יוצאי מצרים: חלק ב'

בפרק הקודם ראינו כיצד התורה מדווחת כי מספר יוצאי מצרים היה 600,000; מדובר בגברים בלבד, ללא נשים ילדים ותינוקות. בנוסף, ראינו כי על פי התורה המספר 600,000 הוא לכל היותר מספר מעוגל, אך הכמות שהתורה מתכוונת אליה בפועל היא אכן כמות גדולה מאוד של אנשים: מעל חצי מיליון, בניגוד לדעות פרשניות מודרניות שמנסות להקטין את כמות יוצאי מצרים בטענה שהתורה לא התכוונה "באמת" לכמות כזו גדולה של 600,000 גברים. כמו כן, הערכנו כי כמות שכזו מתאימה לאוכלוסייה כללית בסדר גודל של כ-2 עד 3 מיליון נפשות.

הפרק הנוכחי יעסוק בקושי נוסף הנוגע למספר יוצאי מצרים, וקושי זה נוגע לעצם גידול האוכלוסין המהיר שבני ישראל היו חייבים לעמוד בו, כדי להגיע לאוכלוסייה גדולה שכזו. כפי שנראה להלן, בני ישראל היו צריכים לעמוד בקצב גידול אוכלוסין בלתי-סביר ברציפות לאורך מאות שנים. בנוסף, נראה כי לגבי משך הזמן שבו היו ישראל במצרים, ניתן למצוא בתורה פסוקים סותרים שאי אפשר ליישב.

משפחת יעקב

בני ישראל ירדו למצרים כקבוצה לא מאוד גדולה, ולהלן הפירוט על פי המסופר בחומש בראשית:1

  • ליעקב היו 4 נשים: לאה, זלפה, רחל ובלהה.
  • לאה ילדה 6 בנים ואת דינה, ולהם 25 נכדים ו- 2 נינים.2
  • זלפה ילדה 2 בנים, ולהם 12 נכדים ו- 2 נינים.
  • רחל ילדה 2 בנים, ולהם 12 נכדים.3
  • בלהה ילדה 2 בנים ולהם 5 נכדים.
  • סך הכל מדובר ב- 74 נפשות, לא כולל את ער ואונן בני יהודה שמתו קודם לכן בארץ כנען לפני הירידה למצרים.

בנקודה זו יש להדגיש כי סביר להניח כי הקבוצה בפועל כללה יותר נפשות, שהרי הפסוקים אינם מזכירים את הנשים של בני יעקב ולא את הנשים של נכדיו. מכל מקום, המספר הכולל לא היה גדול בהרבה; לא מדובר באלפים ואף לא במאות של נפשות. זאת ניתן לדעת על פי הגילאים של הנפשות שירדו למצרים. כיצד?

יוסף היה בן 30 כאשר מינה אותו פרעה להיות אחראי על הכלכלה במצרים,4 בתחילת שבע שנות השובע.5 יעקב ומשפחתו יורדים למצרים לאחר שכבר עברו שנתיים מתוך שבע שנות הרעב,6 ושנות הרעב באו לאחר שבע שנות השובע.7 מכאן נובע כי יוסף היה בן 39 בזמן שיעקב ומשפחתו ירדו למצרים.

בנוסף, יש לזכור כי הפרש הגילאים בן יוסף לבין ראובן אחיו הבכור היו 7 שנים בלבד. זאת אנו יודעים מהשנים שבהם יעקב חי בבית לבן הארמי. יעקב עבד את לבן 7 שנים כדי להתחתן עם רחל,8 אך לבן רימה אותו ונתן לו את לאה.9 לבן הסכים לתת ליעקב גם את רחל באותה הזדמנות, אם יעקב יתחייב לעבוד אותו 7 שנים נוספות.10 כל אותם שבע שנים נוספות רחל נשארה עקרה, אך בסופם היא יולדת את יוסף, ואז יעקב מבקש מלבן לשחרר אותו, כי הסתיימו 14 השנים שבהם התחייב לעבוד אותו.11 אף על פי שיעקב תכנן לעזוב את לבן, בפועל הוא נשאר לעבוד אותו 6 שנים נוספות,12 בסופן הוא חוזר לארץ כנען ואז נולד בנימין.13

