שמץ של מושג | כשלים כרונולוגיים בתורה, חלק ב'

כפי שראינו בפרקים הקודמים, המקום הראשון בתורה בו אבן-עזרא מציין כי יש אפשרות שקיים בתורה כשל כרונולוגי, או: אנכרוניזם, הוא בביטוי "והכנעני אז בארץ", המופיע בחומש בראשית, פרק יב, פסוק ו. מסתבר כי זו אינה הפעם האחרונה שבה אבן-עזרא רומז על פסוקים שמעידים על כתיבה מאוחרת לתקופתו של משה, ובפתיחת חומש דברים אבן-עזרא מציין מספר דוגמאות נוספות.

ספר דברים פותח בפסוקים הבאים:

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב. אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ.
דברים, א:א-ב

על פסוקים אלה כותב האבן-עזרא, וזה לשונו:

ואם תבין סוד השנים עשר, גם: ויכתוב משה, והכנעני אז בארץ, בהר ה' יראה, גם: והנה ערשו ערש ברזל, תכיר האמת.
אבן-עזרא, דברים, א:ב

גם כאן, מתייחס האבן עזרא לפסוקים מסוימים בתורה, ואומר שאם נבין את סודם, אז נדע מהי האמת. אז מהו הסוד? ומהי האמת הנסתרת? כפי שניתן לנחש וכפי שאכן נראה להלן, המכנה המשותף לכל הדוגמאות הנ"ל הוא אנכרוניזם.¹

להלן נבחן את הפסוקים שאבן-עזרא מזכיר אחד לאחד, אך לאו דווקא לפי הסדר, מסיבות דידקטיות.

דוגמה ראשונה: בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה

מעשה עקידת יצחק מתואר בחומש בראשית פרק כ"ב. על פי המסופר, אלוהים מצווה על אברהם ללכת אל ארץ המוריה, ולהקריב את יצחק בנו לעולה על הר מסוים, הר שאותו אלוהים יראה לאברהם באופן ספציפי.

ההמשך ידוע: אברהם עוקד את יצחק, ורגע לפני השחיטה המלאך עוצר את אברהם. לאחר מכן, אברהם מעלה אַיִל לקורבן, כתחליף ליצחק. בשלב זה, מופיע הפסוק הבא:

וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה.
בראשית, כב:יד

מיד ניתן לראות כי חציו השני של הפסוק בעייתי. מדוע?

על פי המסורת הרבנית,² ההר שעליו יצחק נעקד הוא ההר שעליו בנה שלמה את בית המקדש בירושלים. הר זה נקרא גם "הר המוריה":

וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהוָה בִּירוּשָׁלַ‍ִם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי.
דברי הימים ב, ג:א

על פי התורה, יש חיוב לעלות לרגל אל בית המקדש בשלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות. עֲלִיָּה זו נקראת בתורה: "לראות פני יהוה", כאמור בחומש דברים ובמקומות נוספים בתורה:³

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְהוָה רֵיקָם
דברים, טז:טז

לאור זאת, מבין אבן עזרא כי הביטוי: "אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה", נכתב על ידי מחבר שחי בתקופת בית המקדש בירושלים. המטרה של מחבר הפסוק ברורה:

הביטוי: " בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה" הוא ביטוי אשר שגור בפי העם העולה לרגל לבית המקדש בתקופתו של המחבר, ולכן המחבר מסביר לקורא את מקור הביטוי.

זו האמת שאבן עזרא מצפה שנכיר: פסוקים כאלה לא יכלו להיכתב על ידי משה רבינו, אלא על ידי מחבר שחי בתקופה מאוחרת יותר.

המסקנה כי מחבר הפסוק חי לאחר משה היא ברורה לכל בר-דעת, אך אם כן עולה השאלה מתי בדיוק נכתבו הדברים. את התשובה לשאלה זו קשה לדעת בוודאות אך יש בסיפור המקראי רמזים מהם ניתן להעריך מהי תקופת המחבר. על כך ניתן לקרוא בהרחבה בנספח א' בסוף הפרק.

