כשלים כרונולוגיים בתורה, חלק ג'

בפרקים הקודמים סקרנו מספר פסוקים בתורה שבהם ניתן לזהות כשל כרונולוגי, או: אנכרוניזם. התמקדנו בדוגמאות שעליהם מצביע רבי אברהם אבן עזרא בפירושו לתורה. בנוסף לדוגמאות הנ"ל, ניתן למצוא פסוקים נוספים בתורה המכילים בעיה דומה, כלומר: פסוקים בעלי סגנון כתיבה המעיד כי משה רבינו אינו יכול להיות המחבר של אותם פסוקים.

דוגמה ראשונה: מלכי אדום

פרק ל"ו בחומש בראשית מוקדש לתולדות עשיו, אחי יעקב. לאחר שהמקרא מפרט את נשיו, ילדיו וצאצאיו, מופיעה רשימה שֵׁמִית של שמונה מלכים ששלטו בארץ אדום. הרשימה נפתחת בפסוק הבא:

וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
בראשית, לו:לא

האנכרוניזם בפסוק גלוי לעין: מלכות ישראל החלה רק בתקופת שאול המלך, כ-400 שנים לאחר מות משה. כשמחבר הפסוק מזכיר את מושג המלוכה הישראלית, הוא למעשה מסגיר את זמנו ואת תקופתו.

פרט נוסף שבולט לעין ברשימת המלכים שבאה מיד לאחר פסוק הפתיחה, הוא כי על כל שבעת המלכים הראשונים נאמר כי כבר מתו,¹ ורק על הַדַר – המלך האחרון – לא נאמר כי מת. בנוסף, הדר הוא המלך היחיד ברשימה שהפסוק מציין גם את שמה של אשתו ואת ייחוסה:

וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב
בראשית, לו:לט

רמזים אלו מעידים על כך כי ייתכן והמחבר חי בתקופתו של הדר מלך מואב.

מכל מקום, כדי ליישב את בעיית האנכרוניזם בפסוק הפתיחה, יש המפרשים כי המלוכה המוזכרת בפסוק אינה מייצגת את שאול, אלא את משה רבינו בעצמו. במילים אחרות: משה רבינו הוא מלך ישראל. הראיה לשיטתם, נמצאת באחד מפסוקי הפתיחה של ברכת משה לבני ישראל, בסוף חומש דברים:

וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל
דברים, לג:ה

המילה 'ישורון' היא כינוי לעם ישראל, לכן אם משה הוא הדובר, משמע משה הוא המלך, כי באותה תקופה אין בעם ישראל סמכות עליונה ממנו.² אבן עזרא עצמו מפרש כך, ואף מביא פירושים נוספים, ועל כך ניתן לקרוא בהרחבה בנספח בסוף הפרק.

מכל מקום, הפירוש הנ"ל מאולץ ומעלה מספר קשיים. הקושי הראשון נובע מהעובדה הבאה: על פי הפשט, המילה 'מלך' בפסוק מתייחסת לאלוהים ולא למשה, שהרי לא מצאנו שמשה נקרא מלך באופן מפורש במקום אחר. פרשני המקרא עצמם מודים כולם כי הפסוק: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ" מתייחס לאלוהים על פי הפשט, והפירוש הטוען כי מדובר במשה אינו פירוש פשט.³ אלוהים לעומת זאת – בניגוד למשה – נקרא מלך בהרבה מקומות במקרא.⁴

בהקשר זה יש לציין כי כאשר משה מצווה את בני ישראל לשמוע אל דברי הנביאים, הוא מתייחס גם לעצמו בתור נביא: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן".⁵ לעומת זאת, משה אינו מתייחס לעצמו בתור מלך כאשר הוא מצווה את בני ישראל למנות להם מלך: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא".⁶ במילים אחרות: בפסוק זה משה לא מוסיף את המילה: כָּמֹנִי.

קושי שני נובע מהטענה הבאה: אם משה הוא מלך ישראל הראשון, אז הדר מלך אדום – המוזכר אחרון ברשימת מלכי אדום – חי בתקופתו של משה. אם אכן כך הדבר, אז הדר הוא המלך שאליו שלח משה את בקשתו לעבור בארצו לפני שבני ישראל נכנסו לארץ כנען:

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ … נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ
במדבר, כ:יד-יז

תמוה מאוד מדוע שמו של מלך זה – הדר – אינו מוזכר במפורש, הרי שאר המלכים באזור מוזכרים בשמם: בלק מלך מואב, סיחון מלך האמורי, עוג מלך הבשן וגם מלכי מדין, חמישה במספר(!), מוזכרים כולם בשמם:

וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב
במדבר, לא:ח

קושי שלישי נובע מהטענה הבאה: אם משה קיבל את התואר מלך, אז גם יהושע ראוי לקבל את התואר הנ"ל מאותה סיבה בדיוק: הוא הסמכות העליונה ומשה העביר אליו את הסמכות בהוראת אלוהים.⁷ מסתבר כי על פי המסורת, אכן כך הדבר: יהושע גם הוא נחשב כמלך,⁸ ואף למדים ממנו הלכה: שכל העובר על פקודת המלך חייב מיתה, שהרי כך הבטיח אלוהים ליהושע מפורשות: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת רַק חֲזַק וֶאֱמָץ".⁹