יוצא אם כן כי כל 11 בניו של יעקב, חוץ מבנימין, נולדו במהלך 7 שנים. הפריון של לאה מעורר התפעלות מיוחדת: לאורך 7 שנים היא יולדת ליעקב 7 ילדים: שישה בנים ובת. אך עוד יותר מפתיעה היא העובדה הבאה: התורה מציינת כי לאחר שלאה ילדה את יהודה, הבן הרביעי, היא הפסיקה ללדת!14 עקב כך לאה מסרה ליעקב את שפחתה זלפה לאשה בכדי להמשיך את הפריון ממנה.15 לאה חזרה ללדת רק אחרי שהיא "קנתה" בחזרה את יעקב מרחל תמורת דודאי ראובן, תוך כדי שהיא מאשימה את רחל כי "גנבה" ממנה את יעקב! כל ההתנהגות הזו מאוד מוזרה כאשר מדובר באישה שיולדת 7 ילדים לאורך 7 שנים. אתם מוזמנים לקרוא בעצמכם את כל סיפור המעשה במקור,16 ולראות בבירור כי הסיפור מצביע על כך שלאה הייתה עקרה למשך תקופה מסוימת, מה שלא עולה בקנה אחד עם התארוך המקראי.

מכל מקום, נחזור למשפחת יעקב היורדת למצרים. כפי שראינו, יוסף היה בן 39 וראובן בן 46, לכן כל נכדיו של יעקב היו ככל הנראה בכל טווח הגילאים שבין תינוקות לבין בגירים בני 25 לערך. לחלקם היו נשים, אולי יותר מאחת, לחלקם כנראה שלא. יוצא מכאן כי על פי טווח הגילאים של צאצאי יעקב, ברור כי גודלה של הקבוצה כולה לא היה גדול בהרבה מאותם 74 נפשות המוזכרות בפסוקים במפורש. אפשר לנחש כי כל משפחת יעקב, זכרים ונקבות יחד, היו כנראה כ-120 נפשות, פחות או יותר.

מכאן נובע כי בני ישראל התרבו מקבוצה של כ-120 נפשות לקבוצה של כ-2.5 מיליון נפשות, במשך הזמן שהיו במצרים. כדי שנוכל לברר האם גידול כזה הוא בגדר הסביר, יש לברר כמה זמן עבר מאז ירידת משפחת יעקב למצרים ועד יציאת בני ישראל ממצרים.

מושב בני ישראל במצרים

כמה זמן ישבו בני ישראל במצרים, מאז שיעקב ירד עם משפחתו ועד יציאת מצרים? על שאלה זו, התורה נותנת תשובה מפורשת. כשבני ישראל יצאו ממצרים, התורה בחומש שמות מציינת כמה שנים הם היו שם:

וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.

שמות, יב:מ

אלא שיש כאן בעיה חמורה. בזמן יציאת מצרים, משה רבינו היה בן שמונים.17 כידוע, משה היה בנו של עמרם שחי 137 שנים,18 ונכדו של קהת שחי 133 שנים.19 על פי המסופר בחומש בראשית,1 קהת היה חלק ממשפחת יעקב שירדה למצרים.

כעת נוצרת סתירה: גם אם נניח כי קהת היה תינוק בן יומו בשעה שירד למצרים, וגם אם נניח כי ילד את עמרם ביום מותו, ועמרם עצמו ילד את משה ביום מותו, עדיין נגיע לסך של 350 שנים בלבד! אך התורה אומרת במפורש כי בני ישראל ישבו במצרים 430 שנים!

למסורת הרבנית יש פתרון ידוע: על פי הפירוש המסורתי,20 יש להוציא את הפסוק לעיל מפשוטו, ולומר כי בני ישראל לא ישבו במצרים 430 שנים, אלא רק 210 שנים בלבד. אז מה נעשה עם 430 השנים האמורים בפסוק? על פי הפירוש המסורתי, 430 השנים האלה לא החלו בירידת בני ישראל למצרים – כפשוטו של מקרא – אלא בברית בין הבתרים שכרת אלוהים עם אברהם, בחומש בראשית.21 אם כן, כיצד נעשה החשבון הנ"ל על פי המסורת הרבנית?

