אנו רגילים לחשוב על התורה כטקסט המייצג תפיסה מוֹנוֹתֵאִיסְטִית, כזו המכירה בקיומו של אל אחד בלבד, סוגדת אך ורק לו, ושוללת את קיומם של אלים אחרים. אנו בוודאי לא חושבים על התורה – ובמידה רבה של צדק – כטקסט המייצג תפיסה פּוֹלִיתֵאִיסְטִית, כזו המכירה בקיומם של אלים רבים, ואף סוגדת לכולם או לחלקם.
אלא שבין שתי תפיסות אלה – המונותאיסטית מחד והפוליתאיסטית מאידך – יש תפיסת ביניים הנקראת: הֵנוֹתֵאִיזְם. דת הֵנוֹתֵאִיסְטִית היא דת הסוגדת לאל אחד בלבד, אך מכירה בקיומם של אלים נוספים. יתירה מזו, דת הנותאיסטית אף אינה שוללת את הסגידה לאלים אחרים, כל עוד מדובר בסגידה המתבצעת ע"י מאמינים של דת אחרת (זאת בניגוד לדת מונותאיסטית שרואה בסגידה לאלים אחרים חטא חמור, ואפילו אם סגידה זו מתבצעת ע"י מאמיני דת אחרת). במילים אחרות: הנותאיזם זו תפיסה שמכירה בקיומם של אלים מרובים, ואף מכירה בלגיטימיות של דתות שונות או קבוצות אתניות שונות לסגוד לאלים שונים, כך שכל דת או קבוצה רשאית לסגוד לאל שלה.1
גם התפיסה המונותאיסטית לכשעצמה, אינה מכילה בתוכה בהכרח מידע על מהות האל שסוגדים לו; מונותאיזם זו אמונה שמכחישה את קיומם של כל האלים חוץ מאל אחד בלבד, ואין זה משנה אם אותו אל הוא גשמי או מופשט. לשם המחשה: גם אם קבוצה מסוימת של בני אדם סוגדת לאל היווני זֵאוּס, ורואה בו אל יחיד, עדיין מדובר בקבוצה בעלת תפיסה מונותאיסטית, כי קבוצה זו מכירה אך ורק בקיומו של זאוס, וכל אל אחר מבחינתה אינו קיים. אין זה משנה אם אותה קבוצה מאמינה כי לזאוס יש ידיים ורגליים, והוא יושב למעלה באולימפוס על כס מלכותו ושותה נקטר; מכל מקום מדובר במונותאיזם כי אותה קבוצה מאמינה בקיומו של זאוס בלבד, ואין בלתו.
עובדה זו נכונה גם ליהדות הקדומה: גם אם נניח כי התורה אכן מייצגת תפיסה מונותאיסטית, עדיין אין להסיק מכאן כי התורה בהכרח חייבת לשלול כי לאלוהים יש דמות וגוף. מבחינה היסטורית, תפיסת האלוהות של הדת היהודית עברה תהליך ארוך שנים שבו האלוהים איבד בהדרגה את הדימוי הגשמי שהיה לו, עד שהפך למושג מופשט לחלוטין. אפילו בימיו של הרמב"ם היו יהודים שומרי תורה ומצוות שהגשימו את האל, ועל כך מעיד הרמב"ם עצמו באיגרת תחיית המתים:2
וכל שכן שכבר פגשנו אדם שהיה נחשב שהיה מחכמי ישראל, וחי השם יודע היה דרך משא ומתן במלחמתה של תורה לפי מחשבתו מנעוריו, והוא היה מסופק אם השם גשם, בעל עין יד ורגל ובני מעיים, כמו שבא בפסוקים, או אינו גוף. אמנם אחרים שפגשתי מאנשי קצת ארצות, פסקו לגמרי שהוא גוף, והחזיקו לכופר מי שהיה מאמין חילופו, וקראוהו מין ואפיקורוס. והבינו דרשות רבות על פשוטיהן. וכיוצא בזה שמעתי על קצת אנשים שלא ראיתי.
