מחיר הַשְּׁלֵמוּת

"הוא יסכים לשוחח אתנו, סמוך עלי", אמר אַלְבַרֵז.

"בסדר גמור", ענה בַּנְטִינְג. "אבל אתה תדבר איתו, כי הוא מעצבן אותי נורא. טיפוס מוזר. אני מקווה ששנינו נספיק".

"אני חושב שכן", אמר אלברז. "עדיף שנפתור את הבעיה בתוך הסקטור שלנו, אם אפשר, מאשר שזה יצא החוצה".

"איך זה נפל עלינו?" אמר בנטינג בתסכול. "חמישים מיליון מיל-מרובע של מרחב מגורים בן שבע מאות מפלסים, ואנחנו קיבלנו דווקא את הסקטור שבו הוא נמצא".

"זה יהיה לטובתנו אם נצליח לפתור את הבעיה בעצמנו", הוסיף אלברז בעדינות. "בממשלה שם למעלה ישימו לב לכך".

שני הפקידים הלכו במסדרון רחב, וקול פסיעותיהם נבלע ברעש הרקע החלש אך הבלתי פוסק של אין ספור מכונות הפועלות ללא הרף, רעש רקע שכבר מזמן לא נתנו עליו את דעתם, כי הוא היה תמיד שם. מעליהם ומתחתם, אלפי מטרים של בטון ופלדה, פלסטיק וזכוכית. מבנה עצום בגודלו עם מאות מפלסים, כולם מאוכלסים בבני אדם שמילאו כל חלל פנוי.

היעד הסופי שלהם היה חדר מגורים ספציפי, לא רחוק מהמסדרון בו צעדו. משני צידי החדר, הקיר היה חלק לאורך כמה מאות מטרים, מה שהעיד על חלל פנימי גדול.

"אתה מריח את זה?", מילמל בנטינג כאשר התקרבו אל הדלת.

"כן", אמר אלברז. "ריח לא אנושי."

"רק אל תגיד לי שהוא ידרוש מאיתנו לראות את היצורים האלה שלו!", בנטינג עצר לרגע, ונראה כאילו עומד להתחרט לגמרי.

"אל תדאג", אמר אלברז ודפק קלות על הדלת. "אם יבקש, נסרב בנימוס, אך בנחישות".

הדלת נפתחה. בפנים, כבר חיכה להם קְרַנְוִויץ. הוא נראה עצוב, עם שיער מוזנח וארוך, ועיניו האדומות התרוצצו מצד לצד בעצבנות. בגדיו היו אפורים ופשוטים כמו כולם, אך מוזנחים ומקומטים.

"אפשר להיכנס?", שאל אלברז בנימוס. קרנוויץ זז הצידה, הציע להם לשבת וסגר את הדלת. בפנים, הריח היה עז יותר.

לאחר שתיקה קצרה, אלברז הבין כי קרנוויץ לא מתכוון לפתוח בשיחה, ולכן אמר: "בהיותי נציג המדור, עם בנטינג כאן כסגני, ברצוני לשאול אותך האם אתה מוכן כעת לעשות את מה שדרוש".

קרנוויץ הרהר זמן מה, ולבסוף ענה בקולו העמוק: "לא, אני לא מוכן", אמר בקול חנוק. "ואני גם לא חייב לעשות זאת. החוזה הישן עם הממשלה עדיין בתוקף, ולמשפחה שלי שמורה הזכות להחליט כיצד לנהל את…"

"אנחנו יודעים את כל זה", קטע אותו בנטינג בעצבנות. "אין לנו כוונה להשתמש בכוח. אנחנו מבקשים ממך להסכים לכך מרצונך החופשי".

אלברז נגע בברכו של בנטינג כדי להרגיע את הרוחות. "קרנוויץ, אתה יודע את המצב. אתה יודע שהמצב היום אינו דומה למה שהיה לפני שנכנסת לתפקיד, ולמעשה המצב אינו דומה גם למה שהיה לפני שנה אחת בלבד".

לסתו של קרנוויץ רעדה מעט. "אני לא מבין. הרי המחשב הפלנטרי הראה כי השנה שיעור הילודה ירד, כמו בשנים הקודמות. מדוע השנה הזו שונה מהאחרות?"

אלברז ידע כי קְרַנְוִיץ הבין היטב מדוע השנה הנוכחית הייתה שונה, ובכל זאת הוא ענה לו ברוגע: "כי השנה הגענו למטרה. השנה רמת האוכלוסייה התייצבה באופן מושלם, ושיעור הילודה מתאים בדיוק לשיעור התמותה. הבניה כיום הצטמצמה כולה להחלפת המבנים הקיימים ומצבם של חוות-הים מאוזן. רק אתה עומד בין האנושות כולה והשלמות".

"בגלל כמה עכברים?"

"כן, בגלל כמה עכברים. וגם כמה ארנבות, ויונקים נוספים. יש לך פה גם מינים שונים של עופות ולטאות, אני מניח. לא יודע, לא עשיתי מפקד מדויק…"

"אבל הם היחידים שנשארו בכל העולם כולו!", התחנן קרנוויץ, "מה הנזק בלשמור אותם?"

"מה התועלת?", שאל בנטינג בחדות.

"מה זאת אומרת מה התועלת?", ענה לו קרנוויץ. "התועלת בכך שהם קיימים, שאפשר לראות אותם. אתה לא יודע שפעם היו זמנים שבהם אפשר היה…"

"אני יודע", אמר אלברז, בנימה מסוימת של צער, ולהפתעתו באמת הרגיש מידה מסוימת של אהדה. "כולנו יודעים כי לפני מאות שנים היו בכדור הארץ מספר עצום של צורות חיים, כמו אלה שאתה דואג להם כל כך. נו, ולפני מיליוני שנים היו דינוזאורים! כולם יודעים את זה, ויש לנו תיעוד דיגיטלי של כל המינים הביולוגיים".

"איך אתה יכול להשוות בין תיעוד דיגיטלי לבין הדבר האמיתי?", צעק קרנוויץ.

"לתמונות וסרטים לפחות אין ריח…", פלט בנטינג בזלזול.

קרנוויץ התעלם ממנו והתעקש: "בשנים הקודמות גן החיות היה הרבה יותר גדול, וכל שנה אנו נאלצים לצמצם אותו. כל בעלי החיים הגדולים. כל הטורפים. נשארו רק כמה יצורים קטנים. בבקשה מכם, תשאירו אותם".

"ומה נעשה איתם?" הקשה אלברז. "חוץ ממך, אף אחד ממילא לא רוצה לראות אותם. כולם רואים בהם יצורים מאוסים ודוחים. עדיף להיפטר מהם".

לחייו של קרנוויץ האדימו מתסכול, והוא התיישב. ושתק.

"קרנוויץ, אנחנו כבר לא במאה העשרים." ניסה שוב אלברז לאחר זמן מה.

"זו הייתה המאה האחרונה של העולם הפתוח", השיב קרנוויץ בעצב.

"נכון! אתה צודק!", השיב אלברז, "העולם היה אז ריק, רק כמה מיליארדים בודדים של בני אדם, וגם אז הם חשבו שצפוף להם. אבל אני מקווה שאתה לא נסחף לנוסטלגיה רומנטית, כי שנינו יודעים את מידת הטירוף ששלטה בעולם הישן ההוא. לשם אתה רוצה לחזור? כמות אדירה של חומר שהיה ברשותם בני האדם בזבזו על נשק, כלי משחית, מלחמות והכנות למלחמות; הכלכלה שלהם התנהלה בלי תכנון מספיק, והצליחה רק בזכות צריכה בזבזנית. בשאריות הצריכה הפסיכוטית שלהם הם הרעילו את העולם בלי נקיפות מצפון. במקום לשלוט במאגר הגנטי ולמנוע מראש סטייה מהנורמה התקינה, הם הרשו למקרה העיוור לקבוע את עתיד האוכלוסייה. בתנאים של אז, ברור למה הם פחדו מפיצוץ אוכלוסין, וגם אנחנו היינו פוחדים כמותם. אבל אני לא חושב שאני צריך לפרט לך עד כמה התקדמנו: הוקמה ממשלה גלובלית, הכוח הגרעיני שוכלל, וגם אמנות ההנדסה הגנטית. כבר המון שנים שאנו חיים במצב של שלום עולמי, ללא מחסור באנרגיה. בני אדם יכלו להתרבות ללא חשש, והמדע תמיד הדביק את הקצב. אנחנו יודעים היום – בדיוק נמרץ – כמה אנשים בדיוק ניתן לכלכל בכדור הארץ, בדיוק כמה ג'אולים של קרינת שמש מגיעה לכדור הארץ, בדיוק כמה חמצן פולט הפלנקטון שבאוקיינוס, וכן הלאה. כדור הארץ יכול לכלכל שני טריליון טונות של בעלי חיים…"

"וכולם צריכים להיות בני אדם, נכון?" קרנוויץ קטע אותו בלעג.

"בדיוק".

"ואפילו אם פירוש הדבר השמדתם של כל יתר צורות החיים?"

"כך פועלת האבולוציה, מה אתה רוצה?", אמר בנטינג בכעס. "מי שמתאים שורד, ומי שלא, נעלם! ככה זה."

אלברז שם את ידו על ברכו של קרנוויץ פעם נוספת. "בנטינג צודק, קרנוויץ", אמר בעדינות, "אני באמת צריך לתת לך הרצאה בנושא? הטרילוביטים נכחדו, ובמקומם באו בעלי הקשקשים. הזוחלים דחקו את הדו-חיים והם עצמם נדחקו ע"י היונקים. ככה זה עובד, אתה יודע את זה טוב מאוד. עכשיו, סוף כל סוף, האבולוציה הגיעה אל הפסגה! היצור המשוכלל ביותר שלה ממלא את כל הפלנטה! חמישה עשר טריליון בני אדם מאכלסים את כדור הארץ, והם…"

"אבל איך? באיזה אופן?" קרנוויץ המשיך להקשות. "כולם חיים בבנין אחד מפלצתי ועצום המכסה את כל שטח היבשה. אין יותר בעלי חיים חוץ מאלה שנמצאים אצלי כאן. את כל האוקיאנוס הפכנו למרק אדיר של פלנקטון. אנו קוצרים אותו בלי הפסקה כדי להאכיל את האנושות, ואת כל הפסולת האורגנית של חמישה עשר טריליון בני אדם אנו מחזירים לאוקיאנוס כדי להזין את הפלנקטון, וחוזר חלילה. ככה? ככה אנו חיים?"

"כן, ככה, ויש לנו חיים יפים", אמר אלברז, "אין יותר מלחמות, אין יותר פשיעה. אנו מווסתים את הילודה וכל זרע וביצית נבחרים בקפידה ועוברים תיקון גנטי. הזקנה חסרת כאבים, המוות מגיע בשלווה. מה רע בכך, בבקשה תגיד לי? העולם לפני כמה מאות שנים היה גהינום בהשוואה לעולם שלנו. כל כך הרבה סבל, מחלות ואלימות. בני אדם הרגו זה את זה ללא הרף כדי לשלוט על פיסת אדמה כזו או אחרת, והכל כי האמינו בשלל פנטזיות חסרות כל בסיס עובדתי. היום, כל השיגיונות האלה הם בגדר חלום רחוק שאף אחד כבר לא זוכר. הצלחנו למלא את כדור הארץ בעשרים מיליארד טונות של מוח אנושי נורמלי, מאוזן ומוצלח. תסביר לי איפה הבעיה?"

"הבעיה היא בהיעדר התכלית של מיליארדי טונות המוח המושלם שלך!" הטיח בו קרנוויץ. "תגיד לי אתה: מה התכלית של מסת המוח האדירה זאת שאתה כל כך גאה בה?"

בנטינג גנח ביאוש מופגן והחל לצעוק, אך אלברז עצר בעדו, והמשיך בנחת: "קרנוויץ, ידידי הטוב, אתה מבלבל בין אמצעי למטרה, ואני חושב שייתכן וכל זה קרה לך בגלל הזמן המופרז שאתה חי כאן לבד במחיצת בעלי החיים האלה שלך. אתה צודק, כאשר כדור הארץ היה בתהליך ההתפתחות שלו, אז באמת לחיים עצמם לא הייתה ברירה אלא לקחת סיכונים ולערוך ניסויים. אפשר לומר שאפילו היה כדאי להם להיות בזבזנים. הפלנטה הייתה ריקה עם המון מקום פנוי, ולאבולוציה היה מספיק זמן ומרחב לערוך ניסויים במאות מיליונים של מינים… עד שהיא מצאה את המין המעולה והמוצלח מכולם, אנחנו! אפילו אחרי שהמין האנושי הופיע על כדור הארץ, הוא היה מוכרח לפלס לו דרך בסביבה הקשה. היה עליו ללמוד, להסתכן, להשיג את מה שנראה כבלתי אפשרי, ולפעמים גם להתנהג כשוטה או מטורף… אבל כל זה נגמר. המין האנושי הגיע אל השלמות וכעת ממלא את כל כדור הארץ. וכי אינך חושב שמגיע למין האנושי ליהנות סוף סוף משלמות זו?"

אלברז עצר לרגע, כדי לתת מספיק זמן לדבריו לשקוע במוחו של קרנוויץ. אחר כך המשיך: "כולנו רוצים בזאת, קרנוויץ. כל העולם רוצה בשלמות הזו. מכל הדורות כולם, הדור שלנו זכה להגיע לשלמות זו. אנו רוצים בכך, ובעלי החיים שלך עומדים בינינו ובין השלמות המיוחלת."

קרנוויץ תפס את ראשו בידיו וטלטל אותו מצד לצד. הוא נראה אובד עצות. "אבל הם כמעט ולא תופסים מקום", ניסה שוב. "האנרגיה שהם צורכים קטנה כל כך. כמה מקום תרוויחו אם תשמידו אותם? למה? למה? כדי לפנות מקום לעוד עשרים וחמישה בני אדם נוספים, לכל היותר?"

בנטינג, בקולו הצונן, אמר בקרירות: “עשרים וחמישה אנשים אלה מכילים בתוכם שלושים וחמישה קילוגרמים של מוח אנושי, פסגת היצירה הביולוגית. אתה מתכוון להשוות בין זה לבין ה… יצורים האלה שלך?"

"אבל מה זה משנה, לעזאזל אתכם?", השתנק קרנוויץ. "יש לכם מיליארדי טונות של מוחות כאלה!"

"אני יודע", אמר אלברז, "ופה טמון ההבדל בין שלמות וכמעט-שלמות, וזה הבדל תהומי. כמו ההבדל בין חיים לבין כמעט-חיים, כלומר: ההבדל בין חיים לדומם. אנחנו כל כך קרובים, קרנוויץ. כל כך קרובים. כל העולם מתכונן לחגיגות שנת 2430, השנה בה המחשב הפלנטרי יודיע כי המטרה הושגה. מאמצי האבולוציה הוכתרו בהצלחה! כדור הארץ אוכלס באופן מלא עם איזון מושלם! אנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיכשל. לא בגלל עשרים וחמישה איש, ואפילו שמדובר במספר זניח ביחס לחמישה עשר טריליון אנשים. זהו פגם זעיר, מאוד זעיר, אך בכל זאת פגם. חשוב לרגע, קרנוויץ, בבקשה ממך. חמישה מיליארד שנים כדור הארץ מחכה לרגע זה. עד כמה נוסיף ונמתין? אין לנו רצון להכריח אותך, אך אם תסכים לכך מרצונך החופשי, מרצונך הטוב, תהפוך ברגע אחד לגיבור כל העולם!"

בנטניג הוסיף: "הוא צודק, קרנוויץ. דורות על גבי דורות יספרו כיצד הושגה השלמות, הודות לפעולתו האחת והאמיצה של קרנוויץ".

"ואין לי ספק שהם גם יגידו שאלברז ובנטינג הדגולים שכנעו אותו לכך", אמר קרנוויץ, כמעט בלחישה.

"והלוואי שכך יהיה, אם נצליח! למה לא?", קרא אלברז ללא שמץ של רוגזה. "אמור לי, קרנוויץ, עד כמה תהיה מסוגל להחזיק בשלך ללא סוף, נגד הרצון הנאור של חמישה עשר טריליון אנשים? עד מתי? אני אומר זאת בצער, אבל המניעים שלך כבר לא רלוונטים, וברור לי שאתה אידיאליסט, בדרך המיוחדת שלך. באמת תוכל למנוע את השלמות הנכספת מאנשים כה רבים?"

קרנוויץ השפיל את מבטו, ושתק. בנטינג פתח את פיו כדי לומר דבר מה, אך אלברז היסה אותו בתנועת יד קלה.

הדקות חלפו לאיטן, מבלי שהדממה תופר.

לבסוף לחש קרנוויץ: "האם אוכל להישאר עם בעלי החיים יום אחד נוסף?"

"ולאחר מכן?", שאל בנטינג.

"לאחר מכן… לא אעמוד יותר בין המין האנושי לשלמות המיוחלת".

"כל העולם ידע על כך", אמר אלברז, "כל העולם יחלוק לך כבוד. להתראות, קרנוויץ".

אלברז קם לאט, ויצא מהחדר עם בנטינג.

באותה שעה, בתוך המבנים היבשתיים העצומים שכיסו את הפלנטה, ישנו בשלווה במיטותיהם כחמישה טריליון בני אדם. כשני טריליון אכלו את ארוחותיהם בנחת. כחצי טריליון קיימו יחסי מין. כל השאר ביצעו את המטלות המוכרות להם – בעיקר בתחזוקת שלל המכונות המשרתות אותם – או סתם העבירו את זמנם בשיחה בטלה, שעשוע או הנאה מסוג אחר. טריליונים התעוררו, וטריליונים נרדמו; שום דבר חריג לא הפר את השגרה הברוכה.

על גבי האוקיאנוס, מרק הפלנקטון ספג את אנרגית קרני השמש, פלט חמצן, תוך כדי שתאי הפלנקטון מתחלקים, ומתחלקים שנית, וחוזר חלילה. ספינות ענק צפו להן על גבי המים, קוצרות וגורפות את הפלנקטון, מעבדות אותו, ומשם הוא נשלח על גבי סרטים נעים לפינות הנידחות ביותר של מפלצת הבטון והפלדה הפלנטרית. בו זמנית, הפסולת האנושית נאספת באופן אוטומטי מכל פינה על גבי כדור הארץ, מופרדת וממוחזרת. כל הפסולת האורגנית – כולל גוויות המתים – הכל נאסף, נטחן, עובר הקרנה וייבוש, ומוחזר חזרה לאוקיינוס.

בשעה שבה התרחש חילוף החומרים הפלנטרי העצום הנ"ל, קרנוויץ הגיש לבעלי החיים האחרונים על גבי כדור הארץ את הסעודה האחרונה שלהם. הוא ליטף את השַׁרְקָנִים, הסתכל בעיני הצבים, והאזין לשירת הדרורים.

הוא ספר מחדש את כל בעלי החיים, עד האחרון שבהם, אחרוני בעלי החיים על הפלנטה שאינם בני אדם או מזון לבני אדם. ואז הציף באדים רעילים את כל תאי החיות, עד שנחנקו ומתו.

קרנוויץ לבדו נשאר כעת בין האנושות ובין השלמות. האדם האחרון אשר מחשבותיו טרם התאחדו עם הנורמה הכללית.

והוא לא רצה לחיות יותר. קרנוויץ החליט ללכת בעקבות גורלם של בעלי החיים שלו.

כשמת, הגיעה סוף סוף השלמות הנכספת. חמישה-עשר טריליון בני אדם ועשרים מיליארד טונות של מוח אנושי הגיעו לכדי אחידות מופלאה.

---

את הסיפור שקראתם עכשיו כתב אַיְיזֵק אַסִימוֹב, שמת היום לפני 33 שנים. אסימוב היה אחד מענקי סופרי המדע הבדיוני, ואולי הגדול מכולם. התאהבתי באסימוב עוד כשהייתי בתיכון, כשנתקלתי בסדרת ספרי "המוֹסַד" שכתב. ביחד עם "חוֹלִית" של פרנק הרברט, אלו שתי סדרות המד"ב הטובות ביותר של כל הזמנים, לדעתי האישית.

הסיפור לעיל פורסם בשנת 1975 בקובץ של סיפורים קצרים פרי עיטו של אסימוב. הקובץ נקרא: "Buy Jupiter, and other stories". הקובץ לא תורגם לעברית, כמו רבים מסיפוריו הקצרים של אסימוב שעדיין לא תורגמו. לכן, כמחווה קטנה אך אישית ליוצר הדגול הזה, הצגתי לכם היום בעברית את אחד מסיפוריו הקצרים והנוקבים (הרשיתי לעצמי תרגום טיפה מעובד וטיפה מקוצר כדי שיתאים לפוסט באתר).

אסימוב לא היה רק סופר פורץ דרך, אלא אינטלקטואל רחב אופקים. במקצועו, אסימוב היה פרופסור לביוכימיה באוניברסיטת בוסטון, והוא השאיר אחריו גוף עצום של יצירה – מאות ספרים וסיפורים, אלפי מאמרים, ואינספור רעיונות שנטמעו בתרבות הפופולרית. אסימוב היה גם מראשוני ההוגים שדיברו על בינה מלאכותית במונחים אתיים. שלושת חוקי הרובוטיקה שיצר בסיפוריו הפכו לקונספט בסיסי בדיון המודרני בנושא. הוא העלה שאלות נוקבות, לעיתים מבעד לסיפורים פשוטים לכאורה, אך תמיד עם אמירה פילוסופית.

הסיפור שקראתם לעיל מתרחש בעתיד רחוק, עתיד שבו האנושות כבשה את כל הפלנטה, מילאה כל פינה, כיסתה את כל היבשה במבנים עצומים, ותכננה את עצמה עד רמת הדיוק של גרם חלבון פלנקטון או קילו-ג'אול של אנרגית שמש. זהו עולם שבו אין מחלות, אין מלחמות, אין סבל – אך גם אין טבע, אין בעלי חיים, ואין כמעט זכר לייחודיות אנושית פרטית.

הדמות המרכזית – קרנוויץ – הוא השריד האחרון לעולם הישן. הוא לא רק שומר גן חיות זעיר, אלא גם שומר הסף האחרון של האנושיות הישנה: זו שחיה לצד מגוון של חיים אחרים, שחשה חמלה כלפי יצורים שאינם מועילים, שאינה מוכנה להמיר רגשות באופטימיזציה קרה. קרנוויץ מגן על כמה עכברים, ארנבות וצבים – אבל הסיפור כולו מבהיר שהוא מגן על הרבה יותר מזה: הוא מגן על רעיון.

מולו ניצבים שני נציגי הסדר החדש – אלברז ובנטינג – שאינם מרושעים במובן הספרותי הרגיל. להיפך: הם אדיבים, שקולים, משוכנעים לחלוטין שהם מייצגים חזון אצילי. הם אינם תוקפים את קרנוויץ פיזית; הם פונים להיגיון שלו, מדברים על שלמות, מנסים לשכנע אותו שמאבקו חסר תוחלת – ואולי אפילו אנוכי.

וכאן טמונה הטרגדיה של הסיפור: העימות אינו בין טוב ברור לרע ברור; במקרה שכזה היה לנו קל לבחור צד. העימות הוא בין שני חזונות לגיטימיים מבחינה עקרונית – האחד רואה את השלמות כביטוי של סדר מופתי, תכנון ושליטה; השני רואה בכך זוועה, ומעדיף מציאות המכילה גם דברים שלא בהכרח משרתים את מטרת-העל המוגדרת היטב, ואף פוגמים בה.

במבט ראשון, העולם של הסיפור מזכיר קצת את "1984" של ג'ורג' אורוול, אך כאן אין רודן. הרודן בסיפור הוא השכל הבריא, ההיגיון המדעי, שהוקצן עד הגבול. זוהי גרסה קיצונית – אך הגיונית – של חשיבה ביורוקרטית, מתוכננת-יתר, שבה כל חריגה נראית כמו כישלון שיש לתקן. מבחינה זו, חריגה היא גם כמה מינים של בעלי חיים ובן אדם אחד שעדיין אוהב אותם. הז'אנר של הסיפור הוא מדע-בדיוני, אך למעשה אסימוב כתב אלגוריה על הסכנה באובדן הרגש התרבותי בשם קדמה מונוליטית אחת, קדמה שעל פיה השגת "שלמות" בהתאם לקנה מידה אובייקטיבי ומוגדר, מצדיקה את חיסול כל מה שלא-יעיל.

בסוף, קרנוויץ נכנע. אך הוא לא רק מחסל את בעלי החיים – הוא מחסל גם את עצמו. זו אינה התאבדות של ייאוש, אלא אקט של מחאה – סירוב להפוך לעוד "יחידת מוח" במערכת. מותו מציין את הרגע שבו הושגה "שלמות", אך הקורא מבין שזו שלמות קרה, מתמטית, ריקה מנשמה.

אסימוב לא מטיף. הוא לא אומר לנו במפורש שהעולם העתידי הזה רע, או שקרנוויץ צודק. הוא רק פורש בפנינו את העולם הזה בפירוט מדעי, חברתי, טכנולוגי, ומשווה בינו לבין העולם שלנו היום. אסימוב מציג בצורה ברורה את שני העולמות – הנוכחי והעתידי – ומדגיש את חסרונותיו ויתרונותיו של כל עולם, אך משאיר אותנו להרהר בשאלה:

מה עדיף?

---

להלן קישור לקריאת הסיפור במקור, בקובץ הסיפורים הקצרים: "Buy Jupiter", עמוד 159. גרסה דיגיטלית של הספר ניתן להשיג ב- Internet Archive. יש לפתוח חשבון באתר, ואז ניתן להשאיל את הספר לתקופה מוגבלת.