שינוי הכתב בספרי התורה וכתבי הקודש

כתב הדפוס שאנו משתמשים בו היום – הכתב שבו כתובות שורות אלה שאתם קוראים עכשיו – הוא הכתב שבו כותבים את ספרי התורה, התפילין והמזוזות.

במסורת הרבנית, יש לכתב זה חשיבות מיוחדת; ברור כי לא מדובר בכתב "נורמלי"; במילים אחרות: כתב שהגיע אלינו במקרה, בדרך של התפתחות טבעית, בדומה לשאר סוגי הכתב שבעולם. הרי מצב שכזה היה מביא אותנו למסקנה כי ייתכן ובנסיבות היסטוריות אחרות, ספרי התורה היו נכתבים בכתב שונה. למסורת הרבנית קשה מאוד – עד בלתי אפשרי כמעט – להכיר באפשרות הזו, מסיבה פשוטה: הכתב שאנו משתמשים בו היום, הוא הכתב שבו אלוהים כתב את התורה הקדושה, לא פחות!¹

כצפוי, היהדות הרבנית מייחסת לכתב שלנו קדושה גדולה. יש משמעות עמוקה לצורת האותיות, והמסורת הרבנית מייחסת סודות עליונים לכל תג ותג. מקורות רבים עוסקים בכך, בפרט בקבלה ובחסידות, כגון: ספר יצירה, ספר הזוהר, אלפא ביתא דרבי עקיבא, ראש מילין לרב קוק וכו'. אלו דוגמאות מעטות וקצרה היריעה למנות את כל המקורות, כי הדברים ידועים. הקורא הסקרן יכול בקלות למצוא בעצמו מקורות כתובים בנושא סוד האותיות ומשמעותן.

ברור כי בלתי אפשרי להעמיס על כתפי האותיות משקל תיאולוגי שכזה, מבלי לייחס לכתב מקור אלוהי. איך אפשר אחרת? הרי אלוהים בכבודו ובעצמו נתן תורה לעם ישראל, והתורה היא דבריו הנצחיים לעד ולעולמי עולמים, והוא בחר לכתוב זאת דווקא באותיות האלף הבית שיש בידינו כעת! לכן מובן מאליו מדוע לכל אות ואות יש משמעות וחשיבות, וסודות גדולים טמונים בצורתן המיוחדת של האותיות.

את כל האמור לעיל יש להעמיד מול עובדה היסטורית ידועה, שעליה נרחיב בפרק הנוכחי, והיא:

הכתב של ימינו אינו הכתב שבו נכתבה התורה בעת העתיקה. בעבר השתמשו בכתב אחר לגמרי, ורק בשלב מאוחר יחסית השתנה כתב התורה לכתב שבו אנו משתמשים היום.

כדי להבין את תהליך שינוי הכתב, יש קודם להציג את השמות המקובלים של סוגי הכתב השונים.

סוגי הכתב

כתב אשורי: כתב הדפוס שבו אנו משתמשים היום נקרא בפי חז"ל: כתב אשורי. המונח מעט מבלבל, כי היום אנו רגילים לקרוא לכתב שלנו בפשטות: כתב עברי, אלא שבתקופת חז"ל כתב זה היה נקרא: אשורי. יש שני הסברים בחז"ל מדוע הכתב נקרא כך. לפי הסבר אחד, זוהי ירושה תרבותית מהאימפריה האשורית, כלומר: אימצנו כתב זר. לפי הסבר שני, הכתב נקרא כך כי הוא "מאושר", כלומר: משובח, יפה.

כתב עברי קדום: בעת העתיקה, בתקופת ממלכות יהודה וישראל בזמן בית המקדש הראשון, הכתב היה שונה לגמרי. חז"ל מכנים את הכתב הזה בפשטות: "כתב עברי", או: "כתב דַּעַץ". היום אנו מכנים כתב זה בשם: כתב עברי קדום, כדי להדגיש שלא מדובר בכתב המודרני שאנו משתמשים בו היום. את הכתב העברי הקדום ניתן לראות על הכתובת המפורסמת בנקבת השילוח מימי בית ראשון, וכן על גבי מטבעות שקל חדש בימינו, המשקפים כמובן את הכתב שהיה על המטבעות בימי בית המקדש השני.