אלא שאם נקבל כי תקופת המלוכה בישראל החלה בימי משה ויהושע, אז לא ברור מדוע היא פסקה למשך כל תקופת השופטים, תקופה שארכה כ-350 שנים(!). מסיבה לא ברורה, יהושע פשוט לא מינה יורש. הדבר תמוה מאוד, כי חשוב לזכור שעל פי המסורת מטרת-העל של ישראל בארץ היא להקים את בית המקדש לעבודת האל, משימה שאינה יכולה להיות מוטלת על שבט בודד ואף אינה אפשרית כל עוד עם ישראל עסוק במלחמות עם שאר העמים היושבים בארץ. בדיוק מסיבות אלה התורה מצווה את בני ישראל למנות להם מלך לאחר הכניסה לארץ.¹⁰ אך כפי שראינו, לא די שמלכות יהושע הופסקה באופן מפתיע, בני ישראל אף המשיכו במשך שנים ארוכות להתעלם מהדרישה למנות עליהם מלך. רק פעם אחת בלבד, בלהט הניצחון, ביקשו ישראל מגדעון שימלוך עליהם והוא עצמו סירב ואף טרח להזכיר להם שאין כלל צורך במוסד המלוכה.¹¹ בנו אבימלך ניסה לאחר מכן לתפוס את המלכות בכוח, אך שלטונו לא החזיק מעמד.¹²

אך מעבר לכל האמור לעיל, יש סיבה בסיסית יותר מדוע מדובר בפרשנות מאולצת, והיא: הטענה כי המילה 'מלך' בפסוק מתייחסת למשה פשוט מסרסת את השפה ואת תפקידה כאמצעי תקשורת להעברת מידע בין בני אדם על מנת שיבינו איש את רעהו. אמור מעתה: מלך אינו מלך, שופט אינו שופט, שחור פירושו לבן וכו'. הרי סוף כל סוף, אין מי שמכריח את אלוהים לכתוב דווקא 'מלך' ולא לכתוב בפשטות: 'משה'. אמנם הפסוק נמצא בחומש בראשית – לפני לידתו של משה – אך התורה ניתנה לבני ישראל בימיו של משה והם הכירו אותו, לכן אין כל מניעה לכתוב את שמו של משה בחומש בראשית. אפילו אם פרשה זו אינה מתאימה לחומש בראשית מסיבה כלשהיא, אין שום מניעה לאלוהים למקם את פרשת מלכי אדום בחומש במדבר, בפרק שמתאר את בקשת משה לעבור בארצו של מלך אדום.¹³ אפילו אם כלו כל הקיצין, אלוהים יכול פשוט לציין במפורש במקום אחר בתורה כי משה היה מלך, באופן דומה לשאול, דוד, שלמה ודומיהם, שעליהם נאמר במפורש שהיו מלכים ובכך להימנע מערפול ואי-בהירות (דוגמה נוספת לשינוי משמעותן של מילים בתורה כדי להימנע מקשיים ניתן למצוא בנספח בסוף הפרק).

לסיכום, מדובר בפרשה קשה מאוד להבנה כחלק מספר התורה שכתב משה רבינו. אפילו אותם פרשנים שמוכנים להודות כי יש פסוקים בודדים בתורה שלא ייתכן כי נכתבו על ידי משה, מתקשים להודות כי פרשת מלכי אדום הוכנסה אל התורה בתקופה מאוחרת יותר, כי כעת מדובר על פרשה שלמה.

דוגמה שניה: לשון עבר בתיאור אירועים בעתיד

בחומש ויקרא התורה מזהירה את בני ישראל לא לעשות כמעשיהם של עמי כנען:

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ
ויקרא, יח:ג

התורה מיד מבהירה כי המעשים האמורים הם בעיקר גילוי עריות, בתוספת מספר איסורים נוספים, כגון: איסור קיום יחסים עם אישה נידה, יחסים עם אשת איש, וגם משכב זכר ומשכב בהמה. התורה מדגישה כי התועבות הנ"ל הם הסיבה שבגללה עמי כנען נענשו, ולכן איבדו את ארצם:

כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם
ויקרא יח:כז-כח

הפסוק עושה שימוש בלשון עבר מובהקת. במילים אחרות: המחבר – שאינו משה – מזהיר את בני ישראל כי אם יעשו את התועבות הנ"ל, הארץ תקיא אותם כפי שהיא כבר עשתה בעבר לעמי כנען. בתקופת משה, עמי כנען עדיין ישבו בארץ, לכן ברור כי מחבר הפסוק חי בתקופה מאוחרת יותר, לאחר שעמי כנען כבר אבדו.¹⁴

דוגמה נוספת שבה פסוק משתמש בלשון עבר לתאר אירועים שהתרחשו לאחר מיתת משה, ניתן למצוא בחומש דברים, מיד לאחר פרשת ערי מקלט:

לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ
דברים, יט:יד

מהביטוי: "אשר גבלו ראשונים" ניתן לראות כי המחבר חי בתקופה שבה הנחלות בארץ כנען כבר חולקו לשבטים, ולחלוקה הקיימת יש מעמד של 'טאבו' שאין לשנות אותו. אלא שכידוע, חלוקת הארץ לשבטים נעשתה על ידי אלעזר הכהן ויהושע בן נון והסתיימה כאשר בני ישראל העבירו את המשכן אל העיר שילה, ארבע עשרה שנים לאחר הכניסה לארץ.¹⁵ ניתן לראות מלשון הפסוק כי המחבר חי בתקופה מאוחרת הרבה יותר, שהרי הוא מתייחס לאלעזר ויהושע כ- 'ראשונים', כלומר דמויות מהעבר הרחוק.

גם בנאומו של משה לבני ישראל, בתחילת ספר דברים, ניתן למצוא שימוש בלשון עבר המתייחסת לאירועים לאחר מיתת משה. בנאומו, משה מזכיר לבני ישראל את אזהרת אלוהים שלא לפתוח במלחמה עם מואב שכן ארצם ניתנה להם ירושה מאת האלוהים:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה.

הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים. רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים. וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָהֶם.

עַתָּה קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד וַנַּעֲבֹר אֶת נַחַל זָרֶד
דברים, ב:ט-יג

ניתן לראות כיצד הפסוק הראשון והאחרון מייצגים את נאומו המקורי של משה. בפסוקים אלו משה מדבר על עצמו בגוף ראשון: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי", ופונה ישירות לבני ישראל: "עַתָּה קֻמוּ וְעִבְרוּ". לעומת זאת, פסוקי האמצע עושים רושם של "הערת שוליים", כביכול המחבר "פתח סוגריים" באמצע הטקסט והוסיף הערה משלו! שימו לב כיצד פסוקים אלה לפתע מדברים על בני ישראל בגוף שלישי: "אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָהֶם", ויש בהם מעין תוספת מידע לקורא על ההיסטוריה של האזור. יתירה מזו: הפסוקים מזכירים במפורש, בלשון עבר, את כיבוש ארץ כנען על ידי בני ישראל: "כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָהֶם".¹⁶ תופעה דומה מופיעה שנית בהמשך הפרק,¹⁷ וגם שם ניתן להבחין כיצד נאום משה נקטע על ידי תוספת של פסוקים המשמשים כמעין "הערת שוליים".

השימוש בלשון עבר בפסוקים הנ"ל צורמת במיוחד אם שמים לב לדברי משה בעצמו בפרק לאחר מכן:

וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן יַעֲשֶׂה יְהוָה לְכָל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה
דברים, ג:כא

שימו לב כיצד משה משתמש בלשון עבר כדי לתאר את מלחמות סיחון ועוג שכבר קרו, אך כעת אינו "מפספס" ומקפיד להשתמש בלשון עתיד כדי לתאר את כיבושי כנען שעדיין לא קרו.

דוגמה נוספת ניתן למצוא בסוף ספר דברים. לאחר שהתורה מפרטת את הברכות והקללות שיבואו על ישראל במידה וישמרו – או יפרו – את מצוות התורה, משה מתאר כיצד יגיבו הדורות הבאים של בני ישראל (וגם הגויים מסביב) למראה ארץ ישראל שנחרבה בעקבות חטאיהם של בני ישראל:

וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה יְהוָה בָּהּ. גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ יְהוָה בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה יְהוָה כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה. וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם. וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה. וַיִּתְּשֵׁם יְהוָה מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה.
דברים, כט:כא-כז

שימו לב כיצד מחבר התורה מפרט את הסיבה לחורבן, ומתאר כיצד בני ישראל הוגלו מעל אדמתם והושלכו ממנה "כַּיּוֹם הַזֶּה", כלומר: הגלות היא המצב הנוכחי של עם ישראל בזמנו של הכותב! בלי לשים לב, מחבר הפסוקים מסגיר את זמנו כאשר הוא מעיד כי אלוהים השליך את עם ישראל מעל אדמתם בעבר, והגלות היא עדיין המצב הנוכחי של בני ישראל אף בזמנו של הכותב!

דוגמה שלישית: עד היום הזה

לאחר שבני ישראל הביסו את סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, התורה מספרת כי בני מנשה התיישבו בגלעד. הם כבשו את החוות והכפרים באזור והתיישבו בהם:

וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ. וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר
במדבר, לב:מ-מא

הכיבוש הנ"ל התרחש לקראת סוף שנת הארבעים של נדודי ישראל במדבר, סמוך לכניסה לארץ. זמן קצר לאחר מכן, בתחילת חודש שבט של אותה שנה, משה נואם בפני בני ישראל.¹⁸ בנאומו, משה סוקר את כיבושי ישראל באזור ומזכיר גם את כיבושי יאיר:

וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן מַמְלֶכֶת עוֹג נָתַתִּי לַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה כֹּל חֶבֶל הָאַרְגֹּב לְכָל הַבָּשָׁן הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִים. יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל שְׁמוֹ אֶת הַבָּשָׁן חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה
דברים, ג:יג-יד

בקלות ניתן לטעות ולחשוב כי הביטוי "עד היום הזה" פירושו: מעתה ועד עולם, או במילים אחרות: לנצח. זו טעות כמובן, מפני שעובדה היא כי אין בימינו יישוב בשם חוות יאיר באזור הבשן. דוגמה נוספת לכך ניתן למצוא בפסוק: "וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקֶרֶב אֶפְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה".¹⁹ גם הכנענים וגם שבט אפרים אינם בנמצא בימינו, ולכן הביטוי "עד היום הזה" פירושו עד ימי המחבר, כלומר מי שכתב את הפסוק.

יוצא אם כן, כי הביטוי "עד היום הזה" האמור לגבי חוות יאיר, תמוה בצורה קיצונית אם הוא בא מפיו של משה. יש לזכור כי כיבושי יאיר התרחשו זמן קצר מאוד לפני נאומו של משה, מספר שבועות בודד לכל היותר. לכן מאוד תמוה כי משה מכריז בפני בני ישראל, כי השמות שנתן יאיר למקומות שכבש – חוות יאיר – כבר מחזיקים מעמד המון זמן: עד היום הזה! לא ברור כלל מה טעם יש למשה לציין זאת אם כיבושי יאיר התרחשו לפני זמן קצר בלבד!

