סוֹלַרִיס: קלאסיקת מדע-בדיוני כמשל על גבולות המדע

הבלוג שאתם קוראים בו עכשיו עוסק בפיזיקה ומדע. מטבע הדברים, פוסט טיפוסי בבלוג מתמקד בנושא נקודתי: הסבר על תופעה כזו או אחרת, הנגשה של עיקרון פיזיקלי מסוים וכו'.

אך כל אלה הם דיונים בתוך מגרש המשחקים של המדע. אמנם, חשבתם פעם מהם גבולות הגזרה של המדע? איפה נמצאת "הגדר" שמקיפה את המגרש הזה? במילים אחרות: האם למחקר המדעי יש מגבלות? האם המתודה המדעית יכולה לענות על כל שאלה? אם רק נקפיד על שיטת מחקר תקינה – "לפי הספר" – האם נוכל להבין כל תעלומה? או שמא יש מצבים שמולם גם המחקר המדעי ימצא את עצמו חסר אונים?

יש להדגיש מיד על ההתחלה: אין סיכוי להקיף את כל התחום העצום הזה בפוסט אחד. יש מגוון רחב של קורסים אקדמיים בפילוסופיה של המדע, וספרים עבי כרס נכתבו על המתודה המדעית. מכל מקום, המטרה בבלוג היא להנגיש את הנושא, ולא להמאיס אותו. לכן אני רוצה לנקוט בגישה קצת אחרת, והיא:

להציג בפניכם סיפור בדיוני כמשל על המחקר המדעי ומגבלותיו.

במילים פשוטות: במקום לדבר על הנושא במונחים אקדמיים "משעממים", אתם פשוט תקראו סיפור; במקום לחפור לכם על מגבלות המתודה המדעית עם שלל מושגים טכניים, כגון: הדירות, הכללה, הפרכה וכו' – במקום זאת תוכלו לקרוא על אירוע, ולדמיין כאילו אירוע זה התרחש במציאות…

היתרון בשיטה זו הוא עצום: בסוף הסיפור תהיה לכם אינטואיציה די טובה לגבי מה תוחם את מגרש המשחקים של המחקר המדעי. הפוסט הזה בטוח שלא יספיק אם תרצו לעבור בהצלחה מבחן סוף סמסטר בקורס אקדמי בתחום, אבל אם מעולם לא נחשפתם לפרטי הפרטים של המתודה המדעית – ואין לכם יותר מדי זמן לצלול לעומק הנושא מבחינה טכנית – אז למטרה זו הפוסט הנוכחי כן יספיק! אתם תגלו כי די בסיפור אחד מוצלח, כדי להמחיש לכם – בצורה אינטואיטיבית – איפה המחקר "נגמר"? מה גורם לו להיתקע? באילו מצבים גם המדע מרים ידיים ואומר: זהו, נכשלתי!

ייתכן כי אתם עדיין תוהים למה בדיוק אני מתכוון, איך זה עובד, ולמה אתם צריכים לצפות. ובכן, אתן לכם דוגמה נפלאה.

פועלי כל החווה, התאחדו!

נניח כי הייתם רוצים להבין איך היו פני הדברים ברוסיה תחת המשטר הקומוניסטי בהנהגתו של יוזף סטלין, במחצית הראשונה של המאה הקודמת. בטח שמעתם שהיה שם קשה, והשלטון התנהג בעריצות… אבל כל זה לא מספק אתכם, כי מדובר תיאור כללי מדי. מה שאתם רוצים זה "לפרוט את זה לפרוטות": מה הלך שם, תכלס? איך פעל השלטון? באיזה שיטות הוא השתמש? מה עבר על האזרחים?

ובכן, יש לכם לא מעט אופציות: אתם יכולים לחפש באינטרנט חומר קריאה, לראות סרטים דוקומנטריים בנושא, לשמוע פודקאסט וכו' … או שאתם יכולים פשוט לקרוא את:

חַוות הַחַיּוֹת

למי שלא יודע, חוות החיות הוא ספר שכתב הסופר האנגלי ג'ורג' אורוול ופורסם לקראת סוף המחצית הראשונה של המאה העשרים.¹ הספר מתאר את המתרחש בחווה חקלאית, בה נמאס לחיות המשק להיות משועבדות תחת ידי אדון החווה, והן יוצאות במרד ומחוללות מהפכה, כל זאת כדי להפוך לחיות חופשיות השולטות בעצמן. די מהר המהפכה מקבלת כיוון שונה לחלוטין, והחיות מוצאות את עצמן במצב לא מי יודע מה…

הספר הוא משל סאטירי על רוסיה הקומוניסטית בתקופת שלטונו של סטלין. אעשה עוול לספר אם אומר כי הוא מוצלח; ליתר דיוק, הספר מדהים ומטורף, והאלגוריה למשטר הקומוניסטי תפיל אתכם מהרגליים. 200 עמודים של כיף, שבסופם אתם פחות או יותר מבינים מה באמת קרה שם, איך התנהל כל העסק, והכל באמצעות סיפור בדיוני ומשעשע!

