כשלים כרונולוגיים בשירת הים

על פי ההלכה,¹ בתפילת שחרית של יום טוב שביעי של פסח, קוראים בתורה את שירת הים.² הפסיקה ההלכתית מבוססת על מסורת חז"ל כי קריעת ים סוף התרחשה בתאריך כ"א בניסן, הוא היום השביעי של חג הפסח.³ על פי טענת המסורת, שירת הים נאמרה על ידי משה ובני ישראל באותו היום, לאחר הנס של קריעת ים סוף והצלתם של ישראל מידי המצרים. אלא שטענת המסורת עומדת בניגוד לתוכן השירה עצמה, בה ניתן למצוא עדות ברורה לכתיבה מאוחרת יותר מתקופתו של משה רבינו. בשורה התחתונה, להלן נראה כי שירת הים חוגגת למעשה את רצף האירועים שהחל בנס קריעת ים סוף, נמשך בכיבוש ארץ כנען ומסתיים בבניית בית המקדש.

מתוך עיון בשירת הים, מיד ניתן לראות כי השירה מחולקת לשני חלקים:

חלק ראשון

החלק הראשון – פסוקים א' עד י"ב – מתייחס ישירות לנס שאירע לבני ישראל בים סוף. הפסוקים משבחים את אלוהים כאיש מלחמה בעל כוח אדיר, המסוגל לגייס את איתני הטבע – עוצמת מי הים במקרה זה – כדי להציל את עמו הנבחר ולהשמיד את אויביו במצולות. השירה משבחת את אלוהים כעליון על כל שאר האלילים שאינם יכולים להציל את עובדיהם, ועל כן נכנעים לכוחו.

א אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. ב עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ. ג יְהוָה אִישׁ מִלְחָמָה יְהוָה שְׁמוֹ. ד מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף. ה תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן. ו יְמִינְךָ יְהוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְהוָה תִּרְעַץ אוֹיֵב. ז וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ. ח וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם. ט אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי. י נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים. יא מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא. יב נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ.

שמות, טו:א-יב

חלק שני

בחלק השני של השירה – פסוקים י"ג עד י"ח – הטקסט משבח את אלוהים על אירועים שעדיין לא התרחשו כלל.⁴ הפסוקים מציינים כי אלוהים בחסדו הוביל את בני ישראל אל "נְוֵה קָדְשׁוֹ", התייחסות מפורשת לארץ המובטחת. בנוסף, הפסוקים מתארים את ההשלכות של המאורע בים סוף על עמי האזור – פלשת, אדום, מואב וכל עמי כנען. הטקסט מציין כי התוצאה של נס ים סוף היא שכל עמי האיזור נבהלו כל כך מבני ישראל ומכוחו של אלוהי ישראל, ופחד זה הוא שהוביל לניצחונם של בני ישראל בכיבוש הארץ. במילים אחרות: כל עמי האזור "קפאו במקום" כביכול, ולא הצליחו למנוע את מעבר בני ישראל מהמדבר אל תוך ארץ כנען. בדרך זו אלוהים הצליח להביא את ישראל אל הארץ המובטחת ולנטוע אותם שם. התפארות שכזו אופיינית למחבר שכבר יושב בארץ כנען לאחר כיבושה; הרי משה ובני ישראל לא יכלו לדעת מיד לאחר קריעת ים סוף מהי השפעת המאורע על עמים המרוחקים מאות קילומטרים מהאזור. בנוסף, בסוף השירה הטקסט מתייחס באופן מפורש להר הקדוש שהוא נחלתו של אלוהים (הר המוריה בירושלים), וכן למקדש שנבנה עליו ובתוכו הוא שוכן (בית המקדש).

יג נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ. יד שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. טו אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. טז תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ. יז תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. יח יְהוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד.