הפירוש המסורתי קובע באופן שרירותי כי ברית בין הבתרים התרחשה כשאברהם היה בן 70 (תיכף יובהר מדוע זו קביעה שרירותית). מכאן המשך החשבון הוא פשוט: על פי הכתוב, אברהם הוליד את יצחק בגיל 100 שנים,22 ויצחק הוליד את יעקב בגיל 60 שנים.23 יעקב נפטר בגיל 147 שנים, ואת 17 השנים האחרונות לחייו העביר במצרים.24 לכן יעקב ירד למצרים בגיל 130 שנים.25 מכאן נובע כי נשארו 210 שנים מירידת יעקב למצרים ועד יציאת מצרים, וסך הכל נקבל:

30+60+130+210=430

לפירוש המסורתי ישנה כמובן סיבה טובה מדוע כדאי לקבוע את ברית בין הבתרים כאשר אברהם היה בגיל 70. זאת משום שאלוהים מבטיח לו באותו מעמד, כי צאצאיו יהיו תושבים זרים בארץ נוכריה למשך 400 שנים:

וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.

בראשית, טו:יג

כעת הסיבה ברורה: אם נקבע כי בזמן ברית בין הבתרים אברהם היה בין 70, אז ניתן לומר כי אלוהים בהבטחתו מתחיל לספור את 400 השנים המובטחות מהולדת יצחק, שהתרחשה 30 שנים אחרי ברית בין הבתרים, כאשר אברהם היה בן 100. כך הפירוש המסורתי יכול לסנכרן בין כל הפסוקים:

  • הפסוק מספר שמות סופר 430 שנים מברית בין הבתרים ועד יציאת מצרים (אף על פי שפשט הפסוק סותר זאת במפורש),
  • הפסוק מחומש בראשית סופר 400 שנים מהולדת יצחק ועד ליציאת מצרים. 

בנקודה זו חשוב לזכור: כל הפירוש המסורתי הנ"ל מתבסס על הקביעה כי ברית בין הבתרים התרחשה כשאברהם היה בן 70. אך קביעה זו אין לה כלל אחיזה בפסוקים! מדוע?

התורה מציינת במפורש כי ברית בין הבתרים התרחשה רק אחרי שאברהם הציל את לוט שנלקח בשבי בעקבות מלחמת המלכים.26 מעשה זה עצמו התרחש לאחר שאברהם ירד למצרים בעקבות הרעב, הסתבך עם פרעה וחזר שוב לארץ כנען,27 כל זאת לאחר שעזב את חרן בעקבות הוראתו המפורסמת של אלוהים: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".28 אלא שהתורה מציינת במפורש כי אברהם היה בן 75 כשעזב את חרן ויצא לארץ כנען: "וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן"!29 לכן ברית בין הבתרים התרחשה מספר שנים לאחר מכן, לא לפני כן. לכן אברהם לא יכול להיות בן 70 במעמד ברית בין הבתרים!

התסבוכת רק הולכת ומחריפה: הפסוקים עצמם מעידים כי במעמד ברית בין הבתרים אברהם נמצא בארץ כנען, שהרי אלוהים מבטיח לאברהם מפורשות כי לאחר השעבוד, צאצאיו יצאו ברכוש גדול ויחזרו אל המקום שבו אברהם נמצא באותו מעמד. במילים אחרות: אלוהים מבטיח לאברהם כי צאצאיו ירשו את הארץ שהוא עומד עליה באותו רגע! בני ישראל כידוע, חזרו לארץ כנען לאחר יציאת מצרים, לכן מעמד ברית בין הבתרים התרחש בארץ כנען.30

אלא שאם אברהם היה בן 70 במעמד הברית בארץ כנען, אז סימן שהוא יצא מחרן פעם אחת לפני גיל 70, ושוב חזר לחרן לאחר הברית, ושוב יצא לארץ כנען פעם נוספת בגיל 75, כפי שנאמר במפורש בתורה!

