האם חומש דברים הוא התורה המקורית?

רובו של חומש דברים מורכב מנאומו של משה אל בני ישראל, סמוך לכניסתם לארץ כנען לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר. בניגוד לשאר החומשים בתורה, בהם התורה מתייחסת למשה בגוף שלישי, בחומש דברים התורה מתייחסת למשה בגוף ראשון, כלומר משה עצמו הוא הדובר. להלן מספר דוגמאות המתייחסות לתקשורת בין משה לאלוהים:

שאר התורה	חומש דברים
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר¹	וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר²
וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל יְהוָה³	וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר⁴
וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו⁵	וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהוָה כָּרִאשֹׁנָה⁶

משה מתאר תמיד את מעשיו בגוף ראשון: " וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי",⁷ ואף מתייחס לעצמו תוך כדי הוראת המצוות: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן".⁸

דוגמה נוספת לשינוי הלשון ניתן למצוא בהבדלים בין שתי הגרסאות של פרשת הקללות, פרשה בה בני ישראל מוזהרים שאם לא ישמרו את מצוות התורה יבואו עליהם עונשים כבדים. פרשת הקללות מופיעה בתורה פעמיים:

פעם הראשונה בחומש ויקרא פרק כ"ו, שם אלוהים הוא הדובר, ואלוהים מתייחס לעצמו בגוף ראשון.
פעם שנייה בחומש דברים פרק כ"ח, שם משה הוא הדובר בשמו של אלוהים, ומשה מתייחס לאלוהים בגוף שלישי.

שינוי הלשון הנ"ל בין שתי הפרשות גרם לכך שכבר בתלמוד הבבלי מופיעה דעה האומרת כי את פרשת הקללות בחומש ויקרא משה אמר מפי הגבורה (כלומר אלו דברי אלוהים למשה), אך את פרשת הקללות בחומש דברים משה אמר מפי עצמו (כלומר: אלו דברי משה על פי ניסוח אישי שלו).⁹

רבו הפירושים על דעה זו וקצרה היריעה מלפרט כאן את כולם, אך ניתן לסכם ולומר כי גם לפי המשמעות הפשוטה של הדברים האמורים בתלמוד הבבלי, אין כאן בהכרח סתירה לטענת המסורת.¹⁰ גם אם משה אמר את פרשת הקללות מיוזמתו האישית, מכל מקום אלוהים החליט בסופו של דבר לתמלל אותם אל תוך התורה. ייתכן כי אלוהים הורה למשה להזהיר את ישראל אך נתן למשה חופש לעשות זאת בדרכו שלו. כך או אחרת, אלוהים הסכים לדבריו של משה, וממילא הכתיב לו את הנוסח הסופי.¹¹

מכל מקום, על פי טענת המסורת, חומש דברים הוא המשך ישיר של חומש במדבר. בני ישראל בסוף חומש במדבר חונים בערבות מואב בסמוך לנהר הירדן מול העיר יריחו, ושם משה אומר לבני ישראל את נאומו המתואר בחומש דברים. על פי טענת המסורת, משה בנאומו חוזר על הנאמר בשאר החומשים: לעיתים מפרש ומרחיב, ולעיתים מחדש ומוסיף. לכן חומש דברים נקרא גם בשם "משנה תורה". אמנם הביטוי מופיע לראשונה בחומש דברים רק בפרק י"ז פסוק י"ח, אך למעשה הביטוי הושאל כדי לשמש כשמו של כל החומש כולו.

במילים אחרות, לפי התפיסה הרבנית חומש דברים נמצא "על הרצף". התפיסה הרבנית דוחה מכל וכל את הטענה כי נאומו של משה – ועל כן רובו של חומש דברים – הוא למעשה מקור נפרד שאינו מסונכרן בהכרח עם שאר החומשים, ולמעשה צורף אליהם על ידי עורכי התורה בתקופה מאוחרת יותר, בתוספת מספר פסוקי פתיחה ומספר פרקי סיום המשמשים כנספחים.

הבעיה עם התפיסה הרבנית מתחילה כאשר מתגלים פערים וסתירות בין נאומו של משה בחומש דברים לבין הנאמר בשאר החומשים. פערים אלו קיימים גם בסקירה ההיסטורית של משה בתחילת החומש, וגם במצוות שהוא מוסר לאחר מכן. פערים אלה מייתרים את הדיון בשאלה האם דברי משה נאמרו מפי עצמו או לא; כך או כך, חומש דברים מראה את כל הסימנים שמעידים על כך שהוא מקור נפרד, כפי שנראה בפירוט להלן.

בנקודה זו יש להדגיש: שערי תירוצים לעולם לא ננעלים. חשוב לזכור זאת בזמן שאתם קוראים את הפרק הנוכחי. מי שמתייחס לכל חמשת חומשי התורה כיחידה אחת שניתנה למשה מאת אלוהים, ממילא לא יכיר באף סתירה, ולא משנה מה מידת החומרה שלה. הסתירה לעולם תישאר בגדר של 'סתירה לכאורה', ופרשני המקרא תמיד יוכלו למצוא תשובה או תירוץ לכל בעיה. אלא שאסור לשכוח כי קיומן של הסתירות אינו מוכרח, והשאלה החשובה היא זו:

מדוע מלכתחילה הסתירות קיימות אם כל ספר התורה ניתן מאת אלוהים למשה?

במילים אחרות: אם הסתירות לא היו קיימות, האם הייתם מצפים לקיומן? האם הייתם מופתעים שאין סתירות? בוודאי שלא. עצם קיומן של הסתירות והדחף לתרץ אותם, מעיד כאלף עדים על מקורו האנושי של ספר התורה.

להלן נפרט מספר דוגמאות מייצגות לפערים שיש בין חומש דברים לבין שאר חומשי התורה (בנוסף לכך, בנספח בסוף הפרק מובאת התייחסות קצרה למגוון מילים וביטויים שמופיעים אך ורק בחומש דברים בלבד).

