המבול התנ"כי, חלק ג': היתכנות

בשנת 1785 יצא לאור הספר: "סיפורו של הברון מינכהאוזן על מסעותיו המופלאים ומלחמותיו ברוסיה" מאת הסופר הגרמני רוּדוֹלְף אֵרִיךְ רַסְפֵּה. גיבור הספר, הברון מינכהאוזן, היה ידוע כבדאי וגוזמאי בצורה יוצאת מגדר הרגיל. מנהגו של הברון היה לספר על הרפתקאות שעברו עליו כאשר סיפוריו היו מלאים בפרטים בלתי אפשריים בעליל, כגון: כיצד סוסו נחצה לשניים והוא המשיך לרכב על חלקו הקדמי בלבד, כיצד חילץ עצמו מביצה טובענית על ידי שמשך בשערו כלפי מעלה, כיצד קפץ על כדור תותח ורכב עליו במעופו, וכן הלאה. כל מי שקורא את סיפורי הברון מינכהאוזן מיד שם לב כי מעלליו של הברון לא ייתכנו כלל.

סיפור המבול התנ"כי דומה במידה רבה לסיפורי הברון מינכהאוזן. אלא שלא תמיד היה הדבר כך. אם הייתם מספרים את סיפור המבול לאדם שחי לפני כמה מאות שנים או יותר, סביר להניח שלא הייתה לו סיבה מיוחדת מדוע לא להאמין לכם. על פניו, הסיפור נשמע די סביר: העולם כוסה כליל במים, נח בנה ספינה גדולה מאוד, הכניס לתוכה נציגים מכל מין ומין של בעלי חיים, דאג להם במשך שנה שלמה, וכל האנושות ובעלי החיים התחילו מחדש לאחר המבול.

אם מהרהרים רגע בדבר, קל לראות כי עבור קורא שחי לפני כמה מאות שנים או יותר, באמת אין בסיפור המבול התנ"כי פרט חריג שמדליק נורה אדומה. אך עבור הקורא המודרני, הסיפור כולו צריך להדליק שלל נורות אדומות. לאור המידע שיש בידינו היום, כל פרט ופרט בסיפור המבול נראה כגוזמה מופרזת במקרה הטוב, ובלתי אפשרי לחלוטין במקרה הרע. במילים פשוטות: אפשר לקחת את סיפור המבול ולשתול אותו בפיו של הברון מינכהאוזן, והוא יתאים לסיפורי הברון כמו כפפה ליד.

אז מה בעצם כל כך מוזר בסיפור המבול?

גודל התיבה

על פי הוראתו של אלוהים, נח נצטווה לבנות תיבה – שתשמש ככלי שיט ימי, או ספינה – באורך 300 אמה, רוחב 50 אמה וגובה 30 אמה.¹ אורך האמה הינו כחצי מטר, ולכן מדובר בכלי שיט שאורכו 150 מטרים, רוחבו 25 מטרים וגובהו 15 מטרים.

לכאורה, נראה סביר להניח כי אם קיימים כלי שיט קטנים באורך מטרים ספורים, אין סיבה שלא יהיו כלי שיט גדולים באורך 150 מטרים. בעבר הרחוק, זו אכן נראית הנחה סבירה, אך על פי מה שאנו יודעים היום, אין טעות גדולה מזו. במילים פשוטות:

הטענה כי בשנת 2104 לפנה"ס, שנת המבול, נח בנה כלי שיט ימי במידות האלה, שקולה לטענה כי דוד המלך בנה בירושלים העתיקה גורדי שחקים בגובה מגדלי עזריאלי.

כידוע, בניה לגובה אינה מתקבלת רק על ידי הנחת לבנים אחת על השנייה שוב ושוב. ללא יסודות חזקים, ייצוב המבנה מפני רוחות ושימוש בחומרים מתאימים כמו בטון מזוין ופלדה, בנית גורדי שחקים אינה מתאפשרת. דוד המלך לא היה מסוגל לבנות גורדי שחקים כי הטכנולוגיה והידע ההנדסי הדרושים עוד לא היו בנמצא, באותה מידה שהטכנולוגיה לבנית מטוסי קרב עוד לא הייתה בנמצא. כל האמור נכון באותה מידה לגבי תיבת נח, גם מבחינת הידע ההנדסי וגם מבחינת החומרים.

כדי להבין את גודל הפער ההנדסי, נסתכל לשם השוואה על הצי הימי הספרדי שנועד לפלוש לאנגליה בשנת 1588. הצי הידוע בכינוי "הארמדה הספרדית" היה פסגת הטכנולוגיה הימית של אותה תקופה. מידותיה של "סן מרטין", ספינת הדגל של הצי, היו 55 מטרים אורך ו-12 מטרים רוחב. עברו מאתיים שנים נוספות, במהלכם הספרדים הגדילו את מידות ספינותיהם והשיקו בשנת 1769 ספינה הנקראת "סנטיסימה טרינידד" שאורכה 61 מטרים ורוחבה 16 מטרים, ספינה הקטנה פי 2.5 מתיבת נח!

ספינות אלו נבנו על ידי אנשי מקצוע מהשורה הראשונה, שהוכשרו שנים רבות בתחום והשתמשו בידע נצבר של מאות שנים בכל מה שקשור לבנית ספינות. רק כדי שהספינה העצומה הזו תחזיק מעמד במהלך שיט ימי, יש לתכנן בקפדנות את הבניה של שדרית הספינה והצלעות היוצאות ממנה, תכנון הדורש ידע בניתוח מאמצים, פיזור עומסים, חישובי מומנטים וייצוב השלדה כנגד תנועות צידוד, עִלְרוּד וגלגול של הספינה תוך כדי שיוט. ידע שכזה לא היה קיים כלל בתקופתו של נח.

אמנם, נכון כי לעיתים אנו מוצאים יכולת בניה מרשימה אצל העמים הקדמונים, והפירמידות הם הוכחה לכך. אך יש לזכור כי האנושות לא קפצה בן לילה מבנית בקתות בוץ לבנית הפירמידות. מאחורי הפירמידות עומדת מסורת בניה של מאות רבות של שנים. מבנים קטנים יותר היו צריכים להיבנות בתהליך הדרגתי, כגון הזיגוראת של אור, פירמידות מדרגה קטנות ורק לבסוף הפירמידה הגדולה בגיזה.

במציאות, עברו 4000 שנים מאז ימי נח עד שהאנושות הצליחה לבנות ספינות עץ גדולות שמתקרבות לגודלה של תיבת נח. לעומת זאת על פי סיפור המבול התנ"כי, נח עשה זאת לבד, וללא מסורת של בנית כלי שיט מאחוריו. באופן מרגיז במיוחד, נח אפילו לא טרח להעביר את הידע הזה הלאה לדורות הבאים. סודות הבניה הלכו עם נח לקבר.

בנוסף, נח היה צריך לעקוף את הבעיה החמורה ביותר, והיא: תכונותיו החומריות של העץ שממנו בנה את התיבה. לא לחינם ספינות החלו להיבנות מברזל ופלדה במהלך המאה ה-19, כי מסתבר שקיים גבול עליון לגודל המקסימלי של ספינה העשויה מעץ כדי שתוכל לתפקד ככלי שיט. מעבר לגודל מסוים, המאמצים פשוט גדולים מדי ולא מעשי יותר לבנות את הספינה מעץ. אפשר באותה מידה לנסות לבנות גורד שחקים מחימר.

לשם השוואה, ספינת העץ הגדולה ביותר שנבנתה אי פעם היא "וויומינג" משנת 1909. אורכה הוא 110 מטרים ורוחבה 15 מטרים.² הספינה סבלה מאי יציבות חמורה, עד כדי כך שהייתה מתפתלת ומתכופפת תוך כדי שיוט, אף על פי שהשלד שלה חוזק במוטות ברזל. מים היו חודרים לספינה ללא הפסקה, והמשאבות היו צריכות לפעול באופן רציף. אסור היה לספינה להתרחק מהחוף והיא אכן טבעה, בשנת 1924 ביחד עם כל אנשי הצוות שעליה.³

חשוב לזכור כי לפני המצאת המנוע, כל ספינת עץ גדולה הייתה מצוידת במשאבות מים ידניות כי חדירת מים הייתה תופעה בלתי נמנעת, למרות שהיו אוטמים את הספינה באופן תדיר בזפת, שעווה וכו'. בתנאי ים קשים, אנשי הצוות היו צריכים לאייש את המשאבות באופן בלתי פוסק, לעיתים עד למצב של תשישות מוחלטת וחוסר יכולת לבצע כל מטלה אחרת. נח לעומת זאת, היה צריך לשרוד את המבול – לא פחות! – עם ספינת עץ מפלצתית באורך 150 מטרים, במשך שנה שלימה, בתנאי ים קשים, בעודו שומר על המטען היקר ביותר עלי אדמות: המין האנושי כולו ושאר בעלי החיים.⁴

למעשה, גם אם תיבת נח הייתה בגודל פחות מפלצתי ויותר סביר, גם אז לא היה מסתיים המסע המופלא שלה בשנת המבול. כדי להבין מדוע, ניזכר לרגע בתאונת שיט מפורסמת מן העבר.

