היום, ב-6 לאפריל לפני 34 שנים, הלך לעולמו אַיְיזֵק אַסִימוֹב, מענקי הספרות של המאה ה-20, ואחד הסופרים האהובים עלי ביותר. כמחווה קטנה ואישית ליוצר הענק הזה, תרגמתי לעברית סיפור בדיוני-פילוסופי קצר ומרתק פרי עטו של הסופר הגאון. קריאה מהנה!

היום לפני 34 שנים, הלך לעולמו סופר המד"ב הגאון אייזק אסימוב. לפני שנה בדיוק, פרסמתי באתר סיפור קצר של אסימוב שתרגמתי לעברית, כמחווה קטנה ואישית ליוצר הדגול הזה.

היום אני משחזר את ההצלחה: לפניכם תרגום לעברית של סיפור קצר מאת אסימוב הנקרא: "התשובה האחרונה" (הרשיתי לעצמי תרגום טיפה מקוצר ומעובד כדי להתאים לפוסט באתר).

מדובר בסיפור מדהים ומופלא, עם תובנות מרתקות ומפתיעות (שעליהן ארחיב בסוף) על החיים והמוות של כל אחד ואחת מאיתנו, וגם על אלוהים בכבודו ובעצמו והיחס שלנו אליו.

הנאה מובטחת!


מורי טמפלטון היה בן ארבעים וחמש, ובשיא אונו. הוא היה במעבדה כאשר הכאב הכה, ללא כל אזהרה. הכאב הגיע לפתע, וטיפס לשיא בלתי נסבל. כשמעד, הוא שמע זעקות הפתעה מחבריו למעבדה, לפני שהכל נעלם לתוך ייסורים מוחצים.

הכאב דעך בהתמדה. הוא יכול היה להרגיש את נשימתו מואטת וסוג של שלווה מתכנסת נשטפת עליו. אין עונג כמו היעדר כאב, הבא מיד לאחר הכאב. מורי הרגיש קלילות מסחררת, כאילו הוא מתרומם באוויר ומרחף.

הוא פקח את עיניו והבחין בשעשוע מרוחק כי האחרים בחדר עדיין היו נסערים. עכשיו, כשהכאב חלף, הוא ראה את חבריו נאספים סביב גופתו השרועה, שעליה – כך הבין לפתע – הוא מביט מלמעלה. גופתו שם למטה, פניו מעוותות; אבל הוא היה כאן למעלה, מרחף בשלווה וצופה בגופתו שלו.

"לא יאומן", הוא חשב לעצמו, "כמה שצחקתי עליהם, אבל נראה כי המשוגעים שסיפרו לי על החיים-לאחר-המוות בסוף צדקו…"

אמנם עבור פיזיקאי אתאיסט שכמותו זו הייתה דרך קצת משפילה למות, אך למרות זאת הוא חש רק הפתעה קלה ביותר, וללא כל שינוי בשלווה שבה היה שקוע. הוא חשב כי כנראה אמור להגיע עכשיו איזה מלאך – או משהו – שיבוא לקחת אותו.

הסצנה הארצית הלכה ודהתה. חשכה פלשה לתודעתו, ומתוכה לפתע, הופיעה דמות של אור, בעלת צורה אנושית במעורפל, ומתוכה בקע קול שאמר: "אמנם אני עושה זאת לעתים קרובות, ובכל זאת יש לי עדיין את היכולת להיות מרוצה מהצלחה".

איזו בדיחה על חשבוני, חשב לעצמו מורי… לאט לאט האור דהה, ולבסוף לא נשאר דבר מלבד הוא עצמו, והקול המסתורי. מורי רצה לומר משהו, אך הוא לא היה מודע לכך שיש לו פה, לשון או מיתרי קול. אף על פי כן, הוא ניסה להפיק צליל. הוא ניסה, ללא פה, להמהם מילים או לנשוף אותן או פשוט לדחוף אותן החוצה על ידי כיווץ של… משהו.

והן יצאו. הוא שמע את קולו שלו, ואת מילותיו שלו, ברורות לאין שיעור, והוא שאל: "האם זה גן עדן?"

