אפקט המבט הכולל

בתחילת החודש שוגרה לחלל משימת אַרְטֵמִיס 2 (Artemis II), הטיסה המאוישת הראשונה לירח מאז אפולו 17. אמנם הצוות לא נחת בפועל על הירח אלא רק הקיף אותו, אך במשך עשרה ימים כל העולם עצר את נשימתו ועקב באדיקות אחר התקדמות המשימה. ערוצי המדיה והחדשות התמלאו בידיעות בלתי פוסקות, ולא לחינם – החגיגה אכן מוצדקת.

אז חשבתי לעצמי שזו הזדמנות נפלאה שאוכל לנצל כדי לכתוב קצת על "אפקט המבט הכולל" (The Overview Effect). במה מדובר? ובכן, מדובר באפקט המציין שינוי תודעתי עמוק שאסטרונאוטים מדווחים עליו לאחר הצפייה בכדור הארץ מהחלל. הדיווחים משתנים כמובן בהתאם לאדם עצמו, אך לכולם יש מכנה משותף רחב: רגשות עזים של הערכה, יראת כבוד וקשר מוגבר לעולם, שינוי במערכת הערכים האישית וגם תפיסה חדשה של מושג ה-"עצמי".

השאלה שמעניינת אותי היא זו: האם אני יכול להנדס עבורכם את האפקט?

אנסח זאת באופן אחר: האם אפשר להנדס, למשל, את הרגשת ההתעלות שמשיגים כאשר מגיעים לפסת האוורסט, גם למי שלא טיפס על האוורסט מעולם?

ובכן, כנראה שאי אפשר… לעמוד בפועל על פסגת האוורסט זה כל הענין, ולא יעזור כמה סרטונים תראו ביוטיוב שצולמו מפסגת האוורסט. באותו אופן, אם לא עליתם לחלל וצפיתם בפלנטה שלנו מבחוץ, כנראה שאפקט המבט הכולל לא יכה בכם באותה עוצמה. לא שאני איזה מומחה גדול, כן? כל האמור נכון גם לגבי, כי אני לא אסטרונאוט.

ובכל זאת, שווה לי להשקיע מאמץ קטן. לצורך כך, אשתמש בדיווחים של האסטרונאוטים בעצמם. חיפוש קצר באינטרנט הוביל אותי לקריאה של כמה מהדיווחים האלה, ולהלן אנסה לזקק מתוכם את "התמצית של האפקט". כאמור, המטרה אינה רק לספר את סיפורם של אלו שזכו להביט מן החוץ, אלא להנדס עבורכם, ועבורי, סוג של "אפקט מבט כולל" מבלי לעזוב את הקרקע.

אוקיי, בואו נתחיל.

כדי להבין את עוצמתו של אפקט המבט הכולל, קודם כל יש לומר כמה מילים על המעבר עצמו מכאן לשם. עבור אלו שחצו את הסף, המעבר דרך שכבות האוויר האחרונות אינו דומה לעוד תנועה מרחבית רגילה; זה הרגע בו השמיכה האטמוספרית הכחולה והמנחמת שעוטפת אותנו כל הזמן, נעלמת. באותו רגע האדם מבין שזהו, הביטחון של "הבית" נעלם, וכעת יש רק את המרחב המאיים של הקוסמוס: ריק אינסופי של מוות קר ושחור המקיף את הכל.

השחקן ויליאם שאטנר – מי ששיחק את קפטן קירק בסדרה "מסע בין כוכבים" – תיאר את המעבר לא כיציאה משחררת אל תוך "מרחבים של חופש", אלא דווקא כטביעה באוקיינוס שחור ומכוער (שאטנר זכה לעלות לחלל באדיבותו של התאגיד Blue origin, תאגיד שבין היתר מארגן טיסות חלל לתיירים).¹

נסו לדמיין את האימה שיכולה להשתלט על נפשו של אדם שנמצא בתוך קפסולה קטנה המוקפת במוות שחור וקר. העולם שלנו שמותאם כל כך לקיומם של חיים ואפשר להסתובב בו בחופשיות, לפתע נעלם, והאדם מוצא את עצמו כלוא בתוך בועת מתכת באוקיינוס של מוות.

"אפקט המבט הכולל" נוצר לאחר המעבר הנ"ל בשלב בו המבט של הצופה מופנה 'אחורה' אל עבר כדור הארץ. מתוך החשיכה הזו של החלל, החַיּוּת של הפלנטה שלנו עומדת בניגוד עצום אל מול הקיפאון הקוסמי שמקיף אותה. כמו לראות שושנה בודדת בצבע אדום בוהק באמצע ערימת אשפה וזבל, אם להיות קצת פיוטי. ברגעים אלה מתרחש לרוב שינוי עמוק – או: מהפכה – בתודעה של האדם. לא מדובר רק בחוויה הויזואלית של נוף מרהיב (למרות שזה חלק לא מבוטל מהעסק), אלא בחוויה המשנה את האופן שבו האדם תופס את עצמו, את העולם שבו הוא חי, את הזמן ואת מקומו ביקום.