בשנת 1978, ספינה להובלת נפט בשם Amoco Cadiz, איבדה שליטה על יכולת ההיגוי עקב תקלה, והחלה להיסחף ללא שליטה לעבר חופי צרפת. הניסיונות לתיקון ההיגוי ולגרירת הספינה כשלו שניהם, והספינה נסחפה אל עבר החוף במהירות של 3.7 קמ"ש. לשם השוואה לתיבת נח, ספינת הנפט הייתה מסוג VLCC, ראשי תיבות: Very large crude carrier, באורך של כ-330 מטרים. מיותר לציין שספינת הנפט לא הייתה עשויה מעץ. כל הניסיונות לעצור את הספינה כשלו, ולבסוף הספינה התנגשה בסלעי החוף והתפרקה לשלושה חלקים שונים.

לאור זאת, אי אפשר שלא לתהות על המזל הבלתי פוסק של תיבת נח, שהצליחה להימנע מכל אותם תוואי הקרקע שסביבה בזמן שמי המבול הולכים ומתגברים. יש לזכור כי המבול היה אירוע דינמי, כלומר: העולם לא כוסה במים ברגע אחד, אלא המים הלכו וגברו במשך חמישה חודשים תמימים, ובסופם אלוהים עצר את זרימת מעינות התהום כך שמכאן והלאה מפלס המים החל לרדת.⁵ יוצא אם כן, שבמשך חמישה חודשים, הספינה היטלטלה במים ללא שליטה, שהרי אין לה כל יכולת הנעה והיגוי, כגון: מפרשים, משוטים או מנוע. תוך כדי כך, מפלס המים החל לעלות, ובהדרגה כוסו הגבעות, לאחר מכן מדרונות ההרים ולבסוף פסגותיהם. בדומה לחייל שרץ בשדה הקרב כשאלפי כדורים שורקים מסביבו והוא אינו נפגע, גם תיבת נח הצליחה להתחמק מכל אותם גבעות, צוקים, מדרונות, רכסים ופסגות, שכל חיכוך או מפגש שלהם עם התיבה היו מפרקים אותה לחתיכות. תיבת נח היא מפלצת עץ דחוסה עד אפס מקום בבעלי חיים, כך שאפילו במים שקטים, במהירות שיוט נמוכה, כל מפגש שלה עם הקרקע היה פוער מיד חור בספינה במקרה הטוב. בנוסף, הפסוק בחומש מציין כי התיבה נחה לבסוף על פסגת הרי אררט,⁶ נחיתה רכה ועדינה, כביכול הייתה הספינה צמר גפן שנוגע בעדינות בקרקע.

כמות המים בכדור הארץ

התורה מדגישה, שחור על גבי לבן, כי מי המבול כיסו את הקרקע באופן מוחלט, כולל את פסגות ההרים הגבוהים:

וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם.

בראשית, ז:יט

ניתן לומר כי בפסוק זה התורה עשתה לנו חסד גדול, שהרי אנו יכולים להעמיד את טענת התורה למבחן, ולשאול: כמה מים דרושים כדי להציף את כל העולם ולכסות את ראשי ההרים?

נתחיל בכך שנבדוק כמה מים – סך הכל כולל הכל – יש בכל כדור הארץ, וכיצד הם מתפלגים. ובכן, על פי תוצאות הסקר הגיאולוגי של ממשלת ארצות הברית, ובקיצור USGS, כ- 96.5% מכל המים על כדור הארץ הם מי-ים. שאר המים נמצאים בקטבים ובקרחונים, במי תהום, וכן מים הכלולים בלחות שבאטמוספירה. להלן טבלה המסכמת את הממצאים:

אתם מוזמנים לנסות בעצמכם: גם אם תסכמו את כל נפח המים מכל המקורות שבטבלה שאינם מי ים – כלומר: קרחונים, קטבים, מי תהום, לחות באטמוספרה וכו' – תקבלו נפח של 47,983,390 ק"מ מעוקב. אם תחלקו בשטח כדור הארץ השווה ל- 510 מיליון ק"מ רבוע, תקבלו 94 מטרים.

המסקנה מדהימה: גם אם כל הלחות באטמוספרה תרד כגשם בבת אחת, וכל מי התהום יפרצו החוצה אל הקרקע, וכל הקרח בקטבים ובקרחונים ימס בבת אחת, עדיין נקבל כי מפלס המים יעלה ב-94 מטרים בלבד. במילים אחרות: המים יכסו את כל גוש דן עד אזור ראש העין וכפר קאסם, שהן בגובה של כ-100 מטרים בערך מעל פני הים. למעשה, בכניסה לראש העין יש גבעה גבוהה, בגובה של 140 מטרים מעל פני הים, ועליה מבצר צלבני עתיק הנקרא: מגדל אפק. אם מחר תתרחש קטסטרופה שכזו, אתם תוכלו לעמוד על הגבעה, ועדיין להשקיף בבטחה על כל מישור החוף המוצף.

אלא שסיפור המבול התנכ"י מדגיש כי מי המבול כיסו את כל ההרים הגבוהים. הסיפור אף מדגיש כי מי המבול נגרמו מגשם חזק ויוצא דופן ומי תהום שפרצו אל הקרקע.⁷ אך כפי שראינו, אין בכלל מספיק מים בכל כדור הארץ כדי להציף את מגדל אפק, קל וחומר את הר הכרמל, הרי ירושלים ומקומות גבוהים יותר במזרח התיכון ובעולם בכלל. לא ברור בשביל מה צריך לבנות תיבה ולהציל את כל החיות, אם החיות – וכמובן גם בני האדם – יכלו פשוט לברוח למקומות גבוהים יותר.

לעומת זאת, כדי לקבל את סיפור המבול התנ"כי אנו נדרשים להאמין כי לפני 4126 שנים בדיוק – שנת המבול – אלוהים הכניס למערכת כדור הארץ כמות עצומה של מים ממקור לא ידוע – יש מאין – כך שמפלס המים עלה באלפי מטרים כדי לכסות את כל ההרים הגבוהים. במשך שנת המבול מפלס המים ירד לאט לאט, עד שבסוף אותה שנה, כל כמות המים העצומה הזו נעלמה לחלוטין, ונח ומשפחתו יכלו לצאת אל קרקע יבשה.

בעלי החיים הימיים

על פי הכתוב בחומש בראשית, אלוהים מצווה את נח להכניס לתיבה את כל בעלי החיים:

וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ. מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת

בראשית, ו:יט-כ

ניתן לראות כי בהתחלה אלוהים פוקד על נח להביא את כל בעלי החיים, אך מיד אלוהים מפרט בפועל באלו בעלי חיים מדובר, כאשר בעלי החיים הימיים בולטים בהיעדרם. הסיבה לכך מובנת: גם למי שמאמין לסיפור המבול התנ"כי, קשה מאוד לדמיין את הנוכחות הפיסית בתיבה של לווייתנים, כרישים, תמנונים, מדוזות ושאר אין-ספור מינים שונים של בעלי חיים ימיים. במילים אחרות: אין זה מפתיע כי כל בעלי החיים הימיים מוחרגים מהתיבה; ההנחה הפשוטה של מחברי התורה היא שאם הדגים ודומיהם ממילא חיים במים, לא צריכה להיות להם שום בעיה לשרוד מחוץ לתיבה. כפי שנראה להלן, כיום אנו יודעים כי אין טעות גדולה מזו.

מסתבר כי מינים רבים מאוד של בעלי חיים ימיים רגישים במיוחד לכל שינוי של סביבתם, כגון: מליחות, טמפרטורה, לחץ וחומציות. בשנת המבול פרמטרים אלו השתנו קרוב לוודאי בצורה קיצונית במקומות רבים.

דגים מסוימים חיים רק במים מתוקים, בעוד אחרים רק במים מלוחים. השפעת המבול על המליחות הייתה לבטח אדירה. דג סלמון למשל, נולד במים מתוקים, חי במלוחים, ובעונת הרבייה חוזר ומטפס במעלי נהרות למים מתוקים כדי להתרבות. לא ברור לאיזה נהר חזרו דגי הסלמון במהלך שנת המבול. יש דגים שחיים רק במי ביצות. רבים ממיני האלמוגים – כן, גם הם בעלי חיים – מתקיימים רק בטווח טמפרטורות יחסית צר ובמים רדודים קרוב לחוף. בשנת המבול, בנוסף לשינוי הטמפרטורה, האלמוגים המסכנים לפתע מצאו עצמם תחת לחץ עצום בעקבות משקל מים בגובה אלפי מטרים. ככלל ניתן לומר כי עבור מינים רבים של בעלי חיים ימיים, המבול היה שואה סביבתית. באותה מידה אפשר לזרוק דב קוטב באמצע מדבר סהרה ולקוות לטוב.

אז האם נח הכניס לתיבה את כל הדגים ודומיהם? אם כן, אז אפילו חסידי המבול ירימו גבה, כי בלתי אפשרי אפילו לדמיין סיטואציה שכזו. אם נח לא הכניס את הדגים ודומיהם לתיבה, קרוב לוודאי שלפחות חלק מבעלי החיים הימיים הוכחדו. אם כך, מה הטעם לשמור דווקא על כל המינים היבשתיים ולהפקיר את המינים הימיים לגורלם האכזר? אם נאמר כי אלוהים דאג באופן אישי – באורח נס – להישרדותם של כל שוכני הים, אז מדוע לא לשמור באורח נס גם על שוכני היבשה ולוותר על כל רעיון התיבה מראש?

החיות בתיבה

כאמור, מידותיה של תיבת נח הם: 150 מטרים אורך, 25 מטרים רוחב ו-15 מטרים גובה. נפח מבנה מלבני שכזה הוא 56,250 מטר מעוקב. אמנם, ברור כי התיבה אינה נראית כמו ארגז מלבני חלול; כלי שיט בגודל כזה חייב להיות בעל מבנה הידרודינמי, מה שגורם לנפח התיבה בפועל להצטמצם ב-10% לערך.⁸

הנפח הנ"ל מצטמצם עוד יותר אם לוקחים בחשבון את נפח העץ של החלקים הפנימיים: רצפת הסיפונים, קורות תומכות וכו'. בנוסף, יש לזכור כי החיות אינם תפוזים שאפשר לדחוס ולערום בצפיפות עד התקרה. יש לתכנן תאים מתאימים לחיות, ומסדרונות גישה לנח ומשפחתו, כדי שיוכל להאכיל אותם ולנקות אחריהם. כדי לנצל את נפח התיבה באופן מקסימלי, מדובר בתכנון גאוני בכל קנה מידה. לא נשכח כמובן, שגם נח ומשפחתו צריכים פינה לשכב בה.

לא די בכך, נפח נוסף נדרש לאחסון אוכל לכל בעלי החיים למשך שנה שלימה! בין היתר:

• פיל בודד צורך כ-150 ק"ג של אוכל צמחי כל יום. מעל מאה טון אוכל דרוש רק כדי להאכיל זוג פילים במשך שנה שלמה!
• היפופוטם צורך כ-70 ק"ג ביום של אוכל צמחי.
• ניבתן בוגר אוכל כ-50 ק"ג של צדפות ושאר רכיכות כל יום.
• אריה אוכל בממוצע כ-6 ק"ג בשר ליום. מדובר בבשר טרי כמובן, ולא ברור איך נח שמר בתיבה על טריות הבשר.

מדובר בכמות אוכל עצומה; נסו לבדוק בעצמכם באינטרנט כמה טונות של אוכל בשנה צורך גן חיות טיפוסי בארץ או בעולם, גן חיות שכולל רק חלק קטן מכל בעלי החיים.

נניח אם כן, כי כל האמור לעיל מצמצם את נפח הספינה ב-20% נוספים,⁹ כך שנשארנו עם נפח אפקטיבי של 40,500 מטר מעוקב.

כדי לקבל מושג מה הגודל של נפח שכזה, נשתמש בנפח של דירת מגורים סטנדרטית בעלת שטח של 100 מ"ר וגובה תקרה של 2.5 מטרים. נפח הדירה הינו 250 מטר מעוקב, ולכן נפח התיבה שמצאנו מכיל בדיוק 162 דירות כאלה.

יוצא אם כן, כי לתוך 162 דירות סטנדרטיות, נח היה צריך להכניס כ- 6400 מינים שונים של יונקים, מפילים ועד עכברים, כ- 10,000 מינים של עופות, מיענים ועד ציפורי דרור, כ- 9500 מינים של זוחלים: תנינים, נחשים לטאות וצבים, ועוד כ- 6000 מינים של דו-חיים: צפרדעים, קרפדות וסלמנדרות.¹⁰ יש לזכור כי מכל מין דרושים שני פרטים, זכר ונקבה, ומכל מיני היונקים והעופות הטהורים נח לקח שבעה זוגות!¹¹ חישוב פשוט של הנפח הממוצע לפרט בודד, מגלה כי הצפיפות הנדרשת מחרידה ומסכנת חיים ממש. במקרה הטוב, בעלי החיים היו דחוסים בתיבה כמו פרות במשאית תובלה.¹²

כידוע, לכל כלי שיט יש מעמס משקל מרבי שמעבר לו כלי השיט שקוע במים בצורה מסוכנת. תיבת נח לעומת זאת, הייתה מלאה עד להתפקע במסה ביולוגית, אוכל ומי שתיה, לכן לא ברור בכלל אם התיבה הייתה מסוגלת לשוט בבטחה ובאיזה מידה היא הייתה שקועה בתוך המים! באמת שאין צורך להמשיך בספקולציות על התיבה, פשוט בדקו עם מנהל גן החיות התנ"כי בירושלים – או כל גן חיות אחר בעולם – אם הוא מוכן להכניס את כל בעלי החיים בטבע לגן החיות שלו ולטפל בהם במשך שנה שלמה.¹³

---

רגע, שכחנו את החרקים! להלן רשימה חלקית, רק כדי שיהיה לכם מושג במה מדובר:

• יש בערך 400,000 מינים של חיפושיות.
• בערך 180,000 מינים של פרפרים ועשים.
• בערך 150,000 מינים של דבורים, צרעות ונמלים.
• בערך 125,000 מינים של זבובים ויתושים.
• בערך 100,000 מינים של עכבישים עקרבים ועכשובים.
• בערך 80,000 מינים של פשפשים, ציקדות וכנימות.
• בערך 20,000 מינים של חגבים צרצרים וארבה.
• בערך 12,000 מינים של מרבי רגליים.
• בערך 11,000 מיני כינים.
• בערך 7400 מינים של תיקנים וטרמיטים.
• בערך 5900 מינים של שפיריות ושפריריות.
• בערך 3000 מינים של נדלים.
• בערך 2500 מיני פרעושים.
• בערך 2400 מינים של גמל שלמה.
• בערך 2000 מיני צבתנים.

זוהי רשימה חלקית. אם תחפשו באינטרנט תגלו סדרות נוספות של חרקים המכילות במצטבר עשרות אלפי מינים, כגון: שעירי-כנף (12,000 מינים), מרושתי-כנף (6000 מינים), תריפסאים (6000 מינים), גדותאים (3500 מינים), בריומאים (3000 מינים) ועוד.

הטפילים יוצרים בעיה מיוחדת. לדוגמה: הכינים והפרעושים הם חרקים טפילים לעופות ויונקים. כדי להציל אותם מהכחדה, שאר החיות המסכנות בתיבה היו צריכות לעלות לתיבה עם כינים ופרעושים על גופן!

אפילו החרקים עצמם לא פטורים מהתסבוכת הזו; סדרת המניפאים למשל, היא סדרת חרקים המכילה כ-600 מינים שונים, כולם למעשה טפילים בגופם של חרקים אחרים, כגון: דבורים, צרעות ואפילו תיקנים.

אסור כמובן לשכוח את התולעים. מסתבר כי שליש מכל סוגי התולעים הנימיות הם טפילים למינים רבים של זוחלים, עופות ויונקים. מדובר בטפילים פנימיים שחיים בתוך גוף הפונדקאי. לדוגמה: מינים שונים של תולעים מסוג Taenia, מתפקדים כטפילים אצל חזירים, אריות, טיגריסים, כלבים, חתולים, אנטילופות, שועלים, ואפילו בני אדם, כגון המין הספציפי: Taenia saginata, שרשור מעיים באורך 4 עד 10 מטרים! החדשות הרעות הם כי תולעת זו יכולה להתרבות רק בגוף האדם! איזו מסקנה עגומה: נח המסכן ומשפחתו היו חייבים לעלות לתיבה עם תולעי מעיים!

לא בכך מסתכמים האתגרים הרבים שמציבים החרקים בפני נח:

• מינים רבים של חרקים חיים רק במושבות ענק, פרטים בודדים אינם מתפקדים מחוץ למושבה. מעניין אם נח הכניס לתיבה זוג טרמיטים בודד או קן שלם.
• עבור מינים רבים של עכבישים, הנקבה אוכלת את הזכר אחרי, במהלך ואפילו לפני ההזדווגות! אם נח הכניס רק זוג עכבישים מכל מין, הוא לקח סיכון לא קטן שמשימת חייו תיכשל.
• גמלי שלמה, אוכלים אך ורק חרקים חיים. הם לא יאכלו שום דבר אחר, ואף יאכלו אחד את השני אם אין ברירה. במילים אחרות, נח המסכן היה צריך להביא עודפי חרקים, רק כדי להאכיל את החרקים שאוכלים חרקים.

המטרה של כל האמור לעיל היא להבין את סדר הגודל של האתגרים הטכניים שעימם היה צריך נח להתמודד. עם יד על הלב, מסקרן לדעת מה נח עשה בפועל עם כל היצורים האלה. לא ברור האם הכניס אותם למאות אלפי תאים קטנים, או פשוט דחס את כולם לתוך חדר בודד? אם כן, משעשע לדמיין איזו מהומת אלוהים התרחשה בתוך החדר הזה!

חשוב להדגיש כי כל התהיות הללו לא נועדו לקנטר או לגחך. להיפך; כדי שנאמין לסיפור המבול התנ"כי יש להתייחס אליו בכל הרצינות הראויה. חובה על מי שמאמין שהמבול אכן התרחש להבין כיצד הוא התרחש. אם המבול היה אירוע היסטורי, אז אפשר לדמיין את עצמנו כצופים מן הצד ולשאול: מה אנו רואים בפועל? האירועים הרי חייבים להתרחש בדרך זו או אחרת. לכן דווקא כדי שנאמין בסיפור המבול חובה עלינו לבחון את מידת ההתאמה של פרטי הסיפור אל המציאות.

איסוף החיות

לאחר שראינו את הגיוון העצום של בעלי החיים על פני כדור הארץ, לא נותר אלא לתהות כיצד נח אסף את כל בעלי החיים אליו לתיבה. באמת אין שום דרך – פשוטו כמשמעו – שבה נח היה מסוגל לעשות זאת, נקודה. משימה זו היא בלתי אפשרית לחלוטין, גם אם כל אוכלוסיית כדור הארץ בימיו של נח הייתה מתגייסת למשימה.

במקרה זה, אין לנו אלא להסיק שכל בעלי החיים הגיעו לתיבת נח מעצמם. למרבה ההפתעה, מסתבר כי יש למסקנה זו סימוכין בפסוקים:

מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ

בראשית, ז:ח-ט

המאמינים לסיפור המבול התנ"כי שמחים על לשון הפסוק כמוצאי שלל רב, שהרי הביטוי: "בָּאוּ אֶל נֹחַ" פירושו שנח לא נקף אצבע והחיות באו מעצמן. אלא שגם אם נסמוך על הנס בכל מה שקשור להגעת החיות לתיבה, עדיין יש לתהות כיצד הנס הנ"ל התממש בפועל. האם זוג קואלות יצאו מאוסטרליה, חצו ברגל את אינדונזיה, תאילנד, הודו ואירן, עד שהגיעו למישור שבין נהרות הפרת והחידקל במסופוטמיה העתיקה, שם חיכו להם נח ומשפחתו? או אולי חצו את כל האוקיינוס ההודי בשחייה וטיפסו במעלה המפרץ הפרסי? או שמא הם נעלמו ברגע אחד באוסטרליה ואז הופיעו לפתע – יש מאין – ליד התיבה? 

חשוב להדגיש, אין כאן שום כוונה לחמוד לצון או לקנטר. להיפך, יש כאן ניסיון להבין איך הגיעו זוג קואלות מאוסטרליה לתיבה של נח. כאמור, אם נאמין לסיפור המבול התנ"כי, אז אין מנוס מכך שזוג קואלות הגיעו בפועל לתיבה, בדרך זו או אחרת. השאלה היא: איך? כל אחת מהאפשרויות האמורות לעיל היא מדהימה בכל קנה מידה, תופעה על טבעית של ממש. 

אם נאמר כי החיות לא הופיעו יש מאין בסמוך לתיבה, אז מינים שונים היו צריכים להתחיל את המסע בזמנים שונים. לדוגמה: הטריסטרמית, ציפור במשפחת הזרזירים בארץ ישראל, יכלה לעשות את המסע לתיבה בזמן קצר יחסית. לעומת זאת, העצלנים מדרום אמריקה היו צריכים לצאת מי-יודע-כמה שנים קודם לכן, לטפס צפונה עד אלסקה, לחצות את מיצר ברינג לתוך סיביר, ומשם כל הדרך עד התיבה.

בדבר אחד אנו יכולים להיות בטוחים: המחזה הסופי היה מדהים וסוריאליסטי, תופעה חד-פעמית. חשבו על כך: אי שם במסופוטמיה, לפני 4126 שנים בדיוק, התאספו כל בעלי החיים על פני כדור הארץ במקום גיאוגרפי אחד! אם היינו צופים באירוע מן הצד, היינו רואים בו-זמנית: בעלי חיים טרופיים, ארקטיים ומדבריים, כולם מכונסים בשטח די מצומצם. זה לצד זה, עמדו אריות לצד צבאים, זאבים לצד ארנבות, ציפורים לצד חרקים. אף חיפושית לא נמחצה תחת רגלי הסוסים, אף זבוב לא נאכל על ידי זיקית רעבה, ואף הנחשים סירבו להכיש את כל החיות שמסביבם. זהו נס נוסף שהתרחש באותו רגע, מעבר להגעתם של החיות מכל קצווי תבל.

אפילו הטרוגלוביטים באו והתאספו ביחד עם כל שאר החיות לכבודו של נח! למי שלא יודע, טרוגלוביטים הם שם כולל למינים שונים שחיים כל ימיהם במערות חשוכות מתחת לאדמה. הם מותאמים אנטומית ופיזיולוגית לסביבות חשוכות אלו, ואינם יוצאים ממקומות אלו לעולם. המבול היה גזר דין מוות עבורם כי כל המערות בעולם הוצפו במי המבול. 

קבוצת הטרוגלוביטים כוללת, בין היתר, סלמנדרה טקסנית עיוורת שמבלה את כל ימיה במערכת המחילות התת קרקעיות של אקוויפר אדוארדס מתחת למדינת טקסס. מין נוסף הוא חילזון כיפה שחי במערות בעומק של קילומטר(!) מתחת לרכס הרי ולביט בקרואטיה. יצורים מסכנים אלו היו צריכים לעזוב את סביבתם הטבעית שאליה הם מותאמים וללכת לעמוד בתור מול תיבת נח עם כל שאר בעלי החיים.

כאמור, מדובר במחזה מרהיב ויוצא דופן; קחו רגע לדמיין מה הייתם מרגישים אם בוקר אחד הייתם פותחים את החלון של חדר השינה, ולמטה ברחוב הייתם רואים את כל בעלי החיים, ללא יוצא מן הכלל, זה לצד זה. מדהים.

לאחר שכל בעלי החיים התאספו מול תיבת נח, כל מה שנותר הוא להכניס אותם אל תוך התיבה. לכאורה, אין בפעולה זו שום בעיה עקרונית, אלא שהפסוק בחומש בראשית מדגיש כי כל בעלי החיים נכנסו לתיבה ביום אחד:

בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה. הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף. וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים.

בראשית, ז:יג-טו

על פי פשט הפסוק, נח ומשפחתו וכל שאר בעלי החיים נכנסו לתיבה במהלך יום אחד, אותו יום שבו התחיל המבול, וכך גם הבינו פרשני המקרא.¹⁴ אך לאור מה שאנו יודעים על הכמות המדהימה של בעלי החיים, לא ברור איך כולם הספיקו להיכנס לתיבה ביום אחד. כפי שראינו לעיל, יש 25,900 מינים שונים של יונקים עופות וזוחלים גם יחד. אפילו אם החיות עלו לתיבה במשך יממה שלמה – לאורך 24 שעות רצופות – עדיין לכל זוג חיות היו פחות מ- 3.5 שניות בממוצע לעלות לתיבה, להגיע לתא המתאים להם ולהתמקם בתוכו. מדובר במשימה מדהימה בכל קנה מידה!

טיפול והשגחה על חיות

מכל בחינה מעשית, תיבת נח היא גן חיות צף, פשוטו כמשמעו. על פי המתואר בחומש בראשית, גן החיות הנ"ל צף על המים במשך מעט יותר משנה שלמה. המבול החל בשבעה עשר לחודש חשוון, ונח ובעלי החיים יצאו מהתיבה בעשרים ושבעה לחודש חשוון בשנה שלאחר מכן:

בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ … וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ. וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר. צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ.

בראשית, ז:יא; ח:יד-טז

ננסה להבין אם כן, מה נדרש מנח ומשפחתו כדי לטפל ולשמר את כל בעלי החיים בתיבה במשך שנה שלימה. חלק לא מבוטל מהמאמינים בסיפור המבול מעולם לא הקדישו לכך מחשבה. מבחינתם, כל מה שנח היה צריך לעשות זה לסגור את החיות בכלובים, למלא מידי פעם את קערת האוכל ולפתוח את הכלוב לאחר שנה, לא ככה? 

אין טעות גדולה מזו, ולהלן מספר דוגמאות, שמתארות רק את קצה הקרחון בכל מה שקשור לטיפול בבעלי חיים בשבי:

• איגואנות – ושאר מיני זוחלים – חייבות לקבל קרינה בתחום האולטרה-סגול. בטבע, איגואנות מקבלות זאת מקרינת השמש, אך בשבי יש לספק זאת באופן מלאכותי. ללא קרינה זו, גוף האיגואנה לא יוכל לייצר ויטמין D שדרוש לספיגה תקינה של סידן. זכרו, כי מדובר בזוג האיגואנות האחרונות בעולם, לא מומלץ למנוע זאת מהן!
• גופם של תנינים – ושאר יצורים בעלי דם קר – אינו מסוגל לעשות רגולציה של טמפרטורת הגוף. בטבע, התנין מווסת את טמפרטורת גופו על ידי כניסה ויציאה מהמים. בשבי, בכלוב סגור, יש לדאוג לוויסות טמפרטורה מלאכותי.  
• מיני מכרסמים, כגון: בונה או חולד, חייבים שורשים או ענפים לכרסם בהם באופן תדיר, אחרת השיניים החותכות שלהם ימשיכו לצמוח ולגדול ללא שליטה.

נח גם היה צריך לדאוג לתזונה ראויה לכל בעל חיים, לא כולם אוכלים חציר. טורפים זקוקים לבשר טרי, שימפנזים אוכלים בעיקר פירות טריים, דובי פנדה אוכלים רק חזרן (במבוק), קואלות בעיקר אוכלות עלי אקליפטוס, עטלפים כגון: ערפד מצוי, ערפד לבן-כנפיים וערפד שעיר-רגליים ניזונים אך ורק מדם, הַפּרֶס (עוף דורס) ניזון בעיקר מעצמות, השנבוב ניזון רק מנמלים וטרמיטים, והשפמתן ניזון בקיץ מכנימות, אך בחורף, כשהכנימות אינן בנמצא, השפמתן ניזון מזרעים.

בנוסף, נח ומשפחתו היו צריכים לגרוף כמויות אדירות של זבל וגללים באופן שוטף. נח לא יכול להזניח זאת, אחרת אי אפשר היה לחיות בתיבה, לא רק עקב הסירחון אלא גם עקב פליטת גזים רעילים מצואת החיות הנצברת, כגון: אמוניה, מתאן ומימן גופריתי. בעלי החיים עצמם היו נדבקים בשלל מחלות וחוסר תיאבון עקב פיתוח פתוגנים.¹⁵

אלו רק דוגמאות מעטות מתוך רשימה אינסופית של דרישות שיש למלא ותנאים שיש לקיים, כדי שניתן יהיה לשמר בעלי חיים שונים בשבי במשך שנה שלמה.

הקדישו דקה לדמיין את נח המסכן! במשך שנה שלמה היה צריך ללכת הלוך ושוב ממחסני האוכל לתאי החיות, בספינה מיטלטלת, בחשיכה מוחלטת (לא מומלץ להדליק אש בתיבת עץ), להביא לכל בעל חיים את האוכל המתאים לו, לנקות את הלכלוך והגללים שהצטברו, לרוקן את שאריות האוכל שנרקבו, וחוזר חלילה, שוב ושוב, יום אחר יום.¹⁶

האמת, גם אם נח וכל משפחתו היו עובדים 20 שעות ביממה, הם עדיין לא היו מספיקים למלא את כל המטלות הנדרשות כדי לתחזק גן חיות עצום שכזה במשך שנה שלמה. החיות המסכנות היו צריכות לחכות שבועות ואולי חודשים בין ארוחות. רק לשם השוואה, בגן החיות בטורונטו יש כ-5000 פרטים של בעלי חיים ממגוון מינים, ומועסקים בו כ-100 אנשי צוות המופקדים על טיפול בחיות.¹⁷ במילים אחרות, איש צוות אחד מופקד על כ-50 חיות בממוצע. מדובר כמובן באנשי מקצוע, עם הכשרה מתאימה וניסיון. בתיבה לעומת זאת, כל בעלי החיים האחרונים על פני כדור הארץ, היו צריכים להסתמך על כישוריהם המפוקפקים של שמונה בני אדם: נח ואשתו, שלושת בניו ונשותיהם.

מכל מקום, אף על פי שנח ראוי לרחמים לאור המשימה הסיזיפית שהוטלה עליו, אין זה הוגן לרחם רק עליו. ללא צל של ספק, החיות עצמן נאלצו לעבור שנה של גיהינום שלא מן העולם הזה. כדי להבין במה מדובר, בקישור כאן תוכלו להתרשם על אלו תקנות והוראות יש להקפיד בכל מה שקשור לתובלה והסעה של חיות בר לא מבויתות. המסמך ארוך מאוד, אך כבר בתחילת המסמך מודגש כי התובלה כופה על החיה סביבה שאינה טבעית לה, ועל כן אם אינה מנוהלת ומתוכננת כראוי, היא גורמת לחיה לחץ וחרדה שמובילים להתנהגות תוקפנית, השתוללות ופציעות. גם אם לא תקראו את המסמך, אתם בטח יכולים לנחש כי התנאים בתיבה של נח אינם אפילו בגדר הפרה בוטה של כל התקנות, להיפך; נראה כי אלוהים דווקא ניסה לעשות כל מה שאפשר כדי שהמסע עבור החיות יהיה חוויה קשה ביותר.

לא קשה לדמיין את הפאניקה של זוג זאבים, בעודם דחוסים כמו סרדינים בכלוב, תוך כדי שהרצפה שעליה הם עומדים מיטלטלת מצד לצד. לפתע מתקרב אליהם אדם שלא ראו מימיהם והם אינם מורגלים אליו, ומושיט את היד פנימה. נח המופתע בטח לא הבין מדוע הזאבים מנסים לנשוך את ידו, כשהוא רק ביקש להביא להם קצת אוכל.

אין צל של ספק, כי שנת המבול הייתה חלום בלהות, סיוט של ממש, לנח ולבעלי החיים יחד.

היציאה מהתיבה

על פי המסופר בחומש, שנה ועשרה ימים בדיוק אחרי שנח נכנס לתיבה, הארץ יבשה לגמרי ונח עם משפחתו וכל שאר בעלי החיים יכלו לצאת מן התיבה. יציאת נח ובעלי החיים מן התיבה והאכלוס מחדש של הארץ בבעלי חיים, מתוארת בתורה בצורה תמציתית ולקונית, כביכול אין בכך כל פלא ומדובר בדבר של מה בכך.¹⁸ אך כפי שנראה להלן, אם הגעת החיות לתיבה היה מחזה יוצא דופן, יציאת החיות מהתיבה היה אירוע שישאיר אתכם בפה פעור; מדוע? נסו לרגע לדמיין מה הייתם רואים אם היה באפשרותכם לצפות במחזה מן הצד:  

לאחר כשנה של שהייה בתיבה, סוף כל סוף יש לבעלי החיים הזדמנות לצאת אל העולם. מורעבים מתזונה מועטה ולקויה, חצי עוורים משהות ממושכת באפילה, מנווני שרירים מחוסר תזוזה, חבולים ופצועים מאין ספור חבטות בדפנות התאים, מלוכלכים ומצחינים מסביבה מטונפת, כך לאט לאט, החלו בעלי החיים לקרטע החוצה מן התיבה ולנסות למצוא את מקומם בין ההריסות שאחרי המבול.

בשלב זה אסור לשכוח כי יש רק זוג סוסים אחד, זוג צבועים אחד, זוג קרנפים וכן הלאה. כל אחד מאין ספור מינים שונים של בעלי חיים צריך להתחיל מחדש משני פרטים בלבד: זכר ונקבה.

לשם השוואה, "האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע" מגדיר קריטריונים שעל פיהם ניתן לקבוע את "מצב השימור" של כל מין בטבע. מין מוגדר כמין בסכנת הכחדה אם מספר הפרטים הבוגרים בטבע אינו עולה על 250 פרטים. אם מספר הפרטים אינו עולה על 50, המין מוגדר "בסכנת הכחדה חמורה", דרגה אחת בלבד לפני שהמין מוגדר כמין שנכחד לחלוטין מהטבע, וקיים רק בשבי. במציאות, עוד הרבה לפני שהמין מוגדר בסכנת הכחדה, יש להשקיע מאמצים מידיים לשימור המין, ואם אלו לא נעשים, קרוב לוודאי שהמין לא יצליח לשרוד בכוחות עצמו, ומצבו רק ילך ויתדרדר. במקרים רבים, אפילו המאמצים שנעשים נכשלים והמין נכחד מהטבע בסופו של דבר.¹⁹

מה עגום היה מצבם של בעלי החיים שיצאו מהתיבה של נח! כל מה שנשאר מהמין "סוס" למשל, הם שני סוסים תשושים וכחושים, שבקושי עומדים על הרגליים. שני פריטים בלבד, שנמצאים הרבה מתחת לסף של סכנת הכחדה חמורה, ניתן אפילו לומר: בסכנת הכחדה ודאית.

סיפור המבול המתואר בחומש פשוט מניח שהמסכנים הללו מיד יתחילו למלא את חובתם ולהזדווג, כאילו פעולה זו לכשעצמה היא דבר מובן מאליו, כאשר כל עובד גן חיות פשוט יודע שיש לא מעט מקרים שבהם זכר ונקבה ממין מסוים פשוט לא מוכנים להזדווג, מאיזו סיבה שלא תהיה, ויש לעשות מאמצים למצוא בת זוג ממקום אחר.

באופן כללי בטבע, גם עבור יונקים וגם עבור עופות וזוחלים, כל התהליך של מציאת בן זוג, הריון, לידה או הטלת ביצים, וסיכויי ההישרדות של הפרטים הנולדים, הוא תהליך מסוכן ולא וודאי שיכול להיכשל מאלף סיבות שונות בכל שלב: החל מסכנות עקב טורפים, מחלות ואיתני הטבע. הריגה מכוונת של צאצאים היא תופעה ידועה אצל מינים רבים של בעלי חיים, ובפרט אצל פרימטים: קופים, קופיפים וקופי-אדם. באורח פלא, כל התופעות הטבעיות האלה היו צריכים להיעלם לחלוטין מכל עולם החי בדורות שאחרי המבול, אחרת כל המשימה של נח הייתה לשווא!

גם הטורפים, באורח מופלא ממש, היו צריכים בדורות שלאחר המבול להימנע מאכילת צבאים, אנטילופות, כבשים וזברות, אחרת כל ההשקעה של נח הייתה יורדת לטמיון! האריות המסכנים היו צריכים להסתפק באכילת גוויות נפוחות ומרקיבות של כל שאר בעלי החיים שנספו במבול.

המחזה שבו בעלי חיים שמעולם לא טיפסו על הר מוצאים עצמם לפתע בפסגת הרי אררט ומנסים לרדת ממנו, היה לבטח מעורר רחמים, פשוטו כמשמעו:

• הנה קנגורו, עם כפות רגליו הרחבות שמותאמות באופן מושלם לניתורים ארוכים במישורי אוסטרליה, מנסה לקפוץ במורד התלול של ההר ומתרסק על הסלעים כשאינו מצליח לבלום את תנופתו.
• הנה עצלן – שמבלה כמעט את כל זמנו על עצים ויורד לקרקע רק כדי לעשות את צרכיו ומיד חוזר לעץ – מנסה בכל כוחו למצוא את הדרך לעץ הקרוב ביותר.
• הנה נבתן – גוש בשר ושומן במשקל טון, ללא גפיים כלל להליכה – מתגלגל חסר אונים אל עבר הצוק הקרוב.
• הנה פנגווין, מנסה בכל כוחו לזחול על בטנו, ואינו מצליח. הפנגווין המסכן אף אינו מבין מדוע הקרקע כל כך קשה ומחוספסת במקום הקרח החלק והקר שהוא זוכר שנה לפני כן.

אמנם, יש דבר אחד שעולה על כל המוזרויות האלה, והוא: המזבח שבנה נח והקרבנות שהוקרבו עליו.²⁰ המחזה נראה כאילו נלקח מקומדיה שחורה: נח רודף אחרי חיות אומללות שהרגע שרדו גיהינום של מסע, והנה ניתנה להם הזדמנות להתחיל מחדש, וכעת הם מגלים שכל זה היה לשווא, כי כל מה שמחכה להם בעתיד הקרוב זה מוות על גבי המזבח! החיות המסכנות לבטח ניסו לברוח כל עוד נפשם בם.

תפוצת החיות

פלא נוסף מתגלה כאשר מתבוננים בתפוצתם של בעלי החיים ברחבי כדור הארץ. על פי הסיפור התנ"כי, כל בעלי החיים הקיימים כיום יצאו מנקודה גיאוגרפית אחת ויחידה לפני כ-4000 שנים בערך. אם קביעה זו אכן נכונה, אז התבוננות בתפוצתם של בעלי החיים כיום גורמת למספר ממצאים להיות תמוהים ביותר.

במבט ראשון, קל לחשוב כי אין בעיה מהותית בסיפור התנ"כי וכל בעלי החיים התפזרו לכל עבר לאחר שיצאו מן התיבה. העטלפים, למשל, התפזרו לכל עבר, וכיום ניתן למצוא כ-1400 מינים שונים של עטלפים במקומות שונים בעולם מלבד באזורים הארקטיים. גם ציפורי שיר מפוזרים באופן כלל עולמי, בדומה לעופות דורסים.²¹

לעומת זאת, חיות הכיס, במקום שיתפזרו לכל עבר, החליטו להתאגד ולטכס עצה משותפת ולנוע יחדיו לאוסטרליה ולאיים השכנים לה. בין המינים השונים של חיות הכיס באוסטרליה ניתן למצוא: קנגורו, קואלה, בילבי, בנדיקוט, וומבט, קוסקוס, צופון, בטונג, וולבי, פדמלון, נומבט, קנגוריל, מולגרה, קווארי, דיבלר, קלוטה, אנטכינוס, דסיור, פסקוגל, דונרט, נינגאווי, פלניגל, וכן הלאה. כל אלה הם חיות כיס שבחרו לחזור דווקא לאזור אוסטרליה! מעניין לציין כי דווקא האופוסומים, גם הם חיות כיס, החליטו לא להצטרף למשלחת האוסטרלית ודווקא ללכת ליבשת אמריקה.

גם הקופים החליטו להתפצל: קופים רחבי-אף החליטו להתאגד וללכת כאיש אחד – או יותר נכון לומר: כקוף אחד – למרכז ודרום אמריקה, במקום להתפזר למקומות שונים בעולם. לקופים הנ"ל יש נחיריים הפונים לצדדים (לכן הם נקראים רחבי-אף), וחלקם אף משתמשים בזנבם כזרוע חמישית. בקבוצה זו ניתן למצוא קופים מסוג: קפוצ'ין, מרמוסט, טמרין, שאגן, צמרן ומינים נוספים. לעומת זאת, קופים צרי-אף, לא הסכימו לנדוד כל כך רחוק והחליטו להישאר ביבשת, ונדדו רק עד אפריקה ודרום-מזרח אסיה. לקופים הנ"ל יש נחיריים הפונים כלפי מטה והם אינם משתמשים בזנבם כזרוע חמישית. בקבוצה זו ניתן למצוא קופים מסוג: גיבון, מקוק, בבון, גנון, שימפנזה, גורילה, אורנגאוטן, ומינים נוספים. לא ברור כיצד ידעו הקופים להתאגד על פי מבנה הפנים וללכת דווקא לאזור גיאוגרפי אחד.

פלא כפול ומכופל אנו מוצאים בתפוצתם של העופות הגדולים שאינם יכולים כלל לעוף. כיצד? קחו לדוגמה את היען, הוא עשה בשכל ונשאר ביבשת. לעומת זאת, כל עופות המואה הגיעו כולם מתיבת נח באורח פלא דווקא לאי ניו-זילנד. לא מדובר במין בודד, אלא בקבוצה של עופות-ענק הכוללת תשעה מינים שונים, חסרי יכולת תעופה, שהוכחדו על ידי המאורים במחצית הראשונה של האלף השני לספירה. מכאן ניתן להסיק כי כל עופות המואה אכן היו בתיבת נח, יצאו ממנה אי שם בהרי אררט, והגיעו כולם יחד לניו-זילנד. הגדול ביותר בעופות המואה, הדינורניס, היה ענק בגובה של מעל שלושה וחצי מטרים, עם כנפיים קטנות ביותר. לא ברור איך הגיע ענק חסר כנפיים שכזה לניו-זילנד.

המדהים בכל הסיפור הוא לא רק שעופות המואה הצליחו להגיע בשחייה לניו-זילנד, אלא שעשו זאת ביחד, כל המינים של אותה משפחה! לשם השוואה, אם משפחת החתוליים הייתה נודדת אחרי המבול לניו-זילנד, אז היינו מוצאים שם מגוון מיני חתולים, כגון: אריה, טיגריס, יגואר, פומה, ברדלס, נמר, שונר, קרקל וכן הלאה. זה בדיוק מה שקרה במקרה של עופות המואה: כל מיני המשפחה הגיעו יחד!

גם עופות הפיל, עופות-ענק חסרי יכולת תעופה, עשו את הבלתי יאומן והגיעו כולם דווקא לאי מדגסקר. עופות הפיל הוכחדו סופית במאה ה-17 על ידי המתיישבים האירופאים, לכן גם עופות אלו היו כולם בתיבת נח. תופעה מוזרה שכזו ניתן למצוא גם בעופות נוספים חסרי יכולת תעופה שקיימים היום, והגיעו בדרך לא דרך לאיים מרוחקים: אמו הגיע לאוסטרליה, קזואר הגיע לגיניאה החדשה, ננדו הגיע לדרום אמריקה, וכו'.

סיכום

כאמור לעיל, בעבר הרחוק ועד לפני כמה מאות שנים, לא הייתה סיבה מיוחדת לפקפק בסיפור המבול התנ"כי. הסיבה לכך פשוטה: בעבר רק מעט ממיני בעלי החיים היו ידועים, ותחומי מחקר כגון: זואולוגיה, ארכאולוגיה, גיאוגרפיה וכו' היו בחיתוליהם. היום לעומת זאת, ניתן להבחין כי סיפור המבול עמוס עד להתפקע באין ספור פרטים חסרי כל סיכוי של מימוש. לאלו המאמינים בסיפור המבול אין ברירה אלא לערב את אלוהים בכל שלב באופן ישיר, על ידי שורה ארוכה של מעשי ניסים יוצאים מגדר הטבע:

• אלוהים באורח נס אפשר את בנייתה של תיבה מעץ במידות כה מפלצתיות,
• אלוהים באורח נס אסף את כל בעלי החיים מכל קצוות תבל אל התיבה של נח,
• אלוהים באורח נס דאג להישרדותם של כל המינים לאחר היציאה מן התיבה, וכן הלאה; יש צורך ברשימה ארוכה של ניסים שאלוהים צריך לבצע כדי להתגבר על כל הפרטים הבלתי אפשריים שראינו לעיל בהרחבה.

חשוב לזכור כי כל הפרטים הבלתי אפשריים הללו, עומדים בניגוד מוחלט להקשר של סיפור המבול כפי שהוא מתואר בחומש בראשית, והוא: העובדה שעל פי הסיפור, אלוהים טורח לספק לנח פתרון לבעיה. במילים אחרות, עצם העובדה שאלוהים מצווה את נח לבנות תיבה במידות מדויקות, להכניס לתוכה חיות, לאסוף אוכל עבורם ולדאוג לכל מחסורם וכו', עובדה זו לכשעצמה מלמדת שאלוהים מנסה לספק לנח פתרון פרקטי, טבעי ובר-ביצוע לאסון המתקרב.

אך כל הפתרון הנ"ל הופך להיות חסר טעם אם ממילא צריך את אלוהים כדי להתגבר על כל הפרטים הבלתי אפשריים שלאחר מכן. אם ממילא אלוהים נדרש לבצע שורה ארוכה של ניסים, אז בשביל מה כל הטרחה? מדוע לא לבנות ספינת עץ גדולה פי עשרה כדי שלבעלי החיים יהיה קצת פחות צפוף? מדוע בכלל להביא את החיות לתיבה מלכתחילה, אם אלוהים יכול פשוט לשמור בדרך נס על כל מין ומין באותו מקום שבו הוא נמצא?

חסידי הסיפור אינם מבינים שהם למעשה "יורים לעצמם כדור ברגל" כל אימת שהם בדיעבד משתמשים באלוהים בתור מחולל ניסים בלתי נלאה כדי לסתום חורים בסיפור, שכן הדבר רק מוכיח כי הם קודם נועצים את החץ ורק לאחר מכן מסמנים את המטרה. במילים אחרות: מתחילה המאמין מקבל את סיפור המבול התנ"כי כעובדה רק משום שהוא כתוב בתורה; עובדה זו נלקחת כמושכל ראשון שאין לערער עליו. לאחר מכן המאמין אינו נותן לאף ממצא או קושי לערער את אמונתו בסיפור. אם כלו כל הקצין, תמיד ניתן לתת לאלוהים לפתור את הבעיה על ידי ביצוע נס כזה או אחר.

גישה זו גורמת לכך שעם הזמן, חוש הביקורת של המאמין הולך ונהיה קהה יותר ויותר בכל מה שקשור לתוכן התורני, ובעיקר לתוכן הרבני. הרי פשוט וברור, שאם סיפור המבול לא היה מופיע בתנ"ך, אלא היה מופיע בקוראן, או במיתולוגיה היוונית, המאמין לא היה חושש לתקוף את הסיפור בכל חיצי הביקורת האפשריים, ולקבוע נחרצות שהסיפור הוא בדיה מוחלטת, או לכל היותר הגזמה פרועה של אירוע היסטורי בקנה מידה קטן בהרבה. במילים אחרות: אם סיפורי הברון מינכהאוזן היו כתובים בתורה, המאמין היה מקבל אותם מבלי שיתעורר אצלו כל חשד, כי חוש הביקורת שלו רדום מלכתחילה.

מכל מקום, כעת שוב עולה השאלה: האם סיפור המבול התנ"כי ניתן לנו מאת האלוהים, כפי שטוענת היהדות-הרבנית? האם ייתכן שהמקור לסיפור, כפי שהוא בידינו היום, הוא אלוהים בכבודו ובעצמו, והוא זה שהכתיב את הסיפור למשה רבינו?

התשובה לכך, כמובן, היא: בהחלט כן! אי אפשר לשלול את האפשרות שאלוהים אכן עשה זאת. מי שרוצה להאמין בכך, שיבושם לו. אך אי אפשר להתעלם מן העובדה הפשוטה: אם סיפור המבול מקורו באלוהים, אז נובע מכאן כי אלוהים הכתיב למשה סיפור בדיוני, רצוף בפרטים בלתי אפשריים שעומדים בסתירה לידע המודרני. יתירה מזו, אלוהים בכוונה תחילה, מציג את הסיפור בתורה כאירוע היסטורי שקרה במציאות; אין בסיפור ולו פרט קטן שיכול לרמוז אחרת. יוצא אם כן, כי אותו אלוהים שהכריז בתורה "מדבר שקר תרחק",²² הוא בעצמו מתאר לנו אירוע מן העבר שהשכל הישר שולל לחלוטין! 

נספחים

נספח א' – תיבות נח מודרניות כהוכחה להיתכנות הסיפור התנ"כי

בשנים האחרונות, נעשו ניסיונות לבנות את תיבת נח בגודל מלא, או קרוב לגודל המתואר בחומש בראשית. בדרך כלל (אך לא תמיד), מדובר בניסיונות של מאמינים להראות לספקנים את ההיתכנות של בנית התיבה. כמובן, שכל הניסיונות הללו רק "יורים לעצמם כדור ברגל". התיבות הללו אינן יכולות לתפקד ככלי שיט, והן לא יותר מאשר מבנה קרקע למטרות תצוגה, מבנה שרק עשוי בדמות ספינה כחלק מפארק שעשועים. התיבה היחידה שנמצאת בפועל על המים, למעשה צפה על דוברה מודרנית ממתכת, כזו המיועדת לשינוע מטענים; התיבה עצמה מונחת על הדוברה ולא באה במגע ישיר עם המים. חשבו על כך: אם המטרה להדגים את ההיתכנות המעשית של תיבת נח, מדוע לא לצאת עם אחת מהתיבות הללו ללב ים למשך שנה שלמה – או אפילו חודש אחד – ולהוכיח לכולם כיצד נח שרד את המבול? מדוע לא להעמיס על התיבה חיות של ממש, עם אוכל מספיק וציוד מתאים – לא צריך את כל החיות, מספיק אפילו חלק קטן מהם – ולצאת ללב ים? מדוע לא להראות באופן חד משמעי, כיצד משפחה גרעינית אחת יכולה לדאוג ולטפל בגן חיות ענק שכזה? פעולות שכאלה אינן נעשות, ואף לא יעשו בעתיד, כי בלתי אפשרי לעשות אותם. תיבה שכזו לא תחזיק מעמד בים אפילו לא לזמן קצר. נח ומשפחתו לא יכלו – גם אם מאוד רצו – לתחזק גן חיות עצום שכזה למשך שנה שלמה.

נספח ב' – ניסיונות לצמצם את מספר בעלי החיים בתיבה

כאמור לעיל, הכנסת כל בעלי החיים לתוך תיבת נח לא נראית כמשימה בעייתית במיוחד, למי שחי בעבר הלא רחוק. היום לעומת זאת, אי אפשר להתעלם מהבעיה לאור הידע המודרני לגבי הכמות העצומה של מיני בעלי החיים. לכן, אלו שבכל זאת מקבלים את סיפור המבול כפי שמתואר בחומש בראשית, מנסים לפתור את הבעיה על ידי צמצום משמעותי של בעלי החיים שנכנסו לתיבה.

תשובה פופולרית שניתן למצוא בנושא, היא זו: נח לא לקח את כל המינים כולם, אלא רק מין אחד מייצג מכל "סוג" או קבוצה של בעלי חיים, מעין אב קדמון משותף לאותה קבוצה, ולאחר היציאה מן התיבה כל שאר המינים התפצלו מאב קדמון זה. לדוגמה: נח לא לקח את כל 17 מיני הפינגווינים, או 18 מיני החזירים, אלא רק מין אחד; שאר מיני הפינגווינים או החזירים התפצלו לאחר המבול מאותו מין שהיה בתיבה של נח.

ההסבר הנ"ל יכול להיות מושלם, אילו רק היה נכון. הרי כל המחקר הביולוגי והגנטי של בעלי החיים מנסה לברר בדיוק את השאלה הזו: את שאלת מוצא המינים! נאמר בלשון המעטה, כי מסקנות המחקר המודרני אינן תומכות בהשערה כי כל מיני הפינגווינים או החזירים התפתחו ממקור אחד משותף לפני כ- 4000 שנים. מיותר לציין כי חוץ מנפנוף ידיים, אין עם מה לגבות את ההסבר הנ"ל.

בנוסף, ההסבר עצמו הוא כללי ביותר ואינו מציע שום פירוט: מהם אותם "קבוצות" לכאורה שעל פיהם נתחלקו כל בעלי החיים? האם נח לקח זוג עטלפים ומתוכם התפצלו כל 1400 מיני העטלפים הקיימים היום, או אולי נח לקח שני זוגות עטלפים: מזוג אחד התפצלו עטלפי-הפירות ומהזוג השני עטלפי-חרקים? איזה מין של פינגווין היה בתיבת נח, פינגווין-קיסרי או אולי פינגווין-מצויץ? מאיזה מין בדיוק התפצלו לאחר המבול כל שאר המינים הקיימים היום? אולי בתיבת נח היה מין של פינגווין שכבר אינו קיים היום, אם כן מהו? אין תשובות לכל השאלות האלה, כי ההסבר עצמו כלל אינו טורח להיכנס לפרטים האלה.

הסיפור לא נגמר כאן. יש המנסים לצמצם את הכמות הגדולה של העופות על ידי ההשערה כי נח לא לקח לתיבה את העופות עצמם, אלא את הביצים שלהם. שוב, הסבר מצוין, שיוצר שלל בעיות חמורות יותר שאין עליהן פתרון: כיצד ידע נח שהביצים פוריות מלכתחילה? כיצד ידע נח איזו ביצה מכילה זכר ואיזו מכילה נקבה? בנוסף, ביצים בוקעות תוך פחות משנה, כך שאם נח לקח ביצים, הוא היה נאלץ בשלב מסוים לטפל בגוזלים, משימה עוד יותר קשה ומורכבת מטיפול בבעלי חיים בוגרים.

1. בראשית, ו:טו [↩]
2. 140 מטרים אם לוקחים בחשבון את הקורה היוצאת מחוד החרטום, אך קורה זו אינה חלק מנפח הספינה, אלא דומה יותר לאנטנה בראש בנין [↩]
3. בשנים האחרונות נבנו דגמים של תיבת נח בגודל מלא, או כמעט מלא. הדגמים כולם משמשים כמיצג בלבד ללא יכולת שיט מעשית, ראו דיון קצר על כך בנספח. [↩]
4. אלו המאמינים לסיפור המבול באופן מילולי, בדרך כלל טוענים כי המבול גרם לקטסטרופה גיאולוגית שבגללה נוצרו תופעות שנראות לעינינו היום כאילו התרחשו במשך מיליוני שנים. לא ברור איך תיבת נח שרדה את כל זה. [↩]
5. זהו פשט הפסוקים, וכך גם הבינו פרשני המקרא המסורתיים, כגון רש"י והרמב"ן ואחרים, כלומר: מפלס המים החל לרדת לאחר מאה וחמישים האמורים בפרק ז' פסוק כ"ד ובפרק ח' פסוק ג' [↩]
6. בראשית, ח:ד [↩]
7. בראשית, ז:ד; ז:יא-יב. [↩]
8. בקישור כאן ניתן לראות נוסחה פשוטה שנותנת הערכה טובה למידת הצמצום עקב מבנה הספינה. הנפח המצומצם נמצא במונה, כאשר המכנה קשור להמרת הנפח ליחידות של Tonnage. ניתן לראות במונה כיצד האורך האפקטיבי מצטמצם כתלות ברוחב, שהרי ככל שהרוחב גדול יותר כך זווית החרטום משתנה. בנוסף, גובה הספינה בנוסחה נלקח כחצי מהרוחב, אך אפשר להשתמש גם בגובה של תיבת נח ללא שינוי. [↩]
9. זו הערכה נדיבה, אך אין זה משנה כלל, במקרה של תיבת נח, אין שום בעיה להיות נדיבים [↩]
10. אולי נח וויתר על הדו-חיים והשליך אותם למים ביחד עם כל שאר הדגים. אם כן, הסיכוי של כל הצפרדעים והקרפדות לשרוד שנה שלמה ורצופה במי המבול קלוש ביותר. [↩]
11. כל המספרים מייצגים מינים קיימים היום, ולכן היו חייבים להיות בתיבת נח. בעלי חיים פרה-היסטוריים, לא נכללים כאן. [↩]
12. מעניין לציין כי על פי חז"ל לתיבה היו שלוש קומות: העליונה למגורי נח ומשפחתו, האמצעית למגורי החיות, והתחתונה לזבל ואשפה. די ברור שחז"ל לא דמיינו שכמות גדולה כל כך של חיות נכנסו לתיבה אם הם הרשו לעצמם לצמצם את הנפח האפקטיבי של התיבה עוד יותר. [↩]
13. בנקודה זו מעניין לציין כי גם אלו המאמינים בסיפור המבול באופן מילולי, מבינים שיש בעיה להכניס את כל מיני בעלי החיים הידועים היום לתוך ספינה בגודל כזה, ולכן הם מציעים כל מיני פתרונות יצירתיים לבעיה. ראו בנספח דיון קצר על כך. [↩]
14. ראו את פירושי הרמב"ן ורבינו בחיי בן אשר על פסוק ט"ו [↩]
15. לפי חז"ל כל הקומה התחתונה של הספינה הייתה מוקדשת לאגירת זבל ואשפה. מפחיד לדמיין איזה גיהנום שרר שם במשך שנה שלמה ללא אוורור. [↩]
16. מעניין לציין כי גם חז"ל התחבטו בשאלה כיצד נח הסתדר שנה שלמה בחושך, ללא תאורה. על פי חז"ל במדרש בראשית רבה, פרשה ל"א סימן י"א, לנח הייתה בתיבה מרגלית זוהרת בחושך שהייתה משמשת כמעין תאורה חלופית. מכאן ניתן לראות כי אע"פ שחז"ל לא הוטרדו מהרבה בעיות בסיפור, כגון כמות: החיות והטיפול בהם, מכל מקום הם כן ניסו למצוא פתרונות לבעיות שכן הטרידו אותם, כגון: האפילה בתיבה. [↩]
17. חוץ מתפקידי מנהלה ולוגיסטיקה שאינה קשורה לטיפול ישיר בחיות, ראו כאן. [↩]
18. בראשית, ח:טו-יט [↩]
19. כל הנאמר נכון באופן עקרוני גם לבני אדם, את האנושות כנראה לא ניתן להציל ממשפחה גרעינית אחת, ראו מאמר בנושא בקישור כאן. [↩]
20. בראשית, ח:כ [↩]
21. גם דורסי יום, כגון: נשר, נץ ועיט, וגם דורסי לילה, כגון: תנשמת, ינשוף ולילית [↩]
22. שמות, כג:ז [↩]