האם ייתכן כי יכולה להיווצר בטבע נקודה סינגולרית עם צפיפות מסה אינסופית, או אולי יש בעיה מהותית בתורת היחסות של איינשטיין שמנבאת את קיומה של נקודה שכזו? ואיך צריכה להיראות פיזיקה עתידית שתציל אותנו מקיומה של נקודה שכזו? כל התשובות במאמר.
במאמר הקודם סיפרתי לכם על משוואת נאוויה-סטוקס (Navier–Stokes) וכיצד חברת OpenAI הצליחה (או לפחות כך היא טוענת) לפצח את אחת החידות הגדולות והחשובות ביותר בעולם המתמטיקה. תזכורת קצרצרה כי זה יהיה חשוב להמשך: מדובר במשוואה מתמטית ידועה לשמצה, שמתארת את דינמיקת הזרימה של נוזלים. חברת OpenAI גייסה צבא של סוכני בינה מלאכותית כדי להוכיח שהמשוואה מסוגלת לייצר פתרונות לא-פיזיקליים, גם כאשר היא פועלת תחת כוחות פיזיקליים. במילים פשוטות: גם כאשר מופעלים על הנוזל כוחות שניתן ליישם במציאות (לפחות באופן עקרוני), עדיין המשוואה יכולה לייצר בנוזל באופן ספונטני מערבולת עם מהירות אינסופית, ומערבולת שכזו היא כמובן לא מציאותית.
בעקבות המאמר, עוקבת של הבלוג העלתה שאלה לגבי ההשלכות הפרקטיות של תוצאה שכזו, והאם ייתכן כי מערבולת שכזו תתקיים במציאות. אם אנסח את השאלה שלה באופן כללי יותר: עד כמה אנו באמת בטוחים שמערבולות שכאלה לא יכולות להיווצר בשום פנים ואופן? עד כמה אנו בטוחים בכך שאנו פוסלים על הסף את קיומה של מערבולת שכזו בתור תופעה בלתי אפשרית ולא מציאותית?
השאלה הנ"ל נתנה לי את הרעיון למאמר הנוכחי. אעשה לכם ספוילר: נכון להיום, אי אפשר להגיד שאנחנו בטוחים ב-100% אחוז. יתירה מזו, אם תמשיכו לקרוא אספר לכם כי הפיזיקה הנוכחית שיש לנו היום, מחייבת היווצרות של "מערבולות" כאלה, וכדי להימנע מכך נצטרך לייצר פיזיקה חדשה לגמרי ושונה באופן מהותי.
את כל זה אני יודע כי למערבולת האינסופית של משוואת נאוויה-סטוקס יש מקבילה אסטרונומית: אי-שם בחלל יש יצור שנראה כי הוא שכפול מושלם של הבעיה המתמטית שתיארתי לעיל, והיצור הזה הוא לא אחר מאשר מיודענו וידידנו משכבר הימים: חור שחור. בדומה למערבולת האינסופית שמשוואת נאוויה-סטוקס מייצרת, כך גם חור שחור מייצר במרכזו נקודה סינגולרית עם צפיפות מסה אינסופית, ובכך מציין את הגבול שבו משוואות הפיזיקה "נשברות", משום שהן מופעלות מעבר לגבולות הגזרה שלהן.
אז במאמר היום, אני רוצה לספר לכם כמה דברים די מדהימים על מה שאנחנו חושבים שמתרחש במרכזם של חורים שחורים, וגם על הקשר בין הסינגולריות שנמצאת במרכז של חור שחור לבין המערבולות הלא-פיזיקליות שמשוואת נאוויה-סטוקס מייצרת. והכי חשוב: האם ייתכן כי למרות הכל, יש במציאות קיום של נקודות עם ערכים אינסופיים, עד כמה שזה נשמע מוזר?