המונותאיזם המודרני הוא למעשה מונותאיזם "טהור", שבו יהוה הוא לא רק אל יחיד, אלא הוא קיים בתור ישות יחידה ומופשטת, על-מרחבית ועל-זמנית, כל-יכולה ובלתי-מוגבלת. הרמב"ם הוא כנראה המייצג הבולט ביותר של התפיסה הנ"ל, והוא עוסק בה בהרחבה בספרו: "מורה הנבוכים". השפעת הרמב"ם על היהדות בנושא זה היא מכרעת, והיום זו תפיסת האלוהות של כל יהודי דתי; קשה מאוד – עד בלתי אפשרי – למצוא היום יהודי דתי שמאמין כי אלוהים הוא "סבא זקן שנמצא גבוה בשמיים".
יש להדגיש כי בתקופת המקרא, ההבדל בין מונותאיזם לפוליתאיזם הוא הבדל כמותי בלבד, ולכן מדובר בהבדל קטן. בתקופת המקרא, היו אלה שסגדו לאל אחד והיו אלה שסגדו לשניים, או שלושה ויותר. אך מכל מקום, גם אלה שסגדו לאל בודד, סגדו לאל שדומה מאוד לשאר האלילים האחרים: מדובר באל פרסונלי, עם אישיות ועם אופי, אל שמתבונן במעשי בני האדם ואכפת לו ממה שהם עושים, הוא מתערב בטבע ובהיסטוריה, אפשר להכעיס אותו והוא מעניש בהתאם, יש דברים שהוא אוהב במיוחד והוא גומל חסד לבני אדם שמבצעים את הוראותיו, הוא נוקם ונוטר, וכו'. אלוהי אברהם המתואר בתנ"ך אינו שונה באופן איכותי ומהותי מאלילי הכנענים.
לעומת זאת, ההבדל בין המונותאיזם בתקופת המקרא למונותאיזם של חז"ל ובוודאי של חכמי ישראל בימי הביניים (כמו הרמב"ם), הוא הבדל גדול לאין שיעור. מדובר בהבדל איכותי: האל עבר הפשטה מוחלטת, וכעת מדובר בישות טרנסצנדנטית, על-זמנית, על-מרחבית, כל-יכולה ומעבר לכל תפיסה והשגה. את ההפשטה הנ"ל היהדות הבתר-מקראית עשתה בעקבות שני גורמים:
- הגורם הראשון הוא תהליך ההפשטה שכבר התרחש אצל הפילוסופים ביוון העתיקה, וההשפעה של הפילוסופיה הנ"ל חדרה לאיזור לאחר כיבושי אלכסנדר מוקדון,
- הגורם השני הוא חורבן הבית הראשון וגלות בבל, כאשר העם "נאלץ" לשנות גישה ולהפסיק להאמין באל המוגבל למבנה פיזי (בית המקדש) או לטריטוריה (ארץ ישראל\כנען).
כך החלה להתגבש ביהדות הבתר-מקראית התפיסה של אל טרנסצנדנטי ומופשט שהחליפה את התפיסה של היהדות המקראית באל פרסונלי. אלא שגם לאחר ההפשטה של האל, היהדות ממילא "נתקעה" עם התנ"ך שהפך להיות טקסט מקודש, וכעת אין ברירה אלא לפרש בדיעבד את כתבי הקודש באופן שיתאים לתפיסות המודרניות.
כצפוי, האדם הדתי בימינו למעשה משליך אחורה את תפיסת האלוהות המודרנית שלו על התורה עצמה. תופעה זו אינה חדשה, הרי הרמב"ם בעצמו עשה כך; לדעתו של הרמב"ם, תפיסת האלוהות של הדמויות הראשיות בתורה הייתה זהה לשלו. במילים אחרות: לדעת הרמב"ם, גם אברהם יצחק ויעקב, משה אהרן ויהושע, כולם היו רמב"מיסטים! הרמב"ם בעצמו החזיק בטענת המסורת הרבנית הרשמית, שעל פיה משה הוא המחבר של כל חמשת חומשי התורה במאה ה-13 לפנה"ס, ולכן לא ייתכן – לפי הרמב"ם – כי מחבר התורה או אבות האומה יחזיקו בתפיסות אלוהות פרימיטיביות חצי-אליליות.