הספר מתאר, בין היתר:

• איך החיות (העם הרוסי) מרדו באדון החווה (הצאר ניקולאי השני), וניסו לכונן משטר חדש לאור עקרונותיו של חזיר חכם וזקן (קרל מרקס או אולי ולדימיר לנין).
• כיצד שני חזירים צעירים, הנקראים: נַפּוֹלֵאוֹן וסְנוֹבּוֹל (יוזף סטלין וליאון טרוצקי בהתאמה) תפסו את מושכות השלטון, עד שהחזיר נפוליאון הדיח באלימות את החזיר סנובול והפך אותו לאויב החיות, אויב המהפכה ובאופן כללי לאויב כל מה שטוב בעולם.
• הספר מתאר – בצורה מצחיקה – את שיטות התעמולה של החזיר נפוליאון: כיצד מיום ליום הוא משכתב את ההיסטוריה של החווה כדי שתתאים לנרטיב שלו, ואיך כל כישלון מיד מוסבר בשלל תירוצים, שלעולם אינם אשמת המפלגה והשולטים בה.
• כיצד נפוליאון שומר על עצמו באמצעות חבורת כלבים אימתניים הנאמנה לו (המשטרה הסובייטית החשאית), חבורה המטילה אימה על שאר החיות כדי שימשיכו לעבוד בפרך, בעוד נפוליאון ושאר חברי השלטון נהנים מרמת חיים גבוהה תוך כדי שהם משקרים לשאר החיות שאין ברירה אחרת, הדבר הכרחי כדי שהם יוכלו להמשיך לשרת את הציבור במסירות אין קץ.
• משעשע במיוחד לקרוא כיצד החזיר נפוליאון מגייס את משה העורב (הממסד הדתי) כדי להטיף לכבשים (פשוטי העם) מדוע ציות לשלטון הוא בגדר חובה דתית, ועל ציות זה הם יזכו בהר של ממתקים לאחר מותם (העולם הבא).

בקיצור, מדובר בספר חובה בכל ספריה, ולדעתי גם בכל בית ספר תיכון.

ואיך כל זה קשור למחקר המדעי ומגבלותיו? ובכן, יש חדשות טובות: בכל מה שקשור למגבלות המדע יש לנו ספר בדיוק כמו חוות החיות! הספר פורסם בשנת 1961, מאת הסופר הפולני סְטָנִיסְלָב לֵם, וקוראים לו:

סוֹלַרִיס

סולריס נחשב ליצירת מופת, ויש על כך הסכמה מקיר לקיר (דרך אגב, עיבוד מפורסם לקולנוע יצא בשנת 2002 על ידי הבמאי סטיבן סודרברג ובכיכובו של ג'ורג' קלוני). הנושאים שבהם עוסק הספר מגוונים, אך בין היתר, הוא משמש כמשל על מגבלות המחקר המדעי, ולנושא זה מוקדש הפוסט הנוכחי. מה שאנסה לעשות, דומה לתיאור הקצר של חוות החיות שהצגתי לעיל, אבל ביתר פירוט. המטרה שלי היא לשלוף מתוך הספר את התמצית – את השלד של הרקע העלילתי – כך שבסוף הסיפור אתם תבינו לבד באופן אינטואיטיבי מה המדע מסוגל לעשות, ומתי הוא מרים ידיים.² 

אוקיי, אפשר להתחיל. הכינו את הבירה והפופקורן, שבו בנוחות על הספה, ותהנו מהסיפור.

פרק א': התגלית

בשנת 2093 התגלתה מערכת שמש כפולה, בה נמצא כוכב לכת בודד. תצפיות הראו כי מערכת זו מורכבת משתי שמשות המסתובבות אחת סביב השנייה, וכוכב הלכת המדובר נמצא במסלול סביב שתיהן.