חשוב לזכור כי יש מקרים שמשה משתמש בביטוי "עד היום הזה" והביטוי אינו מעורר בהכרח תמיהה. לדוגמה, באותו נאום של משה לבני ישראל הוא אומר:

כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה
דברים, ב:כב

במקרה זה, אף אם נצא מנקודת הנחה כי משה הוא המחבר, הביטוי "עד היום הזה" אינו תמוה. שהרי משה מספר על עם קדום בשם 'החורי' שישב באזור הר שעיר עד שבאו צאצאי עשיו וכבשו את האזור מידיהם, ומשה מציין כי בני עשיו יושבים בהר שעיר "עד היום הזה", כלומר בימיו של משה הם עדיין שם.²⁰

דוגמה רביעית: נחלת שבט לוי

בפרק י' בחומש דברים, משה מתאר לבני ישראל כיצד עלה להר סיני פעם נוספת לאחר חטא העגל ושבירת הלוחות. דברי משה מנוסחים בגוף ראשון, הוא הניסוח האופייני לחומש דברים. אך באמצע דבריו של משה – תוך כדי נאומו – מופיע קטע שאינו שייך לנאום עצמו ונראה כמו תוספת חיצונית. בנוסף, יש בקטע אנכרוניזם מובהק, שמעיד כי הקטע הוכנס לתוך החומש בתקופה מאוחרת הרבה יותר.

להלן פסוקי החומש; נאומו של משה מודגש בכחול כאשר הקטע החיצוני והמאוחר מודגש באדום:

בָּעֵת הַהִוא אָמַר יְהוָה אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ. וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן. וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי. וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם יְהוָה אֵלָי. וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה.

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו. מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם. בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל יְהוָה אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה לַעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לוֹ.

וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא אָבָה יְהוָה הַשְׁחִיתֶךָ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם וְיָבֹאוּ וְיִרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם.
דברים, י:א-יא

ניתן לראות בבירור כיצד הפסוקים באדום אינם חלק מנאומו של משה; הם קוטעים את נאומו של משה באופן חד, ונראים כמו הערת שוליים הבאה כדי להשלים לקורא מידע שחסר לו.

לפי טענת המסורת, אלוהים הכתיב את נוסח התורה למשה, ובכלל זה גם את נאומו של משה עצמו לבני ישראל. אם כן, תמוה מאוד מה ראה אלוהים לנכון – דווקא באמצע נאומו של משה – להוסיף תזכורת לכך שבני לוי הם אלה שנבחרו לשרת את האל לעולמי עד, ומשום כך לא יקבלו נחלת קרקע בארץ ישראל. כל זאת לאחר שהדברים כבר נאמרו בפירוט בחומש במדבר:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לָשֵׂאת חֵטְא לָמוּת. וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲו‍ֹנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה. כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהוָה תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה.
במדבר, יח:כ-כד

אמנם משה בנאומו – לאורך כל חומש דברים – חוזר ומזכיר לבני ישראל נושאים, אירועים ומצוות שכבר הופיעו בארבעת החומשים הקודמים, אך תזכורות אלה הינן חלק מנאומו של משה עצמו. אלא שכאן בפרק י', הפסוקים באדום אינם חלק מנאומו של משה, אלא תוספת שלפי טענת המסורת אלוהים בכבודו ובעצמו אחראי עליה, שהרי הוא הכתיב את התורה למשה. בפרקים הבאים נעסוק בהרחבה במגוון הראיות שמהם ניתן לראות מדוע נאומו של משה עצמו (ולכן רובו של חומש דברים) הוא למעשה מקור נפרד ועצמאי שהתווסף לתורה על ידי העורכים שלה; מקור שאינו מודע לקיומם של שאר חומשי התורה, ולכן אינו מסונכרן איתם ואף סותר אותם בהרבה מקומות.

בנוסף, האנכרוניזם בפסוקים בולט. שימו לב כיצד הפסוקים באדום לעיל מנוסחים בלשון עבר: "עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו", וגם מופיע בהם הביטוי: "עַד הַיּוֹם הַזֶּה". כפי שראינו בדוגמה הקודמת, הביטוי הנ"ל מרמז על זמנו של הכותב שעל פי ההקשר חי כנראה בתקופת גלות בבל לאחר חורבן בית ראשון. הסיבה לכך פשוטה: לשון הפסוקים מעידה כי מחבר הפסוקים אינו מתאר מצב קיים; במילים אחרות, הפסוק לא מנוסח בלשון הווה: "עַל כֵּן אֵין לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה", אלא בלשון עבר: "עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו". יוצא מכאן כי מחבר הפסוקים מספר לקורא כי מעולם בעבר לא היה מצב בו הלווים קיבלו נחלה, והבחירה של אלוהים בלווים תקפה ועומדת "עַד הַיּוֹם הַזֶּה", כלומר עד יומו של הכותב. זאת בניגוד לנאמר בהמשך נאומו של משה בפרק י"ח, שם הדברים מנוסחים בלשון עתיד: "לֹא יִהְיֶה", בהתאם לכך שמשה הוא הדובר לפני שבני ישראל התנחלו בארץ:

לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי יְהוָה וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ.
דברים, יח:א-ב

דוגמה חמישית: מלחמת חורמה

בחומש במדבר מתוארת המלחמה בין בני ישראל לבין הכנעני היושב בעיר ערד. המלחמה מתרחשת בשנה האחרונה לנדודי ישראל במדבר. בני ישראל עדיין לא נכנסו לארץ ולכן אינם מתגרים בתושבי הארץ הכנענים. מכל מקום, הכנענים יוצאים ממקומם ופותחים מלחמה עם ישראל:

וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי. וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיהוָה וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע יְהוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה
במדבר, כא:א-ג

מסתבר כי העיר חרמה מוזכרת כאחת הערים שכבש יהושע,²¹ ואף נזכרת פעם נוספת בספר שופטים, כאשר שבט יהודה ושמעון כובשים את העיר הכנענית צפת ומשנים את שמה לחרמה.²² במילים אחרות: אזכור העיר חרמה בחומש במדבר מעיד על כתיבה מאוחרת.