אך כפי שראינו בהרחבה בפרקים קודמים, חמישה חומשי תורה לא נכתבו ע"י משה במאה ה-13 לפנה"ס, אלא הורכבו ממספר מקורות שונים ונפרדים שנערכו יחדיו במאות השנים שלאחר מכן. בהתאם לזאת – וכפי שנראה בהרחבה להלן – מדברי התורה עצמה, ניתן להסיק בבירור כי תפיסת האלוהות של מחברי התורה רחוקה מלהיות התפיסה המונותאיסטית המופשטת של האדם הדתי בימינו. במילים אחרות: מחברי התורה בוודאי לא היו רמב"מיסטים.
יתירה מזו: לא רק שמחברי התורה אינם בעלי תפיסה שרואה את אלוהים כישות מופשטת לחלוטין, אלא מחברי התורה אפילו לא מחזיקים בתפיסה מונותאיסטית לכשעצמה. חוץ מקטע קצר של מספר פסוקים בחומש דברים המשקפים גישה מונותאיסטית,3 שאר דברי התורה מראים בבירור כי המחברים שלה לא היו מונותאיסטים, אלא דווקא הנותאיסטים: הם אסרו פולחן לאלים אחרים מלבד יהוה, אך הכירו בקיומם של אלים נוספים. יתירה מזו, איסור הפולחן לאותם אלים תקף לבני ישראל בלבד, אך מבחינת מחברי התורה, אין כל פסול בכך שעמים אחרים סוגדים לאלים הפרטיים שלהם. איסור עבודה זרה מופיע בתורה רק לבני ישראל בלבד, אך לא לשאר העמים.4
למעשה, ניתן לתאר באופן סכמטי את תפיסת האלוהות של מחברי התורה באופן הבא:
יהוה הוא אל מקומי-גאוגרפי, הפועל כנגד ובמקביל לאלים אחרים המתחרים איתו על שליטה במרחב, שליטה המושגת באמצעות הצלחותיה של קבוצה אתנית ספציפית (בני ישראל), שיהוה משמש לה כפטרון ומגן. בתמורה לכך, אותה קבוצה אתנית סוגדת ליהוה, מקריבה לו קורבנות וממלאת את רצונו. מחברי התורה כלל לא מנסים לשלול את עובדת קיומם של אלים אחרים, אלא לכל היותר הם מציגים את יהוה בתור האל האדיר והחזק ביותר מכולם.
מעבר לכך, תפיסת האלוהות של מחברי התורה גם לא הייתה מופשטת כשל הרמב"ם; על פי מחברי התורה, מבחינה מהותית יהוה הוא אמנם ישות על-אנושית בעלת כוח רב, אך היא עדיין ישות מוגבלת במובן מסוים ובעלת דמות גופנית הדומה לבני אדם, יצירי כפיו. יהוה אף נתון לדחפים ורצונות שמשתלטים עליו, ולעיתים הוא אינו מסוגל להתנגד להם.
בפרקים הבאים, נבחן את דברי התורה, ונראה בבירור כיצד הם אינם משקפים תפיסה מונותאיסטית, ואף אינם משקפים תפיסת אלוהות מופשטת, אלא גשמית או גשמית-למחצה. מסיבות דידקטיות, הדיון אינו מובא לפי סדר החומשים אלא לפי סדר רעיוני. כמו כן, פסוקי המקרא הרלוונטיים לכל דוגמה הובאו בגוף המאמר, אך מומלץ לקרוא את המאמר הנוכחי עם תנ"ך פתוח, כדי להיווכח ישירות ברוח הדברים כפי שמתוארים בתורה עצמה.