הקול אמר: "זה אינו מקום כפי שאתה מבין את המושג מקום".

מורי היה נבוך, אך את השאלה הבאה היה חייב לשאול: "סלח לי אם אני נשמע כמו חמור. האם אתה אלוהים?"

ללא שינוי בנימה או פגיעה כלשהי בשלמות הצליל, הקול הצליח להישמע משועשע: "זה מוזר שתמיד שואלים אותי את זה, כמובן, באינספור דרכים. אני פשוט הווה, וזה כל מה שאני יכול לומר לך בנושא. אתה מוזמן לכסות זאת בכל מילה או מושג שתחפוץ".

"ומה אני? נשמה?", שאל מורי. הוא ניסה לא להישמע סרקסטי, אך נדמה היה לו שנכשל.

הקול לא נשמע פגוע: "קל מאוד להסביר אותך, ובמיוחד לך. אתה יכול לקרוא לעצמך נשמה אם זה משמח אותך, אך מה שאתה הוא פשוט מקבץ של כוחות אלקטרומגנטיים. מקבץ מורכב ומקושר היוצר העתק מושלם של מוחך כפי שהיה קיים בזמן מותך, עד לפרט הקטן ביותר. לכן יש לך את כושר המחשבה שלך, את זיכרונותיך, את אישיותך. עדיין נדמה לך שאתה הוא אתה".

מורי מצא עצמו ספקני: "אתה מתכוון לומר כי מהות המוח שלי נצחית, ושורדת לאחר המוות?"

הקול ענה: "ממש לא. אין בך שום דבר נצחי מלבד מה שאני בוחר להפוך לכזה. אני יצרתי את העתק המוח שלך. בניתי אותו בזמן שהיה לך קיום פיזי והתאמתי אותו לרגע שבו הקיום הזה נפסק". הקול נשמע מרוצה מעצמו בבירור.

מורי טמפלטון.

מורי אמר ביובש: "ומה לעזאזל אתה רוצה ממני?"

"ובכן, תפקידך הוא לחשוב", ענה הקול.

"לשם מה?" שאל מורי. "אתה כבר יודע הכל, אני מניח".

"נכון", אמר הקול, "אבל גם אם אני יודע הכל, אני לא יכול לדעת שאני יודע הכל, נכון? איך אדע שאין דבר שאני לא יודע? אמנם הידע שלי אינסופי, אך גם הידע שאפשר לדעת הוא אינסופי, ואולי עוצמתו של זה האחרון גדולה יותר? האינסוף של הידע הפוטנציאלי עשוי להיות גדול לאין שיעור מהאינסוף של הידע הממשי."

"אוקיי, הבנתי למה אתה חותר," אמר מורי, "גם אני מכיר את המשפט המפורסם של גאורג קנטור לגבי העוצמה של קבוצה אינסופית".

הקול אמר: "יופי, תפסת את הרעיון. אני מרוצה. זה בדיוק יהיה התפקיד שלך: למצוא דרכים חדשות מהידוע אל הלא נודע. יש לך את זיכרונותיך. אתה תזכור את כל הנתונים שאספת או למדת אי פעם, או כאלו שהסקת או תסיק. במידת הצורך, תוכל ללמוד נתונים נוספים שתחשיב כרלוונטיים לבעיות שתציב לעצמך".

"אבל בשביל מה אתה צריך אותי, אני לא מבין", השיב מורי בעצבנות, "תעשה את זה לבד!"

"אני יכול, אבל זה פשוט מעניין יותר לעשות זאת בדרך זו", אמר הקול. "לכן בניתי את היקום, כדי שיהיו לי עוד עובדות לעסוק בהן. הכנסתי ליקום את עקרון אי-הוודאות, את האנטרופיה, את פלקטואציות הוואקום ושלל גורמי אקראיות אחרים כדי להפוך את השלם ללא מובן מאליו. יקום שכזה מאפשר יצירה של ישויות תבוניות, ואני משתמש בהן כצוות מחקר, לא כי אני זקוק לעזרה, אלא מפני שזה יכניס 'רעש' לתוך המערכת. לכן אתה פה."

