חומש דברים, חלק א': הקדמה

רובו של חומש דברים מורכב מנאומו של משה אל בני ישראל, סמוך לכניסתם לארץ כנען לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר. בניגוד לשאר החומשים בתורה, בהם התורה מתייחסת למשה בגוף שלישי, בחומש דברים התורה מתייחסת למשה בגוף ראשון, כלומר משה עצמו הוא הדובר. להלן מספר דוגמאות המתייחסות לתקשורת בין משה לאלוהים:

משה מתאר תמיד את מעשיו בגוף ראשון: " וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי",⁷ ואף מתייחס לעצמו תוך כדי הוראת המצוות: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן".⁸

דוגמה נוספת לשינוי הלשון ניתן למצוא בהבדלים בין שתי הגרסאות של פרשת הקללות, פרשה בה בני ישראל מוזהרים שאם לא ישמרו את מצוות התורה יבואו עליהם עונשים כבדים. פרשת הקללות מופיעה בתורה פעמיים:

• פעם הראשונה בחומש ויקרא פרק כ"ו, שם אלוהים הוא הדובר, ואלוהים מתייחס לעצמו בגוף ראשון.
• פעם שנייה בחומש דברים פרק כ"ח, שם משה הוא הדובר בשמו של אלוהים, ומשה מתייחס לאלוהים בגוף שלישי.

שינוי הלשון הנ"ל בין שתי הפרשות גרם לכך שכבר בתלמוד הבבלי מופיעה דעה האומרת כי את פרשת הקללות בחומש ויקרא משה אמר מפי הגבורה (כלומר אלו דברי אלוהים למשה), אך את פרשת הקללות בחומש דברים משה אמר מפי עצמו (כלומר: אלו דברי משה על פי ניסוח אישי שלו).⁹

רבו הפירושים על דעה זו וקצרה היריעה מלפרט כאן את כולם, אך ניתן לסכם ולומר כי גם לפי המשמעות הפשוטה של הדברים האמורים בתלמוד הבבלי, אין כאן בהכרח סתירה לטענת המסורת.¹⁰ גם אם משה אמר את פרשת הקללות מיוזמתו האישית, מכל מקום אלוהים החליט בסופו של דבר לתמלל אותם אל תוך התורה. ייתכן כי אלוהים הורה למשה להזהיר את ישראל אך נתן למשה חופש לעשות זאת בדרכו שלו. כך או אחרת, אלוהים הסכים לדבריו של משה, וממילא הכתיב לו את הנוסח הסופי.¹¹

מכל מקום, על פי טענת המסורת, חומש דברים הוא המשך ישיר של חומש במדבר. בני ישראל בסוף חומש במדבר חונים בערבות מואב בסמוך לנהר הירדן מול העיר יריחו, ושם משה אומר לבני ישראל את נאומו המתואר בחומש דברים. על פי טענת המסורת, משה בנאומו חוזר על הנאמר בשאר החומשים: לעיתים מפרש ומרחיב, ולעיתים מחדש ומוסיף. לכן חומש דברים נקרא גם בשם "משנה תורה". אמנם הביטוי מופיע לראשונה בחומש דברים רק בפרק י"ז פסוק י"ח, אך למעשה הביטוי הושאל כדי לשמש כשמו של כל החומש כולו.

במילים אחרות, לפי התפיסה הרבנית חומש דברים נמצא "על הרצף". התפיסה הרבנית דוחה מכל וכל את הטענה כי נאומו של משה – ועל כן רובו של חומש דברים – הוא למעשה מקור נפרד שאינו מסונכרן בהכרח עם שאר החומשים, ולמעשה צורף אליהם על ידי עורכי התורה בתקופה מאוחרת יותר, בתוספת מספר פסוקי פתיחה ומספר פרקי סיום המשמשים כנספחים.

הבעיה עם התפיסה הרבנית מתחילה כאשר מתגלים פערים וסתירות בין נאומו של משה בחומש דברים לבין הנאמר בשאר החומשים. פערים אלו קיימים גם בסקירה ההיסטורית של משה בתחילת החומש, וגם במצוות שהוא מוסר לאחר מכן. פערים אלה מייתרים את הדיון בשאלה האם דברי משה נאמרו מפי עצמו או לא; כך או כך, חומש דברים מראה את כל הסימנים שמעידים על כך שהוא מקור נפרד, כפי שנראה בפירוט להלן.

בנקודה זו יש להדגיש: שערי תירוצים לעולם לא ננעלים. חשוב לזכור זאת בזמן שאתם קוראים את הפרקים הבאים. מי שמתייחס לכל חמשת חומשי התורה כיחידה אחת שניתנה למשה מאת אלוהים, ממילא לא יכיר באף סתירה, ולא משנה מה מידת החומרה שלה. הסתירה לעולם תישאר בגדר של 'סתירה לכאורה', ופרשני המקרא תמיד יוכלו למצוא תשובה או תירוץ לכל בעיה. אלא שאסור לשכוח כי קיומן של הסתירות אינו מוכרח, והשאלה החשובה היא זו:

מדוע מלכתחילה הסתירות קיימות אם כל ספר התורה ניתן מאת אלוהים למשה?

במילים אחרות: אם הסתירות לא היו קיימות, האם הייתם מצפים לקיומן? האם הייתם מופתעים שאין סתירות? בוודאי שלא. עצם קיומן של הסתירות והדחף לתרץ אותם, מעיד כאלף עדים על מקורו האנושי של ספר התורה.

בפרקים הבאים נדון במספר דוגמאות מייצגות לפערים שיש בין חומש דברים לבין שאר חומשי התורה.

1. ויקרא, יד:א [↩]
2. דברים, ב:יז [↩]
3. במדבר, יא:ב [↩]
4. דברים, ג:כג [↩]
5. שמות, לב:יא [↩]
6. דברים, ט:יח [↩]
7. דברים, י:ג [↩]
8. דברים, יד:טו [↩]
9. מגילה, לא:ב [↩]
10. ראו פירושיהם של רש"י ובפרט תוספות רי"ד [↩]
11. כל האמור נכון כמובן גם לשאר דברי משה בחומש דברים, לא רק לפרשת הקללות בפרק כ"ח. גישה זו מביע דון יצחק אברבנל בהקדמתו לחומש דברים: "האמנם ענין הספר הזה ואמתתו הוא שמשה רבינו עליו השלום אמר הדברים האלה וביאר המצוה שנזכרו פה לישראל לצורך פרידתו ורצה הקב"ה אחרי שהשלים לאמרם לישראל שיכתב בספר התורה כל זה כפי מה שאמרו משה ואולי הוסיף בהם הגבורה טעמים ודברים בזמן הכתיבה". כלומר: גם אם משה אמר את הדברים מעצמו, אלוהים החליט להנציחם בספר התורה, והכתיב למשה בפועל את הדברים מילה במילה. [↩]