בשלב הראשון, לאף אחד לא הייתה סיבה להניח כי יש חיים על פני כוכב הלכת. כידוע, במערכת שמש כפולה המסלולים של כוכבי הלכת נוטים להיות מסובכים ומפותלים. מסלולים כאלה גורמים לכוכב הלכת להתקרב ולהתרחק לסירוגין מהשמשות שאותן הוא מקיף, כך שגם עוצמת הכבידה וגם הטמפרטורה משתנים על פני הכוכב באופן משמעותי, לאורך פרקי זמן קצרים מבחינה ביולוגית. במקרה הגרוע, המסלולים אף אינם יציבים ויכולים להסתיים בהתרסקות של כוכב הלכת על אחת מהשמשות. כך או כך, חיים פשוט לא מספיקים להתפתח.

מכל מקום, מערכות שמש כפולות הן מערכות נדירות יחסית, לכן מיד עם גילוי כוכב הלכת החלו סוכנויות החלל לעקוב אחריו, ואף קראו לו בשם:

סוֹלַרִיס

עבר זמן יחסית קצר עד שהתצפיות הראו כי המסלול של סולריס אינו תואם את המסלול הצפוי על פי תורת היחסות הכללית של איינשטיין. להיפך, התברר כי סולריס נע במסלול יציב לחלוטין ואף יחסית פשוט, בדיוק כמו כדור הארץ שלנו! כל החישובים נבדקו שוב והתצפיות נמדדו בשנית, ואז פעם שלישית, ורביעית, והמסקנה לא השתנתה: על פי החישובים, המסלול של סולריס חייב להיות מפותל ולא יציב, אך על פי התצפיות המסלול של סולריס יציב ופשוט.

סולריס מיד התקדם למרכז הבמה… כל העיניים של הממסד המדעי הופנו כלפיו, ומשלחת ראשונה יצאה בספינת חלל לחקור את הכוכב מקרוב.

פרק ב': המשלחת

סולריס התגלה ככוכב לכת בעל קוטר הגדול ב-20% לערך מקוטר כדור הארץ. כמעט כל פני השטח של הכוכב היו מכוסים באוקיינוס עצום-ממדים, העשוי מנוזל צמיגי מסוג כלשהו. מספר מצומצם של פיסות יבשה סלעיות היו מפוזרות על פני הכוכב בצורה בלתי סדירה, ושטחן הכולל הסתכם לשטח הקטן משטחה של אירופה.

משלחת המחקר ערכה מיפוי מפורט של שדה הכבידה סביב הכוכב, וכל המדידות הוכיחו מעבר לכל ספק: שדה הכבידה סביב הכוכב משתנה באופן יזום – כביכול נשלט על ידי גורם בלתי ידוע – בדיוק במידה הדרושה כדי לייצב את מסלול הכוכב סביב השמשות. לקח זמן מה עד שהקהילה המדעית הצליחה "לעכל" את המשמעות של תופעה זו, תופעה שנראתה כמו סוג של קסם או כישוף.

למשך תקופה קצרה, כל הפרשה נראתה כסוג של סקנדל או שערורייה. כנראה מתוך דאגה לכבודו של המדע, גורמים מסוימים ניסו להפיל את האשמה על כתפי המדענים. חלק מהמדענים המעורבים בפרוייקט הוצגו כלא-יוצלחים; כאלה שאינם יודעים לתפעל את מכשירי המדידה במקרה הטוב, או אפילו מזייפים תוצאות במקרה הגרוע. לאחר מכן, האַשְׁמָה גם נפלה על מכשירי המדידה עצמם, וחברות טכנולוגיה שונות התחרו ביניהן מי תספק את הציוד הטוב ביותר למשלחות המחקר. כל העסק נרגע לבסוף כשלא הצליחו למצוא מכשירי מדידה – וגם לא מדענים – טובים יותר.

נקודת מפנה משמעותית במחקר סולריס הגיעה כאשר משלחת מחקר מיוחדת נחתה לראשונה על פני שטח הכוכב עצמו. לא נמצאו סימני חיים על פני הכוכב, אך למרבה ההפתעה הנוזל הצמיגי המקיף את סולריס התגלה כחומר אורגני מבוסס פחמן, אף על פי שאף אחד עוד לא העז לייחס לו חשיבה, תודעה או כוונה.