הכתב שבו ניתנה התורה

בתלמוד הבבלי,² ניתן למצוא שלוש דעות שונות לגבי מהו סוג הכתב שבו ניתנה התורה לבני ישראל:

• דעה ראשונה: לפי דעת רבי יוסי, משה רבינו נתן את ספר התורה לישראל בכתב עברי קדום, או כפי שנקרא: כתב דַּעַץ. עזרא הסופר, שחי במאה ה-5 לפנה"ס, הוא זה ששינה את כתב התורה מכתב דעץ לכתב אשורי. לפי רבי יוסי, זו הסיבה מדוע נקרא הכתב: אשורי, כי מקורו בממלכת אשור.
• דעה שניה: לפי דעת רבי יהודה הנשיא, התורה ניתנה על ידי משה לישראל כבר במקור בכתב אשורי.³ אלא שהכתב האשורי התחלף לכתב דעץ כעונש על חטאיהם של בני ישראל בבית ראשון. לכן הכתב נקרא אשורי, כי הוא: מאושר, יפה, משובח. במילים אחרות: התורה "שונמכה" מכתב אשורי משובח לכתב דעץ נחות. לאחר שבני ישראל חזרו בתשובה בימי עזרא הסופר, הכתב שודרג חזרה, מכתב דעץ נחות לכתב אשורי משובח.
• דעה שלישית: לפי דעת רבי שמעון בן אלעזר, כתב התורה היה מאז ומעולם כתב אשורי. התורה ניתנה לישראל בכתב אשורי, והכתב לא הוחלף עד ימינו.⁴

אז מי צודק? רבי יוסי, רבי יהודה הנשיא או רבי שמעון בן אלעזר? האם כתב התורה השתנה במהלך הדורות? איזו דעה מייצגת מציאות-היסטורית נכונה ואיזו דעה שגויה?

אגלה לכם את התשובה הסופית מיד: הדעה הנכונה היא של רבי יוסי. כלומר: הכתב נשתנה מכתב עברי קדום לכתב אשורי. אנו יודעים זאת היום מסיבה פשוטה: החל מהמאה ה-19 תחום הארכיאולוגיה הלך וצבר תאוצה חסרת תקדים. במהלך השנים, נתגלו אין ספור תעודות, כתובות ומסמכים, ממגוון רחב של תרבויות, מקומות ותקופות. כל הממצאים הנ"ל שפכו אור על חקר התפתחות הכתב באופן כללי, ובפרט לגבי הכתב של משפחת השפות השמיות. היום יש דברים רבים שאנו יודעים בוודאות לגבי מקורותיו של הכתב והתפתחותו עם השנים. להלן נביא סקירה תמציתית של מסקנות המחקר בתחום.

התפתחות הכתב

המקור לכתב האשורי – הכתב שאנו משתמשים בו בימינו – הוא הכתב הפיניקי, אשר נוצר בסביבות המאה ה-11 לפנה"ס. הכתב הפיניקי היה כתב מיוחד בתקופה זו, כי כתב זה עשה לראשונה שימוש ב- 22 סמלים "מופשטים", או כפי שאנו מכנים אותם: אותיות, וכל אות מייצגת עיצור. זאת בניגוד לסוגי כתב קדומים יותר, כגון כתב הירוגליפים, הנקרא גם: כתב חרטומים, שהיה מבוסס על סמלים "ציוריים" יותר, כך שכל סמל מייצג מילה שלמה, ולפעמים גם עיצור אך לא בהכרח.⁵

הפיניקים התיישבו לאורך חוף הים התיכון, מצפון סוריה ודרומה, דרך לבנון ועכו.⁶ הכתב הפיניקי התפשט במהירות גם לאזורים הסמוכים לחוף, ובשלב מסוים, אומץ גם על ידי העברים בכנען וגם על ידי הארמים בסוריה. אלו גם אלו, החלו לעצב את הכתב הפיניקי בתהליך הדרגתי, כך שלאחר זמן הכתב הפיניקי התפצל לשני כתבים נפרדים שנולדו ממנו:

• כתב אחד הוא הכתב העברי הקדום (כתב דעץ) שהיה בשימוש אבותינו העברים בממלכות יהודה וישראל הקדומות.
• הכתב השני הוא הכתב הארמי שהיה בשימוש הארמים בסוריה, גם במהלך האלף הראשון לפנה"ס. 

מבחינה היסטורית, הכתב הארמי קיבל חיזוק משמעותי, בעקבות כיבוש האזור על ידי האימפריה האשורית. האימפריה אימצה את הכתב הארמי לכתב רשמי באימפריה, במקום כתב היתדות. עקב כך, הכתב הארמי חדר גם לממלכות ישראל ויהודה שהיו נתונות תחת שלטון אשור. כתוצאה מכך, במשך תקופה מסוימת אבותינו השתמשו גם בכתב העברי הקדום וגם בכתב הארמי יחד, זה לצד זה.