מיותר לציין כי לכל התרחיש הנ"ל – ליציאה הכפולה מחרן – אין רמז בתורה. יוצא מכאן כי הניסיון של המסורת הרבנית לתארך את ברית בין הברית לשנת ה-70 של אברהם, הוא פתרון "אין ברירה". אין זו הגזמה כלל; באמת שאין לחז"ל ברירה, אחרת אין דרך להסביר את השגיאה החמורה בפסוק בחומש שמות, שעל פיו בני ישראל ישבו במצרים 430 שנים, נתון שעומד בסתירה מוחלטת לכל הנתונים שהתורה מציגה קודם לכן, כפי שראינו בפירוט לעיל לגבי שנות חייהם של קהת, עמרם ומשה.

אך למרבה הצער, אין ארוחות חינם. כדי לפתור את הסתירה, חז"ל צריכים לשלם מחיר כבד: 

  • ראשית, יש לפרש את הפסוק בספר שמות באופן שסותר את הנאמר בו באופן מפורש. במילים אחרות: בני ישראל לא באמת ישבו במצרים 430 שנים אלא רק 210 שנים.
  • שנית, יש לקבוע באופן שרירותי, ובניגוד לפשט הכתובים בתורה, כי ברית בין הבתרים התרחשה כאשר אברהם היה בין 70, מסקנה שאין לה רמז בפסוקים ואף עומדת בסתירה להם.

יתירה מזו, חז"ל עצמם לא מסכימים כי במעמד הברית אברהם היה בן 70!

  • לפי דעה אחרת בחז"ל, אברהם במעמד הברית היה בן 85 שנים.31 שימו לב כי דעה זו אכן עומדת בהתאם לנאמר בתורה; כפי שראינו לעיל ברית בין הבתרים התרחשה לאחר היציאה מחרן בגיל 75 ולפני הולדת ישמעאל כאשר אברהם בן 86 שנים.32 אלא שאם נספור את 430 השנים החל משנת 85 להולדת אברהם, נקבל כי שנת יציאת מצרים – ועקב כך גם מתן תורה – כל אלה יאלצו להידחות 15 שנים קדימה בהשוואה לתאריך המקובל במסורת!
  • לפי דעה נוספת בחז"ל,33 אברהם היה בן 48 שנים בברית בין הבתרים. לפי חשבון זה, נאלץ להקדים את יציאת מצרים ומתן תורה ב-22 שנים!

מעניין לציין כי הגר"א, הגאון מוילנה, נותן דעתו על כל התסבוכת הנ"ל. גם הגר"א לא מוכן להסכים לקביעה כי אברהם היה בן 70 בברית בין הבתרים. כפי שראינו לעיל, מעמד הברית התרחש בארץ כנען לאחר שאברהם עזב את חרן בגיל 75. לפי הגר"א, להקדים את המעמד לגיל 70 זה פירוש דחוק שמעקם את הכתוב בתורה, ואף דורש מאברהם לצאת, לחזור, ושוב לצאת מחרן לארץ כנען.

לכן הגר"א מציע פירוש אחר: לשיטתו, מעמד ברית בין הבתרים אכן התרחש לאחר גיל 75, בהתאם לפשט הפסוקים, אלא שאת 430 השנים האמורות בפסוק מחומש שמות, יש לספור לא מברית בין הבתרים, אלא משעה שנמרוד השליך את אברהם לכבשן האש באור כשדים.34

למי שלא מכיר את הסיפור על אברהם ונמרוד, נביא אותו כאן בקצרה:35

תרח, אביו של אברהם, היה מוכר פסלי עבודה זרה עוד בהיותו באור כשדים. אברהם, שבשלב מסוים בחייו החליט להמיר את אמונתו הפגאנית באמונה מונותאיסטית, היה מבריח את הלקוחות מחנותו של אביו בכל מיני דרכים מתוחכמות. לתרח בשלב מסוים נמאס, והוא הסגיר את אברהם לנמרוד, ששלט באותה תקופה על העיר. נמרוד ניסה לשכנע את אברהם לחזור ולעבוד עבודה זרה, אך נאלץ להיכנס לוויכוח תיאולוגי עם אברהם, וויכוח שבו אברהם ניצח כמובן, מה שהכעיס את נמרוד וגרם לכך שאברהם הושלך לכבשן האש, וניצל.

