התמודדות דתית עם ביקורת המקרא

עד התקופה המודרנית, האמונה במקורה האלוהי של תורה שבכתב ושבעל פה הייתה האמונה השלטת ביהדות האורתודוקסית. האמונה כי "תורה מן השמיים" הפכה לעיקר מרכזי ביהדות הרבנית, ועל אמונה זו ניתן למצוא לאורך הדורות הסכמה מקיר לקיר. כפי שראינו בפרקים הקודמים, אמנם ניתן למצוא במקורות הרבניים ההיסטוריים דעות שמצביעות על פסוקים מסוימים בתורה כבעייתיים, אך אלו דעות מועטות ויש ללקט אותם באופן קפדני. על פי רוב דעות אלו מציגות עצמן כחושפות סוד נסתר, וברור מתוך דעות אלו עצמן כי הן מדברות כנגד הנרטיב הקיים והמקובל ולא משקפות אותו.

תהליכי החילון וההשכלה בתקופה המודרנית לא פסחו על היהדות הרבנית, וכיום ניתן למצוא גם במסגרת היהדות האורתודוקסית מספר גדול יותר של מאמינים מודרניים ומשכילים שמוכנים להודות כי בתפיסה המסורתית יש יותר מדי חורים מכדי שאפשר להמשיך ולהטליא אותה בתירוצים דחוקים ומאולצים. למרות זאת, מאמינים אלו עדיין מנסים בכל זאת, במגוון דרכים שונות, להצדיק את הרציונל בשמירת תורה ומצוות.

יש להדגיש כי גם בתקופה המודרנית, האמונה בעיקרון "תורה מן השמיים" כפשוטו היא עדיין האמונה הרווחת בציבור הדתי הרחב. גם החשיפה להיקף הביקורת היא עדיין מעטה יחסית; חלק משמעותי מהציבור הדתי לא מודע לכשלים הכרונולוגיים בתורה, לסתירות, לסימני העריכה, לריבוי המקורות וכו'. במילים פשוטות: הרוב המוחלט של המתפללים בבית הכנסת השכונתי הממוצע, עדיין מאמינים כי אלוהים מסר למשה בהר סיני את חמשת חומשי התורה בתוספת ביאור של כל תרי"ג מצוות ופרטיהם.

אמונה זו חזקה במיוחד בזרם החרדי על כל גווניו (ליטאים וחסידים כאחד), וכן בזרם החרדי-לאומי (חרד"לים). מסתבר כי אמונה זו חזקה יחסית גם בזרם המסורתי; אף על פי שאלו אינם רואים עצמם מחויבים להוראות השולחן ערוך וההלכה הרבנית באופן גורף, מכל מקום הם משוכנעים כי הנרטיב הרבני בדבר תורה מן השמיים מייצג אמת היסטורית. הזרם הממלכתי-דתי הוא הזרם האורתודוקסי שבו ניתן למצוא את רוב המאמינים המודרניים והמשכילים שהוזכרו לעיל, אלו המבינים כי תוקפה של האמונה בדבר תורה מן השמיים פג.

מטרת הפרק הנוכחי היא לפרט את מגוון הגישות והתגובות שיש בקרב ציבור המאמינים האורתודוקסי כלפי ביקורת המקרא, במובן הרחב של הביטוי. כלומר, המונח "ביקורת המקרא" הנאמר בהקשר זה, לא מתייחס לקשיים העולים רק מניתוח ספרותי של המקרא, אלא לכלל הקשיים העולים מכל היקף הראיות שעומדות בסתירה לעיקרון של תורה מן השמיים, ראיות שנובעות גם מתחומי מחקר נוספים, כגון: ארכאולוגיה וכו'.

אך לפני כן, מספר הערות חשובות:

קיימת כמובן חפיפה מסוימת בין חלק מהגישות המפורטות להלן, ואין לראות ברשימה זו חלוקה חדה של מגוון הדעות בנושא.
חלק מהגישות נותנות מענה רק לסוג מסוים של בעיות ולא מציעות פתרון שיטתי ומקיף, לכן יש המחזיקים ביותר מגישה אחת בו זמנית.
כל האמור להלן מבוסס על ניסיון אישי בלבד מהיכרות עם הציבור האורתודוקסי לאורך השנים; סביר להניח כי ישנן גישות נוספות שלא נכתבו כאן, וברור מאליו כי גם בתוך גישה ספציפית ניתן למצוא דקויות שקצרה היריעה לדון בכולן.

גישה ראשונה

גישה זו מקבלת את האמונה כי תורה מן השמיים, אך עם זאת מוכנה להכיר באפשרות כי חלק מפסוקי התורה לא נכתבו על ידי משה רבינו. גישה זו אינה חדשה, ועסקנו בה בהרחבה בפרקים קודמים. זו הגישה הקלאסית שאת שורשיה ניתן למצוא בתלמוד ובחלק מפרשני המקרא של ימי הביניים. לדוגמה: בתלמוד ניתן למצוא דעה כי את שמונת הפסוקים האחרונים בתורה כתב יהושע, וכן רבי אברהם אבן עזרא ורבי יהודה החסיד מצביעים על פסוקים מסוימים שנכתבו לאחר מות משה.

הנוקטים בגישה זו אינם "הולכים רחוק מדי"; את כתיבת הפסוקים הבעייתיים בתורה מייחסים תמיד לדמות בעלת סמכות דתית עליונה, כגון: יהושע, דוד המלך, עזרא הסופר, אנשי כנסת הגדולה או נביאים באופן כללי. יוצא מכאן כי לפי שיטה זו, אלוהים אכן מסר תורה שבכתב למשה, אלא שנביאים הוסיפו או תיקנו מספר פסוקים פה ושם, אך לא מדובר בשינוי רציני או מהותי. בגלל שמדובר בנביאים, ניתן עדיין לומר כי מקורה של התורה הוא אלוהי.

מעניין כי גישה זו לא שרדה אל תוך התקופה המודרנית, ויש לה כיום תומכים מעטים – אם בכלל – משתי סיבות:

האחת היא כי מאוד נוח להצמיד את כתיבת הפסוקים הבעייתיים לנביאים, אך זו קביעה שרירותית ואין דרך לאמת אותה.
הסיבה השנייה היא כי בתקופה המודרנית "הסכר נפרץ". במילים אחרות: אדם דתי מודרני ומשכיל שנחשף לביקורת על האמונה בדבר "תורה מן השמיים", נחשף על פי רוב למלוא הביקורת ולא רק לחלק קטן ממנה. לכן נוצר מצב כי המאמין המודרני צריך לבחור צד: או להתכחש לכל מסקנות הביקורת, או לנסות ולמצוא פתרון מסוג אחר. כבר אי אפשר להסתפק בתירוץ מספר פסוקים בעייתיים ולסגור את הסיפור.

גישה שנייה

גישה זו מתאפיינת בהכחשה או ביטול גורף של כל שיטת ביקורת המקרא על כל מסקנותיה. אלו האוחזים בגישה זו אינם נותנים דעתם כלל לתוכן של הטענות הנובעות מקריאה ביקורתית של התורה. לשיטתם, כל תחום ביקורת המקרא שגוי מן היסוד ואין לייחס כל חשיבות למסקנות הנובעות ממנו וגם אין טעם להתעמת איתן ישירות. הביטול הגורף של הנוקטים בגישה זו אף פעם אינו לגופו של ענין; לשיטתם, נציגי ביקורת המקרא אלו גויים, כופרים, חוזרים בשאלה או דתיים-לייט שיצר הרע שולט בהם והוביל אותם לדעות מוטעות. לפי גישה זו יש להתרחק באופן עקרוני מכל ביקורת על התורה ולא להתעמק בנושא מלכתחילה.