כנראה התובנה המטלטלת ביותר שאסטרונאוטים מדווחים עליה בהיקף רחב, היא התובנה המכה בהם כמו פטיש חמש קילו בדבר השבריריות של כדור הארץ, שבריריות שלא נגלית לנו בקלות בחיי היום יום הרגילים. מהקרקע, היקום כולו הוא כמו הולוגרמה מבחינתנו; כל היקום מקודד באופן דו-ממדי על התקרה שמעלינו – תקרה כחולה ביום, ושחורה עם נצנצים בלילה. מלמטה, היקום הוא רק תפאורת רקע לבית שלנו, נסו לדמיין מה זה עושה לנו מבחינה פסיכולוגית. מהחלל לעומת זאת, מתגלה האמת ההפוכה: הפלנטה היא גרגר מרחף של אבק, וכל מה שמפריד בינינו לבין המוות הקוסמי הקר והשחור, זו מעטפת דקיקה של גז.

אלכסנדר מיסורקין – אסטרונאוט רוסי מתחנת החלל הבין לאומית – מתאר זאת בתור: "מעטפת משי דקה סביב כל מה שחי", והוא צודק. אם לא ידעתם, עובי האטמוספרה הוא פחות מ-1% מקוטר כדור הארץ, כמו קליפה של ביצה, ולראות זאת מבחוץ מכניס את האדם להלם. כל מה שמגן עלינו זה קרום שקוף ודק שבתוכו פועם כל מה שאנו מכירים בתור חיים. קרום שאם לא היה קיים, המוות שבחוץ היה שוטף פנימה כמו צונאמי, פשוטו כמשמעו: ללא האטמוספרה, כדור הארץ היה גוש קרח וסלע קפוא, מוצף בקרינה אלקטרומגנטית קטלנית, ומופגז במטאוריטים ללא הפסק. ברור שכל העובדות הללו ידועות לנו ומן הסתם גם לאסטרונאוטים, אך היציאה לחלל מוציאה את הידיעה הזו מהראש ודוחפת אותה לבטן.

גם האסטרונאוט רון גארן – שבילה חצי שנה בתחנת החלל הבינלאומית – מספר כי המבט הישיר באותה שכבה דקה כנייר הייתה עבורו רגע של פיכחון בו הבין כי סדר העדיפויות של המין האנושי שגוי לגמרי. אם לצטט אותו בספרו: The Orbital Perspective, אז מבחינתו של גארן "האנושות חיה בשקר", שקר שמסתיר את העוינות הקוסמית שרק מחכה להיכנס פנימה במידה והאנושות לא תשכיל לשמור על הקיים, כי כפי שאמר הפיזיקאי קארל סייגן: "אף עזרה לא תבוא מבחוץ להציל אותנו מעצמנו".

מיותר לציין כי כל הדיווחים מדגישים כמובן את היופי של הפלנטה, יופי מסוג שאף נוף על גבי כדור הארץ לא יכול לספק. ההתפעלות מהיופי של הפלנטה היא מן הסתם הדיווח הנפוץ ביותר, לכן נראה שאין הרבה מה להוסיף פה, אלא שמסתבר כי התחושה הנ"ל מגיעה לא מעט פעמים בצירוף תחושה של עצבות שמתגנבת לליבם של האסטרונאוטים בלי לשים לב.

בוריס וולינוב – אסטרונאוט רוסי שיצא בחללית סויוז 5 – תיאר זאת בתור: "יופי שמכאיב". אפקט המבט הכולל על כמה כדור הארץ קטן ושברירי בתוך החושך הקוסמי מסביב, גרם לוולינוב להרגיש לפתע בדידות של ממש, והוא הוצף בתחושת דאגה שהכאיבה לו פיזית.

חוויה שכזו מערערת גם את כל המודלים האנתרופוצנטריים שבהם אנו מורגלים מגיל אפס, מודלים שבהם האדם הוא בו-זמנית במרכז של הכל וגם מעל הכל. כצפוי, תחושה משותפת להרבה אסטרונאוטים היא ירידה בעוצמת ההזדהות עם מבנים חברתיים, דתיים ופוליטיים שכאן למטה מעצבים את הזהות של כולנו בצורה מאוד חזקה. שם למעלה ההיפך הגמור מתרחש: הגברה של הזהות עם הפלנטה כולה.