"ואתה רוצה להגיד לי שזה באמת עובד?", שאל מורי.

"בטח", השיב הקול, "פיסות ידע חדשות אכן מופיעות מדי פעם בפעם, ותמיד ממקור בלתי צפוי ובדרך חדשה ומרעננת".

מורי אמר: "אך מנין לך שדווקא אני אצליח? אתה באמת חושב שתהיה בי תועלת?"

"בטווח הקצר?", שאל הקול, "כמעט ואין סיכוי. אך בטווח הארוך, לעומת זאת, הצלחתך ודאית, מכיוון שתהיה עסוק לנצח".

מורי התחיל להרגיש פניקה קלה. "אני אחשוב לאורך הנצח? לתמיד?"

"כן".

"אבל לשם מה?"

"כבר אמרתי לך. כדי למצוא ידע חדש".

"אבל מעבר לכך, לאיזו מטרה עליי למצוא ידע חדש? מה התכלית בכך?"

"היית פיזיקאי, לא? הרי זה בדיוק מה שעשית בחייך. מה הייתה המטרה שלך אז?"

"להרגיש סיפוק אישי כי הצלחתי לרכוש ידע, אך דווקא בגלל שהוקצב לי זמן סופי למטרה זו. כעת אשיג רק את מה שאתה עצמך יכולת להשיג לו רצית לטרוח מעט, וכל זאת רק כדי שתוכל להשתעשע. בנוסף, אין כל סיפוק בהישג שכזה אם יש לי את כל הנצח לעשות זאת. אני מסרב".

"אין לך ברירה".

"אתה אומר שעליי לחשוב, נכון? אז איני מעונין, אינך יכול להכריח אותי לעשות זאת".

"אין לי כל כוונה לאלץ אותך, וממילא אין לי צורך בכך. אתה מוח אלקטרומגנטי, אינך יכול לעשות דבר מלבד לחשוב, ולכן אתה תחשוב, בעל כורחך. זה הדבר היחיד שאתה יכול לעשות."

מורי עצר לזמן קצר. "אם כך", אמר בהתרסה, "המטרה שלי תהיה לחשוב ולגלות דרך כיצד לשבש ולנתק את הקשר הזה שיצרת ביני ובינך. אני לא מתכוון לחשוב לנצח רק כדי לשעשע אותך. אפשר אפילו לומר שכל מחשבתי תוקדש למצוא דרך להתאבד".

"מעולה! אין לי שום התנגדות", אמר הקול בשמחה גלויה. "אפילו מחשבה מרוכזת על סיום קיומך עשויה, למרות רצונך, להניב משהו חדש ומעניין בשבילי. וכמובן, גם אם תצליח בניסיון ההתאבדות הזה שלך לא תשיג דבר, שכן אבנה אותך מחדש, ואתה מוזמן לנסות שוב. אם תמצא דרך אחרת ומתוחכמת עוד יותר לשבש את עצמך, אבנה אותך מחדש, וכן הלאה. האמת, זה עשוי להיות משחק מעניין. אך בכל מקרה, אתה תתקיים לנצח. כך אני רוצה".

מורי שוב עצר לרגע, ולבסוף אמר: "אם כן, אני מבין כי אני בגהנום, אחרי הכל?"

"לא, אין כאן שום גיהנום, וגם אם היה מדובר בגיהנום, מה התועלת בכך שאבטיח לך שאינך בגיהנום? אני יכול פשוט לשקר בנושא זה. ואף על פי כן, אני מבטיח לך. אין כאן לא גן עדן ולא גיהנום. יש רק אותי ואותך."

מורי ניסה שוב במאמץ אחרון חסר סיכוי: "אך ייתכן כי בסופו של דבר מחשבותיי יהיו חסרות תועלת עבורך, למרות הכל. אם יתברר כי לא אעלה שום דבר מועיל, האם לא יהיה כדאי לך פשוט לפרק אותי עכשיו ולא להטריח את עצמך איתי יותר?"