בין האוחזים בגישה זו ניתן למצוא לדוגמה את חסידי ברסלב. על פי הוראת רבם, רבי נחמן מברסלב, המאמין נדרש לזרוק את השכל לגמרי ולקבל את התורה בפשטות ובתמימות, בלי חקירות ושאלות מיותרות.¹

גישה שלישית

גישה זו מתאפיינת בתירוץ והרמוניזציה בכל מחיר של התורה והמקרא, וגם של התלמוד והמדרשים. האוחזים בגישה זו מודעים לסתירות ולחורים שיש בתפיסה המסורתית, אלא שלפי גישה זו כל סתירה היא רק לכאורה, למראית עין בלבד. מצד האמת – אין טעויות בתורה, אין סתירות, אין כשלים, אין שגיאות, להיפך; הכל מושלם, הכל הרמוני, ויש תשובה לכל קושיה. מטבע הדברים, האוחזים בגישה זו נאלצים לעיתים קרובות לבצע אקרובטיקה פרשנית ולוליינות מחשבתית מרשימה.²

בין האוחזים בגישה זו ניתן למצוא לדוגמה מחזירים בתשובה רבים, רבנים מטעם ארגונים כגון: הידברות, ערכים וכו'.

גישה רביעית

גישה זו מפחיתה מהחשיבות של האמונה בתורה מן השמיים, וטוענת כי ההחלטה לקיים תורה ומצוות נתונה אך ורק לשיקולים אישיים וסובייקטיביים. על פי גישה זו, האדם צריך לשאול את עצמו עד כמה הדת רלוונטית לחייו ומעשירה את עולמו, והתשובה על כך היא הקובעת. במילים אחרות: השאלה החשובה שיש לאדם לשאול את עצמו היא מה הדת נותנת לי ולא מה חובתי כלפי הדת.

בגישה זו אוחזים בעיקר מאמינים מודרניים משכילים, בעלי יושר אינטלקטואלי מספיק כדי להודות שהנרטיב הרבני בדבר תורה מן השמיים שגוי. אך לשיטתם, אין צורך להתרגש יותר מדי מכך שהנרטיב הרבני שגוי; זה לא באמת חשוב, ולא על זוטות שכאלה יקום ויפול דבר. השאלה החשובה אינה בהכרח האם אלוהים נתן לנו תורה ומצוות או שמא מדובר ביצירה אנושית; השאלה החשובה היא זו: האם משתלם לי כאדם פרטי להכניס את הדת לחיי או לא.

יש לציין כי התכונה המאפיינת ביותר גישה זו היא תבוסתנות. הסיבה לכך פשוטה: אם תחזרו לימי רבי יוסף קארו, או לימיו של רש"י ותשאלו כל יהודי דתי – מאירופה ועד תימן – מה הסיבה לכך שהוא שומר תורה ומצוות, הוא יגיד לכם כי זו חובתו כיהודי; הוא מחויב לכך כי אלוהים דורש זאת ממנו במפורש בתורה שבכתב ובהתאם לתורה שבעל פה שנמסרה למשה ובאה לידי ביטוי בהלכה. זו הסיבה לשמירת תורה ומצוות ולא כי אותו יהודי החליט שהדת רלוונטית עבורו, והוא מעוניין לשלב אותה בחייו כי היא "מדברת אליו" וכו'. תשובה זו עולה גם בכתביהם של חכמי ישראל בכל הדורות; האדם היהודי מחויב לתורה ומצוות בעל כורחו, הדת אינה שואלת את האדם אם היא מתאימה לו. הרמב"ם מנסח זאת באופן מושלם:

זאת התורה לא ימלט ממנה איש מבני יעקב לעולם, לא הוא ולא זרעו ולא זרע זרעו, ירצה או לא ירצה.
איגרת תימן

כמובן שאין צורך לחזור באמת לעבר הרחוק, גם היום רוב שומרי תורה ומצוות עדיין "עומדים על שלהם" ולא מוכנים להתפשר על הנרטיב הרבני המקובל. רוב שומרי תורה ומצוות עדיין מכריזים בביטחון ובגאווה כי "תורה מן השמיים" ועובדה זו מחייבת את האדם היהודי.

רק בתקופה המודרנית, לאחר שהתברר שהתורה נכתבה ונערכה בידי אדם, כעת אין ברירה לאותם מאמינים מודרניים משכילים אלא "להתקפל" ולרדד את היהדות ממערכת בגדר חובה למערכת בגדר המלצה. זו המשמעות של המילה "תבוסתנות" האמורה לעיל. כך האדם אינו עובד יותר את אלוהים, אלא עובד את עצמו, ואין יותר הבדל בין היהדות לבין הינדואיזם או סיינטולוגיה; כל אלה הם דתות אנושיות ואין חובה לציית להם.

יש לציין כי הביטוי "תבוסתנות" האמור לעיל לא נאמר כביקורת על הגישה, אלא כתיאור מצב. גישה זו היא כנראה "היציבה" ביותר, כי האוחזים בה מודים במפורש כי הדת היא חוויה סובייקטיבית לחלוטין ולכן אין לשפוט אותה במונחי אמת או שקר, היה או לא היה וכו'.

גישה חמישית

גישה זו מנתקת בין כל מה שנכתב בתורה כעובדות היסטוריות לבין הידע העדכני שלנו לגבי עובדות אלה. לפי גישה זו, יש בתורה שגיאות, סתירות ומידע מוטעה, אלא שהתורה התקדשה על ידי ציבור המאמינים היהודי, וזה סופו של הדיון. במילים אחרות: את הידע שלנו על העולם וההיסטוריה יש להסיק אך ורק מתוך מחקר מדעי. אם המסקנות סותרות את הנאמר בתורה, אז הצדק עם המחקר. ומה נעשה עם המידע השגוי שבתורה? התשובה היא: כלום, לא נעשה דבר. מלכתחילה אין לשפוט את התורה בכלים מדעיים, כי מטרת התורה היא לספק מידע כיצד לעבוד את אלוהים, ואין מטרתה לספק מידע עובדתי-היסטורי על העולם; בשביל זה יש לנו את המחקר המדעי. יש לשים לב כי גישה זו שונה מהותית מהגישה הקודמת; בעוד שהגישה הקודמת שמה במרכז את האדם ורצונותיו, הגישה הנוכחית שמה במרכז את אלוהים. פרופ' ישעיהו ליבוביץ היה מהבולטים שנוקטים בגישה זו.³

כצפוי אין לגישה זו תומכים רבים מקרב המאמינים, משתי סיבות:

סיבה אחת היא כי התורה מציגה את עצמה כמי שמוסרת דיווח עובדתי-היסטורי. אין רמז בתורה כי "לא היו דברים מעולם". מבחינת התורה, גן עדן הוא מקום גיאוגרפי, האדם נוצר מעפר והאישה נוצרה מהאדם, הנחש דיבר עם חוה שאכלה מעץ הדעת, נח בנה תיבה, מי המבול כיסו את ראשי ההרים וכו'. גישה זו היא מדרון חלקלק, שהרי אם כל הדברים הללו לא היו מעולם, מכאן קצרה הדרך לפקפק בסיפורי האבות, במכות מצרים, בקריעת ים סוף ובמעמד הר סיני.
הסיבה השנייה היא כי קשה מאוד לדרוש מהאדם לעבוד את אלוהים על פי התורה מתוך חובה דתית, ובו זמנית לצפות ממנו להפנים כי התורה אינה יצירה אלוהית, אלא מקבץ של טקסטים שנכתבו ונערכו בידי אדם. נראה כי רק פרופ' ליבוביץ היה מסוגל לשמור תורה ומצוות מתוך הרגשת מחויבות עמוקה תוך כדי ידיעה ברורה כי התורה היא יצירה אנושית.