לאחר נפילת האימפריה האשורית, הכתב הארמי החל להתפצל למגוון סוגי כתב שונים שנולדו ממנו. כלומר: באזורים גיאוגרפיים שונים ברחבי האימפריה האשורית לשעבר, התפתחו סוגים שונים של כתב שמבוססים על הכתב הארמי. תהליך זה לא פסח כמובן גם על אבותינו העברים, ובתהליך הדרגתי קיבל הכתב הארמי סגנון ייחודי והפך לכתב האשורי, שבו אנו משתמשים עד היום.

עזרא הסופר פעל לשינוי הכתב, ומאותה תקופה החל הכתב האשורי בהדרגה לדחוק הצידה את הכתב העברי הקדום, עד שזה האחרון נעלם לחלוטין,⁷ ואבותינו עברו להשתמש בכתב אשורי בלבד. השומרונים לעומת זאת, לא קיבלו את הכתב האשורי, וספרי התורה שלהם כתובים עד היום בכתב שומרוני שהתפתח מתוך הכתב העברי הקדום.

בהקשר זה יש לציין עובדה מעניינת לגבי ספר התורה שהיה בבית המקדש, הנקרא בפי חז"ל: סֵפֶר הָעֲזָרָה.⁸ ספר זה היה נחשב כמקור מוסמך ומדויק וממנו היו מגיהים ספרי תורה אחרים.⁹ על פי המסורת, ספר זה הוא ספר התורה שכתב משה רבינו, אך קיימת גרסה במשנה¹⁰ שבה ספר העזרה נקרא בשם אחר: סֵפֶר עֶזְרָא.¹¹

דוגמה לשימוש הכפול בכתבי הקודש בעת העתיקה גם בכתב עברי קדום וגם בכתב אשורי זה לצד לזה, ניתן לראות במגילות ים המלח שרובן מתוארכות למאה הראשונה והשנייה לפנה"ס, באותה תקופת זמן שבה הכתב העברי הקדום הלך ונזנח. רובן של המגילות כתובות בכתב אשורי, אך חלקן כתובות בכתב עברי קדום, ויש מתוכן שכתובות בכתב אשורי חוץ מהמילה: יהוה, שרק היא כתובה בכתב עברי קדום.

בטבלה להלן ניתן לראות את כל 22 אותיות האלפבית בכל סוגי הכתב שתיארנו לעיל. הכתב הפיניקי (טור שני מימין) הוא הכתב המקורי וממנו התפתח הכתב העברי הקדום (טור ימני), שדומה לו מאוד. מהכתב הפיניקי התפתח גם הכתב הארמי (טור אמצעי), וממנו התפתח הכתב האשורי: קודם בסגנון שניתן למצוא במגילות ים המלח (טור שני משמאל), ולאחר מכן התפתח לצורתו המודרנית (טור שמאלי).

שינוי הכתב

כל האמור לעיל לגבי התפתחות הכתב, אלו המסקנות המקובלות והידועות של המחקר בתחום, מסקנות המבוססות על שפע של ממצאים ותעודות. מכאן נובע כי כתבי הקודש – ובכללם חמשת חומשי תורה – נכתבו בעת העתיקה בכתב עברי קדום, ורק לאחר מכן הכתב שונה לכתב אשורי. וכאן הבעיה: עובדה זו לכשעצמה, מעידה כאלף עדים כי היחס לתורה והמעמד שלה באותה תקופה, היו שונים לחלוטין מהיחס אליה והמעמד שלה בימינו.

חשבו על כך: האם בימינו ניתן לשנות את כתב התורה? למשל, מכתב אשורי לכתב לטיני? או אולי לכתב קירילי? ברור שלא, ואין זה משנה כלל מי ינסה לעשות זאת, אפילו אם יתגייסו למשימה כל גדולי התורה של כל הקהילות היהודיות בכל העולם. הסיבה לכך פשוטה: התורה בימינו היא ספר חתום, מקודש, שאין לשנות בו אפילו אות אחת, קל וחומר את שיטת הכתיבה עצמה.

מיותר לציין כי בימינו, הרבנים עצמם לא יעלו על דעתם לשנות את כתב התורה, כי הם עצמם חושבים שספר התורה לא השתנה מעולם, וכל שינוי שלו הוא בגדר איסור חמור. זו גם התפיסה השלטת בכל הציבור האורתודוקסי: ספר התורה שבידינו הוא ספר התורה שנתן אלוהים למשה. במילים אחרות:

שינוי כתב התורה הוא בלתי אפשרי כאשר התורה חתומה, מקודשת, נפוצה וידועה בציבור.