"בתור פרס?", אמר הקול, "אתה רוצה את שלוות האי-קיום כפרס על כישלון, ובתמורה אתה מתכוון להבטיח לי כישלון? תשכח מזה, אין כאן שום עסקה. אתה לא תיכשל. עם כל הנצח לפניך, לא תוכל להימנע מלהגות לפחות מחשבה מעניינת אחת, ככל שתנסה להתנגד לכך".

מורי שתק לזמן מה.

"אם כך, אז אצור לעצמי מטרה אחרת", אמר מורי לבסוף, "לא אנסה להשמיד את עצמי. אציב לי כמטרה את השפלתך. אחשוב על משהו שלא רק שמעולם לא חשבת עליו, אלא שמעולם לא יכולת לחשוב עליו. אני אחשוב על התשובה האחרונה, שמעבר לה אין עוד כל ידע".

"נו נו… אתה מתקרב… תמשיך בבקשה", אמר הקול.

מורי אמר בהרהור: "אתה טוען כי אתה נצחי, ומכאן נובע כי אינך יודע את טבע ראשיתך. אינך יכול לדעת את ראשיתך, ומכאן נובע כי אינך יכול לדעת את סופך. אם כך, זו תהיה מטרתי וזו תהיה התשובה האחרונה. לא אשמיד את עצמי. אמצא דרך להשמיד אותך – אם לא תשמיד אותי קודם".

הקול אמר: "אה! כל הכבוד! מצוין! אני חייב לציין כי הגעת לזה בזמן קצר משמעותית מהממוצע! חשבתי שזה ייקח לך יותר זמן. סתם שתדע, אין ולו אחד מכל אלה הדומים לך, אלה שנמצאים איתי בקיום הזה של מחשבה מושלמת ונצחית שאין לו את השאיפה להשמיד אותי. זו המטרה של כולם. כולם עסוקים בכך."

מורי אמר: "ומעכשיו גם אני. יש לי את כל הנצח לחשוב על דרך להשמיד אותך".

הקול אמר בשוויון נפש: "זה בדיוק מה שאני רוצה. נסה ככל יכולתך למצוא פתרון, בבקשה. מצא בשבילי את התשובה האחרונה."

והקול נעלם בבת אחת.

מורי נשאר לבדו. אך למורי הייתה כעת מטרה, והוא היה מרוצה.

ומורי הפסיק לכעוס, כי כעת הוא הבין: מה כבר יכולה לרצות כל ישות נצחית ומודעת לעצמה – מלבד סוף לקיומה? קיום שנכפה עליה והיא לא מסוגלת להשתחרר ממנו? אחרי מה עוד חיפש הקול במשך שנים על גבי שנים לאין ספור? ומאיזו סיבה אחרת נוצר היקום, ונוצרה התבונה, ודגימות מסוימות מתוכה חולצו והועסקו, אם לא כדי לסייע בחיפוש הגדול והנאצל ההוא?

מורי החליט שהוא יהיה זה – והוא לבדו – שיצליח. בזהירות, ובתחושת ריגוש של ייעוד, מורי החל לחשוב.

היה לו נצח של זמן.


נו, איך היה? מקווה שאהבתם. אין לי ספק ששמתם לב כי לאייזק אסימוב היה כשרון נדיר להציג רעיונות פילוסופיים דרך סיפורי מדע בדיוני. אבל זה לא הסוף, כי יש לי כמה דברים לומר בנושא ולשתף איתכם.

אייזק אסימוב

הסיפור שקראתם עכשיו עוקב אחרי פיזיקאי אתאיסט בשם מורי טמפלטון, שמת מהתקף לב. המוות הגיע תחילה כהבטחה מנחמת לשקט מוחלט, אך מהר מאוד השלווה הראשונית התחלפה בהפתעה אירונית למדי עבורו: "חיים שאחרי" אכן קיימים. אולם, הדמות המוארת שראה מורי מרחוק לא הייתה מלאך המושיט יד לגאולה. מורי גילה שהוא לא "נשמה" במובן הרוחני, אלא תוצר של הנדסה קוסמית קרה ואדישה. הישות שנקראת: "הקול" לא העניקה לו חיי נצח כפרס על מעשיו או סגולותיו; מורי מגלה כי תודעתו עברה שימור טכני למטרה זרה.

