סוגי פתרונות נפוצים – ביטול המחלוקת ותלמיד טועה

ראינו בפרקים הקודמים את דעת הברייתא בתלמוד¹, כי יהושע הוא זה שכתב את שמונת הפסוקים האחרונים בספר התורה, פסוקים המתארים את מותו של משה. כמו כן, ראינו כי רבי שמעון מתנגד לכך. לשיטתו, את שמונת הפסוקים האחרונים בתורה אמנם כתב משה, אלא שהוא כתב אותם בדמעותיו בעודו בוכה.

בנושא זהות המחבר של שמונת הפסוקים האחרונים שבתורה, יש חשיבות מיוחדת להצגת דעתו של רבי אליהו בן שלמה קרמר (1720-1797), או כפי שידוע בכינוי: הגאון מווילנה, ובקיצור: הגר"א. בספרו "קול אליהו"², הגר"א מציע פרשנות יצירתית במיוחד למחלוקת בין דעת הברייתא לדעת רבי שמעון, כפי שהצגנו לעיל. כפי שנראה להלן, השיטה שבה נוקט הגר"א היא דוגמה מייצגת שחוזרת על עצמה במקומות רבים בפרשנות הרבנית. כמו כן, חשוב להבין מה הסיבה שהביאה את הגר"א לנסות ולתרץ את המחלוקת מלכתחילה.

ביטול המחלוקת

בתחילת דבריו, הגר"א טוען כי דעת הברייתא ודעת רבי שמעון תמוהות ביותר. מדוע? לטענת הגר"א, הרי יש בידינו מסורת מקובלת מדורי-דורות כי משה רבינו כתב את כל התורה כולה, ומסורת זו ידועה לכל ומקובלת על הכל, כולל הברייתא ורבי שמעון גם יחד! אם כן, איך ייתכן כי הברייתא מייחסת ליהושע את כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים בתורה? וכי אין הברייתא מכירה את המסורת המקובלת וממילא יודעת כי משה כתב את כל פסוקי התורה?

עוד ממשיך וטוען הגר"א: מה מועילה תשובתו של רבי שמעון הסבור כי משה כתב בדמע? מה זה משנה במה הוא כתב? הרי בשורה התחתונה משה עדיין חי, ואם הוא כותב: "וימת משה", אז הוא כותב דבר שקר! והלא התורה היא תורת אמת! במילים אחרות: אם יש מסורת מקובלת מדורי דורות כי משה כתב את כל פסוקי התורה, אז היינו מצפים כי רבי שמעון יבטל את דברי הברייתא על הסף, בטענה שהיא נוגדת את המסורת המקובלת! מדוע רבי שמעון צריך בכלל להביא פתרונות יצירתיים מסוג אחר?

בנקודה זו יש לשים לב למה שמניע את הגר"א לשאול את השאלות האלה. הגר"א מקבל כמושכל ראשון את הטענה כי משה כתב את כל פסוקי התורה. מבחינת הגר"א, זו אמת שאין לערער ואף לא להרהר אחריה בשום פנים ואופן. הגר"א יוצא מנקודת הנחה שגם התנאים עצמם ידעו זאת, ולכן לא ברור לו על מה בדיוק הם מתווכחים! מסקנתו של הגר"א היא בלתי נמנעת:

אם משה כתב את כל התורה וגם התנאים עצמם יודעים זאת, אז פשוט לא ייתכן שיש ביניהם מחלוקת.

לשיטת הגר"א התנאים חייבים להסכים, והמחלוקת ביניהם בתלמוד היא רק לכאורה. לכן אין ברירה אלא יש להוציא את דברי הברייתא ורבי שמעון מפשוטם, ולפרש אותם בכל דרך שתידרש, על פי הצורך.

