טיעון העֵד ומעמד הר סיני

במסגרת היהדות הרבנית, למעמד הר סיני יש חשיבות מכרעת. חשוב להדגיש: לא מדובר באירוע בעל חשיבות גדולה "סתם", אלא באירוע בעל חשיבות קריטית. ללא מעמד הר סיני, היהדות הרבנית לא הייתה מסוגלת לטעון כי יש בינה ובין דתות אחרות הבדל מהותי.

את ההבדל הנ"ל – שעליו מצביעה היהדות הרבנית – ניתן לסכם באופן הבא:

חוץ מהיהדות, שאר הדתות כולן – ללא יוצא מן הכלל – הן פרי המצאה אנושית ופיתוח תרבותי טבעי. לא משנה עד כמה אותה הדת מורכבת, כלומר: כמה מצוות ודקדוקי מצוות יש בה, כמה מנהגים וחגים יש בה, לא משנה עד כמה מסועף הפולחן של אותה דת, מכל מקום הדת על כל תכניה אינה נובעת ממקור אלוהי עליון, אלא כל כולה יצירה אנושית טבעית.

הסיבה לכך פשוטה: לעולם לא נוכל לדעת האם ישו הנוצרי או מוחמד המוסלמי בדו דברים מליבם, או שמא אלוהים אכן התגלה להם. נכון כי בחייהם של ישו ומוחמד ואף לאחר מותם, בני אדם אחרים באמת האמינו שדבריהם אכן נובעים ממקור אלוהי, אך אנו לא נוכל לדעת זאת בוודאות. הנצרות למשל – על כל מגוון התכנים והפולחן שבה, פותחה על ידי בני אדם על סמך האמונה כי דברי ישו הם דברי אלוהים, אך זו הנחה שלא ניתן לאמת. הדברים נכונים גם לגבי מוחמד או כל דת אחרת: לעולם לא נוכל לדעת בוודאות כי מקורה של הדת הוא אלוהי, אף על פי שכעת יש לאותה דת כמות עצומה של מאמינים.

לשיטת הרבנים, כל האמור לעיל אינו תקף לגבי היהדות. בניגוד לדתות אחרות, אנו יכולים לדעת בוודאות כי מקורה של היהדות הוא אלוהי. הסיבה לכך פשוטה: כמות אדירה של אנשים – מיליונים לפי הכתוב בתורה – היו עדים באופן אישי למעמד הר סיני, בו אלוהים בכבודו ובעצמו התגלה להם, ונתן להם תורה ומצוות, גם תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה.¹ כל בני ישראל שהיו עדים למעמד הר סיני, סיפרו על כך לבניהם, ובניהם סיפרו זאת לנכדיהם, וכן הלאה דור אחר דור עד ימינו. בנוסף, בני ישראל מציינים את האירוע כל שנה בחג השבועות, חג מתן תורה (בנוסף לכך, חג הפסח הוא תזכורת ליציאת מצרים, וחג הסוכות הוא תזכורת לנדודי המדבר).

על פי השכל הישר, לא ייתכן כי כמות כל כך גדולה של אנשים תשקר לבניהם בבת אחת, בו זמנית. אילו מעמד הר סיני לא התרחש במציאות – אילו היה מדובר בסיפור שהתפתח בתקופה מאוחרת יותר – אז השכל הישר אומר כי בני ישראל עצמם היו צריכים לדחות אותו ולא לקבל אותו, הרי הם לא שמעו עליו מאבותיהם! סיכומו של דבר:

כל הדתות כולן התפתחו מעדותם של יחידים, אך היהדות מקורה בעדות של עם שלם.

כל האמור לעיל נקרא בקיצור: טיעון העֵד, וטיעון זה הוא הטיעון המרכזי שעליו היהדות נשענת. ללא טיעון העד, היהדות כולה מקבלת מעמד דומה לשאר הדתות. רבי יהודה הלוי, עוסק בהרחבה בטיעון העד בספרו "הכוזרי", וגם הרמב"ם מסכם טיעון זה באיגרת תימן.²

יש לזכור כי טיעון העד אינו נוגע רק למעמד הר סיני בלבד, אלא לכל האירועים שאליהם בני ישראל – על פי התורה – היו עדים: יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני, הניסים הגלויים בזמן נדודי המדבר ולבסוף הכניסה לארץ עם ספר התורה החתום שקיבלו מאת משה רבינו לפני שמת. יוצאי מצרים היו עדים לכל שרשרת האירועים האלה, והם מסרו את עדותם לדור הבא.

לאחר שהצגנו נאמנה את הטענה המרכזית של היהדות-הרבנית, ננסה לבחון את ההיתכנות שלה ממספר היבטים שונים.

אמינות התורה שבכתב

בראש ובראשונה יש לזכור כי מעמד הר סיני המתואר בחומש שמות הוא חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מתוך התורה שבכתב, הכוללת את כל חמשת חומשי התורה. בלתי אפשרי להפריד את מעמד הר סיני מתוך התורה ולהחריג אירועים אחרים.