אלא שכעת אנו יודעים שתי עובדות היסטוריות:

• עובדה אחת היא כי הכתב האשורי כלל לא היה קיים בתקופתו של משה. על פי הכרונולוגיה המקראית, משה חי במאה ה-14 לפני הספירה; אפילו הכתב הארמי עוד לא היה קיים בתקופה כל כך קדומה, קל וחומר הכתב האשורי.
• עובדה שניה היא כי כתב התורה השתנה במהלך המחצית השנייה של האלף הראשון לפנה"ס. מכאן ניתן לדעת בוודאות גמורה, כי התורה באותה תקופה לא הייתה חתומה, מקודשת ובעלת נוסח סופי אחיד. להיפך: התורה עברה תהליכי גיבוש, עריכה ועיצוב, ותהליכים אלה אפשרו את המעבר מכתב עברי קדום לכתב אשורי. 

בתקופה העתיקה, כתבי הקודש – ובכללם חומשי התורה – לא היו נחלת הכלל כמו היום. כמות האנשים שידעו לקרוא הייתה נמוכה משמעותית ואלו שידעו לכתוב היו מעטים אף יותר; הכתיבה הייתה נחשבת במידה רבה למקצוע.

שינוי כתב התורה התאפשר דווקא בגלל שכתבי הקודש היו בעיקר נחלתם של האליטה הדתית של אותה תקופה: הכהנים במקדש. לשאר העם הפשוט לא הייתה ידיעה, השפעה או שליטה על תהליך העריכה והחיתום של כתבי הקודש. גם בידי האליטה הדתית עצמה לא היה באותה תקופה קובץ קאנוני, סופי ומגובש של כתבי הקודש. בהתחלה, כתבי הקודש היו אוסף של תעודות, כרוניקות, קטעי שירה, מיתוסים לאומיים, קבצי חוק ומשפט וכו'. רק לאחר חורבן בית המקדש הראשון החל תהליך של איסוף מקורות שונים, איחוד תעודות, סידור ומיון, עריכה ותיקוני נוסח, ובין היתר גם תהליך של שינוי הכתב העברי הקדום לכתב אשורי, שבו לבסוף נחתמה התורה וקודשה באופן סופי, עד ליצירת קובץ אחד מכונן. זו בדיוק הסיבה – כפי שראינו בפרקים קודמים – מדוע יש בתורה כשלים כרונולוגיים, סתירות פנימיות, חזרות מיותרות, וטביעות אצבע של איחוד מקורות שונים.

לאור כל מה שאנו יודעים על תולדות הכתב האשורי, השאלה המתבקשת היא זו:

איזו משמעות עמוקה יש לעשרים ושניים סמלים, שנולדו בתהליך הדרגתי וטבעי מתוך קבוצת סמלים קדומים יותר, שהיו בשימוש הארמים בסוריה העתיקה?

אי אפשר שלא לתהות מה היה קורה אם הכתב הארמי לא היה חודר לאבותינו שבכנען בעקבות האימפריה האשורית. במצב שכזה, ייתכן והכתב העברי הקדום לא היה מוחלף כלל, והיום היינו משתמשים בו או בנגזרות שלו. ספרי התורה בבתי הכנסת היו כתובים בכתב עברי קדום, וקרוב לוודאי שבמצב שכזה הרבנים היום היו מייחסים דווקא לכתב זה סודות עמוקים ורמזים עליונים, כפי שעשו לכתב האשורי. הרבנים כמובן, מצהירים קבל עם ועולם כי כל אותם סודות ורמזים עמוקים שקיימים באותיות הכתב האשורי לא חודשו מדעתם האישית. להיפך; זהו ידע שהועבר במסורת מדורי דורות. אלא שלא ברור באיזו מסורת בדיוק מדובר, אם הכתב האשורי כלל לא היה קיים בימיו של משה. 

חשוב לראות את הדברים לא רק מנקודת המבט הפרטית של סוג הכתב, אלא גם מנקודת המבט הרחבה יותר של כלל המסורת התורנית. הרי היהדות הרבנית מכריזה על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן – לכל מי שרק מוכן לשמוע – כיצד מסורת התורה שבידיהם עברה מדור לדור ללא שינוי, באדיקות גדולה, איש מפי איש. מסורת זו אינה מתייחסת רק לתורה שבעל פה ולפולחן המצוות המעשי, אלא גם – ובעיקר – לתורה שבכתב ולהקפדה היתירה שבה תורה זו מועברת מדור לדור.

