לראשו ומוקף בכל הפמליה שלו, והעם זוכה לראות את 'כבוד המלך', במלוא הדרו, ללא הסתר. באופן דומה, משה מבקש לראות את יהוה לא רק כפי שראה זאת ביחד עם אהרן וזקני ישראל, אלא באופן משודרג.

כאמור, יהוה נעתר לבקשת משה ומאפשר למשה את המקסימום האפשרי:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ."⁴

יהוה מזמין את משה אל מקום מסוים בו יהוה יתגלה ויעביר את 'כבודו' על פני משה, כמו מלך שעובר על פני העם במעין תצוגה של הוד והדר. כדי שמשה לא ימות, יהוה יקפיד להסתיר את עצמו בזמן המעבר. כלומר: כל עוד יהוה עובר מול משה, יהוה יחסום את ראייתו של משה באמצעות כף ידו, ולכן משה לא יוכל לראות את צידו הקדמי של יהוה. רק לאחר שיהוה יסיים לעבור על פני משה, רק אז יהוה יסיר את ידו, כך שמשה יוכל לראות לפחות את צידו האחורי של יהוה – אך באופן ברור – בזמן שיהוה הולך ומתרחק. גם כאן, התורה מתארת בצורה מאוד ישירה את ההתגלות הפיזית של יהוה למשה, שזכה לראות את יהוה באופן שאף אדם אחר מעולם ראה אותו.

התורה מוסיפה להדגיש זאת גם במקומות אחרים, ובפרט בפסוק שבו יהוה מעיד על השגתו של משה: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹות וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט".⁵ רש"י – בעקבות חז"ל – מציין כי הביטוי: 'וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט' מתייחס ישירות לעובדה כי משה זכה להביט בצידו האחורי של יהוה; כלומר: התמונה המדוברת בפסוק היא למעשה התמונה האחורית של יהוה, ולא התמונה הקדמית שלו.⁶

מיותר לציין כי המחזיקים בגישה המפרשת את דברי התורה באופן אלגורי, ממילא מפרשים את המילה 'תְּמוּנָה' המוזכרת בפסוק שלא כפשוטה, כלומר: משה לא באמת 'ראה' תמונה של ממש באופן וויזואלי. אלא שהפרשנות הנ"ל סלקטיבית, שהרי בפסוקים אחרים דווקא המילה תְּמוּנָה מתפרשת כפשוטה. דוגמאות לכך ניתן למצוא בפרק ד' בחומש דברים: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל … וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ".⁷ במקרים אלה המפרשים לא מייחסים משמעות אלגורית למילה תְמוּנָה, אלא מבינים את המילה באופן מילולי: התורה באה להדגיש לעם ישראל, כי במעמד הר סיני הם לא ראו את יהוה באופן וויזואלי, אלא אך ורק שמעו את קולו בלבד.

כצפוי, התפיסה הרבנית הנפוצה, רואה בפסוקים הנ"ל ראיה לטענה האומרת כי התורה עצמה מעידה שאין ליהוה דמות, שהרי שני הפסוקים הללו אומרים במפורש כי בני ישראל לא ראו את תמונתו של יהוה. אלא שפרשנות זו מוטעית במידה רבה, כי הפסוקים הללו לא שוללים את הטענה שיש ליהוה תמונה ודמות, אלא רק באים להדגיש לקורא כי דווקא בני ישראל לא ראו את תמונת יהוה, בניגוד למשה שכן ראה.

בהמשך פרק ד', התורה מדגישה מספר פעמים את האיסור לעשות "פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל" המייצג את תמונתו של יהוה,⁸ וכנראה המופע המפורסם ביותר של האיסור נמצא בפרק ה' בעשרת הדברות: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ".⁹ כל המופעים הנ"ל של המילה תמונה מתפרשים באופן מילולי, וגם מפרשי המקרא המסורתיים לא מנסים לפרש אותם באופן אלגורי.