יוצא אם כן, כי הגר"א מצא מאורע בחיי אברהם, שהתרחש לפני שאברהם עזב את חרן, וכעת נוח מאוד להצמיד את המאורע הזה לשנת ה-70 לחיי אברהם.

אתם בטח יכולים לנחש כי גם פירוש זה בא עם מחיר, ממספר סיבות:

  • ראשית, גם הגר"א קובע באופן שרירותי כי בשעת המעשה עם נמרוד אברהם היה בן 70. נתון זה אינו מופיע לא בתורה ולא במדרש. הגר"א נאלץ להמציא פרט שכזה, פשוט מחוסר ברירה! הרי מצד אחד, הגר"א חייב לתרץ את הפסוק מחומש שמות המציין סך של 430 שנים. אך מצד שני הוא אינו מוכן להתפשר ולהסכים שאברהם היה בן 70 במעמד ברית בין הבתרים. הדרך היחידה של הגר"א לצאת מהתסבוכת היא לחפש מאורע שהתרחש באור כשדים, ולהצמיד את שנת ה-70 של אברהם למאורע זה.
  • שנית, האגדה על אברהם ונמרוד אינה מופיעה בתורה אלא במדרש חז"ל. ברור כשמש כי הגר"א לא רואה בכך כל בעיה; אם חז"ל אמרו את הדברים, אז זו אמת. לשיטת הגר"א, מעשה אברהם ונמרוד אכן מתאר מציאות היסטורית, שעברה בעל פה במסורת עד לחז"ל. אין אפשרות אחרת, שהרי לא ייתכן כי חז"ל ממציאים סיפורים ממוחם הקודח. מיותר לציין כי גישה זו נכונה באופן עקרוני לזרם הרבני באופן כללי.

אלא שהעסק לא כל כך פשוט. הרי כל בר דעת יודע כי התלמוד והמדרשים מלאים באין ספור אגדות וסיפורים שונים ומשונים, כאשר חלק נכבד מהם כלל אינו מתקבל על הדעת, בלשון המעטה. אם נדבר בכנות, במקרים רבים מדובר בסיפורי בדים במובן הפשוט של המילה. לדוגמה, התלמוד36 מספר על עוג מלך הבשן, שעקר הר שלם ממקומו במטרה לזרוק על בני ישראל ולהורגם, אלא שלרוע מזלו, נמלים ניקבו את ההר שעקב כך נפל על ראשו של עוג. משה רבינו ניצל את ההזדמנות והרג את עוג בעוד ראשו תקוע בתוך ההר שעל כתפיו. 

התלמוד אפילו אומר במפורש כי הסיפור הנ"ל הוא מסורת מקובלת מדורי דורות,37 ואף קובע הלכה למעשה כי כל הרואה את אותו הר שניסה עוג לזרוק על ישראל צריך לברך: "ברוך אתה יהוה אלוהינו מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה". פשוט וברור שאם חז"ל תיקנו ברכה על המעשה, סימן שהם עצמם מאמינים שהאגדה התרחשה במציאות.

מן הסתם, קשה למשכיל מודרני לקבל אגדות שכאלה. אך מה יעשה משכיל מודרני דתי? האם יש לקבל את אגדת עוג רק משום שחז"ל אמרו זאת, אף על פי שהיא בדיונית? המאמין המשכיל נתון בבעיה: אם לא יקבל את אגדת עוג, אז מדוע שיקבל את אגדת אברהם ונמרוד? ומה נעשה עם שאר אגדות חז"ל בתלמוד ובמדרשים? הייתכן כי נקבל את אגדות חז"ל רק כאשר הם עוזרות לפתור סתירות בתורה (כדוגמת אברהם ונמרוד), ונדחה "סתם" אגדות שאין בהם צורך מעשי (כדוגמת אגדת עוג)? זו אינה שיטה שמעוררת אמון רב. ההיפך נכון באותה מידה: אם כן נקבל את אגדת אברהם ונמרוד, איזו סיבה יש שלא לקבל את אגדת עוג? 