כפי שכבר אתם יודעים, חור שחור נוצר כאשר כוכב סיים לנצל את מלאי הדלק הגרעיני שלו. אם מסת הכוכב גדולה מדי, אין מה שיעצור את הקריסה הכבידתית של הכוכב. החומר נדחס אל נפח קטן והולך, עד שנוצר סביבו אזור שממנו שום דבר אינו יכול להימלט. המעטפת הנ"ל נקראת: "אופק האירועים", ואופק זה הוא גבול גאומטרי מופשט, שעל שפתו מהירות המילוט הדרושה כדי להתגבר על הכבידה משתווה למהירות האור. לכן כל דבר שחוצה את אופק האירועים ונכנס פנימה, אינו יכול לצאת שוב.

מקור: NASA's Scientific Visualization Studio – Caltech-IPAC/Robert Hurt, Caltech-IPAC/Keith Miller, NASA/JPL/Chelsea Gohd, Global Science and Technology, Inc./Ella Kaplan, NASA/GSFC/Mark SubbaRao, Public domain, via Wikimedia Commons
תורת היחסות מנבאת כי כל המסה מוכרחת להידחס לנקודה עם נפח אפסי וצפיפות מסה אינסופית, נקודה שלה אנו קוראים: סינגולריות. אבל כאמור לעיל: האם סינגולריות יכולה באמת להתקיים במציאות, או אולי הסינגולריות היא רק תמרור אזהרה שמאותת לנו שיש בעיה מהותית במודלים המתמטיים שלנו, וצריך להחליף אותם דחוף?
אני יודע מה אתם חושבים: הנטיה הראשונה שלנו היא לחשוב כי סינגולריות אמיתית במרכז של חור שחור היא תופעה בלתי אפשרית, בדיוק כמו שבזרימת נוזל בלתי אפשרי לקבל במציאות מערבולות עם מהירות אינסופית.
אבל אם אתם עוקבים אחרי הבלוג, אז אתם בטח מנחשים שכנראה המצב לא כל כך פשוט, אחרת לא היה על מה לכתוב… כפי שאסביר לכם להלן, לפיזיקאים יש בעיה רצינית עם סינגולריות בתוך חורים שחורים, ולא כל כך פשוט להעלים את קיומה או לנפנף את התופעה כבלתי אפשרית, אלא אם כן נהיה מוכנים לשנות מן היסוד את חלק מחוקי הפיזיקה כפי שאנו מכירים אותם.
יש הרבה פיזיקה מעניינת היום, אז בואו נתחיל.
כאשר הפיזיקאי קרל שוורצשילד גילה בשנת 1916 את הפתרון המדויק הראשון למשוואות תורת היחסות של איינשטיין, הוא נתקל לראשונה בקיומו התיאורטי של חור שחור ובסינגולריות שבמרכזו. במשך תקופה לא קצרה, הפיזיקאים התייחסו לפתרון הנ"ל בתור קוריוז מתמטי מופשט, קוריוז שמתאר מצב שאינו קיים ביקום האמיתי. אפילו אלברט איינשטיין עצמו – האבא של תורת היחסות – סבר כי הסינגולריות היא רק אשליה שקיימת במשוואות בלבד, אבל לא במציאות, ובשנת 1939 איינשטיין אף פרסם מאמר מיוחד בנושא זה, ובו הוא מנמק את התנגדותו.1
בשלב זה בואו וניקח רגע צעד אחד אחורה, כדי להסביר לעומק את כל הנושא הזה שנקרא סינגולריות, כי זה לא פשוט כל כך כמו שחושבים. עבור פיזיקאים, לסינגולריות יש משמעות חשובה נוספת מעבר להיותה "סתם" עוד נקודה עם צפיפות מסה אינסופית; לצורך כך, יש לומר כמה מילים כיצד חלקיקים נעים במרחב-זמן. ביקום הרגיל שאנו מכירים, כל חלקיק חומר או קרן אור נעים לאורך מסלול שכלוא בתווך ארבע-ממדי רציף. לתווך הנ"ל אנו קוראים מרחב-זמן (Spacetime), ולמסלול אנו קוראים: קו-עולם (World line). גם אם עצם או חלקיק נמצא במנוחה מוחלטת, ציר הזמן שלו ממשיך לזרום קדימה באופן בלתי נפסק. משמעות הדבר היא שקו-העולם של החלקיק (המסלול שלו במרחב-זמן) אינו נעצר; קו-העולם ממשיך להימתח עוד ועוד אל תוך העתיד. אתם יכולים ממש לדמיין את היד של אלוהים מחזיקה בעיפרון ומשרטטת את קו-העולם של חלקיק בתוך המרחב-זמן, קו-עולם שממשיך "קדימה" ולא נעצר אף פעם כל עוד החלקיק קיים.