אך כעת אנו נתקלים בבעיה: התורה שבכתב כוללת מגוון תיאורים וסיפורים שאינם עומדים במבחן ההיגיון כלל וכלל. להלן מספר דוגמאות מייצגות:

• התורה מספרת לנו כי המין האנושי כולו התחיל לפני כ-5780 שנים מזכר ונקבה בודדים, כאשר הזכר נוצר בנפרד מכל שאר בעלי החיים והנקבה עצמה נוצרה מתוך גופו של הזכר. טענה זו עומדת כמובן בסתירה גמורה לכל מסקנות המחקר המדעי המודרני לגבי מוצא האדם.
• התורה מספרת לנו על מבול כלל עולמי שהתרחש לפני כ-4100 שנים, מבול שבו הושמדו כל בעלי החיים ובני האדם, והאנושות התחילה מחדש מגרעין קטן של נוח ומשפחתו. גם תיאור זה עומד בסתירה גמורה לממצאים ההיסטוריים והארכאולוגיים שמעידים כי לאנושות יש קיום רציף שחוצה את שנת המבול, כך שסיפור המבול התנ"כי לא היה ולא נברא.³
• על פי התורה, השוני הקיים בין שפות שונות מקורו באירוע פתאומי אחד – מגדל בבל – לפני כ-4000 שנים בערך.⁴ מיותר לציין כי המחקר העדכני מתחום הבלשנות והפילולוגיה אינו מעיד כי כל השפות בימינו התפתחו ממקור אחד משותף מתקופת מגדל בבל.⁵

לאור כך, השאלה המתבקשת היא: כיצד נוכל לסמוך על תיאור מעמד הר סיני כפי שמוצג בתורה, אם ראינו כי לא ניתן לסמוך על תיאורים אחרים המופיעים בתורה? הלא על פי טענת הרבנים, כל חמשת חומשי תורה הינם יחידה אחת שמקורה באלוהים, לכן קשה לקבל את תיאור מעמד הר סיני ללא פקפוק, אם במקומות אחרים בתורה אנו מוצאים אירועים שאינם עומדים במבחן ההיגיון.

הרבנים מנסים לעקוף את הבעיה הזו ולטעון כי הם מאמינים למעמד הר סיני לא משום שכך כתוב בתורה; גם להם ברור כי ניתן לכתוב בספר כל מיני דברים שונים ומשונים, ואין ערובה כי אירועים שמתוארים בספר כזה או אחר אכן התרחשו במציאות. לכן טוענים הרבנים, כי האמונה במעמד הר סיני נובעת מתוך העדות המתמשכת של המוני בני ישראל שמעידים שאכן כך היה. לשיטתם, מעמד הר סיני מתועד בתורה מבחינה טכנית – למטרות הנצחה ושימור – אך האמונה בו נובעת לא מעצם התיעוד הטקסטואלי, אלא כי המוני בני ישראל חוו אירוע זה על בשרם. זו גם הסיבה מדוע הרבנים מאמינים במכות מצרים, קריעת ים סוף, ושאר הניסים שהתרחשו במדבר. לא כי "כך כתוב בתורה", אלא כי בני ישראל היו עדים לאירועים אלה וסיפרו על כך לבניהם.

אלא שתשובה זו אינה פותרת כלל את הבעיה. מדוע? הסיבה פשוטה: בני ישראל מעידים כי ראו במו עיניהם את יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני, ובנוסף לכך קיבלו את חמשת חומשי התורה ממשה רבינו ואלוהים עצמו מסר לו אותה. אלא שתורה זו מלאה בכשלים כרונולוגיים, סתירות פנימיות, וסימנים ברורים של עריכה מאוחרת ואיחוד מקורות שונים, כפי שראינו בהרחבה בפרקים קודמים. יוצא מכאן כי העדות שעליה מסתמכים הרבנים, היא בעצמה טוענת כי אלוהים מסר לבני ישראל תורה שמלאה בטביעות אצבע של יצירה אנושית!

אם כן, איך נוכל להאמין לעדות זו לגבי מעמד הר סיני? הרי אם נרצה להאמין כי יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני התרחשו במציאות – כפי שעדות זו טוענת – נצטרך בהכרח גם להאמין כי אלוהים נתן למשה רבינו את חמשת חומשי התורה עם כל הכשלים והסתירות שיש בהם! סיכומו של דבר:

אם התורה מלאה בסימנים המעידים על כך שהיא יצירה אנושית, אז אין ברירה אלא להטיל ספק בעדות שטוענת כי התורה ניתנה מאת אלוהים. מכאן גם נובע כי יש להטיל ספק גם במעמד הר סיני, שהרי הוא חלק בלתי נפרד מאותה עדות עצמה!

כל האמור לעיל נכון לא רק לגבי כשלים כרונולוגיים וסתירות פנימיות בתורה, אלא אף לגבי סיפורי התורה המתארים באופן שגוי אירועים בהיסטוריה האנושית, לדוגמה: סיפור המבול. הכלל החשוב ביותר לזכור הוא זה:

אם טיעון העד תקף לגבי מעמד הר סיני, אז הוא תקף באותה מידה גם לגבי סיפור המבול!

אמנם בני ישראל שיצאו ממצרים לא היו עדים למבול, אך הם כן מעידים כי סיפור המבול ניתן להם מאת האלוהים. אך אם סיפור המבול – כפי שמתואר בחומש בראשית – לא היה ולא נברא, מדוע שנאמין לסיפורי האבות – אברהם, יצחק ויעקב – הרי בני ישראל לא היו עדים גם להם!

חשבו על כך: הסיבה היחידה מדוע הרבנים מאמינים לסיפורי האבות, היא מפני שסיפורים אלה כתובים בתורה, ובני ישראל מעידים כי הם קיבלו את התורה מאת האלוהים וכל הכתוב בה הוא אמת. במילים אחרות: כדי להאמין לסיפורי התורה שבני ישראל לא היו עדים להם, יש לצאת מנקודת הנחה כי כל דברי התורה הם אמת, ובפרט כאשר התורה מתארת אירועים היסטוריים שכביכול התרחשו במציאות.