להלן הפתרון שמציע הגר"א:     

לכאורה, רבי שמעון סובר כי את שמונת הפסוקים האחרונים כתב משה בדמעותיו. הציטוט המדויק של דברי רבי שמעון הוא: "הקב"ה אומר ומשה כותב בדֶּמַע". הגר"א טוען כי המילה 'דמע' פירושה: 'מעורבב', כמו הביטוי: 'תבואה מְדּוּמַעַת', ביטוי שמופיע במשנה ופירושו הוא: תבואה מעורבבת.³ לכן משה כתב את שמונת הפסוקים האחרונים לא בדמעות, אלא על ידי ערבוב האותיות. במילים אחרות: משה כתב בשִׂכּוּל אותיות, באופן כזה שמצפין את משמעות הפסוקים, כך שלא ניתן לקרוא את תוכן הכתוב ולהבינו, אלא רק אדם שיודע לפענח את הצופן. יהושע, שלמד ממשה את 'סודות התורה' ובכללם גם את מלאכת הפענוח, אכן פענח את צופן הכתוב וסידר מחדש את אותיות הפסוקים והביא אותם למצב כפי שהם לפנינו היום.

לפי פירוש זה, מתברר כי המחלוקת בין הברייתא לרבי שמעון היא לכאורה בלבד, אך למעשה אין ביניהם מחלוקת כלל! הברייתא שאומרת שיהושע כתב פסוקים אלה, בעצם מתכוונת לכך שהוא רק סידר מחדש את האותיות. רבי שמעון שאומר שמשה כתב ב- 'דמע', מתכוון לכך שהוא כתב את הפסוקים באופן מוצפן. אבל גם הברייתא וגם רבי שמעון, בוודאי מסכימים שהכותב בפועל הוא משה, והכתיבה נעשתה בדיו.

קל לראות כי תירוצו של הגר"א מאולץ ומאוד דחוק. אם הגר"א צודק, ואם באמת כולם מסכימים אחד עם השני ואין מחלוקת, אז לא מובן מדוע הברייתא לא אמרה במפורש ובאופן ברור כי משה כתב את שמונת הפסוקים האחרונים בשיכול אותיות, ויהושע סידר אותן מחדש. לא ברור מה מונע מהתנאים לומר את דעתם מפורשות. אם נקבל את פירושו של הגר"א, אז נוצר מצב מוזר: מסיבה לא ברורה התלמוד בחר להציג את דעת הברייתא ורבי שמעון כחולקים זה על זה, וכל זה למראית עין בלבד. אנו הקוראים צריכים לחכות כאלף שנים מימות התלמוד ועד ימות הגר"א, רק כדי להבין בעצם שאין מחלוקת כלל.

מכאן נובעת החשיבות של הכרת תשובתו של הגר"א בנושא זה, כי זו דוגמה קלאסית לאחת הבעיות החמורות שהשתרשו ביהדות-הרבנית, והיא:

הפרשן ניגש לטקסט על בסיס הנחה מוקדמת שלא ניתן לפקפק בה, ולכן מנסה למצוא תירוץ בכל מחיר, ויהא הדחוק ביותר.

כל זאת במחיר וויתור על היושר האינטלקטואלי וחוש הביקורת. במילים אחרות: הגר"א מראש ניגש לברייתא כשהוא אינו מוכן בשום פנים ואופן לקבל את האפשרות שמשה רבינו לא כתב את כל פסוקי התורה. עקב כך, אין זה פלא כי דברי הברייתא תמוהים ביותר בעיני הגר"א, הרי הברייתא עוסקת בנושא זה בדיוק: מי כתב את שמונת הפסוקים האחרונים בתורה, יהושע או משה? זו בדיוק נקודת המחלוקת בין הברייתא לבין רבי שמעון, וברור כי אין שום הגיון בדבריהם אם אנו מניחים כי גם הברייתא וגם רבי שמעון מסכימים כי משה רבינו כתב את כל פסוקי התורה. כעת אין להגר"א ברירה, והוא נאלץ להמציא – יש מאין – פירוש חדש לגמרי כדי לתרץ את הענין.