אולם המשוואות של תורת היחסות מראות תופעה די מוזרה: מהרגע שבו אובייקט חוצה את אופק האירועים, יש פרק זמן סופי שבסיומו קו-העולם של האובייקט פשוט נקטע באופן פתאומי. במילים פשוטות: אלוהים פשוט החליט להרים את העיפרון מהדף…
זוהי רבותיי וגבירותיי, התכונה המרכזית והיסודית של סינגולריות: אל תחשבו שחלקיק שמגיע למרכז של חור שחור סתם נעצר במקום במרחב ולא זז; מבחינת הפיזיקאים מתרחש משהו מעבר לעצירה של תנועה: מה שקורה זה שקו-העולם של החלקיק פשוט חדל מלהתקיים. זה נשמע קצת מוזר, תאמינו לי אני יודע, אבל מבחינתם של הפיזיקאים זוהי דרישה חמורה יותר לסינגולריות: לא רק נקודה שבה צפיפות מסה הופכת לאינסופית, אלא נקודה שהיא סוג של "קצה" במרחב-זמן, פשוטו כמשמעו. זוהי נקודה שבה המרחב-זמן נגמר, כמו שהכיוון צפונה נגמר כשמגיעים לקוטב הצפוני. הקטיעה המוחלטת של קו-עולם היא זו שמציינת את גבול היכולת של תורת היחסות, כי המשוואות של איינשטיין מבוססות על ההנחה שהמרחב-זמן הוא תווך רציף וחלק, כלומר: הוא יכול להתעקם, להימתח ולהתכווץ כמו יריעת גומי גמישה בהשפעת מסה ואנרגיה, אך הוא לעולם אינו נשבר, נקרע, יוצר פינות או סתם נגמר.2
מכל מקום, ההתנגדות של איינשטיין (ושל פיזיקאים נוספים) קיבלה סטירת לחי לא קטנה בשנות ה-60 של המאה הקודמת, כאשר פיזיקאי בריטי בשם רוג'ר פנרוז – שלימים זכה בפרס נובל לפיזיקה לשנת 2020 – הראה כי קריסה אל סינגולריות אמיתית היא פשוט בלתי נמנעת. במילים אחרות: לפי פנרוז, המציאות לא תוכל להימנע מלייצר סינגולריות, ואת הסינגולריות זה ממש לא מעניין אם זה מוצא חן בעינינו או לא.
מקור: Biswarup Ganguly, CC BY 3.0, via Wikimedia Commons
תרשו לי להסביר לכם מדוע הקריסה מוכרחת ובלתי נמנעת.
לפי המודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים, כוחות בין חלקיקים אינם פועלים מרחוק באופן "טלפתי"; הכוחות מועברים, או: משודרים, באמצעות חלקיקים מסוג מאוד מסוים הנקראים: בוזונים. כך למשל, הכוח האלקטרומגנטי בין שני אלקטרונים פועל באמצעות פוטונים, והכוח הגרעיני החזק בין שני קווארקים מועבר על ידי גלואונים. במילים פשוטות: האלקטרונים והקווארקים הם חלקיקי החומר, אך הפוטונים והגלואונים הם חלקיקי הכוח.
מנגנון זה פועל כמו משחק מסירות בתוך ליבה של כוכבים: כדי שחלקיק חומר פנימי ימנע מחלקיק חיצוני שמעליו ליפול פנימה, הוא חייב לפלוט כלפיו חלקיק נושא-כוח. כאשר החלקיק החיצוני בולע את נושא-הכוח, מועבר אליו תנע הדוחף אותו כלפי חוץ.