הרמב"ן שם לב לקושי הנובע מאזכור העיר חרמה בתוך חומש במדבר, ועקב כך מפרש פירוש מדהים. לפי פירושו, מלך ערד הכנעני עזב את אזור ערד בנגב ויצא להילחם בישראל בערבות מואב. לאחר ניצחון חלקי של מלך ערד על ישראל ולקיחת שבויים, בני ישראל נודרים נדר לאלוהים להחרים את ערי מלך ערד, אם אלוהים יוביל אותם לניצחון. הם אכן מנצחים את מלך ערד בערבות מואב, והוא חוזר למקומו מובס. ואז, טוען הרמב"ן, הפסוק מוסיף ומספר כיצד בני ישראל אכן קיימו את נדרם לאחר שנכנסו לארץ, כמתואר בספר שופטים!

זה פירוש מדהים, כי הרמב"ן – במודע או שלא במודע – רומז כי יש בתורה תוספת מאוחרת שמאשרת את קיום הנדר של בני ישראל. פרשן המקרא דון יצחק אברבנאל, אכן שם לב לפירושו הרדיקלי של הרמב"ן ומתפלא איך ייתכן כי הרמב"ן כתב כך. אברבנאל בפירושו על הפסוק אינו מסתפק בפליאה בלבד וכותב בלשון חריפה:

כי הרב (כלומר: הרמב"ן) כסתה כלימה פניו … והתימה משלמות תורתו וקדושתו שיצא מפיו שיש בתורה דבר שלא כתב משה, והם אם כן בכלל כי דבר ה' בזה (כלומר: אלו הטוענים שיש פסוקים שלא כתבם משה, מבזים את דברי אלוהים).
אברבנאל, במדבר, כ:א

מכל מקום, בניגוד לאברבנאל, נראה שהרמב"ן עצמו לא "מתרגש" מההשלכות של פירושו. נראה כי הרמב"ן פשוט מניח כי הדברים נאמרו על ידי משה בנבואה ובכך הוא מסתפק. זאת ניתן להסיק מהמשך דבריו שבהם הוא מביא עוד שתי דוגמאות מהתורה לפסוקים עם אופי אנכרוניסטי.

הפסוק הראשון הוא הפסוק בתורה שמציין מתי בני ישראל הפסיקו לאכול את המן שירד עבורם במדבר,²³ והרי ידוע כי המן פסק בפועל לאחר שבני ישראל חצו את הירדן.²⁴
הפסוק השני מתאר את שמות נשיאי השבטים שינחילו את ארץ כנען לשבטי ישראל,²⁵ אלא שאין ערבות לכך שאותם נשיאים לא ימותו מיד במלחמה הראשונה לאחר הכניסה לארץ, ואם כן כיצד ינחילו את הארץ לשבטים? מכאן מסיק הרמב"ן כי הדברים נאמרו בנבואה, וזו למעשה הבטחה מאת אלוהים שהנשיאים אכן ימלאו את ייעודם. כפי הנראה זו דעת הרמב"ן אף לגבי הפסוקים האחרים.

דוגמה שישית: עבר הירדן

חומש דברים פותח בפסוקים הבאים:

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב … בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר
דברים, א:א-ה

הפסוקים הללו משמשים מעין פתיחה או כותרת לנאומו של משה, ויש בהם רמז לכך שהם לא נכתבו על ידי משה. מדוע?

הביטוי "עבר הירדן" מופיע מספר פעמים גם בתורה וגם בנביאים. הפירוש המילולי של הביטוי הוא: "מהצד השני של נהר הירדן", ולכן מדובר בביטוי יחסי, כלומר: יש משמעות לזהותו של הדובר או המחבר כדי לקבוע באיזה צד של הירדן מדובר, הצד המזרחי או המערבי.

במספר מקומות במקרא ניתן לראות בבירור כי הדובר נמצא בארץ כנען וכאשר הוא אומר: "עבר הירדן", הוא מתכוון לצד המזרחי של הנהר. דוגמה לכך ניתן למצוא בדברי רחב הזונה אל המרגלים:

כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְהוָה אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם
יהושע, ב:י

רחב הזונה נמצאת ביריחו, ממערב לירדן, ולכן כשהיא אומרת: "עבר הירדן", היא מתכוונת לצד המזרחי, היכן שבני ישראל הביסו את סיחון ועוג. דוגמאות נוספות ניתן למצוא בדברי יהושע לבני ישראל לפני מותו,²⁶ בשירת דבורה,²⁷ ובתיאור השעבוד של ישראל תחת בני עמון.²⁸ בכל הדוגמאות הללו, הדובר נמצא בארץ כנען, ומתייחס לצד המזרחי בתור "עבר הירדן".