ניסיונות נוספים לתרץ את התסבוכת ניתן למצוא בפרשני מקרא מודרניים, כגון: שמואל דוד לוצאטו וכן קאסוטו. פרשנים אלה אינם מוכנים להתפשר על פשט הפסוק בחומש שמות. לשיטתם, אם יש פסוק שאומר מפורשות כי בני ישראל ישבו במצרים 430 שנים, אז יש להתייחס אליו ברצינות, כפי הראוי. יש לומר כי עברו 430 שנים מאז שיעקב ומשפחתו ירדו למצרים ועד יציאת מצרים בימי משה, זאת בניגוד לפרשנות חז"ל שמגבילה את מספר השנים ל- 210.

אלא שגם הפרשנים המודרניים אינם יכולים להימלט מהסתירה העולה ממנין השנים המועט של שושלת קהת-עמרם-משה. כפי שראינו לעיל, כל שנות חייהם יחד מסתכמות לפחות מ-430 שנים. לכן הפתרון שהם מציעים, הוא שבין קהת לעמרם מסתתרים מספר דורות נעלמים שאינם מוזכרים בתורה. במילים אחרות: קהת אינו האבא הביולוגי של עמרם, ועמרם הוא רק אחד מצאצאיו של קהת אך לא בנו הישיר. 

פתרון מבריק, אך כפי שכבר ניחשתם, כל פתרון רק יוצר סתירות נוספות כשמנסים לרבע את המעגל. הרי התורה אומרת במפורש: "וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל",19 ופעם נוספת במקום אחר: "אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת לֵוִי … וּקְהָת הוֹלִד אֶת עַמְרָם".38 התורה אף מציינת כי עמרם לקח לאישה את יוכבד דודתו, שהייתה בתו של לוי ואחותו של קהת!39 לא ברור איך אפשר להבין אחרת פסוקים כאלה מפורשים, המקשרים את קהת ועמרם כאב ובנו.

די, מספיק. בנקודה זו אי אפשר שלא לתהות: עד היכן הדברים מגיעים! כל המאמץ הפרשני הנ"ל מושקע כדי לפתור סתירות בתורה, שנפתרות רק על ידי יצירת סתירות חדשות. כל התירוצים שבעולם לא יעזרו, והאמת הפשוטה מתעקשת להרים ראש: הסתירה בין 430 השנים האמורות בחומש שמות לבין סך שנות חיי קהת-עמרם-משה היא סתירה שאינה ניתנת לפתרון, היא פשוט קיימת. הפתרון היחיד לבעיה הוא פשוט להכיר בכך שהבעיה אכן קיימת, וזו בעיה שמוטלת לפתחם של מחברי התורה שלא שמו לב לסתירה הזו, ואין זה תפקידם של פרשני מקרא לעקם את הכתוב בתורה, על מנת ליישב סתירות חסרות פתרון. החטא הפרשני הגדול ביותר, הוא הניסיון להוציא מילים מפורשות בתורה ממשמעותן הברורה, וזה בדיוק מה שמתרחש כאשר פרשני המקרא טוענים כי כשהתורה אומרת: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם" היא לא באמת מתכוונת לבני ישראל, ולא באמת מתכוונת למצרים.

בהקשר זה מעניין לצטט את דבריו הנפלאים של רבי אברהם אבן עזרא בפתיחת ספר דניאל:

כי איך יתכן בלשון שאדם ידבר מילה ורצונו מילה אחרת? והאומר בזה מהמשוגעים הוא נחשב… וטוב לו שיאמר לא ידעתי, ולא יהפך דברי אלהים חיים.

דניאל, א:א

ובאמת, מה טעם יש בכל הטרחה הפרשנית הנ"ל? הרי גם אם נשתכנע מכל הפירושים והתירוצים הללו, ממילא הרווח הגדול כלל לא הושג, והשאלה הגדולה בה"א הידיעה עדיין עומדת ללא תשובה:

מדוע? למה?

מה הסיבה שאלוהים נתן למשה תורה שכל כך קשה להבין אותה? למה אנחנו צריכים לכל המאמץ האינטלקטואלי הזה? מה התועלת? מדוע אלוהים לא יכול לומר בפשטות כי בני ישראל ישבו במצרים 210 שנים, כמו שמפרשים חז"ל? זה באמת לא כל כך מסובך.