זה הרגע בו מורי מתעורר לתוך סיוט אקזיסטנציאליסטי: התודעה, שבחייו הייתה כלי זמני לחקירה חופשית וגילוי, הפכה לבית סוהר נצחי. מורי לכוד בתוך ריק תודעתי שבו נשללת ממנו הזכות הבסיסית ביותר של היצור החי: הזכות לחדול. כך מתחיל הסיוט של מורי: לא בלהבות גיהנום מסורתיות, אלא בהכרה המשתקת שמעתה והלאה, כל שנותר לו הוא רק לחשוב ולחשוב, כתפקוד מכני שאינו נגמר לעולם, ללא הפסקה וללא קץ.

הטרגדיה האמיתית בסיפורו של אסימוב אינה טמונה במוות, אלא דווקא בביטולו. עבור מורי, הפיזיקאי שהקדיש את חייו לחיפוש אחר משמעות דרך המדע, הנצח מתגלה לא כמרחב של אפשרויות אינסופיות, אלא כצינוק ספוג בשעמום קוסמי שבו כל הישג נשחק עד דק. בחיים הארציים, ערכם של הדברים נבע מהזמן הקצוב שניתן להם. אולם בתוך האינסוף, הדחיפות להמשיך להתקיים, ללמוד או ליצור מתמוססת לתוך רצף זמן חסר גבולות שבו דבר אינו חשוב באמת. כאשר כל הנצח עומד לרשותך, ניצחון והישג הופכים לנטל משמים שאין בו כל סיפוק.

האימה מעמיקה ככל שמורי מבין שקיומו החדש אינו כפוף לרצונו. הקול חושף בפניו את האמת המצמררת: מורי לכוד בתוך תודעה שאינה יכולה לחדול מפעולתה. זהו גזר דין של מחשבה בלתי פוסקת, ללא הפוגה וללא רחמים. במצב זה, התודעה הופכת למעבדה שבה מורי הוא גם המדען וגם שפן הניסוי, במובן מסוים. הקיום הנצחי הופך לעינוי. מורי מבין שהחידלון אינו האויב, אלא התרופה היחידה.

אלא שאסימוב מוסיף רובד לסיפור, רובד שבו המסר של הסיפור לאו דווקא עוסק במשמעות שיש לחיים-לאחר-המוות עבורנו. הרובד הנוסף מתייחס ישירות לאלוהים עצמו, ומה יש להסיק מכך על היחס שלנו אליו.

במהלך הסיפור מתברר כי הכוח העליון המולך ביקום הוא אמנם השליט הכל-יכול במובן המסורתי של המילה, אבל הוא גם השבוי הראשון והראשי של הנצח. הישות המכנה עצמה "הקול" מצהירה: "אני הווה" (I am), וזה ביטוי שאינו מעיד על עוצמה אלא על עובדה גולמית שאין ממנה מנוס, גם לא לישות עצמה. הטרגדיה המזוקקת של אלוהים בסיפורו של אסימוב טמונה בהודאתו שהוא ישות נצחית, ולכן קיומה נכפה עליה כביכול מתוך האין, ללא נקודת מוצא.

במובן זה, אלוהים הוא הקורבן של מודעותו העצמית המוחלטת והנצחית. הוא נאלץ להיות ער לנצח, להיות מודע לנצח, ולהתקיים ללא כל יכולת לחוות את השכחה המנחמת שמעניק המוות ליצורים בני חלוף.

זה הלקח המדהים והיפה שאסימוב משחיל לקוראים בסיפור: בעוד שבני האדם מבלים את חייהם בחרדה מפני הסוף, אלוהים מייצג את החרדה ההפוכה: חוסר היכולת לחדול. אלוהים לכוד, כי הוא אינו מסוגל להתאבד.

כאן מתגלה פרדוקס הכל-יכול אך המוגבל: הישות שיכולה ליצור קוודריליוני צורות חיים ולבנות יקומים שלמים כדי לשעשע את עצמה, אינה מסוגלת לבצע את הפעולה הפשוטה ביותר – התאבדות. אלוהים הוא המהנדס שבנה את הכלא הקוסמי, אך הוא גם האסיר היחיד שאין לו מפתח לתא של עצמו. הוא אינו יודע את סופו בדיוק כשם שאינו יודע את התחלתו, והבורות הזו היא המקום היחיד שבו נותר לו שמץ של אי-וודאות בתוך ים הידע האינסופי.