הערה חשובה: בזמן קריאת המאמר, יש לזכור כי חכמי ישראל בימי הביניים – ובראשם הרמב"ם – כבר ניסו לפרש מחדש חלק ניכר מדברי התורה באופן מטאפורי ואלגורי.
כמובן כי קיימים בתורה ביטויים בעלי משמעות אלגורית ברורה, גם כאשר הם נאמרים על יהוה. דוגמה ידועה ניתן למצוא בדברי בועז לרות: " וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו".5 ברור כי ביטויים כגון: "תַּחַת כְּנָפָיו" הם אלגוריים במובהק, והמשמעות שלהם אינה מילולית גם כאשר הם מופנים כלפי בני אדם ועצמים דוממים, ולא רק כלפי יהוה. לדוגמה בדברי רות לבועז: "וַיֹּאמֶר מִי אָתְּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה".6 באופן דומה, בפסוק: "זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם",7 הביטוי: "רְחַב יָדָיִם" הוא אלגורי במהותו, ולכן אם הביטוי: "רְחַב יָדָיִם" היה נאמר על יהוה, היה בוודאי מוצדק לפרש אותו באופן אלגורי.
אמנם, חכמי ישראל בימי הביניים לקחו צעד אחד קדימה, והחילו את הפרשנות האלגורית גם לפסוקים שלמים שמתייחסים לדמותו של יהוה באופן ישיר (בהמשך נראה מגוון דוגמאות לכך). בנוסף, הפרשנות האלגורית נכפתה לא רק על פסוקים בודדים, אלא גם על סיפורים שלמים בתורה באופן גורף (כגון: סיפור גן עדן). הרמב"ם במורה נבוכים הוא דוגמה מייצגת לכך, וחכמי ישראל אחרים – בעקבות הרמב"ם – החילו את השיטה גם על סיפורים נוספים בתורה; ר' לוי בן אברהם פירש את סיפורי האבות באופן אלגורי, כגון: את סיפורי האבות על אברהם ושרה פירש כאלגוריה למתח בין השכל ולחומר. גם ר' מאיר בן משה נרבוני פירש אפילו את מעמד הר סיני עצמו כאלגוריה להשגתו הנבואית של משה.
אך השאלה החשובה היא: מהי ההצדקה לפרשנות האלגורית? איזו הצדקה יש למי שחי 1500 שנים לאחר כתיבת התורה לפרש אותה באופן אלגורי, ובפרט כאשר התורה מציגה את הדברים כדיווח עובדתי-היסטורי, ואין בתורה שום רמז לכך שמדובר באלגוריה?
הרי ברור כי ליהדות אין מסורת רשמית שמצהירה על כך כי דברי התורה הם אלגוריה. אנו יודעים זאת בוודאות, כי הניסיון של הרמב"ם עצמו לפרש באופן אלגורי את התורה, גרר אחריו מחלוקת רחבת היקף שזעזעה את הקהילות היהודיות של אותה תקופה, מחלוקת שלימים נקראה: פולמוס הרמב"ם. מחלוקת זו אף גררה אחריה מחלוקת נוספת רחבה יותר על לימודי הפילוסופיה באופן כללי, והאם יש היתר ללימודים כאלו, מחלוקת שלימים נקראה: פולמוס הרבנים אודות לימוד הפילוסופיה.8
אם כן, מהי ההצדקה לפרשנות האלגורית לתורה?
התשובה לכך פשוטה: מבחינת חכמי ישראל שתמכו בפרשנות האלגורית, ההצדקה לפרשנות ברורה, והיא: להכריח את התורה לשקף גישה מונותאיסטית טהורה, כזו שכביכול כבר קיימת בתורה מלכתחילה, וכזו שמתאימה לדעות המונותאיסטיות המופשטות של אותם מפרשים עצמם. במילים אחרות: הרמב"ם מניח מראש כי התורה עצמה היא רמב"מיסטית, ולכן כל אימת שדברי התורה סותרים את תפיסת האלוהות של הרמב"ם, יש לפרש את דברי התורה באופן אלגורי. אלא שהרמב"ם גיבש את תפיסת האלוהות שלו מתוך פילוסופיה חיצונית למקרא, ורק לאחר מכן פירש מחדש את דברי התורה כך שיתאימו למסקנות הפילוסופיות שלו.