קל לראות כי לטענה זו יש אופי; זו טענה גרנדיוזית, מנופחת, עם חשיבות עצמית וביטחון מופרז. אך אליה וקוץ בה: טענות יוצאות מן הכלל, דורשות ראיות יוצאות מן הכלל. בהיעדר ראיות מובהקות שתומכות בטענה, וקל וחומר כאשר יש ראיות שסותרות אותה, ברור כי קשה יותר להאמין לאמיתות הטענה. במילים פשוטות: ככל שהצהרות הרבנים יותר מנופחות, כך קשה יותר לעמוד מאחוריהם אל מול העובדות ההיסטוריות שסותרות אותן.

אלא שהאמת המרה והקשה לעיכול היא זו: התורה שבכתב שנמצאת בידינו היום, היא אוסף של כתבים עתיקים שהתפתחו בתהליך טבעי וגובשו בידי אדם. טענת הרבנים בדבר תורה שניתנה למשה מאלוהים והועברה בדייקנות מדור לדור, היא מיתוס דתי, פשוטו כמשמעו.

דווקא משום שהיהדות הרבנית מאמינה בעיקרון של "תורה מן השמיים", תורה שנמסרה חתומה מאלוהים למשה, זו הסיבה מדוע במהלך הדורות ייחסו לתורה זו חשיבות אדירה, קוסמית, שלא מן העולם הזה. כל מי שלמד אי פעם תלמוד ומדרשים יודע ומכיר את היחס הזה: התורה שבכתב נחשבת כאוצרת חוכמה אדירה, חוכמה אלוהית. יש בה סודות עמוקים, סוד לפנים מסוד. הכל רמוז בה, הכל כלול בה. כל שאר החוכמות האנושיות מחווירות לעומתה. יש בה רבדים שונים של הבנה: פשט ודרש, רמז וסוד, ואי אפשר לאדם לרדת לסוף דעתה של תורה באופן מלא. התורה קדמה לעולם, בשבילה נברא העולם והיא יצירתו המושלמת של אלוהים. באמת שאין טעם להכביר במילים, ממילא אי אפשר לדחוס בכמה משפטים את כל הנאמר ונכתב על התורה ועל חשיבותה, אך הדברים ידועים ומפורסמים וכל מי שמכיר את מקורות היהדות הרבנית יודע זאת.

אלא שכעת אי אפשר שלא לתהות: איזו משמעות יש ליחס הזה אם התורה היא אסופה של מקורות עתיקים שנערכו ביד אדם? איזו חוכמה קוסמית טמונה בה? מהם בדיוק אותם סודות עמוקים שרמוזים בה? איך אפשר להעמיס על כתפי התורה את כל המשקל הזה אם מדובר בטקסט שנגעו בו ידיים? איזו אמינות נשארה לנרטיב הרבני בכללותו, אם המסר העיקרי של הנרטיב הזה התברר כשגוי? ההשלכות של הנרטיב השגוי הנ"ל הם מדהימות, אם חושבים על כך לעומק: התורה נקראת בבית הכנסת בכל שבוע בתפילת שחרית של שבת, ורובם המוחלט של המתפללים משוכנע לחלוטין שהם קוראים את אותו טקסט שקרא משה רבינו לבני ישראל במדבר, באותו כתב בדיוק שבו השתמש משה.

מחלוקת התנאים

קושי נוסף נובע מעצם קיומה של המחלוקת שראינו לעיל בין רבי יוסי, רבי יהודה הנשיא ורבי שמעון בן אלעזר. ברור ופשוט כי "מחלוקת" לכשעצמה אינה תופעה נדירה בתלמוד, אך במקרה הזה ספציפית אי אפשר להתעלם מהשאלה המתבקשת:

אם טענת המסורת נכונה, והתורה שבכתב ניתנה למשה רבינו ונמסרה בדייקנות מדור לדור באופן רציף, איך ייתכן שקיימת מחלוקת תנאים לגבי הכתב שבו ניתנה התורה?

חשבו על כך: על מה בדיוק רבי יהודה ורבי שמעון מבססים את דבריהם? הרי שניהם מקדימים את תקופת הכתב האשורי לימי משה רבינו, טענה שהתבררה כשגויה. מהו המקור לדבריהם?

האם מדובר בניחוש? אם כן, מן הראוי שלא יביעו דעתם בנושא או שיצהירו שאינם יודעים. אוי ואבוי אם נגיע למסקנה כי התנאים מנחשים בנושאים שכאלה. אתם יכולים להיות בטוחים שאף אחד בזרם הרבני לא יקבל את האפשרות הזו.