בנוסף, מבט על הפלנטה מהחלל גורמת לכל הסימונים הטריטוריאליים מהמפות הרגילות להיעלם אל תוך רצף אחד, ותחושת הבעלות והריבונות על המרחב מתפוגגת. אדגר מיטשל – שהיה האדם השישי שהלך על פני הירח – סיפר כיצד מהירח, כל הפוליטיקה הבינלאומית נראתה לו פתאום קטנונית בצורה מעוררת גיחוך; מאבקים על טריטוריה או עליונות דתית נראו לו כמו תוצאה ישירה של חוסר הבנה בסיסי של המציאות כפי שהיא בפועל, לא פחות.

כאמור לעיל, קשה מאוד לראות זאת מלמטה, אך הלוגיקה של כל הסכסוך האנושי – כלומר: הדחף הבלתי נשלט של קבוצה אחת להפעיל אלימות כלפי קבוצה אחרת – מתעקם במידה מסוימת כאשר מסתכלים על כדור הארץ כסוג של "ספינת חלל" המרחפת באוקיינוס של חושך. אסטרונאוטים מספרים כיצד בהיותם בחלל מצאו עצמם תוהים שוב ושוב ושוב: מדוע האנושות, שחולקת את אותם משאבים מצומצמים ואת אותו גרגיר אבק יחיד, אינה מסוגלת להסתדר? מה, הם לא קולטים? מייקל קולינס – אחד מאנשי הצוות של אפולו 11 – הגדיל לעשות וטען שמוטב להעלות את כל מנהיגי העולם לחלל כדי לראות את המראה הזה; הוא האמין שהשקפת עולמם הייתה משתנה מן היסוד, והסכסוכים היו נראים להם חסרי משמעות (אני לא יודע אם זה wishful thinking או לא, אבל לפחות קולינס האמין בזה).

אדגר מיטשל – שאותו הזכרנו קודם – הוסיף כי מעבר לקשר עם הפלנטה עצמה, או: הבית, הוא הרגיש קשר בינו ובין היקום כולו, סוג של סַמָּאדְהִי (Samadhi) – אחדות וחיבור פנימי עמוק עם כל הקיים (למי מכם שמכיר קצת מונחים מהדתות הַדְּהַרְמִיּוֹת, כגון: הינדואיזם ובודהיזם). בספרו "The Way of the Explorer", הוא מתאר כיצד חש חיבור "תת-אטומי" ממש בין גופו שלו לכל הכוכבים שסביבו. אני יודע שזה נשמע קצת כמו ניו-אייג', אבל אני מאמין לו.

עקרונית זה גם נכון מבחינה פיזיקלית: המולקולות והאטומים המרכיבים את גופכם נוצרו לפני המון זמן בתוך כוכבים המרוחקים מיליארדי שנות אור מכאן. כל אטום חמצן שאתם נושמים, כל אטום פחמן ב-DNA שלכם, כל אטום של אבץ שבזכותו החלבונים שבכם מתפקדים כמו שצריך, כולם נוצרו אי שם לפני מילארדים של שנים בתוך כוכבים איפה שהוא בגלקסית שביל החלב. שוב, כל סטודנט לפיזיקה לומד את זה בתואר ראשון, ובטח גם מיטשל ידע על זה קודם, אבל "אפקט המבט הכולל" יכול להציף את התובנות האלה, וכאמור להעביר אותם מהמחסן בראש ישר אל תוך הלב.

בז'רגון האסטרונאוטי המבט על כדור הארץ מהחלל נקרא: "Earth-gazing", ופעולה זו היא הנחיה רשמית של סוכנויות החלל לכל מי שיוצא למשימה; הסוכנות מעודדת את האסטרונאוטים לקחת לעיתים קרובות פסק זמן מהמטלות התובעניות, ופשוט לבלות זמן בהתבוננות בפלנטה. מדובר בסוג של "מדיטציה ויזואלית", ולפעולה זו יש יתרונות מוכחים בהפחתת המתח והלחץ הפסיכולוגי והנפשי שמופעל על האדם בעקבות שהייה ממושכת בחלל.

לסיכום, אף על פי שרק מעטים זכו לחזות בכדור הארץ מהחלל "על אמת", התובנות שלהם חשובות לכולם. אם נצליח להפנים את המבט הכולל כחלק מהתודעה היומיומית שלנו, ייתכן ויהיה טוב יותר.

1. הטיסה הנ"ל לחלל הייתה טיסה תת-מסלולית, בה יוצאים בפועל לחלל, אך לא משלימים הקפה. [↩]