אלא שכבר התברר כי התורה נערכה מצירוף של מספר מקורות נפרדים, מקורות שנכתבו בתקופות שונות וע"י בני אדם שונים, ואין הצדקה לכפות בדיעבד על התורה ומחבריה דעות והשקפות מודרניות של חכמי ישראל מימי הביניים שהושפעו מהפילוסופיה היוונית.
לשם השוואה: רבנים המפרשים את התורה באופן אלגורי, אינם שונים מאדם שיטען כי גם המיתולוגיות של שאר עמי העולם הם משל ומליצה. חשבו על כך: מה מונע מכל פרשן דתי של כתבי קודש, לפרש באופן אלגורי את המיתולוגיה היוונית, הנוֹרְדִּית או הכנענית, ולטעון כי זו למעשה הפרשנות הנכונה מאז ומעולם? אותו פרשן דתי למעשה יטען כי בני אדם ביוון הקדומה לא באמת האמינו בזאוס שיושב באולימפוס ושותה את נקטר האלים, וכל הסיפורים על האלים באולימפוס הם משל ומליצה. באופן דומה, האפיפיור יוחנן פאולוס השני (1920-2005), הגדיר מחדש את גן-עדן (Heaven) וגהנום (Hell) בתור שני מצבים קיומיים כבר בעולם הזה, מצבים שאדם זוכה להם אם הוא חי לאורו של ישו (גן עדן) או מתכחש לו (גהנום).9 האפיפיור כמובן מפרש מחדש באופן אלגורי מאות שנים של תיאולוגיה נוצרית, הכוללת אין ספור טקסטים המתארים בפרטי פרטים את העונשים שמקבלים הרשעים בגהנום, את השפע שבגן עדן וכו'. האפיפיור מניח כי נוצרים בימי הביניים לא באמת האמינו בגן עדן וגהנום כמקום בו מקבלים עונש ושכר, אלא הכל משל ומליצה. מיותר לציין כי זו פרשנות שגויה לחלוטין.
אלא שזו בדיוק הדרך בה הרבנים נוקטים, אך לא רק בנושא הנידון כעת, אלא בכל תחום שנוגע לפרשנות של כתבי הקודש ההיסטוריים. דור אחר דור, ללא הפסק, הרבנים מפרשים מחדש את התנ"ך, התלמוד, המדרשים ואת דברי חכמי ישראל הראשונים, והכל כדי לבנות נרטיב חף מסתירות שמתאים לתפיסה העכשווית של הדת.
בנוסף, כל המחקר ההיסטורי, הארכאולוגי והאנתרופולוגי של 200 השנים האחרונות, הוביל אותנו – בעקבות כמות אדירה של ראיות אובייקטיביות – למסקנה ברורה: המונותאיזם עצמו לא נוצר בבת אחת יש מאין, אלא התפתח בהדרגה מתוך תפיסות פוליתאיסטיות, בתהליך שתחילתו באיחוד הפולחן סביב אל אחד, ולאחר מכן הכחשה עקרונית של קיום כל אל אחר חוץ ממנו. תהליך שכזה התרחש לא רק בעם ישראל הקדום, אלא גם בתרבויות הקדומות שסביב ארץ כנען. במילים אחרות: התפיסה המונותאיסטית של היהדות המודרנית לא ירדה בבת אחת בהר סיני, אלא עוצבה בתהליך הדרגתי לאורך מאות שנים. מכאן החשיבות לנסות להבין את דברי התורה לא מתוך המשקפיים של חכמי ישראל בימי הביניים שחיו כ- 1500 שנים לאחר חתימת התורה, אלא בהתאם לדרך שבה מחברי התורה בעצמם הציגו את דבריהם.