פרק ג': המפלצת

הביולוגים טענו שמדובר באיזה יצור פרימיטיבי, כמו אָמֶבָּה חד-תאית, שבלחץ הנסיבות התנפחה לגודל מפלצתי של אוקיינוס עצום שהשתלט על סביבתו מיד, תוך כדי קפיצה מעל כל שלבי האבולוציה המוכרים, ללא כל צורך בפיתוח מערכת עצבים או מוח. מאמץ עצום הושקע בניסיון להגדיר מיון טקסונומי מתאים ליצור הזה, כזה שיהיה מקובל על כולם: מהו מין היצור, לאיזה סוג הוא שייך, באיזו משפחה הוא נמצא, וכן הלאה: סדרה, מחלקה, מערכה וכו'.

הפיזיקאים לעומת זאת, מצאו קשר בין תהליכים כימיים בתוך הנוזל לבין מדידות שדה הכבידה המקומי באותו איזור, מה שהוביל אותם לטעון כי מדובר במבנה מאורגן ומשוכלל, שמסוגל לפעילות מכוונת: ייצוב המסלול הפלנטרי שלו עצמו. במילים אחרות: מדובר ביצור שמטרתו היחידה היא לשנות את שדה הכבידה שסביבו באמצעות "חילוף החומרים" הפנימי שלו. האוקיינוס דומה למכונה אורגנית ענקית שחוץ מתפקיד מאוד ספציפי, היא "טיפשה" בכל מובן אחר.

מכל מקום, לאף אחד לא היה שום מושג איך פועל המנגנון עצמו: כיצד נוזל דמוי סירופ מסוגל לשנות את שדה הכבידה סביב כוכב לכת שלם. אמנם באותה תקופה כבר פותחו מכשירים המסוגלים לייצר שדות כבידה מלאכותיים (גְּרָבִיטוֹרִים), אך אלו היו מכונות מורכבות בצורה מדהימה. כל מכונה שכזו הייתה דומה לכור גרעיני קטן, והשדות המיוצרים בה היו מוגבלים גם בעוצמה וגם במרחב. לעומת זאת, האוקיינוס על סולריס – אותו ממרח דביק וחסר צורה – הצליח לעשות מניפולציה בקנה מידה פלנטרי על  שדה הכבידה, וזאת באמצעות שליטה ישירה על עקמומיות המרחב-זמן שסביבו, עובדה שממנה נובע כי האוקיינוס לא רק "מודע" לתורת היחסות של איינשטיין אלא אף מנצל אותה לתועלתו.

לא עבר הרבה זמן מהנחיתה על פני הכוכב, ותדהמה נוספת הוטחה בפני החוקרים:

האוקיינוס מגיב לנוכחות של בני האדם ולפעולותיהם, על ידי יצירת מבנים שונים ומשונים באמצעות הנוזל הדביק.

רחפני מדידה שטסו מעל האוקיינוס היו נתקלים לפתע בהתפרצות מעין-געשית של הנוזל כלפי מעלה. אלא שהנוזל לא היה נופל חזרה כמו מים הנפלטים ממזרקה טיפוסית. לעומת זאת, הנוזל היה נקרש ומתקשה באוויר ויוצר מבנה כלשהו על גבי האוייקנוס.

מגוון המבנים והצורות שהאוקיינוס יצר היה נראה כבלתי מוגבל: מצורות גיאומטריות פשוטות, דרך סבך משטחים עקמומיים, ועד "ערים" שלמות עם חדרים, אולמות, גשרים וצריחים. חלק מאותם מבנים היו ממש מטילי אימה עקב זרותם וגודלם הכביר. לעיתים האוקיינוס היה משכפל את הרחפנים, המסוקים ושאר המכונות שטסו מעליו. לעיתים היה פוער את עצמו ויוצר מעין קניון ארוך ומפותל שבתוכו ניתן היה לראות את קרביו. קיים גם תיעוד ביזארי להחריד, שבו האוקיינוס יצר דמות ענקית של ילד קטן כבן שנתיים או שלוש, שהתנועע באופן מבחיל כמו בובה על חוט… אם לא די בכך, האוקיינוס אף יצר אובייקטים שמעולם לא "ראה": עצים עם עלווה שופעת לפרטי פרטים, פרחי ענק מלאים בעלי כותרת, ושלל אובייקטים נוספים שנראו כאילו נלקחו ישירות ממוחותיהם של החוקרים.

פרק ד': התסכול

כל העסק רק דרבן עיתוני מדע פופולרי להפריח לחלל האוויר עוד השערות, עוד ספקולציות ועוד הסברים לתעלומת סולריס. כל הסבר שכזה קיבל גיבוי מאיזה מומחה סולריס כזה או אחר, וכדרכם של עיתונים רודפי רייטינג, נוצרה תחרות של ממש מי מצליח הכי הרבה להלהיב את דעת הקהל הרחב עם הסברים מצוצים מהאצבע. כל העסק הוציא את הקהילה המדעית מדעתה, כי המדענים הפכו לסוג של בדיחה.