אלא שלא ניתן להוציא מן הכלל את סיפור המבול, הוא חלק בלתי נפרד מהתורה; לכן אם המבול לא היה ולא נברא, יש להטיל ספק גם במעשי האבות. כתוצאה מכך, יש להטיל ספק גם בעדות של בני ישראל על מעמד הר סיני עצמו, כי כאמור לעיל: טיעון העד אינו תקף רק למעמד הר סיני, אלא גם ליציאת מצרים, קריעת ים סוף, נדודי המדבר, ואף לשאר סיפורי התורה, כגון: סיפור המבול ומעשי האבות; כל אלה אינם יוצאים מן הכלל, שהרי בני ישראל מעידים כי קיבלו את כל התורה מאת אלוהים, ולכן כל הכתוב בה אמת. אך אם יתברר כי יציאת מצרים או המבול התנ"כי לא התרחשו בדיוק כפי שהתורה מתארת אותם, אז כל העדות של בני ישראל מוטלת בספק, כולל עדותם על מעמד הר סיני עצמו, וטיעון העד נופל.

האם ניתן להמציא סיפור כמעמד הר סיני?

את טיעון העד ניתן לבחון גם מהיבט נוסף. כדי להבין לעומק מדוע טיעון העד אינו טיעון חזק כמו שהרבנים מציגים אותו, יש לדעת שני דברים:

ראשית יש לדעת, כי אין קושי מיוחד לשכנע קבוצה קטנה של בני אדם בכל סיפור שהוא, פנטסטי, מוזר וחסר הגיון ככל שיהיה. הרבנים עצמם מודים בכך; הרי לשיטתם כך התפתחו כל הדתות כולן, והם צודקים. להלן מספר דוגמאות:

• הנצרות: לפני כאלפיים שנים, קבוצה קטנה של אנשים השתכנעו כי אדם בשם ישו הוא בנו של אלוהים, לא פחות!
• האסלאם: לפני כאלף שנים, קבוצה קטנה של אנשים השתכנעו כי אדם בשם מוחמד רכב על גבי סוס מעופף בשם: אל-בוראק, ובטיסה מהירה הגיע מהעיר מֶכָּה בערב הסעודית ועד למסגד אל-אקצא בירושלים.
• המורמונים: בתחילת המאה ה-19, באו לעולם המורמונים, קבוצה של כ-60 אנשים בארצות הברית שהאמינו לסיפוריו הבדיוניים של אדם בשם ג'וזף סמית. ג'וזף טען כי מלאך נגלה אליו, ועל פיו מצא ג'וזף לוחות זהב הכתובים במצרית עתיקה. לשיטתו של ג'וזף, הלוחות נקברו באדמה במאה החמישית לספירה על ידי נביאים מצאצאי בני ישראל. המלאך הורה לג'וזף לתרגם את לוחות הזהב, ולהפיץ את הבשורה הכתובה בהם. היום קהילת המורמונים מונה כ-15 מיליון מאמינים ברחבי העולם.
• הרַאֵלים: בשנות השבעים של המאה העשרים, צרפתי בשם קלוד ורילון טען כי נחטף על ידי חייזר שהציג את עצמו כיהוה, אלוהי התנ"ך. יהוה סיפר לקלוד כי הוא נציג של קבוצת חייזרים, והם אלו שיצרו את בני האדם על ידי הנדסה גנטית. קלוד שינה את שמו וכעת הוא נקרא: רַאֵל, והוא טוען כי הוא האחרון בשרשרת של נביאים שקדמו לו ואף הם ידעו את האמת, נביאים כגון: משה, ישו, מוחמד ובודהא. רַאֵל ייסד מעין דת חדשה או תנועה, שנכון להיום שותפים לה עשרות אלפי בני אדם בעולם.

אפשר להמשיך עוד ועוד, אך ברור ללא צל של ספק כי ההיסטוריה, מימי קדם ועד ימינו, מלאה עד להתפקע בדוגמאות של קבוצות קטנות של בני אדם ששוכנעו בסיפורים מוזרים וחסרי היגיון לחלוטין.

הדבר השני שיש לדעת, הוא עד כמה קל לשכנע בני אדם בסיפור כלשהוא – חסר היגיון ככל שיהיה – במידה והדבר נעשה על ידי קבוצה קטנה של מאמינים הנמצאת בעמדת כוח. גם במקרה זה, ההיסטוריה מלאה בדוגמאות, ולהלן מספר דוגמאות מייצגות:

קונסטנטינוס היה קיסר האימפריה הרומית במאה הרביעית לספירה. עד לתקופתו, האימפריה הרומית הייתה פגנית, והפולחן הנפוץ בה היה פולחן של עבודת אלילים. באותה תקופה הנצרות הייתה כת קטנה, חסרת חשיבות ונרדפת. נירון קיסר, ששלט באימפריה הרומית כ-300 שנים לפני קונסטנטינוס, הוציא להורג רבים מהם בשריפה בעודם בחיים. אלא שהבלתי צפוי התרחש: הקיסר קונסטנטינוס התנצר. מדוע? התשובה אינה רלוונטית. תהא הסיבה אשר תהא, נראה כי הנוצרים הצליחו – בדרך זו או אחרת – לשכנע את קונסטנטינוס בצדקת דרכם. קונסטנטינוס הפך את הנצרות לדת הרשמית באימפריה, ובתהליך הדרגתי גרם להמוני בני אדם – שקודם לכם היו עובדי אלילים – להפוך לנוצרים. קונסטנטינוס אפילו לא עשה זאת בכפייה, הוא רק הנהיג שורה של רפורמות שהפכו את האמונה בנצרות למתגמלת. כל השאר היסטוריה: בעקבות התנצרות קונסטנטינוס, הפכה הנצרות עם השנים לכוח השולט באירופה של ימי הביניים. כל האמור נראה במבט ראשון כמובן מאליו, אך זו דוגמה קלאסית שבאמצעותה ניתן להיווכח כיצד קבוצת אנשים קטנה (נוצרים) מצליחה בנסיבות מקריות להשיג עמדת כוח, וברגע שעמדה זו הושגה, הם מסוגלים לשכנע המוני בני אדם בסיפור שבו הם מאמינים, גם אם הוא בדיוני וחסר הגיון ככל שיהיה.