דוגמה שניה: הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל

לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, בני ישראל עומדים להיכנס לארץ המובטחת. הם חוצים את הערבה בין אילת לים המלח, נכנסים לממלכת אדום, פונים צפונה וחוצים אף את ממלכת מואב. מצפון להם, ארץ הגלעד והבשן. שני מלכי האמורי, סיחון ועוג יוצאים למלחמה בבני ישראל ומובסים, הראשון בעיר: יַהַץ, והשני בעיר: אֶדְרֶעִי.⁴

על פי המסופר בתורה, עוג היה מאחרוני הרְפָאִים, עם ענקים קדום שישב באותו חבל ארץ, שלאחר מכן נכבש על ידי עמון ומואב.⁵ ניצחון בני ישראל על עוג מלך הבשן מוזכר גם בנאומו של משה לבני ישראל בתחילת חומש דברים. בסוף נאום הניצחון, משה מתייחס לגודלו של עוג; הוא מזכיר את מוצאו של עוג כשריד לאומת הרפאים הענקים, ואז מוסיף פרט נוסף:

כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ
דברים, ג:יא

כדי להבין מדוע הפסוק בעייתי, יש לזכור מתי נלחמו בני ישראל בסיחון ועוג, ומתי משה נואם בפני בני ישראל.

בחודש ניסן בתחילת שנת הארבעים, השנה האחרונה לנדודי המדבר, הגיעו בני ישראל לעיר קָדֵשׁ, בקצה גבול ממלכת אדום.⁶ אהרן מת בראשון לחודש אב,⁷ ובני ישראל התאבלו עליו חודש שלם.⁸

נאום משה לבני ישראל מתרחש רק חצי שנה לאחר מכן, בראשון לחודש שבט, כאשר בני ישראל חונים בערבות מואב על הירדן מול יריחו, תחנתם האחרונה לפני הכניסה לארץ.⁹ יוצא מכאן, כי כל מסעם של בני ישראל באדום ומואב, כולל מלחמותיהם עם סיחון ועוג התרחשו כולם במהלך חמישה חודשים: מתחילת אלול ועד תחילת שבט של שנת הארבעים.

לכן תמוה מאוד כי משה – שרק לפני זמן קצר ניצח את עוג מלך הבשן, השתתף באירועים, ויכול להעיד ממקור ראשון על גודלו המפלצתי של עוג – טורח להסב את תשומת ליבם של בני ישראל לפריט ארכיאולוגי המעיד על גודלו של עוג. אין בכך כל הגיון. בנוסף, לא ברור מנין משה יודע כי מיטתו של עוג נמצאת ברבת עמון, הרי משה לא נכנס לארץ בני עמון, אלוהים אסר זאת עליו.¹⁰ רבת עמון נכבשה על ידי יואב בן צרויה רק בימי דוד המלך.¹¹

לעומת זאת, הפסוק הנ"ל מתבאר היטב אם המחבר חי בתקופה מאוחרת יותר, והוא אינו עד לאירועים. זו הסיבה מדוע המחבר מציג בפני הקורא – שאף הוא אינו עד לאירועים – את גודלו המפלצתי של עוג, ואף פונה לקורא הספקן ואומר לו: "אינך מאמין? יש לך ספק שעוג היה ענק שכזה? הנה! לך למוזיאון הלאומי ברבת עמון, ושם תוכל להיווכח בעצמך מה גודלה של מיטתו! עוג הענק ישן על מיטה שאורכה ארבעה וחצי מטרים!".

נספח ב' בסוף הפרק דן בהרחבה במידותיו של עוג, אך מכל מקום ניתן לראות כי בפסוק זה יש אנכרוניזם המעיד על כתיבה מאוחרת. אבן עזרא שם לב לכך, אך מקפיד שלא לפרט את דבריו.

דוגמה שלישית: סוד השנים עשר

בדומה לפירושו של אבן עזרא על הפסוק: "והכנעני אז בארץ" שראינו בפרקים קודמים, גם בפירושו כאן הוא רומז – מבלי לפרט – לסוד שנקרא: "סוד השנים עשר". כאמור לעיל, על פי ההקשר ועל פי המכנה המשותף של שאר הדוגמאות שאבן עזרא מציין, ברור כי גם ב- 'סוד השנים עשר' נצפה לגלות אנכרוניזם המרמז על כך שהתורה, כפי שהיא בידינו כעת, לא נכתבה כולה על ידי משה.

אז מהו "סוד השנים עשר" של אבן עזרא? מדובר בשנים עשר הפסוקים האחרונים בתורה, כל פרק ל"ד שהוא הפרק האחרון בחומש דברים.¹² כזכור, ראינו כי כבר בתלמוד יש דעה הסוברת כי את שמונת הפסוקים האחרונים בתורה כתב יהושע.¹³ כפי שראינו, הסיבה לכך היא מפני שקשה להניח כי משה, בעודו בחיים, כותב על עצמו: "וימת משה". אך בניגוד לתלמוד, אבן עזרא מרחיב את מספר הפסוקים משמונה לשנים עשר. מכאן אנו יכולים להסיק כי נוכל לזהות אנכרוניזם לא רק בשמונת הפסוקים האחרונים, אלא בכל הפרק האחרון בחומש. כיצד?

כבר בשני הפסוקים הראשונים בפרק ל"ד נאמר:

וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן.

וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן.
דברים, לד:א-ב

היכן אם כן הבעיה? מסתבר כי חלוקת הארץ לנחלות השבטים נעשתה רק לאחר מסע הכיבושים שערך יהושע, שעל פי מסורת חז"ל ארכה שבע שנים.¹⁴ חלוקה זו נעשתה בשלבים: החלוקה הראשונית הייתה אך ורק לשבטי יהודה, אפרים וחצי שבט המנשה, ושאר השבטים קיבלו נחלתם רק לאחר שבע שנים נוספות, כאשר בני ישראל העבירו את המשכן אל העיר שילה.¹⁵ יתירה מזו, הנחלות חולקו בגורל, כלומר בהגרלה:

וַיַּשְׁלֵךְ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ גּוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי יְהוָה וַיְחַלֶּק שָׁם יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם.
יהושע, יח:י

אך לפי הכתוב בסוף חומש דברים, משה רואה מפסגת הר נבו את נחלות יהודה, אפרים, מנשה, נפתלי ודן. לא ברור כיצד עשה זאת, הרי הארץ עוד לא נחלקה לנחלות, והחלוקה עצמה נעשתה בהגרלה שתוצאותיה אינן ידועות מראש.

בעייתית במיוחד היא העובדה כי משה רואה את נחלת דן. הרי מלכתחילה, שבט דן קיבל את נחלתו באיזור מישור החוף: תל-אביב-יפו של ימינו, ומעט מזרחה לכיוון ירושלים, באיזור עמק איילון.¹⁶ אך לאחר מות יהושע, שבט דן עלה צפונה, לחפש נחלה במקום אחר.¹⁷ הוא מצא אותה בעיר: לַיִשׁ, צפונית-מזרחית לקרית שמונה של ימינו. אנשי השבט כבשו את העיר, הרגו את יושביה, ונתנו לעיר שם חדש: דן. הם גם הציבו בה את הפסל שלקחו מבית מיכה, בדרכם צפונה. על פי מסורת חז"ל, נדידת שבט דן צפונה התרחשה בימים שבני ישראל היו משועבדים בידי כושן-רשעתיים מלך ארם נהריים.¹⁸

לאחר כיבוש העיר על ידי שבט דן, העיר דן הייתה הגבול הצפוני של ממלכת ישראל. בה הציב ירבעם בן נבט את אחד משני עגלי הזהב אשר עשה,¹⁹ ואת העגל השני שם בבית אל, שהיא דרום ממלכת ישראל וצפון ממלכת יהודה. הביטוי "מדן ועד באר שבע" הפך לשם נרדף לתיאור כל הארץ כולה:

וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַיהוָה
שמואל א, ג:כ

וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה
מלכים א, ה:ה

יוצא אם כן, כי כאשר משה לפני מותו עומד על פסגת הר נבו, הוא מפנה מבטו צפונה ואלוהים מראה לו: "מהַגִּלְעָד עַד דָּן". אך כאמור, העיר ליש כלל עוד לא נכבשה על ידי שבט דן, כי אנשי השבט כלל עוד לא עזבו את מישור החוף, מעשה שלא ניתן היה לצפות מראש.

אם כבר אנו עוסקים בעיר דן, נוכל לציין פסוק נוסף בתורה המכיל אנכרוניזם מאותה סיבה. בחומש בראשית מתוארת מלחמת המלכים שהתרחשה באיזור ים המלח ובה נלקח בשבי לוט, אחיינו של אברהם.²⁰ כאשר אברהם שומע על כך, הוא מכנס את אנשיו ובעלי בריתו ויוצא לרדוף אחר המלכים שלקחו את אחיינו בשבי:

וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן
בראשית, יד:יד

על פי המסופר בתורה, אברהם מביס את המלכים, רודף אחריהם עד: "דן", ואף ממשיך לרדוף אחריהם בעודם נסים צפונה, עד מקום ששמו: חוֹבָה, בתוך סוריה של ימינו.²¹ גם במקרה זה, העיר דן עוד לא הייתה קיימת בתקופתו של אברהם וגם לא בתקופתו של משה.²² מאוד מפתיע כי פרשני המסורת לא שמו לב לאנכרוניזם שבפסוק, אף על פי שהם מסכימים כי המילה "דן" מתייחסת לעיר דן בגבולה הצפוני של ממלכת ישראל.²³

נחזור לפרק ל"ד ולשנים עשר הפסוקים האחרונים בתורה. באותו הפרק ישנם פסוקים נוספים שמעידים על עצמם באופן מובהק כי לא נכתבו בימי משה. כגון:

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה
דברים, לד:ו

וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל פָּנִים
דברים, לד:י

פסוקים אלה אינם מובנים כלל, אם נכתבו על ידי משה, או אפילו על ידי יהושע, מיד לאחר מיתת משה. אין כל הגיון לציין כי מקום קבורתו של משה אינו ידוע "עד היום הזה", אם משה מת לפני ימים ספורים!²⁴ כמו כן, גם הפסוק המתייחס לדרגתו של משה כנביא, נכתב בלשון עבר: "ולא קם", בניגוד ללשון עתיד: "ולא יקום". אמירה שכזו בהחלט צפויה ממחבר שחי שנים רבות אחרי משה, לאחר שקמו לעם ישראל נביאים רבים, אך לא ממשה בעצמו ואף לא מיהושע.

דוגמה רביעית: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה

פסוקים נוספים בתורה בעלי אופי אנכרוניסטי, מוזכרים בדברי האבן עזרא באופן כללי, על ידי הביטוי: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה". אמנם ביטוי זה מופיע במספר מקומות בתורה, אך על פי קו המחשבה של אבן עזרא, ניתן לזהות כי מדובר בפסוק הבא:

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל
דברים, לא:ט

פסוק זה מופיע לקראת סוף חומש דברים, לאחר הנאום המקיף של משה לבני ישראל, ולפני שירת האזינו וברכת משה לשבטים. היכן אם כן הבעיה?

לפי הפשט והשכל הישר, אם משה כתב את "התורה הזאת" ונתן אותה לכהנים, משמע כי הכהנים קיבלו תורה שאינה כוללת פסוק זה עצמו! עקרון זה חוזר על עצמו גם בהמשך הפרק:

וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם

וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה לֵאמֹר

לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד
דברים, לא:כד-כו

על פי המסורת, ספר התורה שנמסר לכהנים על ידי משה הוא ספר התורה השלם, המורכב מכל חמשת חומשי התורה, כפי שהוא בידינו היום. הספר ניתן למשמרת בארון הברית,²⁵ ונקרא גם 'ספר העזרה'.²⁶ מספר זה היו מגיהים ספרי תורה אחרים ובפרט את ספר התורה שהמלך מצווה לכתוב לעצמו.²⁷ בהתאם למסורת הרבנית הזו, רש"י והרמב"ן מפרשים כי הפסוקים האמורים לעיל לגבי מסירת ספר התורה לכהנים, אכן מתייחסים לכל התורה כולה, מתחילת חומש בראשית ועד סוף חומש דברים.

מכל מקום, לדעת האבן עזרא פסוקים אלה בעייתיים, וברור כי הוא מתייחס לסיטואציה המוזרה שהפירוש המסורתי יוצר: הרי לפי הבנת רש"י והרמב"ן, אלוהים מכתיב את התורה למשה, והוא אכן כותב שהוא סיים לכתוב אותה ואף מוסיף וכותב כי הוא כבר מסר אותה לכהנים למשמרת, אלא שבפועל הוא עדיין לא מסר אותה לכהנים, שהרי הוא עדיין ממשיך לכתוב אותה!

לעומת זאת, הפסוק מתבאר היטב על פי פשוטו: משה אינו המחבר של פסוקים אלו, אלא המחבר הוא אדם אחר המדווח בגוף שלישי על מעשה הכתיבה ומעשה המסירה של ספר התורה לכהנים על ידי משה, ואף מתאר מה קרה למשה לאחר מכן.

סיכום

הדבר הבולט ביותר בדבריו של אבן עזרא על האנכרוניזם שבתורה הוא שאבן עזרא כותב את דבריו מתוך נרטיב רבני קיים. במילים אחרות: ברור כי אבן עזרא אינו מייצג נרטיב חלופי ביהדות הרבנית שעל פיו נוספו לתורה פסוקים או קטעים לאחר שבני ישראל כבר נכנסו לארץ כנען. להיפך, אבן עזרא כותב את דבריו כמי שמגלה סוד שאין לומר אותו בגלוי, כלומר: אבן עזרא יודע כי הנרטיב הרבני המסורתי סותר את התובנות שלו, ולכן הוא נאלץ לכתוב את דבריו ברמז. תגליותיו של אבן עזרא עומדים כנגד הנרטיב הקיים והמקובל ולא משקפים אותו.

בשנת 1516, זמן קצר יחסית לאחר המצאת הדפוס, יצא לאור בוונציה ספר התורה בגרסה מודפסת במהדורה מיוחדת במינה, הנקראת: "מקראות גדולות". מהדורה זו כללה, מלבד נוסח המקרא עצמו, גם את תרגום אונקלוס לארמית ובנוסף מבחר של פירושים מאת חכמי ישראל בימי הביניים. מדפיס המהדורה היה נוצרי בשם דניאל בומברג, שהדפיס אף את התלמוד הבבלי והירושלמי במהדורות שנמצאות בשימוש עד ימינו.

במבט לאחור, אי אפשר שלא להכיר תודה עצומה למר בומברג, על שבחר להכניס את פירושו של אבן עזרא אל תוך המקראות גדולות, ובכך להנציח את מפעלו בלב היהדות הרבנית. אלמלא היה בומברג מכניס את פירושו של אבן עזרא אל מקראות גדולות, לבטח פירושו היה נדחק לשוליים במקרה הטוב, או מצונזר לחלוטין במקרה הרע.

משנכנס אבן עזרא אל הקאנון הרבני, כבר לא ניתן היה להתעלם מדבריו. בפועל, בודדים הרבנים מאז ימי אבן עזרא ועד התקופה המודרנית, שהסכימו עם דעתו של אבן עזרא. דוגמה מפורסמת לאחד מהתומכים בדעתו של האבן עזרא, הוא רבי יוסף טוב עלם הספרדי מהמאה ה-14, מחבר ספר "צפנת פענח". בספרו, רבי יוסף מגן על אבן עזרא ואף מרחיב את שיטתו; לטענתו של רבי יוסף, נביאי ישראל אכן שינו, הוסיפו וערכו את התורה שבכתב. לדעתו, אין בכך כל פסול, כל עוד לא מדובר בשינוי המצוות, אלא רק בעריכת החלק הסיפורי שבתורה. רבי יוסף מבין כמובן, שזו טענה מרחיקת לכת, לכן הוא מיד מזהיר כי אין להודיע וללמד סוד זה להמון העם.²⁸

לעומתו, ניתן לומר כי הרמב"ן לא חסך שבטו מדעותיו של האבן עזרא, ובמקום אחד אף כותב עליו: "ורבי אברהם משתבש בכאן מאד … ואני תמה מי עור עיני שכלו בזה … ואין אלו רק דברי שחוק".²⁹ בגלל שהרמב"ן חי בתקופתו של אבן עזרא ומעט אחריו, דבריו הפכו למעין בסיס ונקודת מוצא לכל מבקרי האבן עזרא הבאים אחריו.

מכל מקום, ראינו בפרקים קודמים כי אם קיימת דעה בעייתית בכתביו של אחד מגדולי ישראל, תמיד יהיו כאלה שיטענו כי מדובר בזיוף על מנת להימנע מהמבוכה. במקרה שלנו, גם אבן עזרא לא נמלט מהתשובה הידועה והמוכרת שתולה את כל דעותיו הבעייתיות בזיוף דבריו. הדוגמה המפורסמת לכך הובאה על ידי החיד"א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי (1724-1806), בה ניתן לראות דוגמה יפה ללוגיקה רבנית קלאסית. בספרו: "שם הגדולים", החיד"א מתייחס לכל המקומות שבהם אבן עזרא מביע דעתו נגד חז"ל והמסורת המקובלת, ומחלק אותם לשניים באופן הבא:³⁰

אם הרמב"ן השיב על דברי האבן עזרא, משמע הרמב"ן עצמו סבר שאלו אכן דברי האבן עזרא ולא זיוף, ולכן עלינו להתייחס אליהם ככאלה.
לעומת זאת, אם הרמב"ן לא התייחס לדברי האבן עזרא, משמע אלו אינם דברי האבן עזרא, אלא זיוף או הוספה של תלמיד רשלן, שאם לא כן היה הרמב"ן מתייחס אליהם!

בתקופה המודרנית המצב השתנה כמובן, עקב תהליכי ההשכלה והחילון שהשפיעו גם על רבנים בתוך הזרם האורתודוקסי. כיום, קל יותר למצוא כאלה המכירים בתובנותיו של האבן עזרא ואף מקבלים אותם, אך אלו בעיקר רבנים הנמצאים מחוץ לזרם החרדי. בזרם החרדי עצמו, יש הסכמה מקיר לקיר כי משה כתב את כל התורה כולה כפי שהיא בידינו היום. השקפתם של רבני הזרם החרדי, היא זו שמייצגת בצורה הטובה ביותר את ההשקפה הרווחת ביהדות-הרבנית ההיסטורית, מאז חז"ל ועד לתקופה המודרנית.

נספחים

נספח א': הפסקת מנהגי קורבנות אדם

מתוך סיפור עקידת יצחק, ניתן לראות בבירור כי גילוי המלאך לאברהם בא ללמד על דחיה מוחלטת של מנהג קורבן אדם שהיה נהוג בתקופה הקדומה. אין ספק כי מחבר מעשה העקידה מתנגד למנהג זה ומבקש לחדול ממנו. מעיון במקרא נוכל לזהות מתי החלה התנגדות נחרצת למנהג זה, לאחר שהיה מקובל תקופה ארוכה. כך נוכל לנסות ולנחש את תקופתו של המחבר.

הדוגמה הראשונה והידועה ביותר לקרבן אדם, היא בת יפתח. על פי המסופר בספר שופטים, יפתח נודר נדר לאלוהים:

וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי.

וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַיהוָה וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה.
שופטים, יא:ל-לא

נראה כי יפתח התכוון מראש לקרבן אדם דווקא, שהרי מקובל היה לצאת ולקדם את פני החוזרים מהמלחמה.³¹ בסוף המלחמה מי שמקדם את פניו של יפתח היא ביתו, ולכן יפתח כמובן מצטער על נדרו, אך מקיים אותו בכל מקרה. חשוב לציין כי במקרא עצמו אין התנגדות מפורשת למעשהו של יפתח, אך חז"ל במדרש מותחים על יפתח ביקורת קשה.³²

מכל מקום, בתקופת בית המקדש הראשון ובמאות שלפני כן, קורבן אדם היה חלק מפולחן המולך, ונראה כי פולחן זה היה די מקובל. אחז ומנשה מלכי יהודה נהגו בפולחן זה,³³ והמקרא אף מעיד על העם כולו כי נהג בפולחן המולך:

וַיַּעֲבִירוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ.

וַיִּתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו לֹא נִשְׁאַר רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ.

גַּם יְהוּדָה לֹא שָׁמַר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ.
מלכים ב, יז:יז-יט

ישנה מחלוקת בין המפרשים, מהו האופן המדויק של אותו פולחן. דעתו של רש"י היא שמעבירים את הבן באש באופן סמלי, אך לא שורפים אותו ממש.³⁴ הרמב"ן לעומת זאת, חולק על רש"י וסובר כי מדובר בשריפה ממש. דעתו של הרמב"ן מתבארת היטב אם משווים את דבריו לדברי התורה עצמה, שמזהירה את בני ישראל לא לעשות כמעשיהם של עמי כנען:

לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָּל תּוֹעֲבַת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם.
דברים יב:לא

גם הנביא ירמיה מעיד על פעולת השריפה:

וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי.
ירמיהו, ז:לא

לאור האמור לעיל, מעניין לציין כי קרבנות אדם הופסקו לחלוטין בעקבות הרפורמה הדתית בימי יאשיהו המלך. רפורמה זו, כללה הוצאת כל כלי הבעל והאשרה מבית המקדש ושריפתם. מזבחות ובמות לעבודה זרה נותצו וטומאו, ובנוסף לכך:

וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ
מלכים ב, כג:י

מכל האמור לעיל, עולה כי תקופת יאשיהו הינה תקופת מעבר חד, בכל מה שקשור למיגור עבודת אלילים בכלל ולפולחן המולך בפרט, תקופה המתאימה למחבר בעל השקפה המתנגדת לפולחן קרבנות אדם.

נספח ב': מידותיו של עוג מלך הבשן

ההתייחסות לעוג מלך הבשן היא דוגמה קלאסית להבדל שבין אבן עזרא לבין רש"י כפרשני מקרא. אבן עזרא נחשב כפרשן פשט, המנסה ככל יכולתו להיצמד לפשט הכתוב. רש"י לעומת זאת, בראש ובראשונה נצמד בפירושיו לדעת חז"ל בתלמוד ובמדרשים, ודעת חז"ל במקרים רבים רחוקה מאוד מפשט הכתוב. דוגמה לכך ניתן למצוא בתיאור מידותיו של עוג מלך הבשן. על פי התלמוד, עוג היה מצאצאי שמחזאי, אחד מן המלאכים שירדו לארץ לפני המבול, שכבו עם בנות האדם והולידו ענקים, כמסופר בחומש בראשית.³⁵ מסיבה זו חז"ל מייחסים לעוג מידות מפלצתיות בצורה בלתי רגילה, מעין ענק אדיר ממדים היכול לעקור הרים.³⁶ כדי להתאים את הכתוב בתורה – לפחות באופן עקרוני – למידות המפלצתיות של עוג כפי שהן מתוארות בדברי חז"ל, רש"י מפרש שמידות מיטתו של עוג המתוארות בפסוק, אינן מתייחסות לאמה של אדם רגיל, אלא לאמה של עוג עצמו! כך למעשה ניתן לייחס לעוג איזה גודל שנרצה. רש"י כלל לא שם לב לבעיה שפירוש זה יוצר, שהרי לפי פירוש זה התורה מתארת דבר שאינו ידוע, כלומר מידותיו של עוג, באמצעות דבר שאינו ידוע, אמתו של עוג! אבן עזרא שם לב לחוסר ההיגיון שבפירושו של רש"י, וכותב בפשטות: "אם כן, מה בא הכתוב ללמד?",³⁷ כלומר: אם התורה אכן מתייחסת לאמה של עוג, אז התורה אינה מוסרת לנו שום מידע.

נספח ג': כתיבת התורה על האבנים

ישנה דעה האומרת כי "סוד השנים עשר" בדברי האבן עזרא, מתייחס לשנים עשר האבנים שהקים יהושע לאחר הכניסה לארץ, ועליהם כתב יהושע את 'תורת משה',³⁸ בעקבות הוראתו של משה עצמו בחומש דברים.³⁹ הסוד לפי פירוש זה, טמון בעובדה כי התורה כולה ארוכה מדי, ודרושות אבנים גדולות מאוד כדי לכתוב עליהם את כל התורה. הרמב"ן עצמו מכיר בעובדה זו ואף מציע כי אם באמת כל התורה נכתבה על האבנים, אז ייתכן כי האבנים היו בגדר "מעשה ניסים".⁴⁰ מכאן ניתן להסיק כי 'תורת משה' שכתב יהושע הייתה כנראה קצרה הרבה יותר מהתורה הנמצאת בידינו היום, זו הכוללת את כל חמשת חומשי תורה.

מכל מקום, אבן עזרא עצמו אינו מתכוון לכך כאשר הוא מזכיר את "סוד השנים עשר". זאת ניתן לדעת מדברי האבן עזרא עצמו, שמדגיש כי על האבנים היו כתובות המצוות בלבד, מעין רשימה מקוצרת של כל מצווה ומצווה, ללא פירוט.⁴¹