הקהילה המדעית עצמה הפכה לשדה קרב: כל שני וחמישי תיאוריה אחרת קיבלה תהילת עולם, ואז התנפצה לרסיסים באותה מהירות שבה נוצרה. מאמרי "כפירה" פורסמו חדשות לבקרים, ורובם ירדו לפסים אישיים. מדענים איבדו את הקריירה האקדמית כי הימרו על המחנה הלא נכון, וכו'.

התסכול הגדול ביותר נוצר בעקבות הניסיונות של המדענים לתקשר עם היצור. התקשורת הנ"ל בוצעה באמצעות שידור של שדות אלקטרומגנטיים ישירות אל האוקיינוס. דרך זו פתחה למדענים עולם חדש ועצום בגודלו של אפשרויות מחקר, שהרי קודם כל צריך להחליט מה בדיוק אנו רוצים לשדר, ובנוסף יש להחליט באיזה אופן יש לקודד את המידע הזה על גבי השדות האלקטרומגנטיים. לא היה סוף ליצירתיות: מתמטיקאים שידרו לאוקיינוס משוואות דיפרנציאליות, מספרים אי-רציונליים, משפטים מפורסמים, ואפילו בעיות בלתי פתורות. פיזיקאים שידרו חוקי טבע, ספקטרום פליטה של אטומים שונים, נתונים על שדה הכבידה של סולריס עצמו, ומה לא. נוצרו שפות מתוחכמות ומודלים מתוחכמים עוד יותר במטרה "ללמד" את האוקיינוס להשתמש באותה שפה.

חשוב להדגיש כי כל הניסיונות האלה לא בוצעו מתוך טפשות או שעמום, כי מהרגע הראשון האוקיינוס הראה השתתפות פעילה בתהליך, והחזיר בתגובה אותות אלקטרומגנטיים משל עצמו! לפעמים היה מדובר ברעש סתמי, אקראי וחסר פשר, אך לפעמים האותות שהחזיר האוקיינוס יצרו תבניות מתמטיות מורכבות ומסובכות – מדהימות באלגנטיות שלהן – אך אף אחד לא ידע לפרש את המשמעות שלהם… היו אף מקרים בהם האוקיינוס הגיב בפרץ חזק ואלים של אותות, ששרפו לחלוטין את מכשירי המדידה. מתסכלים במיוחד היו הפעמים בהם האוקיינוס בפתאומיות איבד ענין, הפסיק להגיב ונשאר אדיש לכל גירוי, כביכול השתעמם והתייאש מאותם בני אנוש פרימיטיביים.

המדענים היו אובדי עצות:

מה רוצה האוקיינוס? מה פשר האותות? האם מדובר בקוד מסתורי המצפין את סודותיו הכמוסים של האוקיינוס? או אולי אלו יצירות האומנות שלו? איך אפשר לדעת אם אי אפשר לחזור על שום ניסוי?

התסכול היה עצום, כי היה ברור שהאוקיינוס מביע את עצמו בשפת המתמטיקה. מחשבי ענק נבנו במיוחד כדי לנתח את שטף הנתונים שרק גדל ותפח עם הזמן. שיטות מתוחכמות ביותר באנליזה סטטיסטית ניסו להצליב נתונים ולזהות תבניות וסדרות, ואף הצליחו בכך במידה מסוימת. אך כל אימת שהיה נדמה למדענים כי הם "עלו על משהו", כל אימת שהיה נראה כי הם קרובים לפיצוח התעלומה, באותו רגע האוקיינוס היה מגיב בצורה חדשה, ביזארית וחסרת תקדים.

לעיתים היה נדמה כאילו האוקיינוס עושה דווקא; כביכול המדענים הם גבר נואש המחזר אחר אישה מסתורית המשחקת אותה "קשה להשגה". מדי פעם היא מעיפה מבט, פה קורצת עין, שם שולחת חצי חיוך, מסקרנת את הגבר רק כדי לברוח ממנו שוב, וחוזר חלילה. כצפוי מכך, היו אף מקרים – אמנם מעטים – של התאבדות; חוקרים שבפרץ ייאוש פתאומי החליטו לרסק עצמם אל תוך קרבי המפלצת. אלה שלא הרחיקו לכת עד כדי התאבדות, נתנו ביטוי לרגשותיהם בפרסום תוצאות המחקר שלהם, והספרות המדעית של חקר סולריס באותה תקופה נראתה כאוסף של קללות מנוסחות בזהירות; המדענים המיוסרים כילו את זעמם במושא מחקרם שנראה כמלגלג על מאמציהם הכבירים.