הבעיה הולכת ומחריפה אם לוקחים בחשבון גם את העובדה כי ביהדות-הרבנית ההתייחסות לדברי חכמי ישראל היא בגדר של חרדת קודש. במקרה שלנו, הגר"א הוא אחת הדמויות המוערכות ביותר ביהדות-הרבנית, וניתן לראות זאת בדבריו של רבי אברהם ישעיהו קַרֵלִיץ (1878-1953), או כפי שכונה בקיצור: החזון אי"ש, ממנהיגי היהדות החרדית בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים:

אנו מתייחסים להגר"א בשורה של משה רבנו, עזרא, רבנו הקדוש⁴, רב אשי⁵ והרמב"ם. הגר"א, שנתגלה תורה על ידו כקדוש מעותד לכך, שהאיר במה שלא הואר עד שבא ונטל חלקו, והוא נחשב אחד מהראשונים. מדרגתו ברוח הקודש, ביגיעתו ובבקיאותו בעיון העמוק בכל התורה המצויה עתה בידינו, אי אפשר כלל לצייר את אפשרותם.

אגרות חזון אי"ש, חלק א, סימן ל"ב

כעת נוצר מצב כי דבריו של הגר"א מתקדשים והופכים להיות חלק מהמסורת הרבנית, אמת שלא ניתן לחלוק עליה. כדברי החזון אי"ש, הרי לא ניתן לדמיין כלל את עומק עיונו של הגר"א בתורה ועל כן גם לא ניתן לדמיין את האפשרות שהוא טועה. הדור הבא יורש את דברי הגר"א ולא מעז להטיל בהם ספק. אדרבה, משום שדבריו נאמרו ברוח הקודש, הם מוכרחים לתאר מציאות היסטורית: משה באמת הצפין את פסוקי התורה האחרונים, ויהושע באמת פענח אותם.

כל האמור לעיל הוא בגדר דוגמה מייצגת בלבד, אך הדברים חוזרים על עצמם אין ספור פעמים באין ספור מקומות, מאז הולדתה של היהדות-הרבנית בימי הפרושים ועד ימינו. באופן זה, במשך הדורות מועמסים על עגלת היהדות-הרבנית כמות עצומה של הלכות, פירושים, דרשות וחידושים שחלק לא קטן מהם כלל לא עומד במבחן השכל הישר. עם הזמן, היהדות-הרבנית נאלצת לחיות עם כמות עצומה של תירוצים דחוקים, שחלקם לרוע המזל, אף מקבלים מעמד של מסורת מקובלת מדורי דורות.

כך הולכת היהדות ומתפתחת עם השנים:

• כל דור בוחן את דברי הדורות הקודמים לו, ומגלה בהם סתירות וקשיים.
• כעת מושקע מאמץ אינטלקטואלי עצום לתרץ וליישב את כל הסתירות שהתגלו.
• כל תירוץ מוסיף מידע חדש למערכת, שעם הזמן מתקדש והופך להיות אמת שאין לערער עליה.
• הדור הבא יורש את כל המידע החדש הזה – כל האמיתות החדשות הללו – ומגלה להפתעתו שאלו בתורם יוצרים סתירות חדשות וקשיים נוספים, וכעת יש להשקיע מאמץ אינטלקטואלי נוסף, וחוזר חלילה.

---

תלמיד טועה

לאחר שראינו את פירושו של הגר"א בנושא שמונת הפסוקים האחרונים בתורה, אי אפשר להתעלם ממעשה שהיה בדור האחרון, מעשה שממחיש בצורה יוצאת דופן עד היכן דברים מגיעים בכל מה שקשור לאי-היכולת של הפרשן לקבל את משמעות הכתובים, כאשר הם עומדים בסתירה להנחה מוקדמת שקיימת אצלו.

רבי יהודה החסיד (1150-1217) היה דמות רבנית בולטת בקרב יהדות אשכנז בסוף המאה ה-12. פרשנותו על התורה יצאה לאור בשנת 1975 על בסיס כתבי יד. לפני הוצאת הספר לאור, נשלח הספר אל רבי משה פיינשטיין (1895-1986), מגדולי פוסקי ההלכה של היהדות-הרבנית בארה"ב באותה תקופה. וכאן מתחילה הבעיה.