קצב גידול אוכלוסין

ראינו לעיל כי על פי המסורת הרבנית המקובלת, בני ישראל ישבו במצרים 210 שנים. כזכור, אם נניח כי בני ישראל ישבו שם 430 שנים, הדבר יוביל לסתירות חמורות בין פסוקי התורה. גם הפרשנות המסורתית הקובעת כי מדובר בתקופה של 210 שנים אינה חפה מקשיים, אך זו הדעה הרשמית של המסורת הרבנית, ועל פי דעה זו נקבעים כל שאר אירועי התורה: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, מותו של משה והכניסה לארץ כנען, וכו'.

מכאן נובע כי יעקב ומשפחתו ירדו למצרים כקבוצה שגודלה כ-120 נפשות, ויצאו ממצרים לאחר 210 שנים כקבוצה המונה כ-2.5 מיליון נפשות. השאלה המתבקשת: כיצד 120 נפשות הפכו ל-2.5 מיליון נפשות לאחר 210 שנים? על ידי חישוב פשוט ניתן להראות כי אוכלוסיית בני ישראל צריכה לגדול ב- 4.85% כל שנה לאורך 210 שנים ברציפות:

\(\displaystyle 120\cdot {{\left( {1.0485} \right)}^{{210}}}=2,503,528\)

חשוב להדגיש מיד כדי להסיר כל ספק:

זהו מספר דמיוני עבור אותה תקופה!

חשוב לקבל פרספקטיבה על הנתון הנ"ל. לשם השוואה, לפני שנת 1700 והמהפכה התעשייתית שלאחריה, קצב גידול האוכלוסייה העולמית הממוצע היה פחות מ- 0.05% בשנה! בשנות השבעים של אמצע המאה העשרים, ערך השיא הגיע ל- 2% בשנה!

אחוז הגידול השנתי של כלל אוכלוסיית העולם בין השנים 1700 עד ימינו (קו סגול). שימו לב כי לפני שנת 1700 אחוז הגידול מוערך להיות 0.04% , ושיא הגידול הגיע לערך של 2.1% בשנות השבעים של המאה העשרים.
מקור: Max Roser, CC BY-SA 4.0 https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0, via Wikimedia Commons

אפשר כמובן לטעון כי הנתונים האלה הם ממוצעים עולמיים, וחשוב גם להסתכל על אוכלוסיות קטנות יותר, כגון מדינות בודדות, אולי שם נמצא אחוזי גידול גבוהים יותר. להלן הנתונים:40

למדינת ישראל יש את קצב הגידול הגבוה ביותר בקרב המדינות המפותחות. נכון לשנת 2020, קצב הגידול השנתי עמד על 1.44%, ושיעור פריון ממוצע של 3 ילדים לאשה. אם ניכנס לרזולוציה גבוהה יותר, נגלה כי למגזר החרדי בישראל יש שיעור פריון של כ-6.9 ילדים בממוצע לאשה!41 שיעור פריון זה הוא כל כך גבוה, שכמעט ואין למה להשוות אותו. שיאניות העולם מבחינת ילודה אלו מדינות כגון אנגולה וסומליה, שם יש קצב גידול שנתי של כ- 3.2% עם בערך 5.5 ילדים לאשה בממוצע. רק למדינת ניז'ר יש שיעור פריון דומה למגזר החרדי: 6.74 ילדים לאשה, וקצב גידול אוכלוסין של 3.74% בשנה.

במילים אחרות: אפילו המגזר החרדי בישראל, שהוא כנראה האלוף האולימפי של כל ההיסטוריה העולמית מבחינת קצב גידול אוכלוסין, עדיין לא מתקרב לקצב הגידול הנדרש של בני ישראל במצרים! רק שיהיה ברור: שיעור הפריון הגבוה של האוכלוסייה החרדית בישראל של ימינו אפשרי רק בזכות הרפואה המודרנית ותמותת התינוקות הנמוכה שבאה בעקבותיה. בימי הביניים וקל בחומר במצרים העתיקה, האפשרות שלכל אישה יהיו 6.9 ילדים בממוצע היא בגדר פנטזיה דמיונית לחלוטין.