לעומת זאת, משה רבינו נמצא דווקא בצד המזרחי של הירדן, כי הוא לא נכנס לארץ כנען. לכן מנקודת מבטו של משה, "עבר הירדן" נמצא דווקא בארץ כנען, בצד המערבי של הירדן. דוגמה לכך ניתן למצוא בדברי משה לשניים וחצי השבטים שלא נכנסו לארץ כנען:

עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ יְהוָה לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם הֵם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְשַׁבְתֶּם אִישׁ לִירֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם
דברים, ג:כ

דוגמאות נוספות לכך ניתן למצוא בבקשת משה מאלוהים שיכניסו לארץ,²⁹ וכן בתיאור מיקומם של הר גריזים והר עיבל.³⁰

מכל האמור לעיל ניתן להסיק כי מחבר פסוקי הפתיחה של חומש דברים נמצא בתוך ארץ כנען, והוא מספר על נאומו של משה לבני ישראל בעבר הירדן בארץ מואב, כלומר ממזרח לירדן, לפני שבני ישראל נכנסו לארץ. זו דוגמה נוספת לאנכרוניזם, כי מחבר הפסוקים כבר נכנס לארץ כנען, והוא מתייחס לנאומו של משה בתור אירוע שהתרחש מהצד השני של נהר הירדן.

בנקודה זו חשוב להדגיש כי לא תמיד ניתן להכריע באיזה צד נמצא הדובר שמשתמש בביטוי "עבר הירדן". במילים אחרות: יש פעמים במקרא שאף אם הדובר נמצא בארץ כנען, הוא בכל זאת מתייחס לצד שלו עצמו בתור "עבר הירדן", לכן הביטוי הנ"ל – במקרים מסוימים – אינו חד משמעי. חוסר בהירות זה גורם לכך שהביטוי "עבר הירדן" האמור בפתיחת חומש דברים, לא בהכרח מייצג אנכרוניזם וודאי, אלא רק אנכרוניזם אפשרי.

ניתן לפרט מספר דוגמאות שמהם עולה כי הביטוי "עבר הירדן" יכול להתפרש לכאן ולכאן. הדוגמה הראשונה נמצאת בספר יהושע:

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל אֶל מוּל הַלְּבָנוֹן הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי

וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּעַשְׁתָּרוֹת
יהושע, ט:א, ט:י

שימו לב כיצד המחבר, שנמצא בארץ כנען, משתמש בביטוי "עבר הירדן" פעמיים: פעם אחת לצד המערבי, ופעם שניה לצד המזרחי. סביר כי המחבר לא ראה בכך בעיה כי בכל אחת מהפעמים הוא מוסיף פרט גיאוגרפי שמבהיר על איזה צד מדובר; בפעם הראשונה המחבר כותב: "בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל" (כלומר הצד המערבי של הירדן) ובפעם השנייה המחבר מזכיר את הבשן ואת חשבון, אזורים הנמצאים מהצד המזרחי של הירדן.

התופעה חוזרת על עצמה שוב במקום אחר בספר יהושע:

וְאֵלֶּה מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת אַרְצָם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה הַשָּׁמֶשׁ מִנַּחַל אַרְנוֹן עַד הַר חֶרְמוֹן וְכָל הָעֲרָבָה מִזְרָחָה

וְאֵלֶּה מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוֹשֻׁעַ וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה מִבַּעַל גָּד בְּבִקְעַת הַלְּבָנוֹן וְעַד הָהָר הֶחָלָק הָעֹלֶה שֵׂעִירָה וַיִּתְּנָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל יְרֻשָּׁה כְּמַחְלְקֹתָם
יהושע, יב:א, יב:ז

כאן המחבר אף מוסיף במפורש את המילים: "מִזְרְחָה" ו- "יָמָּה" כדי להדגיש באיזה צד מדובר.

מכל האמור לעיל ניתן לפרש כי אף על פי שבתחילת חומש דברים מופיע הביטוי "עבר הירדן", אין זה בהכרח אומר כי המחבר חי בארץ כנען. זאת משום שהפסוק מוסיף פרט גיאוגרפי: "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב", והרי כבר ראינו כי לעיתים המחבר מתייחס לצד שבו הוא עצמו נמצא בתור "עבר הירדן" בתוספת פרט גיאוגרפי מזהה. אמנם, הפירוש החלופי – שמזהה אנכרוניזם בפסוק – סביר באותה מידה, ובצירוף כל שאר הדוגמאות שראינו עד עתה, די ברור כי משה לא כתב את כל פסוקי התורה.

נספחים

נספח א' – פירוש האבן עזרא על פרשת מלכי אדום:

אבן עזרא דווקא מסכים עם הפירוש המייחס למשה רבינו את המלוכה המוזכרת בפרשת מלכי אדום. מכל מקום, אבן עזרא מביא עוד שני פירושים לפרשת מלכי אדום:

הפירוש הראשון מקבל את העובדה כי הביטוי 'מלך' האמור בפסוק מתייחס למלכות שאול ולא למשה. אף על פי כן, פרשה זו נכתבה על ידי משה בנבואה. אבן עזרא אינו שולל פרשנות זו במפורש בדבריו, אך ברור כי מדובר בתירוץ דחוק; הרי אין דרכם של נביאים במקרא לספק רשימות לקוניות של אנשים שיחיו בעתיד בצירוף שמותיהם ושם נשותיהם עוד לפני שנולדו, ואף לציין שכבר מתו. נביאי ישראל מתנבאים "בגדול": כמו נבואת יונה על חורבן העיר נינוה, נבואת ירמיהו על חורבן ירושלים³¹ ושיבת ציון,³² או נבואות אחרית הימים של ישעיהו, מיכה וזכריה.³³

הפירוש השני, שאותו אבן עזרא דוחה, מזהה את הדר – המלך האחרון ברשימה – עם הדד האדומי, מלך אדום בתקופת דוד ושלמה.³⁴ על פי המסופר, יואב בן צרויה נשלח על ידי דוד להרוג את כל הזכרים בממלכת אדום. שישה חודשים לקח ליואב לבצע שואה המונית זו, אך הדד הצליח להימלט למצרים. שם מצא הדד חן בעיני פרעה שנתן לו לאשה את גיסתו, כלומר את אחותה של תחפנחס המלכה, אשת פרעה. לפי פירוש זה, מהיטבאל המוזכרת בפרשת מלכי אדום כאשתו של הדר/הדד, היא אחותה של תחפנחס המלכה.