המנגנון הנ"ל הוא זה שמונע מכוכבים לקרוס תחת המשקל שלהם עצמם. לדוגמה:
כאשר כוכב כמו השמש שלנו מסיים את הדלק הגרעיני שלו, הוא מתחיל לקרוס תחת עוצמת הכבידה שלו עצמו. אך לבסוף הקריסה הנ"ל נבלמת כאשר האלקטרונים נדחסים ונדחקים עד קצה גבול היכולת הקוונטית, ואז נוצר כוכב מסוג חדש שנקרא: ננס לבן. בכוכב שכזה אין יותר אטומים במובן הרגיל של המילה, כלומר: גרעין אטום מוקף באלקטרונים; מה שקורה זה שהאלקטרונים כבר אינם קשורים לגרעין ספציפי, אלא נדחסים יחד במרחב אחד משותף ועצום, מעין עיסה אלקטרונית אחידה וצפופה, וגרעיני האטומים מסודרים בתוכה במרחקים פחות או יותר קבועים.3 זה לא ממש קל לדחוס אלקטרונים לתוך עיסה אחידה שכזו, וזה מה שמונע מהננס הלבן להמשיך ולקרוס אל תוך עצמו.4
במידה ומסת הכוכב גדולה מספיק, הכבידה חזקה מדי ומצליחה "לפרוץ" גם את עיסת האלקטרונים; העיסה הנ"ל נדחסת פנימה – פשוטו כמשמעו – באלימות קיצונית, עד שהפרוטונים (שבגרעיני האטום) מתמזגים עם האלקטרונים, ומהמיזוג הנ"ל נוצרים נוטרונים. כל החומר בכוכב הופך בבת אחת לגוש נוטרונים דחוס עוד יותר, שבתורו מונע קריסה נוספת כי בין הנוטרונים פועל כוח דחייה גרעיני, שכאמור לעיל מתוקשר באמצעות חלקיקים נושאי-כוח.5 גם במקרה הזה, נוצרת שרשרת תמיכה מלמטה למעלה: הנוטרונים בשכבה פנימית מחליפים חלקיקים נושאי-כוח עם הנוטרונים הצמודים אליהם בשכבה שמעליהם. ההחלפה הזו יוצרת כוח דחייה שדוחף את השכבה החיצונית יותר כלפי מעלה ומאזן את הקריסה.6
אם מסת הכוכב גדולה מדי, גם גוש הנוטרונים אינו מסוגל לייצר מספיק לחץ נגדי, ואין יותר מה שיעצור את הכבידה, ובמילים אחרות: נוצר אופק אירועים והכוכב הופך לחור שחור.

מקור: Manishearth, CC BY-SA 3.0, via Wikimedia Commons
כעת אנו מגיעים לשלב הקריטי במאמר: האם באמת במרכז החור נוצרת סינגולריות אמיתית בנקודה חסרת מימדים, או אולי קיים מנגנון לא ידוע שיעצור זאת?
פה אנו נתקלים בלב הבעיה במלוא חומרתה: כאמור לעיל, לכל החלקיקים בטבע, כולל החלקיקים נושאי-הכוח, יש חסם עליון מוחלט של מהירות, והוא: מהירות האור.
איך זה קשור בדיוק ליצירה של סינגולריות, אתם בטח שואלים?
ובכן, התשובה פשוטה: החלקיקים נושאי-הכוח עצמם מוגבלים לנוע לכל היותר במהירות האור, אך תנועה במהירות האור יכולה למלט אובייקט לכל היותר משפת אופק האירועים עצמו, אך לא מתוכו.7 לכן בהיעדר כל אפשרות להעביר כוחות דחייה בין חלקיקים מהמרכז החוצה, שום מבנה תלת-ממדי אינו יכול להחזיק את עצמו, וכל החומר מוכרח להמשיך בקריסה בלתי נמנעת אל נקודה בעלת נפח אפסי במרכז.