כאמור לעיל, גם איסורים אלה בדרך כלל מובנים בתור ראיה לכך שאין ליהוה דמות ותמונה, שהרי עובדה שהתורה אוסרת לעשות פסל המייצג תמונה שלו. אך שוב יש להדגיש: קל מאוד לטעות ולחשוב כי האיסור לעשות 'פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל' זהה לטענה כי אין ליהוה תמונה ודמות. קריאה מדוקדקת יותר מגלה כי התורה אינה נותנת טעם מפורש לאיסור, כלומר: התורה אינה אומרת מדוע אסור לעשות 'פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל'. מכאן נובע כי אם אדם יכול לראות את דמותו של יהוה – כפי שעשו משה, אהרן וזקני ישראל – אז ייתכן כי האדם ינסה לעשות חיקוי לדמותו של יהוה בצורה של פסל. אלא שכבר התברר כי אף אדם אינו מסוגל לראות את תמונתו של יהוה באופן ברור; אפילו משה בכבודו ובעצמו זכה לראות רק את צידו האחורי של יהוה. מכאן מובן כי כל ניסיון לעשות פסל כדי לחקות את תמונת יהוה נידון לכישלון, וייתכן כי זו הסיבה מדוע התורה אוסרת לעשות פסל שכזה. במילים אחרות: האיסור לעשות פסל אינו נובע מכך שאין ליהוה תמונה ודמות (התורה הרי אינה שוללת זאת במפורש); האיסור לעשות פסל הוא מפני שאף אחד לא יכול לטעון כי זה הפסל הוא דמותו האמיתית של יהוה, שהרי אף אחד לא יכול לראות אותו ולחיות, אפילו לא משה רבינו בכבודו בעצמו.

1. שמות, כד:ט-יא [↩]
2. שמות, לג:יח [↩]
3. שמות, לג:כ [↩]
4. שמות, לג:כא-כג [↩]
5. במדבר, יב:ח [↩]
6. רש"י על הפסוק, על פי מדרש ספרי פרק י"ב פסוק ח' וכן תנחומא צ"ו, י"ג: "וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹות – זוֹ מַרְאֶה הַדִּבּוּר. יָכֹל מַרְאֶה הַשְּׁכִינָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: לֹא תּוּכַל לִרְאוֹת אֶת פָּנַי. וְאִם תֹּאמַר, הָא כְּתִיב: וּתְמוּנַת ה' יַבִּיט? זֶה מַרְאֶה אֲחוֹרַיִם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרַי". לפי חז"ל, המילה 'מַרְאֶה' באה כניגוד למילה 'בְחִידֹות', לכן חז"ל מפרשים שהמילה 'מַרְאֶה' באה לציין כי יהוה העביר מסרים למשה באופן ברור, ולא באופן חידתי שדורש ניחושים. במילים אחרות: יהוה "הראה" למשה את המשמעות הברורה של הדברים שנמסרו לו. מיד לאחר מכן, הדרשן מקשה על עצמו, כדי לחזק את הפרשנות שלו עצמו; הדרשן מעלה את האפשרות שהמילה 'מַרְאֶה' פירושה חיזיון ויזואלי של יהוה, אך סותר זאת מהפסוק: "לֹא תּוּכַל לִרְאוֹת אֶת פָּנַי", כלומר: אי אפשר באמת לראות את יהוה. אם כן, כיצד הדרשן מתמודד עם הפסוק: "וּתְמוּנַת ה' יַבִּיט"? לכאורה, כן ניתן לראות את יהוה! לכן הדרשן מתרץ כי הפסוק: "וּתְמוּנַת ה' יַבִּיט", מתייחס לכך שמשה לא ראה את פני יהוה, אלא רק את אחוריו, שנאמר: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרַי". [↩]
7. דברים, ד:יב,טו [↩]
8. דברים, ד:טז,כג,כה [↩]
9. דברים, ה:ז [↩]