הסיבה למניעת כניסתו של משה לארץ כנען

על פי חומש במדבר, משה נענש שלא להיכנס לארץ כנען בגלל שלא ציית לפקודתו אלוהים. אף על פי שאלוהים פקד עליו לדבר אל הסלע ולהוציא מים, משה היכה בסלע עם המטה. על פעולה זו, אלוהים מעניש את משה:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם
במדבר, כ:יב-יג¹²

בחומש דברים לעומת זאת, יש למשה גרסה אחרת. לשיטתו, אלוהים העניש אותו בגלל חטא המרגלים. על פי המסופר בחומש, ההחלטה לשלוח מרגלים הייתה החלטה אישית של משה בעקבות בקשתם של בני ישראל,¹³ ומשה נענש באשמתם של בני ישראל שסירבו לעלות לארץ.¹⁴

גרסתו של משה עומדת בניגוד מוחלט למסופר בחומש במדבר, שם אלוהים הוא זה שמצווה את משה לשלוח את המרגלים.¹⁵ בנוסף, אין רמז בחומש במדבר כי אלוהים ביקש להעניש את משה בעקבות חטא המרגלים. להיפך, לאחר חטא המרגלים אלוהים מבקש להשמיד את כל בני ישראל ולהשאיר רק את משה!¹⁶

סתירה נוספת ניתן למצוא בהמשך הפרק, בו משה מתייחס למעשיהם של בני ישראל לאחר חטא המרגלים. על פי המסופר בחומש במדבר,¹⁷ לאחר חטא המרגלים בני ישראל ניסו לעלות לארץ כנען בניגוד לרצון האלוהים, וספגו מפלה במלחמה מול העם העמלקי והכנעני. משה בנאומו לישראל בחומש דברים מתייחס למלחמה זו אך בגרסה מעט שונה; לפי דבריו, בני ישראל נחלו מפלה במלחמתם מול האמורי, לא העמלקי והכנעני.¹⁸

מתי ולמה מונה יהושע להנהיג את העם

על פי המסופר בחומש דברים, יהושע מונה להנהיג את העם לאחר שמשה נענש בעקבות חטא המרגלים.¹⁹ האירוע התרחש בתחילת נדודי בני ישראל במדבר.

אך לפי חומש במדבר,²⁰ רק לאחר שאלוהים מודיע למשה שהוא לא יכנס לארץ, רק אז משה מבקש מאלוהים למנות לו מחליף, ואלוהים ממנה את יהושע. כל האירוע המתואר בחומש במדבר התרחש בשנת הארבעים, השנה האחרונה לנדודי המדבר, שנים רבות לאחר שיהושע כבר מונה להנהגה על פי הנאמר בחומש דברים!

במילים אחרות: בקשתו של משה בחומש במדבר מראה כי משה כלל אינו יודע כי יהושע כבר מונה שנים רבות לפני כן, כפי שמשה עצמו מעיד בחומש דברים.

כיצד ומתי מונו השופטים

על פי המסופר בחומש שמות,²¹ משה היה שופט את העם לבדו. יתרו חשש שמא משה יקרוס תחת העומס, ולכן יעץ למשה למנות שופטים תחתיו שישפטו את העם במקומו, ויביאו למשה רק את המקרים הקשים. משה מסכים לעצת יתרו, ומוציא אותה לפועל ללא דיחוי.

לעומת זאת, למשה בחומש דברים יש גרסה אחרת.²² לשיטתו של משה, הרעיון למינוי השופטים היה שלו בלבד, יתרו כלל אינו מוזכר. לכן במקרה הטוב, משה לוקח לעצמו את הקרדיט על עצתו של יתרו, ובמקרה הגרוע, יש סתירה בין הגרסה בחומש דברים לגרסה בחומש שמות. בנוסף, משה מציג את הרעיון לבני ישראל ומקבל את אישורם, דבר שאינו מוזכר כלל בחומש שמות.

אי התאמה נוספת קיימת גם לגבי השאלה מתי מונו השופטים: על פי גרסת משה בחומש דברים האירוע קרה לאחר מעמד הר סיני.²³ לעומת זאת, בחומש שמות יתרו יעץ למשה למנות את השופטים לפני מתן תורה.²⁴

יחסם של האדומים לבני ישראל

על פי המסופר בחומש במדבר,²⁵ בשנת הארבעים לנדודי בני ישראל, ביקשו בני ישראל ממלך אדום לעבור בארצו. מלך אדום סירב ואיים במלחמה עם ישראל. אף על פי שבני ישראל הבטיחו ללכת אך ורק בדרך המלך ולשלם בכסף על מים שישתו בדרך, מכל מקום מלך אדום לא הסכים, ואף יצא לקראת ישראל עם צבא, כדי למנוע מהם לעבור בארצו בפועל.²⁶

לעומת זאת, משה בחומש דברים מספר גרסה שונה: לשיטתו, בני ישראל עברו דרך ממלכת אדום ואף קנו מהם בכסף אוכל ומים.²⁷ משה אף חוזר על כך בהמשך הפרק, כאשר הוא מספר כיצד שלח שליחים אל סיחון וביקש ממנו לעבור בארצו כפי שעבר באדום ובמואב.²⁸

דמותו של בלעם

על פי המסופר בחומש במדבר,²⁹ בלק מלך מואב שלח שליחים אל בלעם כדי שיבוא במיוחד ויקלל את בני ישראל, אך אלוהים אוסר על בלעם לקלל את ישראל.

אף על פי שבלק מציע לבלעם כסף, זהב וכבוד, בכל זאת בלעם מסביר לבלק באופן חד-משמעי כי הוא אינו יכול להמרות את מצוות אלוהים, וממילא הוא "כלי פסיבי" בלבד, כלומר הוא יכול לדבר רק את מה שאלוהים ישים בפיו. בלעם עומד בדיבורו ומברך את ישראל שלוש פעמים; פעמיים על פי הוראת אלוהים ופעם אחת נוספת מיוזמתו. לבסוף, בלעם מקלל את המואבים אף על פי שכיבדוהו, ואף מוסיף ומקלל את עמלק, אויבי ישראל.