אם לא מדובר בניחוש, אז יש לומר כי התנאים מבססים את דבריהם על פסוקים במקרא. אכן, אם נעיין בדברי התנאים במקור בתלמוד, נראה כי רבי יהודה ורבי שמעון מביאים לדבריהם ראיה מפסוקים. אלא שלפסוקים אין קשר כלל לצורת הכתב שבו ניתנה תורה, ואין בהם שום מידע לגבי שינוי הכתב:

• רבי יהודה מצטט פסוק מזכריה: שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה גַּם הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ.¹² רבי יהודה דורש מפסוק זה את מסקנתו: הנביא קורא לשיבת ישראל לירושלים, ואלוהים מבטיח להשיב להם שנית דבר מה. לשיטתו של רבי יהודה, מה שאלוהים מבטיח להשיב לבני ישראל הוא הכתב האשורי שהם שכחו. מיותר כמובן לציין כי אין לפסוק זה דבר וחצי דבר עם שינוי הכתב. אם יש לכם ספק, פתחו מקראות גדולות, ועיינו בדברי כל המפרשים במקום.
• רבי שמעון מצטט פסוק מספר שמות: וְעַמֻּדָיו עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף.¹³ לשיטתו, וָוֵי הָעַמֻּדִים נקראו דווקא כך כי צורתם דומה לאות ו' בכתב אשורי, ובגלל שאופן עשיית העמודים לא השתנה, כך גם הכתב האשורי לא נשתנה. קל לראות כי זו למעשה דרשה מרחיקת לכת אף יותר מדרשת רבי יהודה.  

לסיכום, ברור כי לשני הפסוקים אין קשר לכתב התורה, והם אינם מספקים מידע עובדתי לגבי ההיסטוריה של הכתב והתפתחותו.

ניתן לטעון כי במקרים רבים בתלמוד – כולל במקרה הזה – התנאים לא מסיקים את דבריהם מפסוקים, אלא רק מצטטים פסוק שמרמז על מידע שכבר קיים אצלם מלכתחילה, מידע שהועבר אליהם במסורת. במילים אחרות: רבי יהודה ורבי שמעון לא באמת מסיקים מסקנות היסטוריות מפסוקים חסרי קשר, אלא הם לכל היותר משקפים מידע היסטורי שהגיע אליהם במסורת מרבותיהם. הפסוקים לכל היותר רומזים למסורת זו, אך המסורת אינה נובעת מהם, אלא קיימת בנפרד מהם.

אם אכן כך הדבר, ודעתם של רבי יהודה ורבי שמעון משקפת מסורת שקיבלו מרבותיהם, אז נראה כי מסורות לא עוברות מדור לדור בדייקנות גדולה כל כך כמו שחשבנו, כי שניהם קיבלו מרבותיהם מסורת שגויה; הרי כפי שראינו, מלכתחילה כתבי הקודש היו כתובים בכתב עברי קדום ורק לאחר מכן נכתבו אשורית. במילים אחרות: רבי יהודה ורבי שמעון טועים, והמסורת שהם משקפים שגויה. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? במילים אחרות: אם השתבשה מסורת לגבי הכתב שבו ניתנה תורה, איך נסמוך על מסורות "זוטרות", מסורות הנוגעות לפרטים "פחות חשובים"?

כאמור לעיל, קשה מאוד לקבל – במסגרת המסורת הרבנית – את העובדה כי התורה נמסרה למשה בכתב שונה מהכתב שאנו משתמשים בו היום. אך כידוע, שערי פירושים לא ננעלו, ותמיד ניתן לפרש את דברי חז"ל בתלמוד באופן שיתאימו לגרסה העכשווית הרצויה. שיטה נפוצה שבה הרבנים מתמודדים עם בעיות מהסוג הזה, היא להתעלם מהמחלוקת בתלמוד, ולטעון כי למעשה כולם מסכימים עם הדעה המקובלת (את השיטה הזו כבר הצגנו באחד הפרקים הקודמים). רבי יעקב בן צבי עמדין, הנקרא בקיצור: יעב"ץ, אכן נוקט בגישה זו בספרו: "בירת מגדל עוז".¹⁴