אסביר זאת שוב: כדי למנוע קריסה לסינגולריות בתוך אופק האירועים, דרוש מצב בו חלקיק חומר שקרוב יותר למרכז יפלוט חלקיק נושא-כוח בניסיון להעביר כוח דחייה כלפי חלקיק חומר הנמצא רחוק יותר מהמרכז, כל זאת כדי לייצב את הקריסה ולמנוע הגעה של חלקיקים חיצוניים אל המרכז עצמו. אך עד שהחלקיק החיצוני קולט את נושא-הכוח, הוא עצמו כבר נגרר פנימה אל מיקום קרוב יותר למרכז מזה שהיה בו מלכתחילה.8 במילים פשוטות: שום חלקיק נושא-כוח אינו מסוגל "להשיג" את השכבות החיצוניות, ובמובן מסוים אינו מספיק לשדר להן שעליהן להימנע מקריסה. כאמור לעיל, הסיבה שכוכב נוטרונים מצליח להחזיק מעמד ולא לקרוס לסינגולריות נובעת מהתשדורת הזו שיש בין השכבות הפנימיות בחומר לבין החיצוניות. כל זה אפשרי כל עוד החומר לא נמצא בתוך אופק אירועים. ברגע שהחומר כלוא בתוך אופק אירועים, ניתן להראות מתמטית (וזה בדיוק מה שרוג'ר פנרוז עשה), כי אין דרך לשדר מידע החוצה מהמרכז מהר יותר מאשר הקריסה אל המרכז.9
אז מה עושים? אתם בטח מבינים את גודל הבעיה, בפרט בהקשר של משוואת נאוויה-סטוקס שהזכרתי בתחילת המאמר. דמיינו לעצמכם שפיזיקאי היה מספר לכם כי אי שם באמצע האוקיינוס השקט, קיימת לה מערבולת עם מהירות אינסופית. אתם כמובן הייתם מרימים גבה בנימוס, או פשוט אומרים לו שהוא מטורף, אבל הפיזיקאי היה מתעקש כי אכן כך הדבר; משוואת נאוויה-סטוקס היא המשוואה שמייצגת את זרמי המים באוקיינוס, והמשוואה הנ"ל מייצרת מערבולת אינסופית גם בסביבה שנמצאת תחת תנאים פיזיקליים, מציאותיים וכשרים למהדרין.
עד כמה שזה נשמע לכם מוזר, זה בדיוק מה שפיזיקאים אומרים על משוואות תורת היחסות של איינשטיין: אי שם באוקיינוס החלל העצום, נוצרת נקודה סינגולרית עם נפח אפסי וצפיפות אינסופית, נקודה שבה המרחב-זמן פשוט נגמר, נקודה שבה קו-העולם של חלקיקים פשוט נקטע, והנקודה הזו נוצרת מתוך כוכב טיפוסי, המכיל חומר נורמלי לחלוטין שנמצא תחת כוחות ידועים ופשוטים.
אתם בטח מבינים שגם לפיזיקאים קשה מאוד לקבל את זה. הרי כל תפקידם של הפיזיקאים הוא לתאר את המציאות ברמה הבסיסית ביותר, וזה מה שיצא להם? מודל מתמטי שמנבא את קיומה הבלתי נמנע של סינגולריות?
ברור אם כן מדוע הקושי הנ"ל הוליד תקווה שרווחת מזה עשרות שנים בקרב הקהילה המדעית, כי בעיית הסינגולריות בחורים שחורים תבוא על פתרונה ברגע שתימצא "תאוריה של הכול", תאוריה מאוחדת של כבידה קוונטית שתחבר בין תורת היחסות למכניקת הקוונטים.
סך הכל, זה קרה כבר בעבר: המכניקה הקוונטית עצמה פתרה בעיות חמורות ולא הגיוניות במודלים של הפיזיקה הקלאסית הישנה, למשל: את קריסת האלקטרון אל תוך גרעין האטום. על פי הפיזיקה הקלאסית, האלקטרון בכלל לא אמור להחזיק מעמד במסלול יציב סביב גרעין האטום, אלא אמור להתרסק לתוכו תוך שבריר שניה. היה צריך להמציא פיזיקה חדשה לגמרי, עם חוקים חדשים לגמרי כדי לפתור את הבעיה הזו (וכך נולדה מכניקת הקוונטים). באופן דומה, יש ציפיה כי תאוריה עתידית תחשוף מנגנון חדש שיבלום את הדחיסה המוחלטת, ויחליף את הסינגולריות במרכז החור השחור במבנה פיזיקלי בעל נפח סופי.