גישה שישית

גישה זו טוענת כי יש לקבל את כל המידע הנמצא בתורה כאמת מוחלטת, ובו-זמנית להכיר בכך כי העובדות בפועל על פי מסקנות המחקר אינן רלוונטיות כלל לאמונה הדתית ולקיום תורה ומצוות. במבט ראשון, נראה כי גישה זו זהה לאחת משתי הגישות הקודמות – הרביעית או החמישית – אך למעשה היא נבדלת משתיהן:

בניגוד לגישה הרביעית, הגישה הנוכחית מדגישה כי שמירת תורה ומצוות היא חובתו של האדם היהודי ללא קשר לשאלה האם הדת רלוונטית לחייו.
בניגוד לגישה החמישית, הגישה הנוכחית אינה מוכנה להודות כי המידע הנמצא בתורה שגוי.

גישה זו נידונה בהרחבה בספרו של הרב עמית קולא: "הוויה או לא היה". על פי גישה זו, כל סיפורי התורה הם בגדר אמת: גן עדן היה מקום מוחשי במציאות, אדם וחוה אכלו מעץ הדעת, מגוון השפות נוצרו לאחר כישלון מגדל בבל, אשת לוט הפכה לנציב מלח וכו'. גם סיפורי חז"ל בתלמוד ובמדרשים כולם אמת: נמרוד השליך את אברהם לכבשן האש והוא ניצל, עוג מלך הבשן שרד את המבול בעודו נתלה על דפנות תיבת נח וכו'. כמובן שמעמד הר סיני התרחש במציאות, ואלוהים נתן לנו תורה ומצוות וכו'.

וכאן מגיע החלק המעניין: גישה זו טוענת כי אף על פי שיש להאמין כי כל דברי התורה הם אמת, מכל מקום אמונה זו אינה תלויה בשאלה מה התרחש בפועל באותם זמנים. במילים אחרות: היה או לא היה – זה לא משנה בכלל. אפילו אם נניח כי כל תיאורי התורה לא היו ולא נבראו כלל – כולל מעמד הר סיני(!) – אין זה משנה במאומה את תוקף האמונה של האדם היהודי. אמונה זו לעולם נכונה, אין לה כל קשר לעובדות והיא אינה נתונה לביקורת.

הרב קולא מוסיף וטוען כי התורה מחנכת את האדם לחיים מתוקנים ומוסריים, לכן כדאי להאמין גם בתשתית ההיסטורית של התורה. במילים אחרות: מוטב לאדם שיאמין כי יציאת מצרים ומתן תורה אכן התרחשו כפי שהתורה מתארת, כי האמונה בכך תביא את האדם לקיים את התורה ודבר זה יהפוך אותו לאדם מוסרי ושלם, וכלשונו של הרב קולא בספרו: "החש שחיי הדת והאמונה מנווטים אותו למצב מתוקן יותר, הופכים אותו לאדם שלם יותר – טוב יעשה אם יאמץ את האמונות התומכות בנתיב זה".

הבעיה בגישה זו ברורה, כי אפשר להחיל טענה זו על מגוון של דתות אחרות בעולם. יש המוני נוצרים בעולם שמנהלים חיים מתוקנים ומוסריים לעילא ולעילא והם עושים זאת דווקא בגלל שהנצרות מחנכת אותם לכך. הדבר נכון גם לגבי מאמינים בודהיסטים, וכן הלאה. שמא עלינו לאמץ גם אמונות נוצריות, בודהיסטיות וכדומה?

מכל מקום, גישה זו היא דוגמה מוצלחת במיוחד אם רצונכם לראות עד היכן הדברים מגיעים, כלומר: עד היכן האדם המאמין יכול להגיע כדי להצדיק את אמונתו. גישה זו, אם שמתם לב, כוללת בתוכה כשל מובנה: אם יש נתק מוחלט בין האמונה הדתית לעובדות, אז מכאן נובע כי גם עצם קיומו או אי-קיומו של אלוהים אינו מעלה ואינו מוריד לאמונה הדתית. במילים אחרות: על פי הדת, קיומה של ישות בשם אלוהים היא עובדה במציאות, כשם שמעמד הר סיני – במידה והתרחש – הוא עובדה היסטורית. אך לפי הגישה שתיארנו לעיל, אם עובדת קיומו או אי-קיומו של מעמד הר סיני אינה רלוונטית לאמונה הדתית, אז גם עובדת קיומו או אי-קיומו של אלוהים עצמו אינה רלוונטית, דבר המוביל לאבסורד מוחלט.

גישה שביעית (גרסה א')

גישה זו נקראת: "שיטת הבחינות", והוצגה במאמר מפורסם של הרב מרדכי ברויאר.⁴ על פי גישה זו, אכן יש סתירות בתורה שאינן ניתנות לישוב ותירוץ. אכן יש בתורה טביעות אצבע מובהקות של גיבוש ועריכה בידי אדם. ללא צל של ספק, אלו ראיות ברורות לכך כי התורה חוברה ממספר מקורות שונים, בתקופות שונות. אלא שאנו מאמינים באמונה שלמה כי אלוהים נתן את התורה כולה למשה רבינו, ולכן כך הוא בחר להציגה: מלאה בסתירות. הסיבה לכך פשוטה: התורה משקפת את הנהגת אלוהים בעולם, והנהגתו היא מורכבת ומלאת סתירות, ומורכבות זו משתקפת בתורה.

הרב ברויאר נקט כאן בטריק מחוכם ביותר: כעת אין צורך יותר לדחות את קושיות ביקורת המקרא, אלא אדרבה, לאמץ אותם בחום. ככל שירבו סתירות וניגודים, כך נוכל לחשוף יותר ויותר מפלאי ההשגחה האלוהית ונבין יותר לעומק את הנהגתו של אלוהים. כך ניסח זאת הרב ברויאר עצמו:

ככל שהסתירות גדולות יותר ובלתי ניתנות ליישוב – כן גדול העושר העולה מביניהן.
לימוד פשוטו של מקרא – סכנות וסיכויים

גישה זו דומה במידה רבה למי שטוען כי העולם נברא לפני כ-5872 שנים, אך אלוהים הטמין באדמה שלדים של דינוזאורים כדי שרק יראה לעינינו "כאילו" העולם עתיק יותר. בנוסף, על פי שיטה זו כבר אין משמעות ואין ערך להבנת פשוטו של מקרא, שהרי כל שגיאה או סתירה מתורצת באותו אופן: זהו רצונו של אלוהים, כך עלה לפניו במחשבה וכך צריך להיות על פי עומקם של דברים. כל שנשאר לנו לעשות הוא לסחוט מכל קושי איזו הבנה או חידוש תורני כזה או אחר. עמוס חכם, הזוכה בחידון התנ"ך העולמי הראשון, כתב על כך באופן נפלא:

כוונת העורך הייתה ליצור חיבור אחיד ללא סתירות, אלא שלא תמיד הצליח בכך. לפעמים יש בחיבורו סתירות המעידות כי העורך היה חסר הבנה ושוטה. אבל לפי שיטת הבחינות, שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הוא המחבר והעורך, יוצא שהעריכה נעשתה בחכמה עמוקה שאין אנו יכולים להבין אפס קצה… המסקנה העולה ממהלך מחשבה זה חייבת להיות, שמה שנחשב אצל בשר ודם לשטות נחשב אצל הקדוש ברוך הוא לחכמה עמוקה. זה מעלה בזיכרוננו את דברי מי שאמר: ״אני מאמין בזה דווקא משום שזה אבסורד״…
עמוס חכם, שיטת הבחינות של הרב מרדכי ברויאר, עמוד 274, הוצאת תבונות.