לטענתו של יעב"ץ, כולם מסכימים כי התורה ניתנה בכתב אשורי, על כך אין מחלוקת כלל. הסיבה שהביאה את יעב"ץ לטעון כך מובנת לחלוטין: יעב"ץ יודע כי בלתי אפשרי לטעון בו-זמנית, גם כי קיימת רציפות מסירה של תורה שבכתב וגם לאפשר את קיומה של מחלוקת לגבי הכתב שבו ניתנה. לכן יעב"ץ מציע לפרש כי רק ספר התורה שכתב משה נכתב בכתב אשורי. כל שאר ספרי התורה בעם ישראל – גם ספרי תורה פרטיים וגם ציבוריים – כולם נכתבו בכתב עברי קדום, כתב דעץ. מה הסיבה לכך? כדי להסתיר מהעם את סוד האותיות ומשמעותן העמוקה, שהרי ידוע שכל אות וכל תג כוללים בתוכם עניינים ברומו של עולם, ועדיף שהעם לא יכשלו בהבנה שגויה של סודות אלו. כך היה הדבר עד שעזרא הסופר קבע שמעתה והלאה, כל ספרי התורה כולם יכתבו בכתב אשורי, ללא יוצא מן הכלל.

ברור כי שיטת הפרשנות הזו מרוקנת כל משמעות מהניסיון להבין את פשוטו של תלמוד. הרי אם צודק יעב"ץ, אין שום דבר המונע מהתלמוד להביע עמדה זו בדיוק, במילים אחרות: התלמוד היה אומר בפשטות, כי מתחילה לא התירו לכתוב שאר ספרי תורה בכתב אשורי כדי שלא יכשלו בו העם, ועזרא תיקן שמעתה והלאה יהיו כותבים את כל ספרי התורה בכתב האשורי, בדומה לספר התורה שכתב משה.

התלמוד כמובן אינו כותב זאת, אלא מציג את דברי התנאים כמחלוקת ברורה על הכתב שבו ניתנה תורה לישראל, במובן הפשוט והמקובל של הביטוי, ואין שום רמז בדברי התנאים לגבי חלוקה בין ספר התורה שכתב משה לבין שאר ספרי התורה שבעם ישראל. כאמור לעיל, יעב"ץ נוקט בגישה די נפוצה, שמנסה לרדד את מגוון הדעות השונות כדי שיתאימו לדעה המוקדמת של הפרשן. ברור לכל בר דעת כי בדרך זו לא נשאר כל ערך בניסיון להבין את כוונת התלמוד כפשוטה. בין כך ובין כך, גם פירושו של היעב"ץ מקדים את הכתב האשורי לתקופתו של משה, וכפי שראינו, כתב זה לא היה קיים בתקופה זו.

---

נספחים

נספח א' – הכתב על לוחות הברית

המחלוקת שראינו לעיל לגבי הכתב שבו ניתנה התורה, באה לידי ביטוי גם במחלוקת נוספת לגבי סוג הכתב על לוחות הברית.

בהקשר זה מעניין לציין כי האותיות הסופיות בכתב האשורי יוצרות בעיה נוספת. חומש שמות מתאר את לוחות הברית כך:

וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים

שמות, לב:טו

פשט הפסוק הוא כי הכתב על הלוחות היה חרוט משני הצדדים, כמו דף בספר רגיל שבו ניתן לקרוא בכל אחד משני העמודים שלו.¹⁵ לעומת זאת, חלק מפרשני המקרא¹⁶ פירשו את הפסוק בהתאם לדברי חז"ל בתלמוד¹⁷ כי הכתב בלוחות היה עובר מצד אל צד כך שהלוחות היו חלולים, כמו דף ניר שגוזרים חתיכה מתוכו וניתן לראות דרכו את הצד השני. במילים אחרות: הייתם יכולים להכניס את האצבע לתוך האותיות שבלוחות הברית, והאצבע הייתה יוצאת מהצד השני ללא הפרעה. כבר מכאן ניתן להסיק שתי מסקנות:

• האחת היא כי האות ם (מ' סופית) והאות סמך (ס), היו מתקיימות בדרך נס, שהרי החלק הפנימי של האותיות הללו היה צריך לרחף באוויר. תופעה זו לא מיוחדת רק לדעה שטוענת כי הלוחות נכתבו בכתב אשורי, אלא זו תופעה שקיימת גם לדעה שטוענת כי הלוחות היו כתובים בכתב עברי קדום,¹⁸ שם דווקא החלק הפנימי של האות ע' צריך לרחף באוויר.
• המסקנה הנוספת היא כי מדובר בנס חסר תקדים. חשבו על כך: לא מדובר בנס חד-פעמי, כגון קריעת ים סוף או עצירת מי הירדן. כאן מדובר בתופעה על טבעית ששוברת את חוקי הפיזיקה באופן רציף. אילו לוחות הברית היו שורדים עד ימינו, אתם יכולים להיות בטוחים שהם היו אטרקציה בסדר גודל חסר תקדים.