לעומת זאת, תיאורו של בלעם בחומש דברים קצר בהרבה, אך משה מתאר את בלעם באופן אחר לגמרי:

וַאֲשֶׁר שָׂכַר³⁰ עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. וְלֹא אָבָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ
דברים, כג:ה-ו

קשה מאוד לפרש את הפסוקים הללו באופן שמתאים לתיאור המופיע בחומש במדבר. פשט הפסוקים מתאר מצב הפוך; כביכול בלעם הוא זה שרצה לקלל את ישראל ואלוהים הוא זה שהרס לו את התוכניות.³¹

כמות המעשר

על פי חומש במדבר, בני ישראל צריכים לתת מעשר לשבט הלווים. כמות המעשר היא כפשוטו: עשירית מתבואת הארץ, והוא ניתן ללווים תמורת עבודתם בבית המקדש.³²

בחומש דברים לעומת זאת, משה מתאר את מצוות המעשר באופן אחר לגמרי:³³ המעשר לא שייך ללווים אלא לבני ישראל והם מצווים לקחת את המעשר פיזית או להמיר אותו בכסף, ואז לעלות לרגל לבית המקדש ולחגוג שם את המצווה באכילה ושתיה. רק אחת לשלוש שנים, המעשר ניתן ללווים ביחד עם גרים, יתומים ואלמנות.

חז"ל שמו לב כמובן שיש כאן מצב בעייתי: מצווה זהה מתוארת פעמיים באופן שונה. לכן לא נותרה לחז"ל ברירה אלא לקבוע כי יש צורך להפריש מעשר פעמיים! כך אכן נפסק להלכה: פעם אחת מפרישים מעשר על פי חומש במדבר, הפרשה הנקראת "מעשר ראשון", ופעם נוספת מפרישים על פי המצווה בחומש דברים, הפרשה זו נקראת: "מעשר שני".

מיותר לציין שאין לפרשנות זו רמז בפסוקים; שתי הגרסאות, זו שבחומש במדבר וזו שבדברים, אינן מתייחסות אחת לשנייה, וזו לא מכירה בקיומה של זו. אין בשום מקום אחר בתורה פסוקים שמצווים על הפרשת מעשר פעמיים בשנה, כל אחת מהגרסאות מתארת הפרשה אחת בודדת. יתירה מכך, בכל אחת מהגרסאות הפסוקים משתמשים בביטוי "מעשר", כלומר: עשירית. אלא שלפי הפסיקה המקובלת של חז"ל, כאשר אדם מפריש מעשר פעמיים, הוא למעשה מפריש כמעט חמישית מנכסיו.

בנקודה זו חשוב להדגיש: על פי המסורת הרבנית, הפסיקה הנ"ל אינה נובעת מרציונל פרשני כלשהוא. אם היה רציונל כזה, ניתן היה להפריך אותו בקלות. המסורת הרבנית טוענת את מה שטענה תמיד: כך נמסר למשה רבינו בהר סיני כחלק מתורה שבעל פה.

למי מיועד בשר הבכורות

על פי חומש במדבר, מצווה להפריש את הוולד הראשון של בהמה טהורה ולתת אותו לכהן. הכהן מקריב את הוולד הבכור, ורשאי לאכול את בשרו.³⁴ הבכור הניתן לכהן הוא אחד מעשרים וארבע מתנות כהונה המפורטות בתלמוד הבבלי,³⁵ וכן נפסק להלכה.³⁶

בחומש דברים לעומת זאת, משה חוזר על מצווה זו אך בגרסה שונה,³⁷ שם הבכור שייך לבעלים של הבהמה ולא לכהן. המצווה היא על הבעלים לעלות לרגל לבית המקדש, להקריב אותו שם ולאכול את בשרו.

במקרה זה, בגלל שבכור יש רק אחד, לחז"ל אין יותר אפשרות לפצל את המצווה לשתי מצוות שונות, כמו שהם עשו במצוות המעשרות שראינו לעיל. לכן על פי הפסיקה המקובלת, גרסת המצווה שבחומש במדבר היא זו שקובעת להלכה, כלומר: הבכור ניתן לכהן, ואילו את הגרסה שבחומש דברים יש לפרש שלא לפי פשוטו של מקרא אלא להיפך; אף על פי שהפסוק פונה במפורש לבעלים כמי שצריך לאכול את בשר הבכור, מכל מקום ההלכה הרבנית מפרשת זאת כאילו הפסוק פונה לכהן, ולא לבעלים. ממש כך.³⁸

מעיון בגרסה שבחומש דברים, ניתן לראות בבירור כי הפרשנות הנ"ל מאולצת במידה קיצונית. אין ולו רמז קטן כי הכתוב פונה לכהן. פשט הכתוב פונה לבעלים, והניסיון לפרש כאילו הכתוב פונה לכהן הוא פתרון "אין ברירה" מובהק.

הפרשנות הנ"ל אף מתעלמת מההקשר כולו: לפני מצוות הבכור, מופיעה בחומש דברים מצוות המעשרות,³⁹ שמיטת כספים,⁴⁰ ועבד עברי.⁴¹ לאחר מצוות הבכור מפורטות מצוות הפסח,⁴² שבועות,⁴³ וסוכות.⁴⁴ כל המצוות הנ"ל, מנוסחות בלשון זהה לזו שמופיעה במצוות הבכור, לשון שפונה לכל אדם מישראל ולא לכהנים. בכל המצוות הללו ההבנה הפשוטה והמקובלת היא כי אכן התורה פונה לכל אדם מישראל, ולא לכהנים, לכן אין סיבה להניח שדווקא מצוות הבכור תצא מהכלל.