נוכל למצוא דוגמה נוספת אם נבחן את ההיסטוריה של האפרו-אמריקאים בארצות הברית. כידוע, אבותיהם הובאו כעבדים מאפריקה לאמריקה על ידי האדם הלבן החל מהמאה ה-17. במשך שנים רבות, שחורי העור עונו על ידי אדוניהם וסבלו קשות בדרכים שלא ניתן לתאר בכמה משפטים קצרים. במהלך השנים, אותם עבדים עברו חינוך מחדש על ידי אדוניהם, שהטיפו להם את אמונת הנצרות. אף על פי שהעבדים השחורים חוו התעללות וסבל יוצאים מגדר הרגיל, הם בכל זאת שוכנעו כי למרות הכל ישו אוהב אותם, חומל עליהם, דואג להם, וחפץ בטובתם. חשבו לרגע אחד עד כמה האמונה הזו מופרכת וחסרת הגיון לחלוטין! ובכל זאת, עם הזמן העבדים האמינו בכך באמת ובתמים, בכל לבבם ובכל נפשם.

ניתן לומר דברים דומים גם על האומה הפרסית, שהאמינה בדת הזורואסטרית במשך למעלה מ-1700 שנים עד לכיבוש המוסלמי במאה ה-7 לספירה. האנשים עצמם לא השתנו: הפרסים המוסלמים של היום באיראן שמאמינים באדיקות בדברי הנביא מוחמד, הם הצאצאים הביולוגיים של הפרסים הקדומים שהאמינו בדברי הנביא זרתוסטרא; כל מה שקרה הוא שבשלב מסוים בהיסטוריה קבוצה של מוסלמים צברה כוח, וגרמה לאותם פרסים להאמין לסיפור אחר.

דוגמאות נוספות ניתן למצוא גם בדרום-מזרח אסיה: בימינו, למעלה מ-90% מהעם הפיליפיני הוא נוצרי. זו טעות לחשוב כי העם הפיליפיני התעורר בוקר אחד וגילה לפתע את האמת שבברית החדשה. מבחינה היסטורית, העם הפיליפיני הפך לנוצרי כי האימפריה הספרדית שלטה באיזור קרוב ל-400 שנים. באופן דומה, כ-85% מהעם האינדונזי הוא מוסלמי, וגם במקרה זה, המרת הדת לא נבעה מכך שהעם האינדונזי גילה את האמת שבקוראן, אלא בעיקר כי השלטון האינדונזי אימץ בשלב כזה או אחר את הדת המוסלמית בעקבות השפעה של סוחרים מוסלמים.

ההיסטוריה מלאה בדוגמאות מסוג זה, אך העיקרון ברור: 

אם קבוצה של בני אדם (קטנה או גדולה), המאמינה בסיפור דתי כלשהוא (חסר הגיון ככל שיהיה), הצליחה להשיג עמדת כוח (בדרך כזו או אחרת), אז קבוצה זו מסוגלת לשכנע קבוצות אחרות של בני אדם (בכפייה או על ידי תגמול), בכל סיפור דתי שניתן להעלות על הדעת.

כעת ברור כי אין שום וודאות מדוע בני ישראל אמורים להיות חסינים מפני תהליך דומה. כל מה שדרוש הוא שקבוצה קטנה מבני ישראל בעת העתיקה תשתכנע כי סיפורי התורה אכן התרחשו: יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני והנדודים במדבר. בנוסף, אין הכרח כלל כי באותה תקופה סיפורים אלה היו באותו אופן שאנו מכירים אותם היום; ייתכן כי מדובר בגרסה מוקדמת יותר שלהם, עוד לפני שהתורה עלתה על הכתב ונחתמה בגרסתה הסופית. אם קבוצה זו הצליחה בדרך זו או אחרת להגיע לעמדת כוח, אז במוקדם או במאוחר, שאר בני ישראל ישתכנעו אף הם בכל סיפורי התורה בתהליך הדרגתי, בין בכפייה או על ידי תגמול.

חשוב לזכור כי לשיטת הרבנים, מעמד הר סיני חייב להיות אירוע אמיתי, כי לכאורה בלתי אפשרי להמציא אותו. הרי אם מישהו היה ממציא סיפור שכזה, אז בני ישראל היו דוחים אותו על הסף, בטענה שלא שמעו סיפור שכזה מאבותיהם, והרי על פי הסיפור עצמו עם שלם היה עד למעמד הר סיני, לכן בלתי אפשרי שמעמד כזה התרחש ובני ישראל לא שמעו על כך מאבותיהם.