כאן אני חוזר לנקודה שהצגתי לעיל: גם תאוריה עתידית, מתקדמת ככל שתהיה, לא תוכל למנוע קריסה לסינגולריות אם היא עדיין שומרת על מהירות האור כחסם עליון.
אסביר זאת שוב: למיטב ידיעתנו, מבנה תלת-ממדי אינו יכול להתקיים במצב יציב ללא העברת כוחות דחייה מבפנים כלפי חוץ. לא משנה מאיזה אבני בניין מורכב החומר, "משהו" צריך להחזיק אותו. כל כוח דחיה חייב לפעול באמצעות העברת מידע מבפנים כלפי חוץ.
אם תיאוריה עתידית – תיאוריה של הכל – תמשיך לציית לחסם היסודי שקובע כי מהירות האור היא המהירות המרבית שבה מידע, אנרגיה או כוחות יכולים לנוע – אז המנגנון הפיזיקלי של הקריסה לסינגולריות אמיתית הוא בלתי נמנע. שורה תחתונה: עצם קיומו של אופק אירועים בשילוב של חסם מהירות האור, מכתיב (לכאורה) קריסה לסינגולריות, ללא תלות בפרטיה הספציפיים של הפיזיקה העתידית.
עכשיו אתם מבינים למה אנחנו הפיזיקאים בבעיה? מהירות האור כחסם עליון זה כנראה אחד החוקים היציבים, הקשיחים והמאומתים ביותר בהיסטוריה של המדע… הנה אתגר בשבילכם: גשו לכל פיזיקאי שתרצו, לא משנה מי, ותגידו לו שיש לכם תיאוריה פיזיקלית חדשה, מדהימה, עובדת מצוין, אבל כזו שלא מצייתת למגבלת מהירות האור. במקרה הטוב תקבלו התעלמות, ובמקרה הגרוע גיחוך.
לפחות מבחינה עקרונית, את הקריסה לסינגולריות בתוך חור שחור נוכל לפתור באמצעות המצאת פיזיקה אקזוטית חדשה ורדיקלית, הכוללת כוחות או חלקיקים המסוגלים לנוע מהר יותר ממהירות האור. יש כמובן השערות לחלקיקים תיאורטיים שכאלה הנקראים: טכיונים. אבל כל פיזיקאי יגיד לכם שמדובר בפתרון בעייתי באופן קיצוני; חלקיקים המהירים מהאור מפרים את עקרון הסיבתיות, יוצרים פרדוקסים בלתי פתירים בזמן, ובכל מודל קוונטי שבו ניסו לשלב אותם הם הובילו לפתרונות חסרי משמעות פיזיקלית. בהיעדר כל עדות לקיומם של חלקיקים כאלה בטבע, המסקנה נותרת בעינה: כל עוד היקום מציית לתמרור הגבלת נסיעה במהירות האור, גם פיזיקה עתידית לא נראה כי תוכל לחלץ אותנו מקריסה בלתי נמנעת לסינגולריות.
חשוב להדגיש רק כדי שלא תבינו לא נכון: למיטב ידיעתי והבנתי, פיזיקאים – רובם ככולם – לא באמת חושבים כי קיימת סינגולריות אמיתית במרכזם של חורים שחורים. ככלל, כבר ראינו מספיק פעמים בעבר כי הופעתם של ערכים אינסופיים במודל פיזיקלי כלשהו, זה לא יותר מאשר תמרור אזהרה המודיע שצריך להחליף או לשדרג את המודל. אז אם אין סינגולריות, מה כן מתרחש שם? ועל פי איזה חוקים? באמת שאין לנו מושג.
למרות הכל, יש עדיין מוצא מהפלונטר, והתקווה שלנו היא לפתח תיאוריה עתידית כלשהיא שתפתור את ענין הסינגולריות, גם אם התיאוריה תכלול את מהירות האור כחסם עליון. אין לנו מושג עדיין איך זה יקרה בדיוק מבחינת הפרטים, אבל נראה כי הדרך היחידה שפתוחה בפנינו כרגע היא לנסות ולשנות את האופי היסודי של תורת היחסות. למה הכוונה?