גישה שביעית (גרסה ב')

גישה זו דומה במידה רבה לגישה הקודמת, כך שניתן לראות בה סוג של גישה-אחות, או: גישה משלימה. ההבדל בין הגישות בא לידי ביטוי בעיקר במיקוד: הגישה הקודמת מתמקדת בעיקר בקשיים הספרותיים שבתורה, כגון: סתירות, סימני עריכה, אנכרוניזם, איחוד מקורות וכו'. לעומת זאת הגישה שאציג כעת מתמקדת בעיקר בקשיים העובדתיים-היסטוריים שבתורה.

לפי גישה זו, אכן יש בתורה פרטים עם אמירה היסטורית-עובדתית מובהקת, ופרטים אלה אכן סותרים את מסקנות המחקר המודרני לאור הממצאים. דוגמה מייצגת לכך – אך לא יחידה – היא למשל סיפור המבול: כפי שראינו בפרקים קודמים,⁵ המבול לא התרחש מעולם בהיסטוריה האנושית, לפחות לא באופן שבו הוא מוצג בתורה, כך שחלק מהפרטים בסיפור המבול התנכ"י ניתן להפריך.

אם כן, איך ניישב את הסתירה בין הידע העובדתי שלנו על העולם וההיסטוריה, לבין הידע המוצג בתורה שהתברר כשגוי? ובכן, הגישה הנוכחית מתמודדת עם הבעיה באופן הבא: אף על פי שחלק מאותם פרטים היסטוריים שבתורה התבררו כלא נכונים עובדתית, מכל מקום יש בהם אמת "תיאולוגית". כלומר: מטרת-העל של התורה היא לא ללמד אותנו היסטוריה, ואם בכל זאת אלוהים מספר לנו "היסטוריה", זו לכל היותר היסטוריה "גמישה", ואלוהים הכניס בסיפור ההיסטורי פרטים שאינם נכונים עובדתית. אלוהים עשה זאת בכוונת מְכַוֵּן, כי יש סוד בדבר: רק מי שיודע לקרוא את הפרטים הללו באופן הנכון, להוציא אותם מפשוטם ולפרש אותם בהתאם, מיד יגלה כי הפרטים הללו – בכל התורה כולה – מצטרפים יחד וחושפים אמת תיאולוגית עמוקה, שבאמצעותה האדם מגלה סודות עמוקים על המציאות, על החיים ובעיקר על הדרך הראויה לחיות. בדרך זו התורה משיגה את מטרת העל שלה: לא ללמד את האדם היסטוריה "יבשה", אלא ללמד את האדם "דרך חיים" באמצעות סיפורים היסטוריים.

הקושי המרכזי בגישה זו הוא בכך שלא ברור כלל היכן גישה זו מתחילה והיכן היא נגמרת. במילים פשוטות יותר:

מדוע חלק מסיפורי התורה מתפרשים כפשוטם, אך חלק אחר מסיפורי התורה יוצאים מפשוטם?

הדרך הטובה ביותר להסביר במה מדובר, היא באמצעות דוגמה:

על פי חומש בראשית,⁶ המבול התרחש בשנת שש מאות שנה לחיי נח, ועל פי הכרונולוגיה המקראית מדובר בשנת 2104 לפנה"ס.⁷ נח בנה ספינת עץ באורך 300 אמה, רוחב 50 אמה וגובה 30 אמה והכניס לתוכה נציגים מכל בעלי החיים על פני כדור הארץ. כמו כן, גשמי המבול ירדו במשך 40 יום והארץ יבשה לאחר שנה אחת ועשרה ימים בדיוק. המבול השמיד את כל בני האדם, כך שהאנושות כולה התחילה מחדש לאחר המבול מנח ומשפחתו בלבד (וכן לגבי בעלי החיים).

כצפוי, ממצאי המחקר המודרני מראים באופן חד-משמעי כי מבול כלל עולמי לא התרחש בשנה זו, בני האדם לא התפצלו ממשפחה גרעינית אחת שחיה לפני מספר אלפי שנים, וספק גדול (בלשון המעטה) אם בכלל ניתן לבנות ספינה מעץ בהתאם למידות שמתוארות בתורה, כך שתכיל את כל בעלי החיים, תקיים אותם במשך שנה שלמה וגם תשרוד בלב ים מבלי להתפרק ולטבוע.⁸

כאמור לעיל, הגישה הנוכחית טוענת כי אין להתייחס למגוון הפרטים המופיעים בסיפור המבול – כגון: תאריכים, מידות וכו' – כפשוטם, כי אין מטרתה של התורה לתאר את ההיסטוריה במדויק. גם אם הפרטים הללו שגויים מבחינה היסטורית, הם עדיין נכונים מבחינה תיאולוגית, כי לתורה יש רבדים עמוקים יותר מאשר רובד הפשט.⁹ ברובד העמוק, לכל הפרטים הנ"ל יש משמעות שונה, וכולם יחד – אם מפרשים אותם נכון – מתחברים באופן מושלם ויוצרים סיפור "תיאולוגי" שהוא הסיפור האמיתי, בניגוד לסיפור ההיסטורי השגוי על פי הפשט. במילים אחרות:

התורה מתארכת את המבול לשנת 600 שנה לחיי נח (2104 לפנה"ס), אך אין להתייחס למספר זה כפשוטו, וייתכן כי המבול התרחש בזמן אחר בהיסטוריה.
התורה אומרת שכל בני האדם הושמדו במבול, אך אין להתייחס לכך כפשוטו, ייתכן כי לא מדובר במבול כלל עולמי, אלא רק במבול מקומי, כזה שהציף אזור מצומצם בכדור הארץ.
התורה מציינת במפורש את מידות התיבה, אך אין להתייחס למידות הללו כמייצגים אמת עובדתית, כלומר: ייתכן כי התיבה הייתה בגודל שונה.
וכן הלאה, וכן הלאה…

אלא שכעת לא ברור כיצד יש להתייחס לשאר סיפורי התורה ההיסטוריים, למשל: עשרת מכות מצרים. חשוב לזכור כי מדובר בסיפור עובדתי, התורה מתארת אירועים היסטוריים שהתרחשו במצרים בתקופת זמן מוגדרת היטב. לאור האמור לעיל, השאלות המתבקשות הן:

האם המספר עשר הוא מספר היסטורי-עובדתי, כלומר: המצרים באמת קיבלו עשר מכות? או שאולי גם כאן – בדומה לסיפור המבול – המספר עשר אינו עשר ממש, אלא רק מרמז לענין תיאולוגי אחר, והמצרים קיבלו רק שבע מכות? או אולי שש עשרה מכות?
ומה לגבי מכת חושך? על פי המסופר בחומש, מכת חושך התרחשה במשך שלושה ימים רצופים.¹⁰ האם באמת מדובר בשלושה ימים ממש, או שאולי מדובר במספר בעל משמעות "תיאולוגית" שאלוהים הכניס בכוונה כדי ללמד אותנו משהו אחר נסתר? ייתכן שמכת חושך התרחשה בפועל רק מספר שעות?
בנוסף, הכתוב מתאר כי המצרים היו נתונים בחושך מוחלט בעוד שלבני ישראל היה אור כרגיל. האם באמת היה אזור גיאוגרפי מוגדר היטב שלפתע הוחשך לחלוטין בדרך כלשהיא, או אולי למושגים אפילה / אור יש משמעות סימבולית בלבד?
ומה לגבי מכת בכורות? האם באמת מבחינה היסטורית, מתו בלילה אחד¹¹ כל בכורות מצרים, מתינוק בעריסתו ועד אנשים בוגרים שהיו בכורים במשפחותיהם? או אולי – בדומה לסיפור המבול – לא מדובר באירוע כלל-ארצי אלא רק באירוע מקומי שהתרחש בעיר אחת מסוימת במצרים?
וכן הלאה, וכן הלאה…

שאלה דומה ניתן לשאול גם על מעמד הר סיני עצמו: אם המבול לא התרחש בדיוק כפי שמתואר בתורה, אולי גם מעמד הר סיני לא התרחש בדיוק כפי שמתואר בתורה? אם כל האנושות לא הושמדה במבול (אע"פ שהתורה אומרת זאת במפורש), אולי גם למעמד הר סיני היו עדים רק חלק מבני ישראל ולא כולם (אע"פ שהתורה אומרת במפורש שכל העם היה עד למעמד)?