זו טענת הרבנים, אך מדובר בטעות חמורה, כי הרבנים מניחים שכך ההיסטוריה פועלת; כביכול אדם ממציא סיפור, ואז מעלה אותו למשאל עם מול כל בני ישראל, והם עורכים הצבעה ומחליטים אם לדחות או לקבל אותו. ברור כי ההיסטוריה אינה פועלת כך; לא זו הדרך בה סיפורים חודרים אל תוך תרבויות. בפועל, מספיק שקבוצה קטנה מבני ישראל תאמין לסיפור מעמד הר סיני (או לגרסה מוקדמת שלו), ובתהליך הדרגתי ניתן להטיף אותו לחלקים אחרים בעם. זכרו כי השאלה מדוע וכיצד אותה קבוצה ראשונית האמינה לסיפור מעמד הר סיני אינה רלוונטית; ההיסטוריה מלמדת אותנו כי קבוצה קטנה של בני אדם יכולה להאמין לכל סיפור שהוא, מוזר ככל שיהיה. כאמור לעיל, אם אותה קבוצה ראשונית השיגה מעמד של כוח – בדרך זו או אחרת – אז הפצת הסיפור הופכת להיות משימה הרבה יותר קלה.

יתירה מזו, אפילו לפני שקבוצה ראשונית זו הגיעה לעמדת כוח, מסתבר כי הפצת הסיפור בעם אינה משימה כה מופרכת. מדוע?

חשבו על כך: בימינו, יש גויים שיום אחד מגלים שיש להם שורשים יהודיים, וחלקם אף חוזרים בתשובה ומתגיירים. גויים אלו לא שמעו מאבותיהם על יציאת מצרים ומעמד הר סיני, כי אבותיהם התבוללו. גויים אלו לא עשו מעולם סדר פסח ולא חגגו מעולם את חג מתן תורה כי אבותיהם נטשו את היהדות. במילים פשוטות: זו אינה אשמתם, אלא אשמת אבותיהם. לכן כשגויים אלו מתגיירים, אין להם שום בעיה לקבל את סיפור מעמד הר סיני ולהאמין שאכן התרחש. הם מבינים שפשוט לא סיפרו להם את הסיפור הזה, ואבותיהם אשמים בכך.

האמור לעיל נכון גם לתקופה הקדומה של בני ישראל, בה חלקים גדולים מהעם נטו אחרי עבודת אלילים: בעל, פעור, כמוש, עשתורת ואשירה. המקרא עצמו מצהיר על כך במפורש במקומות רבים בספר שופטים. בימי אחאב המקרא אפילו מציין את הכמות של אלו מבני ישראל שלא עבדו עבודה זרה:

וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים, כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ.

מלכים א, יט:יח

בכל התקופות הנ"ל בני ישראל ככלל היו עובדי אלילים. מספיק כי קבוצה קטנה מבני ישראל האמינה בסיפור מעמד הר סיני בגרסה זו או אחרת – אף על פי שקבוצה זו עדיין לא הגיעה לעמדת כוח – מכל מקום אין לקבוצה קטנה של מאמינים שום בעיה לטעון כי אבותיהם של בני ישראל המירו דתם לעבודת אלילים ועליהם מוטלת האשמה שלא מסרו את הסיפור לבניהם. 

סיכומו של דבר: בהחלט ניתן להמציא את סיפור יציאת מצרים ומעמד הר סיני, אף על פי שהסיפור כולל בתוכו נוכחות של עם שלם. ההנחה הרבנית כי הסיפור חייב להיות אמיתי, אחרת הוא לא ישכנע אף אחד, זו הנחה מוטעית לחלוטין; מישהו כן ישתכנע, וההיסטוריה מוכיחה זאת. הגרעין הראשוני של קבוצת המאמינים במעמד הר סיני מסוגל אף לגדול ולהתרחב עם הזמן, על ידי שכנוע בני אדם נוספים בטענה כי אם לא שמעו על כך, האשמה מוטלת על אבותיהם עובדי האלילים. ברגע שבו מאמיני הסיפור מגיעים לעמדת כוח, הדרך לא מסובכת לביסוס אמונתם בעם כולו.

הסיבה מדוע הרבנים מאמינים שהתורה אלוהית, היא כי הם אינם שמים לב לכשל של טיעון העד, ולכן הם מוכנים לקבל את התורה למרות כל הבעיות והקשיים שיש בה. במילים אחרות: אף על פי שהתורה מעידה כאלף עדים – על פי הכתוב בה – שהיא מעשה ידי אדם, מכל מקום הרבנים מוכנים "לבלוע" את הגלולה המרה, כי הם סבורים שהיא חייבת להיות אלוהית; הרי אבותינו מעידים על כך, ועדות שכזו לא ניתן להמציא. זו הסיבה מדוע הרבנים מסוגלים לתרץ את כל הקשיים שיש בתורה שבכתב. לפי אמונתם, לכל קושיה בהכרח יש תירוץ – דחוק ככל שיהיה – כי מראש כבר מקבלים את ההנחה שהתורה אלוהית.

אלא שהאמת הפוכה לחלוטין: יש תרחיש סביר לחלוטין כיצד "עדות" שכזו יכולה להתפתח באופן טבעי ללא נוכחות אמיתית של עם שלם. יש לזכור כי ככל הנראה לא ניתן להוכיח בוודאות גמורה כי תרחיש כזה אכן קרה (תהא אשר תהא המשמעות של המילה "הוכחה" בהקשר היסטורי), אך אין צורך בהוכחה שכזו. כדי למוטט את טיעון העד מספיק להראות כי תרחיש שכזה אפשרי, ועצם העובדה כי התורה מלאה בטביעות אצבע שמעידות כי היא מעשה ידי אדם, רק מחזקת את ההנחה כי אכן ניתן להמציא את מעמד הר סיני ולהשריש בעם את האמונה בו.