- תפיסה דומה – אך לא זהה – להנותאיזם, נקראת: מוֹנוֹלַטֵרִיזְם. דת מונולטריסטית היא דת הסוגדת לאל אחד בלבד, מכירה בקיומם של אלים נוספים, אך אוסרת באופן גורף לסגוד להם, ואפילו אם הסגידה מתבצעת ע"י מאמיני דת אחרת. [↩]
- גם הראב"ד כתב דברים דומים בהשגותיו על משנה תורה הלכות תשובה, פרק ג' הלכה ז'. למעשה, אחד מהגורמים לשריפת ספרי הרמב"ם היה נושא זה של הגשמת האל, נושא שהרמב"ם כמובן שלל, אך חלק מיהודי התקופה עדיין האמינו בו. לקריאה נוספת ראו תורה שלמה (מנחם כשר), חלק ט"ז, עמודים רפ"ח-שכ"א. [↩]
- מדובר בשני פסוקים בפרק ד' בחומש דברים. פסוק ל"ה: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ", ופסוק ל"ט: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (פסוקים דומים מופיעים גם בספר ישעיהו פרקים מ"ד ו-מ"ה). פרק ד' כולו משדר גישה מונותאיסטית מובהקת יותר בהשוואה לסיפורי התורה בשאר החומשים, עובדה שמחזקת את ההבנה שרובו של חומש דברים הוא מקור נפרד משאר חומשי התורה (להרחבה, ראו בפרק כאן). [↩]
- לפי חז"ל, גם שאר העמים מחויבים לשמור את שבע מצוות בני נח, שאחת מהם היא איסור עבודה זרה. את דבריהם חז"ל מבססים על דברי יהוה לנח ומשפחתו לאחר המבול: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל. אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ". (בראשית, ט:א-ז). מהפסוקים עצמם נראה כי לבני נח יש שני איסורים: 1. לרצוח, 2. לאכול "בשר בנפשו". אמנם, בתלמוד הבבלי חז"ל מנסים למצוא רמזים גם לשאר המצוות שנכללות בשבע מצוות בני נח, כגון: עבודה זרה, גילוי עריות, גזל וכו' ויש דעות בתלמוד שאף מכלילות מצוות נוספות כגון: סירוס, כישוף וכלאים (סנהדרין, נו:א-ב). מכל מקום, לכל המצוות הנ"ל – ובפרט לעבודה זרה – אין רמז בפסוקים, כך שהרשימה המורחבת של מצוות בני נח היא חידוש של חז"ל. [↩]
- רות, ב:יב [↩]
- רות, ג:ט [↩]
- תהילים, כד:קה [↩]
- מיותר לציין כי הפרשנות האלגורית לתורה לא צמחה בוואקום, וחכמי ישראל שצידדו בה ניסו לגבות את הפרשנות האלגורית ע"י הסתמכות על אי-אילו מקורות חז"ל במקומות שונים. מכל מקום, אין לטעות ולחשוב כי גישת הפרשנות האלגורית הייתה קיימת במסורת היהודית מאז ומתמיד. הפרשנות האלגורית של הרמב"ם וההולכים אחריו היא גישה חדשה, בדומה לעוגה שנאפתה ממרכיבים קיימים: אמנם מרכיבי העוגה כבר היו קיימים לפני הכנתה, אך העוגה עצמה היא יצירה מחודשת מתוך מרכיבים קיימים. [↩]
- לשון האפיפיור לגבי גן עדן בדרשה כאן: "Heaven is neither an abstraction nor a physical place in the clouds, but a living, personal relationship with the Holy Trinity". וכן במקום נוסף האפיפיור אומר דברים דומים לגבי גהנום בדרשה כאן: "Rather than a place, hell indicates the state of those who freely and definitively separate themselves from God, the source of all life and joy". [↩]