בפירושו לתורה, רבי יהודה החסיד מתייחס לפסוק הבא:

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ

במדבר, כא:יז

הפסוק מתאר קטע שירה קצר שאמרו בני ישראל לאחר שאלוהים סיפק להם מים מבאר במדבר. על פסוק זה, רבי יהודה החסיד טוען טענה מרחיקת לכת: השירה שאמרו בני ישראל על הבאר, היא לא פחות ולא יותר מאשר מזמור קל"ו בספר תהילים, הנקרא גם: "הלל הגדול".⁶ לפי רבי יהודה החסיד, דוד המלך הוציא מזמור זה מהתורה והכניס אותו לתוך ספר תהילים!⁷

זו טענה חמורה ביותר, בלשון המעטה. בלתי מתקבל על הדעת – פשוטו כמשמעו – כי דוד המלך הסיר קטע מסוים בתורה והכניסו לתוך ספר תהילים.⁸

כאמור, הספר נשלח אל ר' משה פיינשטיין כדי לקבל את הסכמתו להוצאת הספר לאור. כצפוי, הרב פיינשטיין כותב בתשובתו⁹ כי באמת לא ייתכן שדוד המלך עשה דבר שכזה. יתירה מזו: הרב פיינשטיין אף טוען כי לא ייתכן כלל כי רבי יהודה החסיד בעצמו סובר כי דוד המלך עשה זאת!

לכן, טוען הרב פיינשטיין, דברי רבי יהודה החסיד הם זיוף שהכניסו כופרים לתוך ספרו, מתוך כוונה מרושעת להטעות מאמינים תמימים שיקראו את דברי רבי יהודה החסיד ויקבלו אותם כאמת. עקב כך, הרב פיינשטיין טוען כי יש איסור מוחלט להדפיס את הספר כולו. יתירה מזו, הרב פיינשטיין גם אוסר מאותה סיבה להדפיס ספר אחר מאת רבי מנחם ציוני (1340-1410) שמצטט בכתביו את דברי רבי יהודה החסיד. לאחר מכן, הרב פיינשטיין אף ממשיך ומטיל ספק ב-"כשרותו" של רבי מנחם ציוני עצמו.¹⁰

בזאת לא נסתיימה הבעיה. הרב מנשה קליין (1923-2011), ראש ישיבה ופוסק הלכה בארה"ב, ראה את תשובתו הנ"ל של הרב פיינשטיין, ובספרו¹¹ הוא טוען טענה מרחיקת לכת אף יותר: הרי לא ייתכן כי הרב פיינשטיין מפקפק ברבי מנחם ציוני, המוחזק לאחד מגדולי ישראל. לכן יש לומר כי גם תשובתו של הרב פיינשטיין היא עצמה זיוף במקרה הגרוע, או במקרה הטוב זו תשובה שכתב "תלמיד טועה", כלומר: אדם לא מלומד מספיק – אולי העורך – שעיוות את דברי הרב פיינשטיין מתוך רשלנות.

לאחר שהרב קליין זיכה את הרב פיינשטיין מאשמה, הוא ניגש לתרץ את דבריו התמוהים של רבי יהודה החסיד. כזכור, רבי יהודה החסיד טען כי דוד המלך הסיר קטע מהתורה והכניסו לתוך ספר תהילים. יש לציין לחיוב כי בתשובתו של הרב קליין, הוא אינו תומך בהחלטה לאסור את פרסום הספר או לצנזרו; לדעתו, יש לפרסם את דברי רבי יהודה החסיד כמו שהם. אמנם, גם הרב קליין נאלץ למצוא תירוץ כזה או אחר ויהי מה, שהרי מכל מקום גם הרב קליין מסכים כי לא מתקבל על הדעת כי רבי יהודה באמת התכוון למה שכתב.

להלן תירוצו של הרב קליין:¹²

לשיטתו, היו לבני ישראל במדבר – ומשה רבינו בכללם – מעין ספרי תורה "לא רשמיים", למטרות לימוד ושינון. אמנם, משה רבינו לפני מותו כתב ספר תורה "רשמי", וזה ספר התורה שיש בידינו היום והוא לא נשתנה מעולם, מימות משה ועד ימינו. אך אותם ספרי תורה "לא רשמיים", לא היו זהים לחלוטין זה לזה. באותו ספר "לא רשמי" שהיה למשה רבינו, בתוכו היו גם דברים עתידיים, כגון מזמורי תהילים. מה שכתב רבי יהודה החסיד לגבי דוד המלך, כוונתו היא כי דוד הוציא את מזמור קל"ו מאותו ספר תורה "לא רשמי" שהיה למשה, אך חלילה וחס לא מספר התורה הרשמי שכתב משה לפני מותו.