היעדרות מעמד הר סיני

נבחן את טיעון העד מנקודת מבט נוספת. כידוע, מעמד הר סיני הוא האירוע המשמעותי ביותר לעם ישראל. ההתגלות של אלוהים לכל עם ישראל על הר סיני היא רגע השיא, ה- Climax של כל חמשת חומשי התורה, פשוטו כמשמעו. האירועים לפני מתן תורה הובילו אל המעמד הגדול הזה, והאירועים לאחר המעמד חוסים בצילו. חומש שמות מתאר את המעמד כמפגן פירוטכני מרשים ומעורר אימה,⁶ ומשה עצמו משביע אחר כך את בני ישראל שלא יעזו לשכוח לעולם את אשר ראו עיניהם, ויקפידו להעביר לבניהם במסורת את זיכרון האירוע.⁷ אין טעם להכביר במילים, הדברים ידועים.

משום כך אי אפשר שלא לתהות, להיכן בדיוק נעלם סיפור מעמד הר סיני משאר ספרי המקרא! במבט ראשון, זו נראית טענה הזויה לחלוטין. בטח יש כאן איזו טעות. אך האמת היא, שהאירוע החשוב ביותר בתולדות עם ישראל לא נזכר בספרי הנביאים, ואפילו במקומות שבהם המקרא סוקר את ההיסטוריה של עם ישראל.

להלן דוגמה: בפרק האחרון של ספר יהושע, המקרא מתעד את נאומו של יהושע לבני ישראל לפני מותו. יהושע סוקר את ההיסטוריה של בני ישראל, החל מאבות האומה: אברהם, יצחק ויעקב. יהושע מזכיר את הירידה למצרים, את מכות מצרים, את היציאה ממצרים ואת נס ים סוף. יהושע מוסיף ומזכיר לבני ישראל את ההליכה במדבר ואפילו טורח להזכיר לבני ישראל את מעשה בלק ובלעם, וכן את הניצחון על מלכי האמורי ועל העיר יריחו.

אף מילה אחת על מעמד הר סיני!

שימו לב: מדובר בסקירה היסטורית של תולדות האומה! בלק, בלעם והעיר יריחו מוזכרים כולם, אך מעמד הר סיני בכבודו ובעצמו לא מוזכר אף לא במילה אחת! זכרו כי על פי הכתוב בתורה, יהושע בעצמו היה עד למעמד הר סיני, והוא פשוט משמיט את מעמד הר סיני מתוך נאומו!

סקירות היסטוריות נוספות נוכל למצוא בספר תהילים:

• הסקירה הראשונה מופיעה בפרק ק"ו: הסקירה מציינת את עם ישראל במצרים, קריעת ים סוף, מחלוקת קורח ועדתו (דתן ואבירם), חטא העגל, חטא המרגלים, חטא בעל פעור ומעשה פנחס, וחטא מי מריבה. אף מילה על מעמד הר סיני!
• הסקירה השנייה מופיעה בפרק קל"ו: הסקירה מציינת את מכות מצרים, יציאת מצרים וקריעת הים, הנדודים במדבר והניצחון על סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. אף מילה על מעמד הר סיני!

גם במקרים אלה, אי אפשר להתעלם מהעובדה הפשוטה שמעמד הר סיני אינו מוזכר כלל אפילו במסגרת מזמורים שמטרתם המוצהרת היא סקירה היטורית של תולדות האומה.

הפעם הראשונה בה מעמד הר סיני מוזכר במקרא במפורש כמתן תורה הוא בספר נחמיה, בתחילת תקופת בית המקדש השני. מדובר בזמן מאוד מאוחר, סוף תקופת המקרא! בסקירה ההיסטורית שמעביר נחמיה לעם, מוזכרים כל האירועים המוכרים, אך כעת – סוף כל סוף – נחמיה מזכיר גם את מתן תורה בסיני, בצורה ברורה ומפורשת:

וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְו‍ֹת טוֹבִים

נחמיה, ט:יג

גם הנביא מלאכי, שחי אף הוא בתחילת בית שני, מזכיר את מתן תורה בחורב:

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים

מלאכי, ג:יב

המסקנה המתקבלת ביותר על הדעת, היא כי בתקופת השופטים וכן בתקופת בית המקדש הראשון, המסורת על מעמד הר סיני כלל לא הייתה קיימת. גם אם נניח כי הייתה קיימת, די ברור כי היא לא הייתה נפוצה ומקובלת בעם בהשוואה לסיפור יציאת מצרים ונדודי המדבר, שהיו כפי הנראה נפוצים הרבה יותר. כצפוי, סיפור מעמד הר סיני השתרש בעם בתחילת בית שני, בתקופה שבה התורה נערכה ונחתמה בגרסה הסופית שלה.⁸

דוגמה נוספת להיעדר מעמד הר סיני מהנרטיב הקדום, ניתן למצוא ברשימת מסעות בני ישראל בחומש במדבר.⁹ כפי שראינו בהרחבה בפרקים קודמים, ברשימת המסעות ניתן למצוא "טביעות אצבע" שמעידות על כך שאת רשימת המסעות חיבר אדם שחי לאחר תקופתו של משה רבינו, אלא שאותו אדם מסתמך על מקור קדום יותר שהיה בידיו ויוחס למשה רבינו. אי אפשר שלא לשים לב כי מעמד הר סיני נעדר לחלוטין מרשימת המסעות! רשימת המסעות כוללת כמובן את מכת בכורות, יציאת מצרים וקריעת ים סוף. יתירה מזו, רשימת המסעות מזכירה את מיתת אהרן, מלחמת הכנעני מלך ערד, ואפילו פרטים שוליים כגון: כמה מעיינות ועצי תמר היו לבני ישראל כאשר חנו באילים! לעומת זאת, אף מילה אחת על מעמד הר סיני!