תורת היחסות היא מודל פיזיקלי רציף, או: אנלוגי. אולי מה שיפתור את בעיית הסינגולריות הוא הפיכת המרחב-זמן מתווך רציף \ אנלוגי לתווך בדיד \ דיגיטלי. סינגולריות תופיע כל עוד נמשיך להתייחס למרחב-זמן כתווך רציף בכל קנה מידה (בתוספת מגבלת מהירות האור), אבל היא יכולה להיעלם ברגע שיהיה לנו מודל שבו המרחב-זמן עצמו יהפוך לסוג של דף משבצות חשבון בקנה מידה זעיר; כל "משבצת" שכזו היא כמו "ביט" אחד של מרחב-זמן עם עקמומיות מקסימלית אפשרית, אך לא אינסופית. מודל שכזה יוכל למנוע את קיומה של סינגולריות גם ללא וויתור על מגבלת מהירות האור.
נכון להיום יש מספר מודלים שכאלה, כל אחד עם הדקויות שלו והשם המפוצץ שלו, אבל כולם כרגע רק בגדר השערות. עד אז, אפשר להתנחם במילותיו של וולפגנג פאולי, חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1945, שאמר כי (באנגלית זה נשמע יותר טוב):
The best that most of us can hope to achieve in physics is simply to misunderstand but at a deeper level
- המאמר נקרא: On a Stationary System With Spherical Symmetry Consisting of Many Gravitating Masses. יש לציין כי באותה תקופה פיזיקאים בלבלו בין שני סוגים של סינגולריות בפתרון של שוורצשילד: האחת באופק האירועים עצמו והשנייה במרכז החור. לימים התברר שהסינגולריות באופק האירועים נוצרת רק בגלל הדרך שבה אנחנו בוחרים את מערכת הקואורדינטות, ואילו הסינגולריות האמיתית נמצאת רק בנקודה המרכזית. הצורה שבה קרל שוורצשילד כתב את הפתרון שלו ב-1916 היא כזו שבה המכנה מתאפס בדיוק על אופק האירועים, מה שיוצר מצג שווא של "אינסוף" (חלוקה באפס) על פני מעטפת החור השחור (אופק האירועים), מה שגרם לאיינשטיין לחשוב שאופק האירועים הוא מעין מחסום פיזיקלי בלתי עביר שכביכול "שובר" את המרחב-זמן ולכן אינו קיים, מה שגרם לאיינשטיין להתנגד לעצם קיומו של חור שחור ולא רק לקיום הסינגולריות במרכז שלו. תפיסה זו השתנתה לחלוטין בשנות ה-60 של המאה ה-20, כאשר התברר שאם מחליפים את מערכת הקואורדינטות, האינסוף באופק האירועים נעלם לחלוטין, ואם קיימת התנגדות אז היא אינה רלוונטית לקיומו של אופק אירועים, אלא רק לקיומה של סינגולריות. במילים פשוטות: אסטרונאוט שנופל פנימה דרך אופק האירועים לא ירגיש שהוא חוצה איזה גבול מיוחד במציאות, ואם קיימת סינגולריות אמיתית היא לא נמצאת על אופק האירועים אלא רק במרכז החור. [↩]
- הסיבה לכך היא כי משוואות השדה של איינשטיין הן משוואות דיפרנציאליות; כדי שניתן יהיה לגזור אותן בכל נקודה, המרחב-זמן חייב להיות חלק ובעל נגזרות מוגדרות היטב. [↩]
- למעשה גם בכוכב רגיל לפני שהפך לננס לבן אין אטומים במובן הרגיל של המילה. הטמפרטורה האדירה של הכוכב תולשת את האלקטרונים מהגרעינים, ונוצר "מרק" של חלקיקים טעונים, שנקרא: פלזמה. מה שמחזיק את השמש ומונע ממנה לקרוס פנימה הוא לחץ תרמי, החום והתנועה המהירה של החלקיקים (שמתודלקים מהיתוך גרעיני) מייצרים לחץ עצום כלפי חוץ שמונע מהשמש לקרוס תחת הכבידה שלה. [↩]