כשבוחנים את תשובתו של הרב קליין, קשה שלא להתרשם עד היכן הדברים מגיעים! תשובתו דחוקה באופן קיצוני: הרי אין שום מניעה מצד רבי יהודה החסיד לכתוב בפשטות למה כוונתו. כלומר: אין דבר המונע מרבי יהודה החסיד לכתוב בפירוש כי כל דבריו לא אמורים לגבי ספר התורה הנמצא בידינו שכתב משה, אלא רק לגבי גרסאות מוקדמות שלו. מיותר לציין כי רבי יהודה החסיד אינו אומר זאת ואפילו ברמז. הרב קליין נדרש לחדש – יש מאין – את קיומם של ספרי תורה "לא רשמיים" נוספים, שאין ידוע מה היה כלול בהם, ומכאן הדרך קצרה לטעון כי מספרי תורה אלו דוד המלך שלף את מזמור קל"ו בתהילים.

גם במעשה הנ"ל, שוב ניתן לראות עד כמה רחבים שערי הפרשנות אם תוקעים את החץ ואז מסמנים מסביב את המטרה. במילים אחרות: במידה והפרשן מקובע מראש להנחה מוקדמת כלשהיא, הנחה מקודשת שהפרשן אינו יכול ואף אינו רוצה לערער עליה, אין גבול עליון לגמישות הפרשנית שלו.

1. בבא בתרא, יד:ב [↩]
2. קול אליהו, סימן קל"ג, ראו בקישור כאן [↩]
3. משנה, תרומות ה, ו. וכן משנה תורה לרמב"ם הלכות תרומות, י"ג, ב-ו [↩]
4. רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה [↩]
5. עורך התלמוד הבבלי [↩]
6. בימינו אומרים מזמור זה כחלק מההגדה של פסח הנאמרת בליל הסדר [↩]
7. רבי יהודה החסיד כנראה מסתמך על העובדה כי במזמור קל"ו בני ישראל מודים לאלוהים על שהוציא אותם ממצרים והוליך אותם במדבר, ומסיימים את המזמור בהודאה לאלוהים שהנחיל להם ניצחון על סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן. מכאן כנראה מסיק רבי יהודה החסיד כי המזמור נכתב מעט לפני הכניסה לארץ ישראל, שהרי אם נכתב מאוחר יותר היינו מצפים כי תהיה הודאה במזמור גם על נס חצית הירדן, נפילת חומות יריחו, עצירת השמש בגבעון וכו'. גם אם לא על כל הניסים לפחות על חלקם. לשם השוואה, המזמור "דיינו" מהגדת ליל הסדר נכתב במועד מאוחר יותר, ואכן יש במזמור הודאה על כיבוש הארץ ובנית בית המקדש [↩]
8. רבי יהודה החסיד מציין בספרו פסוקים נוספים בתורה שלטענתו לא נכתבו על ידי משה אלא על ידי אנשי כנסת הגדולה, בזמן עריכת וחתימת התנ"ך, כ-900 שנים לאחר משה רבינו [↩]
9. אגרות משה, יורה דעה, חלק ג', קי"ד-קט"ו, ראו בקישור כאן [↩]
10. בפועל, המוציא לאור שלח את פירושי רבי יהודה החסיד גם לגדולי התורה בארץ ישראל, הרב שלמה זלמן אויערבך והרב יוסף שלום אלישיב. אלו אישרו לפרסם את הספר אך בגרסה מצונזרת, תוך השמטת כל הקטעים הבעייתיים [↩]
11. משנה הלכות, חלק י"ב, סימן רי"ד, ראו בקישור כאן [↩]
12. משנה הלכות, חלק ט"ז, סימן ק"ב, ראו בקישור כאן [↩]