ישנה דרך נוספת שבאמצעותה ניתן לראות בבירור כיצד למסורת מעמד הר סיני יש אופי מאוחר יותר מאשר מסורת יציאת מצרים ונדודי המדבר, והיא: העובדה כי חג השבועות נקבע כחג מתן תורה רק בתחילת בית שני, בניגוד לחג הפסח ולחג הסוכות שכבר בתורה נקבעו כשני חגים עם מטרה מוגדרת.

אם נתבונן בתורה נראה כי היא מציינת באופן מפורש כי מטרת חג הפסח היא לזכור את ליל יציאת מצרים ואת הנס שנעשה לבני ישראל במכת בכורות, וכן כיצד אלוהים פסח (דילג) על בתי ישראל והרג רק את בכורי מצרים. בנוסף, התורה מתארכת את החג באופן ברור: הקרבת קרבן הפסח בי"ד בניסן (החודש הראשון), ולאחר מכן שבעה ימים של איסור אכילת חמץ, מט"ו עד כ"א בניסן.¹⁰ חג הסוכות אינו יוצא דופן. התורה מציינת במפורש גם את התאריך – ט"ו בתשרי, החודש השביעי – וכן את הסיבה: זכר לסוכות בהם ישבו בני ישראל בזמן נדודי המדבר.¹¹

חג שבועות לעומת זאת, מפורש בתורה כחג חקלאי מובהק. התורה חוזרת על מאפייני החג מספר פעמים, וכולם כוללים אך ורק מאפיינים חקלאיים, ואין זכר למתן תורה.¹² התורה אף אינה מציינת תאריך מפורש לחג השבועות. בחומש דברים התורה קובעת כי את חג השבועות יש לבצע לאחר שבעה שבועות שתחילתם בזמן בלתי מוגדר:

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ

דברים, טז:ט-י

בחומש ויקרא התורה מציינת כי את שבעת השבועות יש לספור "ממחרת השבת" ולאחר מכן לקיים את החג:

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה … וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם

ויקרא, כג:טו-כא

גם כאן, הביטוי "ממחרת השבת" הוא ביטוי עמום ולא ברור שנתון כמובן לפרשנות. לא מדובר בתאריך ברור כמו בחג פסח וסוכות. חז"ל פירשו כי "השבת" האמורה כאן, היא למעשה היום הראשון של חג הפסח, ט"ו בניסן. חז"ל קבעו כי בחודש ניסן תמיד יהיו 30 ימים (חודש מלא), ובחודש אייר שלאחריו תמיד יהיו 29 ימים (חודש חסר), לכן אם נספור 50 יום החל מט"ז בניסן (היום השני של חג הפסח, "ממחרת השבת"), נגיע לחג השבועות בתאריך ו' בסיוון.

כעת המשימה ברורה: אם המטרה של חז"ל היא לקשר בין חג שבועות למתן תורה – קשר שאינו מופיע בתורה עצמה – אז יש להראות כי אכן מתן תורה התרחש בתאריך ו' בסיוון, וחז"ל אכן עושים זאת בתלמוד הבבלי.¹³ מעיון בסוגיה התלמודית ניתן לראות בבירור כי מדובר בפרשנות חז"לית טיפוסית, המנסה לפרש את פסוקי התורה כדי שיתאימו להלכה ולמסורות המקובלות אצל חז"ל, אע"פ שפסוקי התורה אינם כוללים מידע מפורש על תאריך מעמד הר סיני. פרשנות זו של חז"ל כוללת מספר הנחות מתי בדיוק הגיעו ישראל להר סיני, מתי בדיוק משה עלה לדבר עם אלוהים ומתי בדיוק ירד וכו' (מדובר על ההוראות שאלוהים נתן למשה בימים שלפני המעמד עצמו). מכל מקום, השאלה האם החישוב נכון או לא אינה חשובה כל כך. אפילו אם נניח שהחישוב נכון, עדיין התורה עצמה – הכוונה לפשט הפסוקים – אינה קושרת בין חג שבועות למתן תורה. יפרשו חז"ל מה שיפרשו, עובדה אחת נותרת בעינה ללא מענה:

התורה אינה מתארכת את חג השבועות, ולכן לא ייתכן כי התורה קבעה את החג כדי לציין מאורע היסטורי!

אם התורה הייתה רוצה לתארך את החג, היא הייתה עושה זאת אף ללא פרשנות חז"ל. זה באמת לא כל כך מסובך; סוף כל סוף היא עשתה זאת לשאר החגים. סיכומו של דבר, שבועות במקור אינו חג מתן תורה אלא חג חקלאי אקסקלוסיבי. 

כל האמור לעיל רק תומך בטענה כי מסורת מעמד הר סיני התפתחה בשלב מאוחר יותר, בתקופת בית שני, בהשוואה למסורות קדומות יותר שהשתרשו בעם עוד בתקופת בית המקדש הראשון.

1. לפירוט והרחבה על כמות האנשים שהיו במעמד הר סיני ראו בפרק על יוצאי מצרים. בנוסף, גם לפי היהדות-הרבנית, התורה עצמה ניתנה בהמשכים לאורך נדודי ישראל במדבר, אך מכל מקום, האמונה הבלתי מעורערת היא כי התורה שבכתב ושבעל פה שקיבלו בני ישראל ממשה רבינו נמסרה למשה מאת אלוהים. [↩]
2. לשון הרמב"ם: וכמו כן זיכרו מעמד הר סיני, שציונו הקב"ה לזוכרו תמיד, וגם הזהירנו מלשכחו אותו, וצוונו ללמד אותו לבנינו כדי שיגדלו על תלמודו … שהוא עמוד שהאמונה סובבת עליו, והטענה המביאה לידי אמת … שתשמע אומה אחת בכללה דבור הקדוש ברוך הוא, ושתראה כבודו עין בעין … ושלמה המלך ע"ה דימה אותנו לאישה יפה בתכלית היופי שאין בה דופי, שנאמר בשיר השירים "כלך יפה רעיתי ומום אין בך". ודימה שאר האמונות והסברות שרוצים להמשיכה אליהם ולהחזירה לאמונתם כאנשי הבליעל השטופים בזימה, והמפתים הנשים שהם בנות חיל להשיג מהן תאוותן המכוערת. כן אירע לנו עם אלו שהם משיאים אותנו ומפתים להחזירנו לדתותיהם, ואולי נאחז ונסתבך בסבכי פחזותם ובענפי שקריהם. ואחר כך חזר שלמה המלך בחכמתו בלשון תשובת האומה כאלו היא אומרת לאותם שהם רוצים לפתותה, ולהראות להם שסברתה מעולה מסברתם: לאיזה דבר מתחזקים בי, התוכלו להראות לי כמו "מחולת המחנים". כלומר, שהאומה תטען כנגדם, ואומרת להם, הראוני כמו מעמד הר סיני שהיה בו מחנה אלקים ומחנה ישראל זה לעומת זה, אז אשוב לעצתכם. [↩]
3. להרחבה ראו בפרקים הקודמים: כאן, כאן וכאן [↩]
4. על פי התורה, מגדל בבל התרחש לאחר המבול, והמבול עצמו התרחש לפני 4126 שנים. להרחבה ראו בפרק כאן. [↩]
5. יש לציין כי השאלה בדבר המקור של כל השפות האנושיות עדיין פתוחה. נכון להיום אין ראיה ברורה שכל השפות התפתחו ממקור אחד קדום, למרות שהמחקר לא שולל את האפשרות הזו. אם אכן קיים מקור שכזה, הוא מוקדם הרבה יותר מאשר תקופת מגדל בבל. במילים אחרות, שאלת מקור השפות האנושיות עדיין פתוחה אך מגוון השפות האנושיות הקיימות היום לא התפתחו ממקור אחד משותף לפני כ-4000 שנים. [↩]
6. שמות, יט:טז-יט, כ:יד-טו [↩]
7. דברים, ד:ט-י [↩]
8. המילה סִינַי מופיעה פעמיים נוספות בספרי הנביאים והכתובים. פעם אחת בשירת דבורה: "יְהוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יְהוָה זֶה סִינַי מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שופטים, ה:ד-ה). פעם נוספת המילה מוזכרת בתהילים: "אֱ‍לֹהִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה. אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי אֱלֹהִים זֶה סִינַי מִפְּנֵי אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (תהילים, סח:ח-ט). ניתן לראות בבירור את הדמיון בין הפסוקים. אלוהים מתואר בפסוקים כעולה מן המדבר, מדרום לארץ כנען, אל איום ונורא שהולך וכובש את כל מה שלפניו, וכל הארץ וההרים גועשים ורועשים מפניו. גם בפסוקים אלה אין אזכור למעמד הגדול של נתינת התורה. המילה חורב נזכרת פעם נוספת בספר מלכים בהקשר של ארון הברית: "אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (מלכים א, ח:ט). פסוק זה, עם הפסוקים הקודמים לו, מועתק כמעט מילה במילה גם בדברי הימים (דברי הימים ב, ה:י), כך שהפסוקים במלכים כנראה שנכתבו בתקופה מאוחרת מאוד. זו אכן גם דעת רוב חוקרי המקרא, כי ספר מלכים וגם ספר דברים חוברו בסוף גלות בבל ותחילת שיבת ציון (להרחבה בנושא ראו: סדרת מקרא לישראל, מלכים עם מבוא ופירוש, מאת: מרדכי כוגן, הוצאת עם עובד, 2020). מכל מקום, גם אם נתעלם מהשערות בדבר תקופת הכתיבה, עדיין אין די בתוכן הפסוקים כדי לשקף אמונה רווחת במעמד הר סיני כפי שהוא מתואר בחומש שמות. לפי הפסוק במלכים, יש אזכור כי משה לבדו הניח בארון הברית שני לוחות אבנים עם תוכן המייצג ברית, או "חוזה כתוב" בין אלוהים לישראל. [↩]
9. במדבר, פרק ל"ג. [↩]
10. שמות, יב:יא-יז; יב:כג-כז; כג:טו; במדבר, כח:טז-יז; דברים, טז:א [↩]
11. ויקרא, כג:לט-מג [↩]
12. שמות, לד:כב; כג:טז; במדבר, כח:כו [↩]
13. שבת, פו:ב-פז:ב [↩]