שמות, טו:יג-יח

מכל האמור לעיל, ניתן לראות כי השירה אמנם מתחילה בתיאור ההתרחשות בים סוף, אך לאחר מכן עוברת לסקירת אירועים שבאו לאחר מכן, עד לאחר תקופת ההתנחלות בארץ ובניית בית המקדש. מחבר השירה למעשה מודה לאלוהים על כל הניסים והחסד שעשה אלוהים לבני ישראל מזמן יציאת מצרים ועד זמנו של המחבר עצמו. יש כאן פעולת עריכה מובהקת של מחברי התורה שחיו בתקופה מאוחרת יותר, עריכה שבה קטע שירה מתקופת בית המקדש הוכנס לתורה ויוחס למשה ובני ישראל בזמן יציאת מצרים. בהקשר זה מעניין לציין כי צמד המילים: "מָכוֹן לְשִׁבְתְךָ" המופיע בשירת הים, אינו מופיע בשום מקום אחר בתנ"ך חוץ מתפילת שלמה המלך לאחר שבנה את בית המקדש: "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים",⁵ וכן פעם נוספת בתהילים: "מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ".⁶

דעת פרשני המקרא המסורתיים

קושי בולט שניתן לזהות בתפיסה הרווחת המייחסת את שירת הים לבני ישראל במעמד קריעת ים סוף, קיים בעצם היכולת של בני ישראל לשיר כאיש אחד – בפעם הראשונה – שיר שאינו ידוע להם מלפני-כן. במילים אחרות: ברור לכל בר דעת כי קבוצה של אנשים יכולה לשיר באופן ספונטני רק שיר שאת מילותיו הם מכירים מראש. חז"ל בתלמוד מתייחסים לקושי זה, ומביאים מחלוקת תנאים כיצד בדיוק נאמרה שירת הים:⁷

• לפי אחת מהדעות משה אמר את שירת הים לבדו, ובני ישראל ענו אחריו "אשירה ליהוה" על כל פסוק ופסוק. שיטה זו דומה לקריאת ההלל בבית הכנסת, קריאה בה שליח ציבור קורא את פרקי ההלל והציבור חוזרים אחריו "הללויה".
• לפי דעה נוספת, משה אמר את שירת הים לבדו ובני ישראל חזרו אחרי משה מילה במילה.
• לפי דעה שלישית, בני ישראל אמרו את השירה ביחד עם משה, כאיש אחד, כי שרתה עליהם רוח הקודש.

שיטות אלה עוקפות את הקושי שהוצג לעיל, אך ברור כי חז"ל עצמם אינם יודעים כיצד נאמרה השירה. מחלוקת התנאים מעידה כי אין לחז"ל מסורת מוסכמת בנושא (בלי קשר לשאלה אם המסורת נכונה או לא), והדעות השונות של התנאים מבוססות על הבנת הנקרא של הטקסט המקראי ולא על מידע שעבר אליהם במסורת מאבותיהם.⁸

קושי נוסף שאליו מתייחסים פרשני המקרא המסורתיים, הוא הקושי המרכזי שעליו דיברנו בפרק זה: העובדה כי שירת הים מעידה על עצמה כי היא נכתבה לאחר בניית בית המקדש. קושי זה לא נעלם לחלוטין מפרשני המקרא המסורתיים, אך כצפוי כולם אוחזים בדעה כי שירת הים נאמרה בסמוך לנס ים סוף, ולא בתקופה מאוחרת יותר. לכן באופן גורף, הם מפרשים כי בחלק השני של השירה, בני ישראל למעשה מודים לאלוהים מראש על תוכנית שעדיין לא יצאה אל הפועל: כיבוש הארץ ובניית בית המקדש. פרשנות זו אינה מפתיעה כלל וכלל, כי כל פרשני המקרא המסורתיים לא העלו על דעתם את האפשרות כי התורה נתחברה בתקופה מאוחרת יותר, לכן הפרשנות שלהם היא פרשנות מוכרחת עקב אילוץ מחשבתי; מבחינתם, זו הפרשנות האפשרית היחידה.

אם כן, על מה פרשנות זו מבוססת? מהי ההצדקה להניח כי שירת הים נכתבה לאחר קריעת ים סוף ומתייחסת לאירועים שעדיין לא התרחשו (כיבוש הארץ והקמת המקדש)? ובכן, הנימוק העיקרי לפרשנות זו מבוסס על החלק השני של השירה בו ניתן למצוא שימוש בהטיות עתיד, למשל: תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד, עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה וכו', ומכאן הצדקה כביכול להניח שהחלק השני בשירה אכן מדבר על אירועים בעתיד, אירועים שעדיין לא התרחשו בזמן כתיבת השירה.

נימוק זה מתעלם לחלוטין מהעובדה הפשוטה שגם בחלק הראשון של השירה הטקסט משתמש בהטיות עתיד באותה מידה, אף על פי שאין חולק על כך שהחלק הראשון של השירה מתאר אירועים שכבר קרו בעבר. להלן מספר דוגמאות:

• פסוק ה: תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ, יָרְדוּ בִמְצוֹלֹות כְּמוֹ אָבֶן. כלומר: התהומות יכסו (כביכול בעתיד) את המצרים, בגלל שהם ירדו (בעבר) למצולות כמו אבן. פסוק י' לאחר מכן מתאר את אותו דבר בדיוק, אך בלשון עבר: נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם, צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים.
• פסוק ז: וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ, תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ. כאן כל הפסוק מנוסח בלשון עתיד (תהרס, תשלח, יאכלמו) אך ברור כי הכל כבר קרה בעבר, שהרי קודם לכן פסוק ד' כבר מציין את טביעת המצרים בלשון עבר: מַרְכְּבֹות פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם, וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.
• פסוק יב: נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. שוב ניתן לראות בבירור את הסגנון המיוחד של השירה: אלוהים נטה את ידו (בעבר) וכתוצאה מכך הארץ תבלע (כביכול בעתיד) את המצרים.

בחלק השני של השירה הסגנון הנ"ל כמובן חוזר על עצמו, וניתן למצוא פסוקים הנאמרים בלשון עבר ועתיד גם יחד: תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה, מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ.

מכל האמור לעיל ברור כי מדובר בסגנון הטקסט ובמליצת השיר. לאורך כל שירת הים – בשני החלקים – המקרא משתמש בלשון עבר ועתיד בערבוביה כדי לתאר אירועים שכבר קרו בעבר, ומאותם מקומות בהם מופיעה לשון עתיד ברור כי אין להסיק שהמקרא מתייחס לאירועים שטרם התרחשו. לכן שירת הים היא דוגמה מובהקת לכתיבה מאוחרת בתורה, והשירה עצמה משבחת את אלוהים לא רק על נס ים סוף, אך גם על כיבוש הארץ והקמת המקדש.

1. בבלי, מגילה, לא:א [↩]
2. שמות, טו:א-יט [↩]
3. סדר עולם רבה, פרק ה; וכן בתלמוד בבלי, סוטה, יב:ב, מובאת מחלוקת אמוראים באיזה יום הושלך משה ליאור, ויש אומרים כי היה זה יום כ"א בניסן, שהוא אותו היום שבו משה עתיד לומר את שירת הים [↩]
4. הפסוק האחרון – פסוק י"ט – לא נראה כחלק אינטגרלי מהשירה. [↩]
5. מלכים א', ח:יג [↩]
6. תהילים לג:יד, כאשר בתהילים מההקשר נראה כי הביטוי מתייחס לשמיים, מכון שבתו של אלוהים. [↩]
7. תלמוד בבלי, סוטה, ל:ב [↩]
8. מחלוקת התנאים היא על השאלה איך יש לפרש את המילה "לאמור" בפסוק הפותח את שירת הים [↩]