ביהדות למשל, קיימת תפיסה נפוצה – המזוהה עם משנתו של ר' משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) – שעל פיה אלוהים הוא טוב ומיטיב באופן מושלם, מושלם עד כדי כך שאין לו ברירה אלא להיטיב ע"י בריאת עולם והענקת חיים (בעולם שלנו ממילא אמונה זו מוטלת בספק, ואין כאן מקום להאריך בנושא זה).

בסיפור של אסימוב לעומת זאת, אלוהים אינו רחום ומלא באהבה; הוא ישות נואשת המחפשת דרך לצאת מהלופ האינסופי של קיומה. אלוהים הוא ישות המשוועת להסחת דעת מהריקנות המוחלטת של קיומה הנצחי. כל מעשי הבריאה שלו אינם אלא ניסיונות נואשים לייצר חיכוך, אקראיות או "נתונים חדשים" שיסיחו את דעתו מהריקנות האינסופית של קיומו. הבריאה היא ניסיונו של אלוהים לייצר רעש במקום שבו שורר שקט מוחלט ואלוהים תקוע רק עם עצמו. עבור אלוהים, "התשובה האחרונה" היא מציאת הדרך להשתיק סוף-סוף את התודעה המענה שאינה פוסקת לעולם. מורי מתגייס למשימה שאלוהים עצמו אינו יכול לבצע: מציאת "התשובה האחרונה".

יש להודות כי המסר של אסימוב מעורר מחשבה: רבותיי וגבירותיי, אלוהים סובל.

הוא פשוט סובל. סבל נורא, סבל שהוא מנת חלקה של ישות נצחית עם מודעות עצמית, לבד לבד. מדהים איך אלוהים עדיין לא השתגע. ואולי הוא כן, אני באמת לא יודע…

אתם מסוגלים לתאר לעצמכם את הסבל של אלוהים? אתה מסוגלים לתאר לעצמכם מה עובר עליו? הוא מסכן.

האם אסימוב רומז לנו כי אלוהים עצמו, וכנראה יותר מכל דבר אחר, ראוי לרחמים שלנו? הלא את הרחמים הגדולים ביותר ראוי להפנות למי שסובל יותר מכל, ומי זה שסובל יותר מכל?

חשבתם פעם על מנעד הרגשות שאלוהים מעורר בנו, בבני האדם? מדובר במגוון של רגשות טיפוסיים: אהבה, פחד, יראה, אפילו שנאה וגם אדישות. אבל מתי בפעם האחרונה הרגשתם אמפתיה כלפי אלוהים? מתי בפעם האחרונה פגשתם מישהו שכלפי אלוהים מרגיש, ובכן, רחמים?

כאשר מורי מכריז כי יקדיש את נצחיותו למציאת דרך להשמיד את "הקול", התגובה האלוהית אינה ענישה או זעם, אלא שמחה. אלוהים מוסיף וחושף כי בדומה למורי, כל תודעה נבחרת שהובאה לכדי קיום נצחי הגיעה בסופו של דבר לאותה מסקנה בדיוק כמו מורי. כל תודעה נבחרת מקדישה עצמה למציאת "התשובה האחרונה", וכי הוא עצמו – כלומר: אלוהים – מייחל להצלחתן. עם יד על הלב, לא דמיינתם אותו ככה, אבל אלוהים הוא אסיר נואש המתחנן לסוף שאינו מגיע.

לסיכום, "התשובה האחרונה" מותירה אותנו עם תובנה אקזיסטנציאליסטית הפוכה מהמקובל: דווקא אנחנו, בני התמותה השבריריים, מחזיקים במתנה שאלוהים חפץ בה יותר מכל – היכולת להסתיים. כי במקום שבו אין מוות, רק חידלון מוחלט יכול להיות הגאולה.

פוסטים קשורים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *