על הפילוסופיה הקיומית המחרידה של פִילִיפּ מַיְנְלֶנְדֶר, והאם ייתכן כי הפיזיקה המודרנית תומכת ברעיונות המבעיתים שלו?
היום אני רוצה לשתף אתכם בהשקפת עולם ביזארית, קודרת ואפלה שנתקלתי בה לאחרונה, ומאז אני לא מפסיק לחשוב עליה. אפשר לומר כי להשקפת העולם הזו יש פאנץ'-ליין שממש "מהלך עלי קסם", ואני מוצא את עצמי מהרהר בו שוב ושוב. הרעיון שאציג בפניכם במאמר הנוכחי הוא רעיון פילוסופי רדיקלי ומטריד, שנולד בגרמניה במאה ה-19, והסיבה שאני כותב על כך – מעבר לכך שהנושא מרתק – היא בגלל שנראה כי הפיזיקה שנתגלתה במאה השנים שלאחריו מצדדת ברעיון הנ"ל באופן מחריד, מבעית ומטיל אימה של ממש.
הכל התחיל כאשר במקרה נתקלתי במאמר הסוקר את ספרו של הפילוסוף הגרמני פִילִיפּ מַיְנְלֶנְדֶר (Philipp Mainländer). ספרו של מיינלנדר נקרא: "הפילוסופיה של הגאולה", ואע"פ שהספר פורסם בשנת 1876, הוא לא תורגם מגרמנית לאף שפה אחרת במשך קרוב ל-150 שנה. רק בשנת 2024 היצירה תורגמה לאנגלית, ומכאן ההתעניינות המחודשת בכתביו של מיינלנדר.
מיינלנדר נולד בגרמניה בשנת 1841, והיה הצעיר מבין שישה אחים. לאחר שסיים את מסכת לימודיו, עבד בעסק המשפחתי של אביו, שהיה איש אמיד ואף שילם לא מעט כסף כדי לפטור את בנו משירות צבאי. לאחר מכן עבד כבנקאי, משרה ממנה התפטר בעקבות המפולת הכלכלית באירופה של שנת 1873. מגיל צעיר, מיינלנדר התעניין בשירה ופילוסופיה, ועם השנים רכש באופן עצמאי ידע נרחב בנושאים אלה.
נקודת המפנה בחייו התרחשה כאשר היה בן 19 שנים, בעקבות קריאת הספר: "העולם כרצון ודימוי", שכתב הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר, מי שנחשב לאחד מאבות הפסימיזם הפילוסופי. על רגל אחת, מדובר בגישה פילוסופית הטוענת כי לחיים אין טעם וערך מהותי, והאי-קיום עדיף על פני הקיום. הדרך הטובה ביותר להתרשם מפסימיזם פילוסופי, היא באמצעות מילותיו של שופנהאואר עצמו:
חיי האדם נראים כמו טעות אחת גדולה של הטבע. די להתבונן באדם עצמו כדי להבין את אמיתות התובנה הנ"ל: האדם כיצור שאינו אלא ערימה של צרכים ורצונות שלעולם לא ניתן לספק. אפילו כאשר צרכים ורצונות אלה מסופקים, כל שיש לאדם הוא מצב זמני של שביעות רצון מדומה, שביעות רצון שבמקרה הטוב היא לא יותר מאשר היעדר-כאב, ואף היא מתחלפת במהירה בשעמום מחודש.
אם כך הם פני הדברים, איזו הוכחה נוספת נדרשת כדי להבין שלקיום אין ערך מהותי לכשעצמו? הרי מהו השעמום המוכר לכולנו אם לא הביטוי הרגשי של ריקנות החיים? אם לחיים – שהדחף להמשיך בהם טמון עמוק בכולנו – היה ערך חיובי מהותי, השעמום שמוביל לחוסר סיפוק תמידי היה פשוט בלתי אפשרי; הרי עצם הפעולה של לחיות הייתה מספקת אותנו.
בילדותינו, אנו דומים לאלה היושבים בתיאטרון לפני שהמסך עולה, מלאים בהתרגשות ובציפייה לרגע שבו ההצגה תתחיל. כילדים, אין לנו מושג איך הצגת החיים הולכת באמת להראות, וטוב שכך. ברגע שההצגה מתחילה ואנו נחשפים אליה במלוא כיעורה, זה הרגע בו מתפקחים ומבינים כי הטרגדיה האמיתית אינה למראה אדם בוגר הנידון למוות על לא עוול בכפו, אלא למראה תינוק שנידון לחיים שנכפו עליו.
הציטוט לעיל הוא טעימה בלבד, ובפירוש לא מתיימר לתמצת את כל העושר הפילוסופי הטמון ברעיונותיו של שופנהאואר. בנוסף, דבריו של שופנהאואר מאוד קודרים, עד כדי כך שקל לפטור אותם באמירת: "נו, מה הוא כל כך מגזים"… ובכל זאת, יש לזכור כי דעותיו של שופנהאואר השפיעו מאוד על רוח התקופה, או: הצַייְטְגַייְסְט (Zeitgeist) של המחצית השנייה של המאה ה-19, ורעיונותיו עוררו שיח עֵר ומחלוקת אינטלקטואלית גדולה בין פילוסופים והוגי דעות בגרמניה של תקופתו.
השקפתו של שופנהאואר השפיעה רבות על תודעתו של מיינלנדר הצעיר, ובפרט מושג ה- "רצון" (Will) בתפיסתו של שופנהאואר את העולם. שופנהאואר סבר כי העולם רע מיסודו, משום שהמציאות כולה מונעת ללא הפסק ע"י "רצון": סוג של כוח עיוור, חסר בינה ואנוכי שמוטבע בתוך המציאות עצמה וממלא את כולה, וכל תכליתו של הרצון הוא להמשיך לקיים את עצמו. הרצון הנ"ל משתמש בכל היצורים כולם כדי לממש את מטרתו האינטרסנטית, ומכאן הדחף והצורך הקיומי של כל יצור לבלוע יצורים אחרים, מכאן האלימות המתפרצת של בני אדם ובעלי חיים, ומכאן המרדף של האינדיבידואל והחברה להשיג עוד ועוד כוח, שליטה והשפעה, ללא שום סיפוק סופי נראה לעין.
מיינלנדר אימץ את מושג "הרצון" משופנהאואר, אך ראה בו דבר אחר לגמרי. על פי תפיסתו של מיינלנדר, הרצון הנ"ל הוא אכן "כוח" שפועל ללא הפסק בבסיס המציאות, אך תכליתו של הכוח היא לדחוף את היקום ממצב של אחדות מוחלטת למצב של פירוד מוחלט. אי שם בעבר הרחוק – כך ראה זאת מיינלנדר בעיני רוחו – היקום בתחילתו היה במצב של אחדות מלאה, מושלמת, חלקה והומוגנית. אך ברגע מסוים האחדות הקדמונית הזו נסדקה, ומכאן והלאה היקום כולו הולך ונפרם, הולך ומתפצל, הולך ומתפשט. מאז ועד היום והלאה אל העתיד, היקום עובר פְרַגְמֶנְטַצְיָה בלתי פוסקת ובלתי ניתנת לעצירה, כל הדרך עד לאַיִן המוחלט.
בנקודה זו ההשקפה של מיינלנדר הופכת לביזארית, אבל גם "קסומה", וטוב יותר להבין אותה במילותיו של מיינלנדר עצמו:
כעת אנו מבינים כי המצב הקדמון, האחדותי והמושלם, הוא מושא המחשבה של כל תודעה וכל לב מסור, הלא הוא: אלוהים. ובתבונתו, האלוהים מאס בחוסר התכלית שבקיום, והעדיף את השקט שבאי-קיום. אלוהים המית את עצמו, ובמותו נולד היקום. האחדות האלוהית איננה עוד, כי האלוהים ניפץ את עצמו לרסיסים. אלוהים התאבד, והיקום הוא גופתו הנרקבת. מאז מותו של אלוהים, היקום שואף אל האַיִן המוחלט, אל האִיּוּן המוחלט, וזו גאולתו הסופית. זו היא קריאתו של היקום: גאולה! מוות לכל! גאולה!, וקריאה זו נשמעת לכל מי שמתבונן ביקום בעיניים פקוחות ומקשיב לו. נחמתנו היחידה היא בכך שהגאולה אכן תגיע, והיקום – וכולנו איתו – נבוא לבסוף אל האַיִן המוחלט.
בדומה לברוך שְׂפִּינוֹזָה, גם מיינלנדר סבור כי היקום ואלוהים חד הם. אלא שבניגוד לשפינוזה, מיינלנדר מסתכל על היקום, ורואה גופה מתה.
אחרי שקוראים את זה, אי אפשר שלא לשים לב כיצד מיינלנדר כביכול הניח מצע מִיסְטִי או מַגִּי לכל הפיזיקה שתבוא במאה השנים שאחרי מותו. לקרוא בדיעבד את ספרו של מיינלנדר, זה כמו לקרוא את כתבי הקודש של איזו דת עתיקה, עם מיתולוגיה אפלה ומנבאת רעות, רק כדי להיווכח שכל נבואותיה התממשו.
הרי מה אומרת לנו הפיזיקה? להלן המסקנות הידועות לנו כיום:
- אי שם בעבר הרחוק, היקום כולו היה במצב סינגולרי, אחיד, הומוגני וחלק.
- ברגע מסוים, שאנו קוראים לו המפץ הגדול, היקום החל להתפשט, והאחדות הקדמונית שלו נסדקה.
- כל כוחות הטבע – שעד לאותו רגע היו מאוחדים בתכלית – החלו להתפצל זה מזה: בראשונה הכוח הגרעיני החזק, ולאחר מכן הכוח הגרעיני החלש והכוח האלקטרומגנטי.
- מתוך אותה אנרגיה בראשיתית חלקה, הופיעו האלקטרונים, הקוורקים וחלקיקי הנוטרינו, כמו טיפות מים שמתעבות על פחית קולה קרה מתוך הלחות האחידה המקיפה אותה.
- ככל שעובר הזמן, היקום הולך ומתפורר, הולך ונע ממצב של סדר למצב של אי-סדר, עקב הגדילה הבלתי פוסקת של האֵנְטְרוֹפּיַה, שבאופן תמידי שואבת את מלאי האנרגיה הזמינה ביקום, וממירה אותה לאנרגיה בלתי-זמינה וחסרת כל שימוש.
- כך התהליך נמשך, בלתי ניתן לעצירה, עד לעתיד הרחוק בו ההיתוך הגרעיני יגיע לסיומו והכוכבים יפסיקו לזהור, החלקיקים ידעכו ויתפרקו, אפילו חורים שחורים יתנדפו להם דרך קרינת הוקינג, והיקום כולו יהפוך למרחב שחור עצום שאין בו שום דבר חוץ מקרינה אלקטרומגנטית קרה וקפואה.
- כמו גופה מתה, היקום הולך ונרקב עד להשמדה המוחלטת שלו עצמו, וכל מה שישאר ממנו יהיה אין מוחלט (להרחבה ראו מאמר נפרד שפרסמתי בנושא המוות העתידי של היקום).
כל המושגים והתגליות הללו – המפץ הגדול, סינגולריות, פיצול הכוחות, אנטרופיה, התפשטות היקום, היתוך גרעיני, דעיכת חלקיקים, קרינת הוקינג – כל אלה לא היו קיימים בזמן שמיינלנדר פיתח את השקפתו הפסימית.1 אך למרבה האימה, נראה כי הפיזיקאים שבאו אחריו מילאו את רעיונותיו הקודרים של מיינלנדר בתוכן מדעי מבוסס. ברבות הימים, הפילוסופיה של הקיום שפיתח מיינלנדר, הפכה במובן מסוים לפילוסופיה (אפשרית?) של הפיזיקה.
עם יד על הלב, מאז שנחשפתי לתפיסותיו של מיינלנדר, אני לא מפסיק להרהר ברעיון שאלוהים התאבד, וכל היקום כולו – ואנחנו בתוכו – זו הגוויה המתפוררת והמרקיבה שלו.
שימו לב כי בסופו של דבר, גם שופנהאואר וגם מיינלנדר התבוננו ביקום מתוך משקפיים פסימיות להחריד, ושניהם הגיעו למסקנה כי הסבל המובנה בעולם והרוע הממלא אותו מקצה לקצה, הם תוצאה של "רצון" פנימי הטבוע במהותו של היקום עצמו. אלא שיש הבדל גדול בין שני הפילוסופים הפסימיים הללו:
- לפי שופנהאואר, הסבל הוא הביטוי הממשי לתכליתו של ה- "רצון" להמשיך להתקיים, כלומר: "לחיות", ותכלית זו היא רעה ואנוכית.
- לפי מיינלנדר, הסבל הוא הביטוי הממשי לתכליתו של ה- "רצון" לחדול מלהתקיים, כלומר: "למות", ותכלית זו היא טובה, כי לבסוף היא תביא את היקום אל הגאולה השלמה, אל האין המוחלט בו סוף כל סוף, הסבל ייגמר.
סיכום
אם הגעתם עד כאן, לא אתפלא אם גם אתם מרגישים כי כל הפסימיזם הפילוסופי הזה נגוע במידה מסוימת של זיוף. הרי מכל האמור לעיל, אי אפשר שלא לשאול את עצמנו:
האם באמת אפשר להיות פסימי באופן מוחלט ועדיין להמשיך לחיות? האם ייתכן באמת להאמין כי אי-קיום עדיף על קיום, ותוך כדי כך להמשיך לכתוב ספרים על פילוסופיה? להתרשם מאומנות? להתפעל ממוזיקה?
ובכן, מצד אחד – אפשר, וזו תהיה טעות לחשוב כי שופנהאואר היה שרלטן, רק בגלל שהמשיך לקום מהמיטה בבוקר.
מצד שני, באמת אי אפשר, ומיינלנדר מימש זאת הלכה למעשה. נאמן לפסימיות המוחלטת שלו, מיינלנדר הבין שסיים את תפקידו בעולם, ואין סיבה להמשיך סתם.
בשנת 1876, בגיל 34, מיינלנדר טיפס בביתו על ערימה של כרכים, כולם עותקים של מהדורת ספרו החדש שזה הרגע פורסם – והתאבד בתליה. ההתאבדות של מיינלנדר לא נבעה מדיכאון, כלומר: מהפרעה קלינית-פסיכיאטרית, אלא מהכרה מפוכחת של פסימיות קיצונית.
לא לחינם, הפילוסוף הגרמני-יהודי תיאודור לסינג (1872-1933), תיאר את ספרו של מיינלנדר בתור: "הביטוי הקיצוני ביותר של הפסימיזם בכל ההיסטוריה של הספרות הפילוסופית".
- את המונח אנטרופיה טבע רודולף קלאוזיוס בשנת 1865, ולודוויג בולצמן נתן לכך ביטוי מתמטי פורמלי בשנת 1877, שנה אחת לאחר מותו של מיינלנדר. [↩]
ההתבוננות על החיים הם תמיד מהצד הסובייקטיבי שלך כישות החיה במציאות היום יומית. הבנת החיים מורכבת, כי 70 פנים לתורה, כך שלהבין את כל הזוויות של החיים מרגע היווצרותם עד סופם זאת משימה שלא נועדה לנו, כי אין לנו את כל ידע שבעזרתו נוכל לבנות פזל מושלם של החיים. הגרמני פִילִיפּ מַיְנְלֶנְדֶר סיים את חיו מבחירה חופשית שלו כי החוויה הסובייקטיבית שלו למציאות הובילה אותו לעניבת החנק. היהדות מסבירה את המסלול מאיפה באנו ולאן אנו הולכים היא חופשית לכל בר דעת לקבלה או לא לבחור בה או לא. הזכות להחליט מה הדרך הנכונה היא סובייקטיבית אז בהצלחה למחפשים.
יש גישות נוספות בפיסיקה כמו למשל מחזוריות של התפשטות והתכווצות היקום עד לנקודה הסינגולרית וחוזר חלילה, הגישה של הפיסקאי רוג׳ר פנרוז, בעיני הגיונית מאחר שבתאוריה זו אין נקודת זמן ייחודית.
ביחס למה שצוין בסעיף 5 – האינטרופיה לא מפסיקה לגדול. צורות החיים הרבות שנוצרו בצורה ספוטנית מראות תהליכים שבהם אי הסדר נע לכיוון הסדר, האינטרופיה קטנה. וצורות החיים האלה (חיידקים,פרחים,עצים,בעלי חיים בים ביבשה ובאוויר וכו׳) הן בעלי מורכבות תיחכום ויופי בלתי נתפסת.
צורות חיים מסוימות, למשל בניית קן של ציפור או עיר שבני האדם בונים הם שוב דוגמאות של תהליכים שבה נעים מאי סדר לסדר.
גם זה חלק מטבע היקום.
שים לב, שהאנטרופיה יכולה לקטון במערכות שמקבלות אנרגיה מבחוץ. לכן בעלי חיים ובני אדם יכולים להתפתח, כי כדור הארץ מקבל אנרגיה מהשמש.