עשרת הדברות

בתחילת נאומו של משה בחומש דברים, משה מפרט שנית את עשרת הדברות שקיבלו בני ישראל מאת אלוהים במעמד הר סיני, כארבעים שנים קודם לכן.

לעשרת הדברות יש מעמד מיוחד – לפחות באופן עקרוני – בהשוואה לשאר דברי תורה. הסיבה לכך היא פשוטה: עשרת הדברות נאמרו ישירות לאזני בני ישראל מפיו של אלוהים,⁴⁵ בעוד שאר מצוות התורה נמסרו לבני ישראל בתיווכו של משה.

מעמדם המיוחד של עשרת הדברות ועצם כתיבתם על לוחות הברית, הופכים אותם לסוג של "טקסט קנוני" כבר בתוך התורה עצמה. במילים אחרות: עשרות שנים לפני שספר התורה נמסר לבני ישראל, כבר חלק ממנו לפחות – עשרת הדברות – נכתב ונחתם. לכן מובן מאליו, כי אנו מצפים שבחומש דברים, משה רבינו יצטט את עשרת הדברות בדיוק נמרץ, מילה במילה, אות באות.

אלא שלמרבה ההפתעה, משה מצטט את עשרת הדברות בשינויים קלים. לא מדובר בסטייה משמעותית אך אי אפשר להתעלם מההבדלים, ולהלן העיקריים שבהם:

בחומש שמות נכתב: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", בחומש דברים נכתב: "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ".
בחומש דברים נוספת הוראה מפורטת שגם שורו וחמורו של האדם צריכים לנוח בשבת, ואף נוסף הסבר לכך: "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ". הפירוט וההסבר אינם מופיעים בחומש שמות.
בחומש שמות השבת מנומקת כזיכרון למנוחתו של אלוהים לאחר ששת ימי הבריאה: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ". בחומש דברים, השבת מנומקת כזיכרון לעבדות במצרים ולשחרור מעבדות זו: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת". הבדל זה בין הגרסאות מתבטא בהחלפת פסוק שלם!
בחומש דברים, גם למצוות כיבוד אב ואם נוספו ציווי ונימוק: "כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ … לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ", שאינם מופיעים בספר שמות.
בחומש שמות נכתב: "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר", בחומש דברים נכתב: "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא".
האיסור "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ" המופיע בחומש שמות מוחלף ב- "לֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ" בחומש דברים, וכן נוסף איסור בחומש דברים לחמוד את שדהו של אדם, בנוסף לעבדו, אמתו, שורו וחמורו של האדם, המוזכרים בחומש שמות.

בנקודה זו חשוב לזכור: כאשר משה רוצה להעתיק פסוקים מהחומשים הקודמים, הוא יודע לעשות זאת טוב מאוד. דוגמה טובה לכך היא הפסוקים המתארים את כיבושי סיחון ועוג בחומש במדבר:

וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן
במדבר, כא:לג-לד

שימו לב כיצד משה חוזר על פסוקים אלה בחומש דברים, מילה במילה אך בגוף ראשון:

וַנֵּפֶן וַנַּעַל דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן
דברים, ג:א-ב

מכאן נובע בבירור כי למשה – אילו רצה – לא צריכה להיות כל בעיה להעתיק את עשרת הדברות מחומש שמות אל חומש דברים. אף על פי כן, עושה רושם כי עשרת הדברות "מועתקים" באופן שגוי.

כצפוי, קיימים הסברים מסורתיים כדי להתמודד עם אי ההתאמה בין שתי הגרסאות של עשרת הדברות. בזמן שאתם קוראים את ההסברים להלן, זכרו כי אם שתי הגרסאות היו זהות, אף פרשן מקרא לא היה מרים גבה:

על פי הסבר אחד בתלמוד הבבלי: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו",⁴⁶ כלומר: אלוהים מסר לבני ישראל במעמד הר סיני את שתי הגרסאות של עשרת הדיברות בבת אחת. לא ברור איך בדיוק זה התבצע, אך מדובר בסוג מסוים של נס. מכל מקום, לא ברור בכלל מה מונע מאלוהים למסור לבני ישראל גרסה אחת ויחידה הכוללת את כל המידע שהוא מעוניין להעביר. במילים אחרות: במקום לכתוב 'זכור' בגרסה אחת ו- 'שמור' בשנייה, ולומר את שתיהן בבת אחת בדרך נס, הרבה יותר פשוט לכתוב פעם אחת בלבד: "זכור ושמור את יום השבת לקדשו". אין שום בעיה באותה גרסה כוללת לנמק את מצוות השבת גם כזכר לששת ימי בריאה וגם כזכר ליציאת מצרים. אפילו את מצוות העדות ניתן לנסח כך: "לא תענה ברעך עד שקר, ולא תענה ברעך עד שווא".
על פי הסבר נוסף בתלמוד הבבלי,⁴⁷ הגרסה בחומש שמות נכתבה על לוחות הברית הראשונים שאותם משה שבר לאחר חטא העגל, אך הגרסה בחומש דברים נכתבה על לוחות הברית השניים. הסבר זה עומד בסתירה לפסוק מפורש שעל פיו הגרסה בלוחות השניים הייתה זהה לגרסה בלוחות הראשונים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ".⁴⁸
הסבר שלישי תולה את ההבדלים בכך שהגרסה בחומש דברים נועדה לפרש את הגרסה בחומש שמות.⁴⁹ על פי הסבר זה, מטרתו של משה באופן כללי בחומש דברים היא או להוסיף מצוות חדשות או לפרש מצוות ישנות, לכן כל הבדל ניתן לקטלג או כהוספה או כהרחבה וביאור של מצוות שכבר נאמרו. גם הסבר זה נראה תמוה, שהרי זה בדיוק התפקיד של תורה שבעל פה, להרחיב ולפרש מצוות שנאמרו בתורה שבכתב בקצרה, לעיתים אף במשפט אחד. במילים אחרות: ממילא תורה שבעל פה מלאה באין ספור פרטים המוסיפים, מרחיבים ומפרשים את דברי התורה שבכתב, אז לא ברור כלל מה תועלת יש בכך שמשה בחומש דברים משנה מילה או שתיים, או אפילו פסוק שלם, כדי לפרש את מה שכבר נאמר בחומש שמות.

מכל מקום, את העובדות לא ניתן לשנות: חומש דברים מציג באופן לא צפוי גרסה שונה לעשרת הדברות, ולמסורת לא נותר אלא לבצע אקרובטיקה פרשנית כדי להצדיק זאת.

רשימת העופות הטמאים

בחומש ויקרא התורה מפרטת את מיני העופות הטמאים, האסורים באכילה. בניגוד לבהמות וחיות שבהם התורה מציינת סימני כשרות – העלאת גרה ופרסה שסועה – לעופות אין סימני טהרה והתורה פשוט מונה את העופות האסורים אחד לאחד:

וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה.

וְאֶת הַדָּאָה וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָהּ.

אֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ.

וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ.

וְאֶת הַכּוֹס וְאֶת הַשָּׁלָךְ וְאֶת הַיַּנְשׁוּף.

וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם.

וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף
ויקרא, יא:יג-יט

הרשימה הנ"ל כוללת עשרים מיני עופות, חוץ מהעטלף שאינו עוף אלא יונק, אך נתעלם מכך כרגע ונניח כי כאשר התורה כותבת עוף, היא מתכוונת לבעלי כנפיים.

בחומש דברים משה חוזר ומפרט את העופות הטמאים:

וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה.

וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ.

וְאֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ.

וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ.

אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַיַּנְשׁוּף וְהַתִּנְשָׁמֶת.

וְהַקָּאָת וְאֶת הָרָחָמָה וְאֶת הַשָּׁלָךְ.

וְהַחֲסִידָה וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְהַדּוּכִיפַת וְהָעֲטַלֵּף
דברים, יד:יב-יח

הרשימה דומה מאוד אלא שכעת משה מונה עשרים ואחת עופות: המין 'דָּאָה' בחומש ויקרא הפך לשני מינים בחומש דברים: 'רָאָה' ו- 'דַּיָּה'. כעת לא ברור מה בדיוק קרה, האם ד' התחלפה ב-ר' ודאה הפכה לראה, או אולי א' התחלפה ב-י' ודאה הפכה לדיה?

התלמוד הבבלי⁵⁰ מנסה להתמודד עם הבעיה ולהשוות את מנין העופות בין שתי הגרסאות. מעיון בסוגיה ניתן לראות בבירור כי לחז"ל אין מסורת ברורה לגבי הפתרון. חז"ל מנסים למצוא התאמה בין הגרסאות על ידי שימוש בלוגיקה תלמודית, והדעות חלוקות:

לדעת האמורא אביי, המין 'רָאָה' בחומש דברים היא למעשה 'דָּאָה' המוזכרת בחומש ויקרא, והמין 'דַּיָּה' הוא למעשה 'אַיָּה'.
לדעת רבי אבהו, כל השמות – דאה, ראה, איה, דיה – כולם למעשה מין אחד בלבד של עוף דורס.

התלמוד אף מציין כי השינויים בשמות נובעים מרצונו של משה – או התורה – למנוע טעויות, או במילים אחרות: לסגור פינות. כלומר, שלא יבוא אדם להתיר עוף טמא כי הוא קורא לאותו עוף בשם אחר.

הכל טוב ויפה, אך כאמור לעיל, היכן התועלת הגדולה בכל זה? ברצינות, מהו הרווח הגדול המצדיק את כל הטרחה הנ"ל? חשבו על כך: משה טורח לחזור על כל העופות הטמאים, ואף משנה את השמות של כמה מהם, כאשר ממילא התורה שבעל פה – שלפי המסורת נמסרה על ידו(!) – מלאה בשלל פרטים העוסקים בכשרות של עופות, כגון:

כל עוף דורס הוא טמא ואין זה משנה בכלל מה שמו.⁵¹
גם עופות שאינם דורסים צריכים סימני טהרה מיוחדים, כגון: אצבע יתירה, זפק וקורקבן נקלף.⁵²
ממילא יש איסור לאכול כל עוף, בלי קשר לשמו ובלי קשר לסימני טהרה שלו, אלא אם כן ידוע מדורות קודמים שהוא טהור!⁵³

אם ממילא תורה שבעל פה כוללת את כל הפרטים וההחרגות הנ"ל, אז אין סיבה למשה להדגיש בחומש דברים כי דאה היא גם ראה, ואיה היא גם דיה, אין בכך כל היגיון.

בנוסף, משה אף יוצר הבדלים נוספים ברשימת העופות: העוף 'רָחָם' בחומש ויקרא הופך מזכר לנקבה, ונקרא בחומש דברים: 'רָחָמָה'. כמו כן, את העוף 'שָּׁלָךְ' משה מזכיר דווקא לאחר הרחמה, ולא לאחר העוף 'כּוֹס', כפי שמופיע בחומש ויקרא.

למיטב ידיעתי, התלמוד לא מספק הסברים להבדלים הנוספים הנ"ל, כי ככל הנראה חז"ל אינם מייחסים לכך חשיבות מרובה. אולי הם צודקים, אך הסקרנות עדיין אינה באה על סיפוקה: מדוע ההבדלים הללו קיימים? האם משה עשה זאת בטעות? בלי כוונה? אולי הוא לא טרח להסתכל בגרסה הראשונה בחומש ויקרא וציטט מהזיכרון? אם זו טעות, מדוע אף אחד לא שם לב לכך? האם בני ישראל לא הפנו את תשומת ליבו לכך? או שמא הוא עשה זאת בכוונה תחילה? אם כן, מדוע? במלוא הרצינות, למה למשה היה כל כך חשוב לשנות את מיקומו של השלך ברשימה?

ברור כי פרשן מקרא נחוש יכול לתרץ את כל הקושיות הללו, אך כל הקושיות האלה צפויות אם חומש דברים הוא מקור נפרד.

מתי נמסרה התורה לישראל

כנראה אי ההתאמה החמורה ביותר בין חומש דברים לשאר חומשי התורה, נמצאת בעובדה כי משה בנאומו מעיד על כך שהוא עצמו אינו יודע כלל על קיומם של שאר חומשי התורה וגם לא על המצוות שבהם. במבט ראשון זו נראית טענה מוזרה ביותר, ובפרט לאנשים שמכירים את ספר התורה, אנשים שכבר קראו ולמדו את התורה. אך כפי שנראה להלן, מתוך נאומו של משה עולה בבירור כי רק בשנת הארבעים, לפני הכניסה לארץ, משה מבחינתו מוסר בפעם הראשונה והיחידה את כל המצוות שקיבל בסיני, עשרות שנים לפני כן. כיצד?

בתחילת חומש דברים, משה פותח בסקירה היסטורית קצרה, הכוללת את מעשה המרגלים, מסעות ישראל בעבר הירדן המזרחי ומלחמות סיחון ועוג.⁵⁴ לאחר מכן, משה מזכיר לבני ישראל את מעמד הר סיני, ומדגיש שלושה דברים:⁵⁵

עשרת הדברות נמסרו לבני ישראל ישירות מפיו של אלוהים.
עשרת הדברות תועדו בפועל על לוחות הברית.
אלוהים מסר למשה חוקים ומשפטים בנוסף על עשרת הדברות, כדי שיקיימו אותם בארץ.⁵⁶

לאחר מכן, משה מפרט את עשרת הדברות,⁵⁷ ומציין כיצד בני ישראל – לאחר עשרת הדברות – ביקשו ממשה שהוא בעצמו ימסור להם את שאר דברי אלוהים, כי הם בקושי החזיקו מעמד אל מול קולו הנורא של אלוהים, ואם ימשיכו ככה לבסוף ימותו:

וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ. כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי. קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ
דברים, ה:כא-כג

משה ממשיך ומספר כי אלוהים מסכים לבקשתם של בני ישראל, ומודיע על כוונתו למסור את שאר המצוות למשה בלבד, כדי שהוא ימסור אותם לבני ישראל:

לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ
דברים, ה:כו-כז

ואז משה מכריז על כוונתו למסור בפועל לבני ישראל את המצוות והחוקים שקיבל מאת האלוהים במעמד הר סיני:

וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ
דברים, ו:א

שימו לב:

משה בפסוק ו:א מכריז מפורשות כי כעת הוא ממלא אחר פקודתו של אלוהים מפסוקים ה:כו-כז, עקב בקשתם של בני ישראל מפסוקים ה:כא-כג !!!

במילים פשוטות, משה אומר לבני ישראל: זוכרים את מעמד הר סיני ועשרת הדברות? זוכרים כי ביקשתם מאלוהים שלא ימסור לכם את שאר המצוות באופן ישיר, אלא רק דרכי? אז אלוהים הסכים לבקשתכם, והנה כעת אני מוסר לכם את המצוות שאלוהים נתן לי בשבילכם!

יוצא מכאן כי משה בנאומו מעיד על עצמו כי רק בשנת הארבעים, סמוך לכניסה לארץ, הוא מוסר לבני ישראל את מצוות אלוהים שניתנו לו לאחר מעמד הר סיני, ומסירה זו היא הראשונה והיחידה. על פי ספר דברים לכשעצמו, משה כלל אינו מכיר את המצוות המופיעות בשאר החומשים. משה מכיר רק את המצוות שמפורטות בחומש דברים והוא מוסר אותם כעת לישראל בפעם הראשונה !!!

הנאום של משה בחומש דברים, ביחד עם המצוות המפורטות בו, רואה את עצמו – על פי עדותו שלו – כחיבור עצמאי נפרד, והוא התורה בה"א הידיעה שמסר משה לבני ישראל !!!

באופן זה מוסברים כל הקשיים שהזכרנו לעיל:

זו הסיבה מדוע יש פערים ואי התאמות בין המסופר בחומש דברים לבין המסופר בשאר החומשים.
זו הסיבה מדוע משה מצטט באופן "שגוי" את עשרת הדברות; הוא פשוט לא מכיר גרסה אחרת.
זו הסיבה מדוע יש מצוות חדשות בחומש דברים, ואף המצוות שכבר הופיעו קודם לכן, כעת נמסרות בגרסה אחרת ואף כזו שסותרת את הגרסה המקבילה.
זו הסיבה מדוע משה בנאומו אינו מזכיר את הר סיני אפילו פעם אחת בלבד, אלא תמיד קורא למקום "חורב", בעוד שבשאר החומשים, שם המקום שבו בני ישראל קיבלו את התורה נקרא בשם: "סִינַי" בנוסף לשם: "חוֹרֵב".⁵⁸

אך הדבר המדהים באמת הוא זה: אף על פי שהמסקנות האמורות לעיל נובעות מפשט הפסוקים באופן ברור, למרות זאת תגלו כי כמעט כל ציבור המאמינים, ללא יוצא מן הכלל, כלל לא שמים לב לכך. בגלל שחומש דברים הפך להיות חלק בלתי נפרד מספר התורה, הקריאה בו הפכה באופן אוטומטי לקריאה מתוך משקפי המסורת. מתוך משקפיים אלו, התפיסה כי משה קיבל תורה ומצוות מסיני, מסר אותם לבני ישראל באוהל מועד במדבר, ולפני הכניסה לארץ מסר אותם בשנית – בשינויים כאלה ואחרים – תפיסה זו הפכה להיות דבר מובן מאליו שלא דורש בדיקה נוספת.

אך כפי שראינו לעיל, על פי פשט הכתוב בחומש דברים, משה מסר את מצוות האלוהים לישראל פעם אחת ויחידה, בשנת הארבעים לפני הכניסה לארץ, והמצוות שהוא מסר מפורטות רק בחומש דברים בלבד ולא בשום מקום אחר.⁵⁹

נספח

בספר יהושע ניתן למצוא מספר פעמים את הביטוי: "תורת משה" או "ספר התורה" בהקשרים שונים. מעניין לציין כי בכל מקום ניתן לראות בבירור כי ההתייחסות היא דווקא לחומש דברים, ולא לשאר החומשים. כבר בפתיחת ספר יהושע, אנו קוראים את דברי העידוד של אלוהים ליהושע:

חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם. רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל
יהושע, א:ו-ח

ניתן לראות מיד ביטויים שמופיעים רק בחומש דברים ולא בשאר חומשי התורה, כגון: "חֲזַק וֶאֱמָץ",⁶⁰ וכן "אַל תָּסוּר יָמִין וּשְׂמֹאל".⁶¹

בנוסף, ניתן לראות אזכור מפורש של הביטוי: "סֵפֶר הַתּוֹרָה". ביטוי זה נזכר פעם נוספת ביהושע פרק ח',⁶² בו מתוארת בנית המזבח מאבנים שלמות, כתיבת התורה על האבנים, וקריאת הברכה והקללה בהר גריזים והר עיבל; כל ההוראות הנ"ל נאמרו על ידי משה בחומש דברים פרק כ"ז.

במקומות נוספים יהושע מזכיר ביטויים שמיוחדים לחומש דברים בלבד. לדוגמה, בדבריו לשנים וחצי השבטים:

רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּלְדָבְקָה בוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם

וַחֲזַקְתֶּם מְאֹד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה לְבִלְתִּי סוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול

וְהִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ הַיּוֹם בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וִידַעְתֶּם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם כִּי לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם עֲלֵיכֶם הַכֹּל בָּאוּ לָכֶם לֹא נָפַל מִמֶּנּוּ דָּבָר אֶחָד
יהושע, כב:ה, כג:ו, כג:יד

ההוראה "לשמור ולעשות" היא הוראה שמיוחדת לחומש דברים וחוזרת בו מספר פעמים רב.⁶³. גם הדרישה לאהוב את אלוהים – כמו הציווי לפחד מפניו – הוא אחד מחידושיו של משה בחומש דברים. אלוהים בעצמו אינו מצווה שיאהבו אותו או שיראו מפניו באף אחד מארבעת חומשי תורה. רק בחומש דברים, משה בפעם הראשונה מדגיש – שוב ושוב – את הציווי לאהוב את אלוהים ולירא מפניו.⁶⁴ גם הביטוי: "בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" הוא ביטוי מובהק בחומש דברים בלבד.⁶⁵

ויקרא, יד:א [↩]
דברים, ב:יז [↩]
במדבר, יא:ב [↩]
דברים, ג:כג [↩]
שמות, לב:יא [↩]
דברים, ט:יח [↩]
דברים, י:ג [↩]
דברים, יד:טו [↩]
מגילה, לא:ב [↩]
ראו פירושיהם של רש"י ובפרט תוספות רי"ד [↩]
כל האמור נכון כמובן גם לשאר דברי משה בחומש דברים, לא רק לפרשת הקללות בפרק כ"ח. גישה זו מביע דון יצחק אברבנל בהקדמתו לחומש דברים: "האמנם ענין הספר הזה ואמתתו הוא שמשה רבינו עליו השלום אמר הדברים האלה וביאר המצוה שנזכרו פה לישראל לצורך פרידתו ורצה הקב"ה אחרי שהשלים לאמרם לישראל שיכתב בספר התורה כל זה כפי מה שאמרו משה ואולי הוסיף בהם הגבורה טעמים ודברים בזמן הכתיבה". כלומר: גם אם משה אמר את הדברים מעצמו, אלוהים החליט להנציחם בספר התורה, והכתיב למשה בפועל את הדברים מילה במילה. [↩]
חטא זה נזכר פעם נוספת גם בפרק כ"ז, פסוקים י"ב-י"ד [↩]
דברים, א:כב-כג [↩]
דברים, א:לז. בשני מקומות נוספים בחומש משה מאשים שוב את בני ישראל: דברים ג:כו, ד:כא [↩]
במדבר, יג:א-ג [↩]
במדבר, יד:יב. הבדל נוסף הוא שלפי גרסתו של משה בחומש דברים, המרגלים כלל לא מוציאים את דיבת הארץ רעה; הם דווקא אומרים שהיא טובה, והעם הנרגן הוא זה שמסרב לקבל את דבריהם. [↩]
במדבר, יד:מה [↩]
דברים, א:מד [↩]
דברים, א:לז-לח [↩]
במדבר, כז:יב-כג [↩]
שמות, יח:יג-כז [↩]
דברים, א:ט-יח [↩]
דברים, א:ו, וכן חז"ל מפרשים כי 'חורב' הוא הר סיני, ראו: ספרי, דברים, א:ו [↩]
על כך יש מחלוקת בחז"ל; יש הסוברים כי האירוע היה קודם מתן תורה ויש הסוברים כי התרחש לאחריו, ראו: תלמוד בבלי, זבחים, קטז:א [↩]
במדבר, כ:יד-כא [↩]
ראו גם: במדבר, כא:ד, שם מסופר שנית כי בני ישראל סבבו את ארץ אדום ולא עברו בה [↩]
דברים, ב:ב-ח. שימו לב כי הביטוי "עוברים בגבול" האמור בדברים ב:ד, פירושו מעבר בתוך ממלכת אדום ולא מחוצה לה. כך מתרגם אונקלוס את הביטוי, והמשמעות מתאימה גם לגרסת הסיפור של חומש במדבר בפרק כ', שם הביטוי מופיע פעמיים בפסוקים י"ז ו- כ"א, ואונקלוס מתרגם את הביטוי באופן דומה. גם כשביקשו בני ישראל לעבור בגבול סיחון בפרק כ"א, פסוקים כ"ב-כ"ג ניתן לראות כי לביטוי יש משמעות דומה [↩]
דברים, ב:כז-כט [↩]
במדבר, כב:ב עד כד:כה [↩]
כלומר: בלק [↩]
שימו לב כי כבר בתוך חומש במדבר יש מסורת נוספת לגבי בלעם המוזכרת בפרק ל"א פסוקים ח' ו- ט"ז. זוהי מסורת נפרדת כי בלעם מוצג כחלק מבני מדין ואף נהרג ביחד עם מלכי מדין. זאת לאחר שבפרק כ"ד פסוק כ"ה נאמר כי בלעם חזר למקומו, כלומר: לא למדין אלא לארם נהריים, כפי שמופיע בפרק כ"ב פסוק ה' וכן בפסוקים מחומש דברים שצוטטו למעלה. בנוסף, על פי פרק ל"א בחומש במדבר, חטאו של בלעם היה בכך שיעץ לבנות מדין לפתות את ישראל, ולא בגלל שניסה לקלל את ישראל. [↩]
במדבר, יח:כא-כד [↩]
דברים, יד:כב-כו, וכן יב:יז-כא. [↩]
במדבר, יח:ח-יח. [↩]
בבא קמא, קי:ב [↩]
משנה תורה לרמב"ם, בכורות, פרק א', הלכה א' [↩]
דברים, טו:יט-כג [↩]
משנה, בכורות, ד', א'. וכן משנה תורה לרמב"ם, בכורות, א', ח' [↩]
דברים, יד:כב-כט [↩]
דברים, טו:א-יא [↩]
דברים, טו:יב-יח [↩]
דברים, טז:א-ח [↩]
דברים, טז:ט-יב [↩]
דברים, טז:יג-יז [↩]
דברים, ד:יב-יג, וכן מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת יתרו, מסכתא דבחדש יתרו, פרשה ד'. בתלמוד הבבלי מסכת מכות דף כ"ג עמוד ב' מובאת דעת אמוראים המתנגדת לדעת התנאים במכילתא. לשיטתם, בני ישראל שמעו מפי אלוהים רק את שתי הדברות הראשונות בלבד. [↩]
ראש השנה, כז:א [↩]
בבא קמא, נד:ב [↩]
שמות, לד:א [↩]
הרעיון מופיע ברמב"ן על שמות כ:ז, וכן באבן עזרא על שמות כ:א, ומבוסס כנראה על התלמוד הבבלי, מסכת חולין סג:ב, שם התלמוד מיישם את הרעיון על ההבדלים ברשימת העופות הטמאים שמוזכרים גם בחומש ויקרא וגם בחומש דברים [↩]
חולין, סג:ב [↩]
משנה, חולין, ג', ו' [↩]
תלמוד בבלי, חולין סה:א [↩]
שולחן ערוך, יורה דעה, סימן פ"ב [↩]
דברים, פרקים א-ג [↩]
דברים, ד:ט-יד [↩]
משה אומר זאת אף בפסוק ה': "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ", וראו פירושו של הרמב"ן על לשון הפסוק. בסוף הפרק, פסוקים מ"א עד מ"ט, מופיע קטע שאינו חלק מנאומו של משה, אלא תוספת חיצונית. הלשון משתנה מגוף ראשון לגוף שלישי, ומטרת הקטע הנ"ל היא לתזכר את הקורא על מעשיו של משה. מפסוק מ"ה נראה כי משה מסר את המצוות לבני ישראל מיד לאחר יציאת מצרים: "אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם", אלא שפסוק אחד לאחר מכן, מתברר כי הביטוי "בצאתם ממצרים" מתאר באופן כללי את כל נדודי המדבר, כולל שנת הארבעים: "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם" [↩]
בשינויים קלים לעומת הגרסה שבחומש שמות, מה שמעיד כי משה אינו מכיר גרסה זו, כפי שראינו לעיל בהרחבה. [↩]
פעם אחת בלבד נזכרת המילה "סִינַי" בחומש דברים, בפרק ל"ג פסוק ב' בתחילת ברכת משה לשבטים. כפי שראינו בפרקים הקודמים, ברכת משה היא נספח לנאומו של משה ואינה חלק ממנו, בדומה לשירת האזינו. [↩]
כמו כן, בסוף פרשת הקללות בדברים פרק כ"ח, התורה מציינת כי: "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲ‍שֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב". רש"י ורשב"ם פירשו כי הברית בחורב היא פרשת הקללות כפי שמופיעה בחומש ויקרא פרק כ"ו, וזו עוד דוגמה כי חומש דברים הוא גרסה נפרדת. אפשרות נוספת היא לפרש כי הברית שנכרתה בחורב פירושה מעמד הר סיני עצמו, וכן משה עצמו בנאומו בפרק ה' פסוק ב' אומר: "יְהוָה אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב", ומיד ממשיך לתאר את מסירת עשרת הדברות. [↩]
דברים, ג:כח, לא:ו-ז, לא:כג [↩]
דברים, ה:כט, יז:יא, יז:כ, כח:יד [↩]
פסוקים ל'-ל"ה [↩]
דברים, ה:כט, ו:ג, ו:כה, ח:א, יא:לב, יב:א, יג:א, טו:ה, יז:י, כד:ח, כח:א, כח:יג, כח:טו, כט:נח, לא:יב, לב:מו [↩]
הציווי לאהבה מופיע בפסוקים האלה: י:יב, י:טו, יא:יג, יא:כב, יט:ט, ל:ו, ל:טז, ל:כ; הציווי ליראה מופיע באלה: ד:י, ה:כט, ו:כד, ח:ו, י:יב, יד:כג, יז:יט, כח:נח, לא:יג [↩]
דברים, ד:כט, ו:ה, י:יב, יא:יג, יא:יח, יג:ד, כו:טז, ל:ב, ל:ו, ל:י [↩]