אפשר כמובן לקחת את האמור לעיל ולהחיל אותו על כל פרט היסטורי-עובדתי בתורה:

האם באמת אברהם חי 175 שנה?¹²
האם באמת משה היה 40 יום בפסגת הר סיני ללא אוכל ושתיה?¹³
האם באמת לחם נפל מהשמיים בזמן שבני ישראל נדדו במדבר?¹⁴
האם באמת הנקבה הראשונה בהיסטוריה (חַוָּה) נוצרה מתוך גופו של הזכר הראשון בהיסטוריה (אָדָם)?¹⁵
וכן הלאה, וכן הלאה…

לכן כשבוחנים לעומק את הגישה הנ"ל, השאלה המתבקשת היא:

מדוע סיפורים היסטוריים כגון: מכות מצרים, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני מתפרשים כפשוטם, אך סיפורים היסטוריים אחרים כגון: סיפור המבול וסיפור בריאת האדם יוצאים מפשוטם?

זו החולשה הגדולה ביותר של הגישה שתיארנו: היא מתפקדת כמו קלף "ג'וקר" שניתן לשלוף לפי הצורך, מתי שרק רוצים. כל אימת שפרטים היסטוריים בתורה מתאימים לממצאי המחקר, מצדדי הגישה הזו שמחים על כך כמוצאי שלל רב ורואים בכך ראיה לאמיתות התורה. לעומת זאת, כל אימת שפרטים היסטוריים בתורה מתבררים כשגויים, מצדדי הגישה טוענים כי אין סיבה להתרגש, הרי ממילא סיפורי התורה אינם אמורים לייצג מציאות היסטורית-עובדתית.

גישה שמינית

גישה זו נקראת: "גישת התמורות", והוצגה בספר בעל אותו שם, מבית מדרשם של רבני ישיבת מעלה גלבוע. לפי גישה זו, יש אמנם סתירות בין קובצי החוקים בתורה ויש כפילויות מיותרות לאורכה של התורה, אך הסיבה לכך היא פשוטה: התורה מעדכנת את עצמה בהתאם לשינויים שחלים בעם ישראל, וכך ראוי שתעשה; כמו כל חברה אנושית בהיסטוריה, גם בני ישראל משתנים מבחינה חברתית, מוסרית וכו'. לכן במשך ארבעים השנים שבין יציאת מצרים לבין מותו של משה סמוך לכניסה לארץ, התורה נמסרה בסדרה של פעימות, ובכל פעימה התורה מעדכנת את עצמה, מוסיפה חוקים חדשים או משנה חוקים שנמסרו קודם לכן.

גם בגישה זו הקושי ברור: גם אם גישה זו נותנת הסבר לסתירות ולכפילויות שאנו מוצאים בחוקי התורה, מכל מקום היא אינה מסבירה מדוע התורה טרחה לעדכן את עצמה במשך ארבעים שנות נדודי המדבר, אך לפתע הפסיקה לעדכן את עצמה אחרי מות משה, אף על פי שהמציאות והחברה הישראלית השתנו לבלי הכר ב-3000 השנים האחרונות. במילים אחרות: לאלוהים היה הרבה מה לומר אבל רק בתקופת זמן מאוד מצומצמת, תקופת המדבר. בתקופה זו, לא די שאלוהים מסר את דברו לעם ישראל, אלא הוא גם מוצא לנכון לעדכן גרסאות, לשנות את דעתו, ולפעמים גם להוסיף מידע חדש. אלא שמאז תקופת המדבר ועד היום, אלוהים פשוט שותק. אלוהים דיבר במשך ארבעים שנה רצוף, אך מסיבה כלשהיא הוא אינו מתקשר כבר למעלה מ-3000 שנים.

גישה תשיעית

גישה זו נקראת הגישה האלגורית, ועל פי גישה זו יש להוציא את דברי התורה מפשוטם ולפרש אותם כמשל, כל אימת שדברי התורה עומדים בסתירה למציאות או להנחה מוקדמת של הפרשן. זו גישה ישנה יחסית, ואת עיקריה ניתן למצוא בדברי הרמב"ם ובספר הזוהר, עם הבדלים מסוימים בתפיסה.¹⁶ אמנם, בתקופה המודרנית יש לגישה זו עדנה מחודשת. הטענה המרכזית של הגישה האלגורית היא זו:

התורה היא דברו של אלוהים, לא פחות. לכן אי אפשר להעלות על הדעת כי אלוהים מלקט סיפורים ומעשיות ומרכיב מהם את תורת הנצח. חשבו על כך: במבט ראשון, באמת מה אכפת לנו על איזה הר נחתה תיבת נח? מה אכפת לנו מה אמרה האתון לבלעם? מה אכפת לנו מדבריהם של עשו הרשע ולבן הארמי? מה אכפת לנו שתמנע הייתה אחות לוטן?

אך כאמור לעיל, התורה היא דבר אלוהים, לכן בהכרח יש להסיק כי לכל סיפורי התורה חייבת להיות משמעות עמוקה – משמעות שמעבר לפשט – וכל הפרטים הלא-חשובים לכאורה שהתורה מוסרת לנו, כל אלה רומזים על סודות עמוקים ועליונים. לכל הפחות, מאחורי כל אותם פסוקים מיותרים-לכאורה מסתתר מוסר השכל כזה או אחר.¹⁷

הרמב"ם הרחיב גישה זו וטען שיש להשתמש בה באופן כללי ושיטתי על כל התורה כולה. לפי הרמב"ם, בכל מקום בתורה שבו נמצא דברים הסותרים את השכל או נוגדים את מה שהתברר לנו באופן מדעי על ידי חקירה, יש להוציא את פסוקי התורה מפשוטם ולפרש אותם באופן אלגורי; פירוש כזה שיתאים את דברי התורה אל הידע המדעי המקובל. דוגמאות מפורסמות לכך ברמב"ם ניתן למצוא במורה נבוכים בשאלת קדמות העולם,¹⁸ וכן בשאלת מעשה גן עדן.¹⁹

דברי הרמב"ם הללו בפרט, ושיטתו הפילוסופית-תורנית בכלל – כפי שבאה לידי ביטוי בספרו מורה נבוכים – עוררו פולמוס נרחב שאין להרחיב עליו כאן, שכן הדברים ידועים.²⁰ הפולמוס על הרמב"ם התפתח לאחר מכן אף לפולמוס מפורסם נוסף לגבי לימוד הפילוסופיה בכלל, שבעקבותיו גזר הרשב"א ובית דינו בשנת 1305 חרם על לומדי פילוסופיה, וגם על אלו המפרשים את דברי התורה שלא כפשוטם, באופן אלגורי.²¹

בתקופה המודרנית, הגישה האלגורית יצרה מעין מפלט עבור אנשי מדע דתיים כדי להתאים את הנאמר בתורה אל ממצאי המדע המודרני. במילים אחרות: אם הרמב"ם בזמנו ניסה להתאים את פסוקי התורה אל הפילוסופיה האריסטוטלית, אז היום פיזיקאים דתיים מנסים להתאים את פסוקי התורה אל מסקנות הפיזיקה המודרנית.

דוגמאות לכך ניתן למצוא בספריהם של מדענים כגון: נתן אביעזר, ג'ראלד שרודר ודומיהם, המנסים את כוחם בפרשנות מחודשת לפסוקי התורה – בעיקר תיאורי בריאת העולם בפרקים הראשונים של חומש בראשית – כדי שיתאימו למסקנות הנובעות מתורת היחסות ומכניקת הקוונטים. כאמור, מדענים אלו הולכים בדרכו של הרמב"ם שתיארנו לעיל: הרמב"ם יישם שיטה זו כדי ליישב בין התורה לפיזיקה האריסטוטלית, והמדענים המודרניים עושים דבר דומה עבור הפיזיקה המודרנית.

מעניין לציין כי שיטה זו מנוגדת לחלוטין לשיטה המדעית שבה אותם מדענים עצמם אוחזים בזמן שהם מנהלים את מחקריהם המדעיים. על פי השיטה המדעית, במידה והממצאים עומדים בסתירה לתיאוריה, יש להחליף את התיאוריה או לשנות אותה. לעומת זאת, הגישה האלגורית מתייחסת לדברי התורה כאל כתבי קודש, ולכן כל הנאמר בהם הוא בגדר אמת "קפואה" ובלתי ניתנת לשינוי. במילים אחרות: כתבי הקודש לעולם צודקים, ועל פי הגדרה אינם יכולים לטעות.

במידה ומסקנות המחקר המדעי סותר את הנאמר בכתבי הקודש, תמיד אפשר לפרש את כתבי הקודש מחדש, שהרי אי אפשר לשנות את הטקסט של כתבי הקודש. אם מסקנות המחקר המדעי משתנות, תמיד אפשר לפרש את כתבי הקודש מחדש, וחוזר חלילה. כך נוצר מצב שבו אין זה משנה כלל מה הכוונה המקורית של מה שנכתב בתורה, שהרי כוונת הכתוב תהיה כל דבר שאנו נרצה שתהיה. עובדה זו מובילה לאמונה אבסורדית: כביכול הבנתנו המודרנית את ההיסטוריה של היקום והתפתחותו, כבר מופיעה בתיאורי הבריאה של חומש בראשית.

אם אמונה זו נכונה, מאוד מפתיע מדוע לא ניתן למצוא את מסקנות המדע המודרני בפירושיהם של רש"י, הרמב"ן ושאר פרשני המקרא. הסיבה לכך פשוטה וברורה: מחברי חומש בראשית האמינו באמת ובתמים – ואין סיבה לחשוב אחרת – שהעולם נברא בשישה ימים, שהרקיע הוא משטח המפריד בין מי הים לבין מי השמיים שמעל הרקיע, שהירח והשמש נבראו לאחר בריאת הצומח, שהאדם נברא מעפר לפני פחות מ-6000 שנים והאישה נבראה מצלעו.

גישה עשירית

האוחזים בגישה זו מודעים לכשלים ולסתירות שבתורה, אך הם אינם מחפשים בקדחתנות ובאופן אקטיבי כיצד לתרץ כל סתירה שבתורה. במקום זאת, הם באופן כללי שמים את מבטחם בידיעה כי היו בעבר – וישנם גם היום – שומרי תורה ומצוות בעלי שיעור קומה אינטלקטואלי. במילים אחרות: אין חולק על כך שהיו וישנם אנשים אינטליגנטים, רציונליים, בעלי השכלה רחבה וידע מעורר התפעלות שבנוסף לכך הם גם מאמינים אדוקים בדת ושומרי תורה ומצוות בפועל. נראה כי מכאן אפשר להניח כי אם הדת בכלל והתורה שבכתב בפרט עברה את מבחן הביקורת המחמיר של אותם אנשים משכילים, סימן שכנראה אין צורך להתרגש מהטענות של מבקרי המקרא, ולכל קושיה ניתן ככל הנראה למצוא תשובה מניחה את הדעת. סוף כל סוף, עובדה שכל טענות ביקורת המקרא לא שכנעו את אותם משכילים שומרי תורה ומצוות.

אמנם, יש לזכור כי הטיעון (הנכון) בדבר קיומם של אנשים חכמים ורציונלים שמאמינים בדת הוא מאוד מטעה. הסיבה לכך פשוטה: אנשים אלה יורשים מטען תרבותי של אלפי שנים, מטען שנוצר אי שם בעבר הרחוק והתגלגל עד ימינו. היהדות למשל, לא נוצרה במאה ה-21 על ידי חבורת משכילים מכל העולם, שהתאגדו יחד ולאחר מחשבה מעמיקה ודיון מקיף הגיעו למסקנה כי יש אלוהים, והוא משגיח, והוא ציווה עלינו להניח תפילין, לשמור שבת ולהימנע מאכילת חזיר. להיפך, היהדות נוצרה לפני אלפי שנים, בתקופת הבּוּרוּת של בני האדם, תקופה בה המין האנושי ידע מעט מאוד על הטבע, על היקום וגם על האדם עצמו. באותה תקופה הדת נתנה מענה הולם לפחד של האדם מהטבע, מהמוות, ומחוסר השליטה שלו על העולם שסביבו. כבר באותה תקופה האדם שאל את עצמו מנין בא, לאן הוא הולך, האם יש משמעות למעשיו בזמן שהוא חי, ומה יעלה בגורלו לאחר שהוא מת. על כל השאלות הללו הדת – וכן אלוהים – נותנים מענה.

אלא שמאז ועד היום, האדם עבר כברת דרך גדולה והוא מבין הרבה יותר טוב גם את עצמו וגם את היקום הסובב אותו, ולכן אין לו צורך יותר להניח כי מידע שהועבר לו במסורת מדורות קודמים הוא בהכרח נכון. אם נצטט את סטיבן ווינברג, חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1979:

המדע אינו הופך את האמונה באלוהים לבלתי אפשרית; הוא הופך את הכפירה באלוהים לאפשרית.

מכל האמור לעיל ברור כי היהדות היא ירושה תרבותית מדורות קודמים, ועצם קיומם של אינטלקטואלים שומרי תורה ומצוות אין בה כדי להבטיח את נכונותה של הטענה בדבר תורה מן השמיים; את הטענה יש לבדוק לגופה בלבד.

השפעת ביקורת המקרא על האדם הדתי

בנקודה זו יש לציין כי להערכתי, גם אם ניקח בחשבון את כל הגישות שהוצגו לעיל ביחד, עדיין גישות אלו מייצגות חלק יחסית קטן מהציבור הדתי-אורתודוקסי. בשורה התחתונה, הרוב המכריע של המאמינים לא מוטרד באופן כללי מכל הבעיות שמציבה ביקורת המקרא בפני הנרטיב הרבני. יש לכך סיבות חברתיות ופסיכולוגיות, ושתיהן קשורות קשר הדוק למידה שבה הדת "עוטפת" את האדם הדתי ומספקת מעין הגנה טבעית כנגד ביקורת מבחוץ. כיצד?

עבור האדם הדתי, התפקיד של הדת הוא בראש ובראשונה תפקיד חברתי ופסיכולוגי. בשני מישורים אלה, התשואה שהדת מניבה עבור האדם הדתי היא כל כך גבוהה, שהדת נמצאת הרבה מעבר לשגיאה כזו או אחרת בתורה. במילים אחרות: האדם הדתי לא יוותר כל כך בקלות על אמונתו, אפילו יציגו בפניו את כל הראיות שבעולם כנגד הנרטיב המסורתי-רבני. נטישת האמונה דורשת – בדרך כלל – מחיר חברתי ופסיכולוגי שפשוט לא כדאי לשלם אותו.

במישור החברתי, הדת מספקת לאדם קהילה. האדם הוא בעל חיים חברתי, והדת מתפקדת כמערכת משוכללת ביותר שהותאמה במיוחד כדי לספק את הצורך הזה באופן מאוד יעיל. קשה מאוד להעביר בכמה משפטים את החשיבות העצומה וההשפעה האדירה שיש למסגרת הקהילתית-דתית על האדם המאמין. בית הכנסת משמש כמרכז קהילתי בשבתות ובחגים, אליו מגיעים כל חברי הקהילה כדי להתפלל, אבל גם כדי לִרְאוֹת וּלְהֵרָאוֹת, להחליף חוויות ולחזק קשרים חברתיים. יש להדגיש כי שתי פונקציות אלו – תפילה מצד אחד ומפגש חברתי מצד שני – אינם סותרים זה את זה בכלל, אלא מתקיימים זה לצד זה.

במידה והאדם הדתי אינו בודד, אלא בעל משפחה וילדים, הרווח הקהילתי גדל בעשרות מונים. האדם מבין, במודע ואף בתת-מודע, כי לנטישת האמונה יהיו השלכות שיקרינו ישירות לא רק על עצמו, אלא אף על אשתו וילדיו, והבנה זו משמשת כמגן בפני הרהורי כפירה. האדם הדתי ימשיך לתחזק ולהצדיק את אמונתו בנרטיב הרבני כנגד כל מתקפה.

ישנם לא מעט מקרים שבהם הכפירה משתלטת על האדם הדתי והוא אינו מסוגל להתכחש לה יותר, אך עם זאת הוא אינו מסוגל לעזוב את הקהילה, אפילו שהוא רוצה. הביטוי המובהק לכך אלו קבוצת האנוסים בתוך הקהילה החרדית. אלו חרדים כלפי חוץ שאיבדו את אמונתם, אך הם כל כך כבולים מבחינה חברתית לקהילה החרדית, עד כדי כך שהם אינם מסוגלים לעזוב. מחיר העזיבה יהיה כל כך גבוה, שהם מעדיפים, בלית ברירה, להמשיך ולחיות בתוך החברה החרדית, לציית לכללים שלה, ולהקפיד על אורח חיים בהתאם להלכה.

תופעה זו כמובן קיימת גם בחברות דתיות פתוחות יותר, בהם אלמנט "האונס" אינו עוצמתי כל כך בהשוואה לחברה החרדית, שהיא מטבעה חברה סגורה, נוקשה ומגבילה. אך גם בחברות פתוחות יותר ניתן למצוא כאלה שכבר "הורידו את הכיפה", אף על פי שבפועל היא עדיין מונחת על הראש, ומטעמי נוחות ברורים הם ממשיכים לציית להלכה במידה הדרושה כדי להישאר חלק מהקהילה.

לסיכום, הקהילה במובנים רבים היא מעין כלוב זהב ששומר על האמונה מלצאת החוצה ועל הכפירה מלחדור פנימה.

במישור הפסיכולוגי, הדת מתגמלת את האדם לא פחות מאשר המישור החברתי וכנראה אף יותר. חשבו על כך, האדם הדתי חי את חייו בידיעה כי:

קיומו בעולם אינו מקרי: יש סיבה מדוע האדם בא לעולם, יש לו תפקיד חשוב למלא.
הישות האינסופית שבראה את כל היקום משגיחה עליו ומתבוננת במעשיו, לא פחות: אותה ישות אף תתגמל אותו אם יעשה דברים מסוימים ותעניש אותו אם יעשה דברים אחרים. אמנם יש אי וודאות לגבי שיטת התגמול ואיך בדיוק פועל המנגנון, אבל האדם הדתי יודע שהגמול והעונש קיימים, בדרך זו או אחרת.
יש סיבה למאורעות שפוקדים אותו: האדם כבר אינו נתון למעלליו של גורל עיוור, מקרי וכאוטי. יש מי שאחראי על כל מה שקורה בעולם.
האדם אינו תוצר לוואי של היקום: להיפך, כל היקום כולו – על כל גודלו הבלתי נתפס – כולו נברא רק בשביל האדם.
יש קיום אחרי המוות: לא צריך יותר לבלוע את הגלולה המרה כל כך, זו הטוענת כי לאחר המוות יש רק היעדר גמור, אין מוחלט. להיפך, האדם יודע כי נשמתו – מהותו האותנטית ביותר – ממשיכה להתקיים, וגורלה קשור קשר הדוק בדרך שבה ינהל את חייו כעת, לכן למעשיו יש חשיבות אישית עצומה.

אפשר להמשיך ולהרחיב בנושא, אך העיקרון ברור. קל לראות עד כמה הדת מתגמלת את האדם מבחינה פסיכולוגית.

בנוסף, הדת יוצרת אצל האדם רקע למציאות שהוא חי בה, רקע שמשאיר עליו רושם ופליאה. דוגמה מצוינת לתופעה זו ניתן לראות אצל הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מייסד הציונות הדתית והרב הראשי הראשון בארץ ישראל.

כל מי שמכיר את כתבי הרב קוק יודע כי המציאות שבה חי הרב קוק היא מציאות פנטסטית. הרב האמין באמת ובתמים, בכל נפשו, כי:

יש איזו דרמה קוסמית שמתרחשת בעולם, דרמה שבה לקבוצה מסוימת של אנשים (עם ישראל) יש יעוד כלל עולמי, והם אמורים לממש איזה פוטנציאל רוחני שגלום בהם, פוטנציאל שמיוחד להם בלבד ולא לשאר בני אדם (גויים).
הפוטנציאל הנ"ל יכול להתגשם במלוא הדרו רק באזור גיאוגרפי מאוד מסוים על פני פלנטת כדור הארץ (ארץ ישראל).
בנוסף, אי אפשר להוציא את הפוטנציאל הזה לפועל סתם כך; אפשר לעשות זאת רק אם מצייתים למערכת הוראות ספציפית (תורת ישראל), מערכת רחבה וענפה של כללים וחוקים.
לישות האינסופית שבראה את כל היקום (אלוהים) יש תוכנית מיוחדת לאותה קבוצה נבחרת, ולכן אותה ישות עוזרת לקבוצה הזו לנצח במלחמות, והישות הזו דואגת באופן אישי לקדם את האינטרסים של אותה קבוצה.
קיימת סיבה פנימית ויש שורש נסתר לכל תופעה, גם אם נראה כי זו תופעה העומדת בסתירה להנחות היסוד. למשל: יש תפקיד אפילו לאותם אנשים שמסרבים להכיר ולציית לאותה מערכת כללים (חילונים). אפילו סרבנים אלה למעשה ממלאים תפקיד באותה דרמה קוסמית גדולה, והם למעשה מכינים את הקרקע הגשמית (חמורו של משיח) כדי שעליה תוכל להתבסס לבסוף מלכות עתידית אוטופית (ימות המשיח) שבה כל בני האדם לא יחיו יותר בשקר אלא "יראו את האור" ויכירו באמת המוחלטת.

חשוב לציין כי הרב קוק הוא דוגמה מייצגת ולא דוגמה יוצאת מן הכלל. במילים אחרות: רוב האנשים הדתיים יסכימו, לפחות באופן עקרוני, עם עיקרי רעיונותיו של הרב קוק. אפילו החרדים, שאינם רואים ברב קוק מורה רוחני, לא יכחישו את הדברים האמורים לעיל. חוץ מהיחס לחילונים, אף חרדי לא יטען כי הדברים האמורים לעיל הם בגדר "שקר"; אף חרדי לא יכחיש כי יש הבדל מהותי בין ישראל לגויים, אף חרדי לא יכחיש כי היעוד העליון של עם ישראל הוא לקיים תורה ודווקא בארץ ישראל וכו'.

לסיכום, הדת מאפשרת לאדם לראות את מהלך חייו כמתרחש בתוך הצגה שהוא שחקן ראשי בתוכה, הוא מקדם את העלילה וכישלונה או הצלחתה תלויים בו ובמעשיו. ברור לכל בר דעת, כי הרווח הפסיכולוגי שהאדם מקבל מהדת הוא עצום.

ליקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן קכ"ג: הָעִקָּר וְהַיְסוֹד שֶׁהַכּל תָּלוּי בּוֹ לְקַשֵּׁר עַצְמוֹ לְהַצַּדִּיק שֶׁבַּדּוֹר וּלְקַבֵּל דְּבָרָיו עַל כָּל אֲשֶׁר יאמַר כִּי הוּא זֶה, דָּבָר קָטן וְדָבָר גָּדוֹל וְלִבְלִי לִנְטוֹת חַס וְשָׁלוֹם, מִדְּבָרָיו יָמִין וּשְׂמאל כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אֲפִלּוּ אוֹמֵר לְך עַל יָמִין שְׂמאל וְכוּ וּלְהַשְׁלִיך מֵאִתּוֹ כָּל הַחָכְמוֹת, וּלְסַלֵּק דַּעְתּוֹ כְּאִלּוּ אֵין לוֹ שׁוּם שֵׂכֶל בִּלְעֲדֵי אֲשֶׁר יְקַבֵּל מֵהַצַּדִּיק וְהָרַב שֶׁבַּדּוֹר, וְכָל זְמַן שֶׁנִּשְׁאָר אֶצְלוֹ שׁוּם שֵׂכֶל עַצְמוֹ, אֵינוֹ בִּשְׁלֵמוּת וְאֵינוֹ מְקֻשָּׁר לְהַצַּדִּיק. וְיִשְׂרָאֵל בְּעֵת קַבָּלַת הַתּוֹרָה הָיוּ לָהֶם חָכְמוֹת גְּדוֹלוֹת כִּי אָז הָיוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבִּימֵיהֶם שֶׁהָיָה טָעוּתָם עַל פִּי חָכְמוֹת וַחֲקִירוֹת גְּדוֹלוֹת כַּיָּדוּעַ, וְלוּלֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַשְׁלִיכִין מֵעַצְמָן הַחָכְמוֹת לא הָיוּ מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה כִּי הָיוּ יְכוֹלִים לִכְפּר בַּכּל חַס וְשָׁלוֹם, וְלא הָיָה מוֹעִיל לָהֶם כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ עִמָּהֶם וַאֲפִלּוּ כָּל הָאוֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים הַנּוֹרָאִים שֶׁעָשָׂה לְעֵינֵיהֶם לא הָיָה מוֹעִיל לָהֶם, כִּי גַּם עַתָּה נִמְצָאִים אֶפִּיקוֹרְסִים הַכּוֹפְרִים עַל יְדֵי שְׁטוּת וְטָעוּת חָכְמָתָם, אַך יִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ רָאוּ הָאֱמֶת, וְהִשְׁלִיכוּ הַחָכְמוֹת, וְהֶאֱמִינוּ בַּה וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ וְעַל יְדֵי זֶה קִבְּלוּ הַתּוֹרָה. [↩]
דוגמה קלאסית ומייצגת ניתן למצוא בפירוש רש"י על חומש בראשית, פרק ב' פסוק ה': "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה". רש"י מפרש כי כוונת הפסוק לומר שהצומח עדיין לא היה בארץ לפני שנברא האדם, אע"פ שכבר נגמרה בריאת העולם עצמו. אמנם, הפסוק עומד בסתירה לפסוקים קודמים (בראשית א:יא-יב) בהם נאמר כי הצומח כבר נברא ביום השלישי. הפתרון שרש"י מציע מסתמך על פירוש חז"ל בתלמוד (בבלי, חולין, ס:ב) שם מבואר כי הצומח (אילנות, שיחים ודשאים) אמנם נבראו ביום השלישי, אך לא יצאו מתוך הקרקע אלא נשארו חבויים תחת הקרקע עד היום השישי, ורק לאחר שנברא האדם אז יצאו מן הקרקע. ברור כי חז"ל (וגם רש"י) לא מעלים על דעתם כי ייתכן והתורה הורכבה ממקורות שונים ולכן יש בה סתירות. מסיבה זו, חז"ל מניחים כי מדובר אך ורק בסתירה לכאורה, ולכן חייב להיות תירוץ הרמוני שיפתור אותה; כל מה שנשאר זה לגלות ולחדש את התירוץ המתבקש. מיותר לציין כי דוגמה זו היא טיפה מן הים: הספרות הרבנית לדורותיה מלאה בתירוצים מסוג זה. ראוי לציון פירושו של הרמב"ן, שאמנם מביא את הפירוש מהתלמוד שרש"י מסתמך עליו, אך דוחה אותו ומפרש באופן שונה את הפסוק. לכן לפי הרמב"ן הסתירה אינה קיימת מלכתחילה כי כוונת הפסוק אחרת לגמרי. [↩]
בספר: "רציתי לשאול אותך פרופסור לייבוביץ" מרוכזים מכתבים שנשלחו אל לייבוביץ לאורך השנים וכן תשובותיו למכתבים אלה. המכתבים מקובצים לפי נושאים, שאחד מהם הוא: תורה מן השמיים (שער ב, חלק ג). בחלק מהמכתבים לייבוביץ נשאל ישירות האם תורה ניתנה מאת האלוהים בהר סיני או שמא מדובר ביצירה אנושית. פעם אחר פעם לייבוביץ מתחמק מלענות תשובה ברורה של כן או לא, אלא מדגיש שוב ושוב כי אמונתו של האדם הדתי נמדדת אך ורק בהחלטה של האדם לקבל על עצמו עול תורה ומצוות הלכה למעשה, ללא תלות בשאלת קיומו או אי-קיומו של אירוע היסטורי כזה או אחר, כולל מעמד הר סיני. [↩]
אמונה ומדע בפרשנות המקרא [↩]
ראו בקישור: כאן, וכאן. [↩]
פרקים ו' עד ט' [↩]
להסבר מפורט יותר על הכרונולוגיה המקראית של שנת המבול ראו בקישור כאן [↩]
להרחבה על ההיתכנות של סיפור המבול התנכ"י ראו בקישור כאן. [↩]
ארבעת הרבדים המקובלים במסורת הם: פשט, רמז, דרש וסוד, ובקיצור: פרד"ס. [↩]
שמות, י:כא-כג [↩]
שמות, יב:כט-ל [↩]
בראשית, כה:ז [↩]
דברים, ט:ט [↩]
שמות, טז:ד [↩]
בראשית, ב:כא [↩]
ראו הקדמת הרמב"ם לפרק חלק, היסוד השמיני. וכן בזוהר, חלק ג', פרשת בהעלותך, דף קמ"ט, עמוד ב'. [↩]
ראו את הסבר התלמוד הבבלי במסכת סנהדרין צט:ב על הפסוק: "אחות לוטן תמנע", וכן הסברו של הרמב״ם במורה נבוכים, חלק ג', פרק נ' על הפסוק: "ותמנע הייתה פילגש". [↩]
מורה נבוכים, חלק ב', פרק כ"ה. [↩]
מורה נבוכים חלק ב', סוף פרק כ"ט ופרק ל'. [↩]
ראו בויקיפדיה, ערך: פולמוס הרמב"ם. [↩]
כמובן שהפרשנות האלגורית שנגדה יצא הרשב"א היא רק זו שאין לה מקור בכתבי חז"ל. דוגמה לכך ניתן למצוא בפרשנות חז"ל למגילת שיר השירים. במדרש שיר השירים רבה, חז"ל בעצמם נקטו בפרשנות אלגורית, על פיה שיר השירים כולו הוא משל ליחסי האהבה בין הקב"ה לבין כנסת ישראל, והרבה פסוקים מתפרשים כמשל על אירועים בהיסטוריה של עם ישראל, כגון: קריעת ים סוף, מתן תורה וכו'. פרשנות שכזו היא כמובן כשרה, שהרי יש לה מקור בכתבי חז"ל. [↩]