הזיהוי של הדר עם הדד האדומי אינו מופרך כלל; מסתבר כי רשימת מלכי אדום בחומש בראשית מופיעה בשנית בספר דברי הימים.³⁵ הרשימות זהות לחלוטין, אלא שהמלך האחרון ברשימה בדברי הימים אכן נקרא הדד, ולא הדר כפי שכתוב ברשימה בחומש בראשית. יש לזכור כי חילופי האותיות ר' ו- ד' היא תופעה נפוצה במקרא. לדוגמה, שימו לב לפסוק הבא בחומש בראשית:

וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכֲּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה. וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים
בראשית י:ג-ד

המילים: רִיפַת \ דֹודָנִים בחומש בראשית הפכו בדברי הימים ל- דִיפַת \ רוֹדָנִים:

וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכֲּנַז וְדִיפַת וְתוֹגַרְמָה. וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישָׁה כִּתִּים וְרוֹדָנִים
דברי הימים א, א:ו-ז

חילוף דומה מופיע גם בתוך התורה עצמה, בשם אביו של נשיא שבט גד: דְּעוּאֵל \ רְעוּאֵל. על פי פסוק אחד: "לְגָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל"³⁶, ועל פי פסוק שני: "וְמַטֵּה גָּד וְנָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן רְעוּאֵל"³⁷. מעניין אם בני ישראל שמו לב לשינוי זה כאשר קיבלו את ספר התורה ממשה, ואם כן מה עשו בנידון.

נספח ב' – מוסד הכהונה קודם מתן תורה

דוגמה נוספת לשינוי משמעותן של מילים ניתן למצוא בפרק י"ט בחומש שמות. בפרק זה מתוארת ההכנה של בני ישראל לקראת מעמד הר סיני. בשלב מסוים, אלוהים מצווה את משה להזהיר את בני ישראל שלא ינסו לעלות אל ההר פן ימותו. לאחר מכן, אלוהים מוסיף גם את האזהרה הבאה:

וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל יְהוָה יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם יְהוָה
שמות, יט:כב

הקורא הקפדן יכול בקלות לשים לב כי לא ברור מה שייכים לכאן הכהנים; הכהונה הרי תינתן לאהרן ובניו רק בפרק כ"ח, לאחר מתן תורה. גם על פי מסורת חז"ל, מי שהיו אחראים על הקרבת הקרבנות לפני הקמת המשכן אלו בכורות ישראל.³⁸ רש"י, בעקבות דעת חז"ל, אכן מפרש כי אמנם הפסוק מזכיר את המילה כֹּהֲנִים, אך למעשה הכוונה בפסוק היא לבכורות. אונקלוס, בניגוד לרש"י, אינו משנה את המשמעות הפשוטה של הדברים ומתרגם את המילה כֹּהֲנִים באופן מילולי.

לכן נראה כי יש כאן אנכרוניזם פנים-מקראי; במילים אחרות: הפסוק יוצא מנקודת הנחה כי מוסד הכהונה כבר קיים בישראל, למרות שמוסד זה נוצר בתורה במפורש רק לאחר מכן, ולכן בזמן ההכנה למתן תורה נראה כי הכהנים מופיעים "משום מקום", בהפתעה גמורה.³⁹

גם בפרק כ"ד במהלך טקס כתיבת ספר הברית – לאחר מעמד הר סיני, ועדיין לפני יצירת מוסד הכהונה בישראל באופן רשמי – התורה מתארת הקרבת קרבנות, אלא שכעת התורה משתמשת בכינוי אחר:

וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיהוָה פָּרִים
שמות, כד:ה

גם כאן רש"י מפרש כי "נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" אלו למעשה הבכורות, והפעם גם אונקלוס מתרגם כך. מכל מקום, עדיין לא ברור מדוע התורה משנה כיוון: גם אם נניח כי קודם לכן – בפרק י"ט – הבכורות נקראו "כהנים", מדוע כעת – בפרק כ"ד – הם נקראים "נערים"?

כל האמור לעיל זו דוגמה נוספת כיצד הפרשנות עובדת כדי לפתור את בעיית האנכרוניזם: כשם שבפרשת מלכי אדום מלך אינו מלך, כך במתן תורה כהן אינו כהן, אלא בכור.

בכל המקרים הללו יש לזכור כי שערי תירוצים לא ננעלים לעולם, והפרשן תמיד יכול לדחוק עצמו במגוון דרכים שונות. אך כל התירוצים שבעולם לא יענו על השאלה הפשוטה: מה מונע מאלוהים לכתוב "בכורות" במקום כהנים או נערים, ולהימנע מכל הקושי מלכתחילה?⁴⁰