הביטוי "והכנעני אז בארץ" מוזכר אף הוא ברשימה זו, לכן ניתן לדעת מראש כי בכל הדוגמאות שאבן-עזרא מפרט, נצפה למצוא אנכרוניזם. [↩]
משנה תורה לרמב"ם, בית הבחירה, ב, ב [↩]
שמות לד:כג, דברים לא:יא [↩]
דברים, פרקים ב-ג [↩]
דברים, ב:י-יא, ב:כ-כא [↩]
במדבר כ:א, כ:יד-טז, לג:לז-לח [↩]
במדבר, לג:לז-לח [↩]
במדבר, כ:כט [↩]
במדבר, לג:מח-מט, וכן דברים, א:א-ה [↩]
דברים, ב:יט,לז [↩]
שמואל ב, יב:כו [↩]
אבן עזרא למעשה אומר זאת במפורש בפירושו על פסוק א' בפרק ל"ד [↩]
בבא בתרא יד:ב [↩]
יהושע, יב:ז-כד; זבחים, קיח:ב [↩]
יהושע, פרקים ט"ו-י"ח [↩]
יהושע, יט:מ-מח [↩]
שופטים, פרק י"ח [↩]
שופטים, ג:ח, וכן סדר עולם רבה, פרק י"ב [↩]
מלכים א, יב:כט [↩]
בראשית, פרק י"ד [↩]
וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק [↩]
רש"י טוען כי אברהם עצר את מרדפו בדן ולא המשיך, ולשיטתו 'חובה' הוא שם נרדף לעיר דן. המלבי"ם חולק על רש"י ומזהה את חובה כמקום נפרד. פירוש קאסוטו למקרא מציע כי במקום 'חובה' יש לגרוס 'צובה', וייתכן כי הכוונה לארם-צובא, שהיא העיר 'חלב' בסוריה, הנמצאת צפונית לדמשק. העיר 'חובה' אכן מתוארת במקרא כנמצאת "משמאל לדמשק". על פי שושנת הרוחות בתנ"ך, שמאל מתייחס לכיוון צפון וימין לכיוון דרום. זאת משום שפני העומד הוא קדימה לכיוון מזרח, לכן כיוון מערב הוא אחורה [↩]
דבריהם מבוססים על מאמר חז"ל בתלמוד הבבלי מסכת סנהדרין, דף צ"ו עמוד א', שם מוסבר כי כוחו של אברהם נחלש כאשר הגיע לדן, כי ראה ברוח הקודש שירבעם בן נבט עתיד להציב שם את עגל הזהב שעשה [↩]
יש המנסים לפרש כי הביטוי "עד היום הזה" פירושו: לנצח, או לעולמי-עד. במילים אחרות: "עד היום הזה" מתייחס ליומו של הקורא, וכל עוד יש מי שקורא הביטוי תקף. כפי שנראה בפרקים הבאים, פירוש זה אינו מתאים כמובן למספר רב של מקומות אחרים במקרא בהם מופיע הביטוי "עד היום הזה", ובאותם מקומות ברור כי הביטוי מתייחס ליומו של הכותב, ולא של הקורא. לכן מחבר הפסוקים האחרונים בתורה חי שנים רבות לאחר מות משה. [↩]
דברים רבה, פרשה ט', סימן ט'. לפי אותה מסורת, משה כתב שנים עשר ספרי תורה שלמים נוספים, וחילק אותם בין השבטים, ספר אחד לכל שבט [↩]
בבלי, בבא בתרא יד:ב [↩]
משנה תורה לרמב"ם, מלכים, פרק ג, הלכה א [↩]
צפנת פענח, חלק א', ראו בקישור כאן [↩]
בראשית, כה:לד [↩]
שם הגדולים, ערך: רבי אברהם אבן עזרא, ראו בקישור כאן, עמוד 14 [↩]
ראו לדוגמה שמואל א, יח:ו, שם יצאו הנשים לקדם את פני שאול ודוד לאחר ניצחונם על הפלישתים. [↩]
מדרש תנחומא, פרשת בחוקותי, סימן ה. וכן ויקרא רבה, ל"ז, ד [↩]
מלכים ב, טז:ג, וכן מלכים ב, כא:ו [↩]
ויקרא יח:כא [↩]
בראשית, ו:א-ד; נידה סא:א [↩]
ראו למשל: תלמוד בבלי ברכות, נד:ב, וכן דברים רבה, א', כ"ד. [↩]
אבן עזרא, דברים, ג:יא [↩]
יהושע, ח:ל-לה [↩]
דברים, כז:ח [↩]
רמב"ן, דברים, כז:ג [↩]
אבן עזרא, דברים, כז:א. דעה זו אבן עזרא מביא בשם רב סעדיה גאון [↩]