- יש להדגיש כי מה שמחזיק את הננס הלבן ומונע את קריסתו הוא אפקט קוונטי שנקרא "איסור פאולי" ולא כוח דחייה אלקטרומגנטי המתווך על ידי חלקיקים נושאי-כוח. החומר בננס הלבן הוא ניטרלי מבחינה חשמלית (על כל אלקטרון שלילי יש פרוטון חיובי בגרעיני הפחמן והחמצן). לכן, הדחייה החשמלית (ע"י החלפת פוטונים) מתקזזת במידה רבה ואינה הגורם שמחזיק את הכוכב. מה שמחזיק את הכוכב ומונע קריסה הוא אפקט קוונטי שנקרא עקרון האיסור של פאולי, עיקרון המונע מאלקטרונים לאכלס את אותו מצב קוונטי. כאשר הכבידה דוחסת את האלקטרונים לנפח קטן מדי, הם נאלצים "להסתדר" ברמות אנרגיה גבוהות יותר ויותר, וכל ניסיון לדחוס אותם עוד יותר מייצר התנגדות ולכן לחץ כלפי חוץ, כי האלקטרונים פשוט לא מוכנים לאכלס בבת אחת רמות אנרגיה נמוכות. [↩]
- ליתר דיוק, הכוח הגרעיני החזק פועל בין קווארקים ומועבר באמצעות גלואונים. במקרה של נוטרונים, מדובר בשארית של הכוח הגרעיני החזק, כי הנוטרונים מורכבים מקווארקים אבל בהרכב כזה שגורם לנוטרון להיות אדיש לכוח הגרעיני החזק עצמו. אבל בגלל שלקווארקים בנוטרון יש התפלגות מסוימת במרחב, הכוח הגרעיני בין שני נוטרונים לא נעלם לגמרי הוא פשוט חלש יותר. הכוח השיורי הזה מועבר לא באמצעות גלואונים אלא באמצעות נושאי-כוח הנקראים מזונים. [↩]
- במקרה זה הלחץ נוצר משני מרכיבים הפועלים יחד: הדחייה הגרעינית אבל גם הלחץ הקוונטי עקב האיסור של פאולי, שרלוונטי גם במקרה הזה כי נוטרונים הם חלקיקי חומר כמו אלקטרונים שאינם יכולים לתפוס את אותו מצב קוונטי, ולכן מתנגדים להידחס בבת אחת לאותה רמת אנרגיה נמוכה, ולכן נאלצים למלא רמות אנרגיה גבוהות יותר. תופעה זו גם היא יוצרת לחץ כנגד דחיסת הכבידה. [↩]
- למעשה, על שפת אופק האירועים ממש, קרן אור שנורית כלפי חוץ נשארת "קפואה" במקום, היא לא נמלטת החוצה, אלא רק נמנעת מליפול פנימה. כדי להימלט לחלוטין, האובייקט חייב להימצא מחוץ לאופק האירועים, ולו במעט. [↩]
- זו טעות נפוצה לחשוב שמכאן נובע כי החלקיק החיצוני נע פנימה מהר יותר ממהירות האור ולכן נושא-הכוח אינו מספיק להעביר לו את כוח הדחייה. החלקיק החיצוני לעולם אינו נע מהר יותר ממהירות האור ביחס לסביבתו; מה שמתכווץ וזורם פנימה מהר יותר ממהירות האור הוא המרחב-זמן עצמו. אמנם תורת היחסות אוסרת על עצם לנוע מהר יותר ממהירות האור בתוך המרחב-זמן, אבל תורת היחסות כן מתירה למרחב-זמן עצמו להתרחב או להתכווץ בכל מהירות שהיא (בדיוק כפי שגלקסיות רחוקות ביקום מתרחקות מאיתנו מהר יותר ממהירות האור בגלל התפשטות היקום). בתוך אופק האירועים, המרחב מתכווץ ונופל אל הסינגולריות מהר יותר ממהירות האור. [↩]
- יש להדגיש כי אופק האירועים אינו הסיבה לקריסה, אלא התוצאה שלה. הייצוב של כוכב הנוטרונים נכשל עוד לפני שהכוכב מתכווץ לרדיוס של אופק אירועים. מרגע שמתחילה הקריסה, מסת הכוכב נדחסת לנפח קטן מספיק ורק אז נוצר אופק האירועים. [↩]