נספח ב' – אותיות סופיות

עובדה נוספת המתוארת בתלמוד מעוררת קושי על הטענה כי תורה ניתנה חתומה בימי משה. כידוע, באלפבית האשורי יש חמישה צמדי אותיות שבהם אות אחת אמצעית והשנייה סופית: מ/ם, נ/ן, צ/ץ, פ/ף, כ/ך, או בקיצור: אותיות מנצפך. בתלמוד¹⁷ מבואר כי בשלב מסוים – לאחר נתינת התורה למשה(!) – סופרי התורה שכחו היכן מקומם הראוי של אותיות מנצפך, כלומר: לא זכרו איזו אות נמצאת באמצע מילה ואיזו אות בסוף מילה. לדוגמה: עבור צמד האותיות מ/ם, סופרי התורה לא ידעו לקבוע מי האות הסופית ומי האמצעית, וכן לגבי שאר הצמדים. לפי התלמוד, נביאי ישראל הם אלה שהזכירו לסופרים את המידע שנשכח מהם, ולמעשה ייסדו מחדש מסורת שנשתכחה.

מכל האמור לעיל, לא ברור כיצד שכחה שכזו מתיישבת עם הנרטיב הרבני שטוען כי תורה ניתנה למשה חתומה, עם נוסח סופי ומקודש, ונמסרה ברציפות מדור אחד לדור הבא. לא ברור כיצד ניתן בו זמנית גם לשכוח את תפקידן של צמדי האותיות מנצפך, וגם לקיים רצף מסירה, מימות משה ועד ימינו.

1. ראו כדוגמה מייצגת את פירוש הרמב"ם למשנה, מסכת ידיים, פרק ד', משנה ה'. [↩]
2. סנהדרין כא:ב-כב:א. מקבילה נוספת ניתן למצוא בתלמוד הירושלמי, מסכת מגילה, פרק א', הלכה ט', וכן בתוספתא, מסכת סנהדרין, פרק ד', הלכה ה'. [↩]
3. ראו גם פירוש רש"י על הדף. [↩]
4. בתלמוד מופיעה למעשה גם דעה רביעית של אמוראים, שמסכימים עם רבי יוסי אלא שלפי דעתם, לא רק הכתב נשתנה אלא גם השפה עצמה. כלומר: התורה אמנם ניתנה בכתב עברי קדום ובשפת "לשון הקודש", השפה המדוברת היום, וכשהשתנה הכתב לאשורי, גם השפה השתנה לארמית. עם הזמן, השפה הארמית הוחלפה חזרה בלשון הקודש, וכך היום נשארנו עם ספרי תורה בכתב אשורי ולשון הקודש. [↩]
5. הכתב הפיניקי עצמו לא התפתח ישירות מכתב החרטומים ההירוגליפי, אלא דווקא מהכתב הפרוטו-כנעני, מעין גרסה קדומה של הכתב הפיניקי. הכתב הפרוטו-כנעני היה זה שהורכב לראשונה מ-22 סמלים, אך הם עדיין היו ציוריים באופיים, בדומה לכתב החרטומים. לכן הכתב הפרוטו-כנעני הוא למעשה שלב ביניים, בין הכתב ההירוגליפי לכתב הפיניקי. [↩]
6. זאת בנוסף לאזורים אחרים בצפון אפריקה שבהם התיישבו הפיניקים. [↩]
7. לאחר כשלון מרד בר כוכבא [↩]
8. בבלי, בבא בתרא, יד:ב [↩]
9. ירושלמי, שקלים, פרק ד', הלכה ב' [↩]
10. מועד קטן, פרק ג', משנה ד' [↩]
11. ראו גם בפירוש רבי שמשון משאנץ על המשנה, מסכת כלים, פרק ט"ו, משנה ו', וכן פירוש רש"י בתלמוד הבבלי, מועד קטן יח:ב [↩]
12. זכריה, ט:יב [↩]
13. שמות כז:י [↩]
14. יעב"ץ, בירת מגדל עוז, חלק בית המידות, עליית הכתיבה, קנב, עמוד 303. ניתן למצוא את הספר בקישור כאן. [↩]
15. וכך אכן מפרש אבן עזרא. [↩]
16. כגון: רש"י, רבינו בחיי, אור החיים, מלבי"ם על שמות לא:יח. פרשנים אחרים כגון: רלב"ג ורבי יוסף בכור שור הביאו בדבריהם את שני הפירושים. [↩]
17. בבלי, שבת, קד:א [↩] [↩]
18. תלמוד ירושלמי, מגילה, פרק א', הלכה ט'. [↩]