וַיָּמָת בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר … וַיָּמָת יוֹבָב בֶּן זֶרַח … וַיָּמָת חֻשָׁם … וכו'. יש סברה המזהה את המלך 'בלע בן בעור' עם בלעם בן בעור, וכן את המלך 'יובב' עם איוב, שכן כך איוב נקרא באחד מהספרים החיצוניים לתנ"ך הנקרא: ספר "דברי איוב". מכל מקום, לא ניתן לזהות במידה רבה של וודאות את שמונת המלכים המוזכרים בפרשה זו. [↩]
שמות רבה, נ"ב, א [↩]
ראו פירושי רש"י, רמב"ן, רבינו בחיי, ספורנו וכו' [↩]
ראו למשל בשירת הים: יְהוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד (שמות, טו:יח), ועוד פסוקים רבים במקרא. גם הביטוי "עול מלכות שמיים" מייחס את המלוכה לאלוהים. [↩]
דברים, יח:טו [↩]
דברים יז:טו [↩]
במדבר, כז:יח [↩]
משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים, פרק א', הלכה ג' [↩]
יהושע, א:יח. וכן משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים, פרק ג', הלכה ח' [↩]
משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים, א', א'-ב' [↩]
שופטים, ח:כב-כג [↩]
שופטים, ט:כב [↩]
במדבר, פרק כ' [↩]
יש המנסים לדחוק ולפרש כי מדובר על ממלכות סיחון ועוג שנכבשו על ידי בני ישראל בעבר הירדן המזרחי. מדובר כמובן בפירוש בלתי אפשרי, כי איסורים אלה נמסרו לבני ישראל לפני חטא המרגלים. אם בני ישראל לא היו חוטאים בחטא המרגלים, הם היו נכנסים לארץ כנען מדרום, מאזור קדש ברנע, וכלל לא היו מגיעים לעבר הירדן המזרחי. [↩]
יהושע פרק י"ח, וכן בתלמוד בבלי זבחים קיח:ב [↩]
גם במקרה זה, אין ברירה אלא לשנות את משמעות המילים הפשוטה על מנת לעקוף את האנכרוניזם בפסוק. דוגמה לכך ניתן למצוא בפירוש החזקוני, המפרש כי מילת 'ישראל' פירושה בני גד ובני ראובן, והביטוי 'ארץ ירושתו' מתייחס לממלכת סיחון שהייתה בעבר שייכת למואב. מעניין לציין כי הנצי"ב מוולוז'ין, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, בפירושו "העמק דבר" אכן מפרש כפשוטו, שהפסוק מתכוון לכיבוש ארץ כנען על ידי עם ישראל כולו, אך לא נראה כי הנצי"ב שם לב לאנכרוניזם. [↩]
דברים, ב:יז-כד [↩]
דברים, א:ג. יש לזכור כי השנה העברית מתחילה מחודש ניסן ומסתיימת באדר. [↩]
יהושע, טז:י [↩]
דוגמה נוספת ניתן למצוא בפסוק המתאר את חוק המס שהעביר יוסף במצרים: "וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה" (בראשית, מז:כו.) הפטור ממס שמקבלים הכוהנים אינו מפתיע בהתחשב שהיה נשוי לאסנת, בתו של פוטיפרע הכהן. מכל מקום, הביטוי "עד היום הזה" אינו תמוה לחלוטין גם אם נאמר על ידי משה. אמנם, אם הביטוי מתייחס לתוקפו של החוק, אז ייתכן כי גם במקרה זה ישנה עדות לכתיבה מאוחרת. במילים אחרות: המחבר חי בתקופה שבה פקע החוק והוא מציין שחוק יוסף עמד בתוקפו עד ימיו. כלומר, ייתכן כי המחבר חי בזמן ירידת ממלכת מצרים מגדולתה בימי נבוכדנצר השני, במאה השישית לפנה"ס. [↩]
יהושע, יב:יד [↩]
אין קשר בין צפת הכנענית הנמצאת בנגב לבין העיר צפת בגליל [↩]
שמות טז:לה [↩]
יהושע, ה:יב [↩]
במדבר לד:יז [↩]
יהושע, כד:ח [↩]
שופטים, ה:יז [↩]
שופטים י:ח [↩]
דברים, ג:כח [↩]
דברים, יא:ל [↩]
ירמיהו, פרק כ"ו [↩]
ירמיהו, פרק כ"ט [↩]
ישעיהו, ב:ב-ד; מיכה, ד:א-ה; זכריה, פרקים ט'-י"ד [↩]
מלכים א, יא:יד-כה [↩]
דברי הימים א, א:מג-נ [↩]
במדבר א:יד [↩]
במדבר ב:יד [↩]
משנה, זבחים, פרק י"ד, משנה ד'. [↩]
ברור כי המושג כהן או כהנים כבר נזכר בתורה לפני כן, כגון: מלכי-צדק כהן לאל עליון, פוטי-פרע כהן און, יתרו כהן מדין וכן אדמת הכהנים במצרים שלא נמכרה לפרעה בהתאם להוראת יוסף. אך בכל המקומות הללו אין כל קושי, כי המושג אינו מוזכר בהקשר של בני ישראל. [↩]
בתלמוד הבבלי, מסכת זבחים, דף קט"ו, עמוד ב', מובאת דעת רבי יהודה הנשיא הסובר כי הכהנים האמורים בפסוק בפרק י"ט אינם הבכורות אלא כהנים ממש, כלומר: נדב ואביהוא בני אהרן. לדעתו מוסד הכהונה בישראל נוצר במעמד ההכנה למתן תורה, ונראה כי דעת רבי יהודה מתאימה לדעת אונקלוס. נראה כי רבי יהודה לא מוכן להתפשר על משמעות המילה כהנים, אך המחיר לכך הוא ברור: מה שייכים נדב ואביהוא לכאן? אף אחד מהם לא הוזכר עדיין בהקשר של כהונה. במילים אחרות: רבי יהודה מעדיף להיצמד לפשוטו של מקרא, אך לשלם את מחיר האנכרוניזם. [↩]