לעומת זאת, מנתוני התורה עולה מסקנה ברורה כי בקרב בני ישראל במצרים התרחשה תופעה מדהימה ששוברת את כל גבולות ההיגיון:

אוכלוסיית בני ישראל צמחה בקצב של 4.85% בשנה, עם שיעור פריון של 8 או 9 ילדים בממוצע לאשה, כל זאת לפני אלפי שנים במצרים העתיקה, והם התמידו בכך במשך 210 שנים רצופות, שנה אחרי שנה, בלי יוצא מן הכלל!
  1. בראשית, מו:ח-כז [↩] [↩]
  2. ער ואונן, בני יהודה, מתו בארץ כנען לפני הירידה למצרים [↩]
  3. יוסף עם שני בניו מנשה ואפרים, כבר היו בארץ מצרים [↩]
  4. בראשית, מא:מו [↩]
  5. בראשית, מא:לב [↩]
  6. בראשית, מה:ו [↩]
  7. בראשית, מא:נג [↩]
  8. בראשית, כט:כ [↩]
  9. בראשית, כט:כג [↩]
  10. בראשית, כט:כז-ל [↩]
  11. בראשית, ל:כה [↩]
  12. בראשית, לא:מא [↩]
  13. בראשית, לה:יח-יט [↩]
  14. בראשית, כט:לה [↩]
  15. בראשית, ל:ט [↩]
  16. בראשית כט:לא עד ל:כד [↩]
  17. שמות, ז:ז [↩]
  18. שמות, ו:כ [↩]
  19. שמות, ו:יח [↩] [↩]
  20. מדרש במדבר רבה, פרק י"ד סימן י"א; וכן סדר עולם רבה, פרק א'; וכן מדרש תנחומא, פרשת בא, סימן ט'; וכן רש"י על התורה מביא דעה זו [↩]
  21. בראשית, פרק ט"ו [↩]
  22. בראשית, כא:ה [↩]
  23. בראשית כה:כו [↩]
  24. בראשית מז:כח [↩]
  25. בראשית, מז:ט [↩]
  26. "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר", בראשית, טו:א; ראו גם דברי המפרשים על הפסוק: רש"י, רשב״ם, אבן עזרא ורמב"ן [↩]
  27. בראשית, יב:י-כ [↩]
  28. בראשית, יב:א [↩]
  29. בראשית, יב:ד [↩]
  30. בראשית, טו:ז,טז [↩]
  31. מדרש בראשית רבה, מ"ו, ב' [↩]
  32. בראשית, טז:טז [↩]
  33. ילקוט שמעוני על התורה, רמז ק"ו: "וה' ברך את אברהם בכל, עד שהוא בין הבתרים בשרו שהוא נותן לו בן אחר נ"ב שנה. בן מ"ח שנה הכיר לבוראו, באותה שעה בשרו". כלומר, אלוהים במעמד ברית בין הבתרים כבר הודיע לאברהם שיהיה לו בן לאחר 52 שנים, שנאמר: "כי גר יהיה זרעך". אברהם הוליד את יצחק בגיל 100 שנים, לכן במעמד ברית בין הבתרים אברהם היה בן 48 שנים. [↩]
  34. פירוש זה מובא בהגהות הגר"א על סדר עולם רבא, פרק א; בקישור כאן. [↩]
  35. מדרש בראשית רבה, ל"ח, י"ד [↩]
  36. בבלי, ברכות, נד:א-ב [↩]
  37. בלשון התלמוד: "גמרא גמירי לה", כלומר, זו מסורת המקובלת בידינו. [↩]
  38. במדבר, כו:נח [↩]
  39. שמות, ו:כ; במדבר, כו:נט [↩]
  40. כל הנתונים על המדינות נלקחו מאתר ourworldindata.org , שם ניתן למצוא נתונים על World Population Growth , עם גרפים וטבלאות עדכניות לכל מדינה, למשל בקישור כאן. [↩]
  41. שיעור הפריון השתנה מעט לאורך השנים, אך לא בהרבה. נתונים מדויקים אפשר למצוא באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בקישור כאן. [↩]