פרק ה': הכניעה

היו מדענים שעשו קריירה די מכובדת רק מלאסוף את כל המחקר שכבר נעשה על סולריס, לסדר, לערוך, לסכם ולקטלג אותו. אלו שהצליחו לעשות זאת, הקדישו לכך את כל חייהם ולבסוף מתו בשיבה טובה לאחר שכל עבודתם יצאה לאור בדמות סדרה ארוכה של ספרים עבי כרס, כאשר האחרונים שבהם מוקדשים אך ורק לביבליוגרפיה. למרבה האירוניה, עיון בספרים הללו היה מותיר לקורא את הרושם כאילו אנחנו יודעים הכל על היצור המוזר הזה…

עם הזמן, המחקר סביב סולריס התפצל לכל כך הרבה תתי-תחומים, כך שחוקר בתחום אחד כמעט ולא היה מסוגל להבין חוקר מתחום אחר. כל הידע שנצבר נראה כערבוביה חסרת תועלת. בחוגי המדענים, המחקר על סולריס החל להראות כמו "מקרה אבוד", ודרישות החלו לעלות להפסיק לתקצב את המחקר. הצעות אלה נתקלו על פי רוב בהתנגדות אוטומטית, כי הפסקת המחקר פירושו כי הממסד המדעי מודה רשמית בכישלון של המתודה שלו עצמו. אך מתחת לרדאר, מדענים חיפשו בקדחתנות פתרונות לנסיגה מכובדת מהפרשה.

בשולי המחקר הרשמי, החלה להיווצר סביב אותו אוקיינוס מעין מיתולוגיה מודרנית:

• לחלק מהאנשים, האוקיינוס נתפס כמין מוח מפלצתי, סוג של יוגי-קוסמי שמזמן כבר הגיע לנירוונה המוחלטת, וכעת הוא מבלה את זמנו בהגות נוראה על טבע היקום והקיום, מחשבותיו עמוקות מעבר לכל תפיסה ודמיון, וכל מה שאנו קולטים אלו פיסות זעירות מאותה חשיבה פילוסופית כבירה המתחוללת בקרביו, חשיבה שאת תוכנה איננו מסוגלים לקלוט כלל.
• לעומתם, היו שיצאו בזעם כנגד אמירות שכאלה, וטענו שתפיסות מסוג זה הן זלזול ביכולת האנושית ואין סיבה להתבטל בפני משהו שכעת איננו מבינים. להיפך – כך טענו – נראה כי אין כל היגיון וסדר בפלט הנתונים האינסופי שהאוקיינוס מביע, והבעה שכזו נראית דומה יותר לפיגור שכלי שגובל אולי בטירוף. אם כבר, אז לא מדובר באוקיינוס-גאון, אלא כנראה באוקיינוס-דביל.

כך או כך, במשך יותר ממאה שנים האוקיינוס המסתורי משך אליו את טובי המוחות בעולם מכל התחומים: מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, תורת המידע, מדעי המוח, מדעי המחשב וכו'. ללא טיפת ציניות, מדובר באנשי אשכולות שהצטיינו בחשיבה מקורית ובתעוזה מחקרית. אך לאט לאט, הלכו ופחתו אותם חוקרים בעלי שיעור קומה, ונשאר רק ציבור אפור ומשמים של "אספני בולים"; חוקרים אנונימיים שהמשיכו בסבלנות אין קץ לאסוף עוד ועוד נתונים מהאוקיינוס, כל עוד יש להם תקציב לכך. עבורם, המחקר המדעי הפך לסוג של פולחן דתי, והניסיון לפצח את תעלומת האוקיינוס כמוהו כציפייה לביאת המשיח.

אין זה מפתיע כי היסטוריונים של תקופת המחקר על סולריס אכן מציינים כי כמו דתות, גם המחקר על סולריס עבר שלבי התפתחות דומים:

• מהשלב הראשון – שלב ההתגלות – המלא בנביאים בעלי חזון, חדורי מטרה ומלאי בטחון עצמי, היוצרים רעיונות חדשים ומקוריים,
• דרך השלב השני – שלב הפילוג – בו "הכנסייה" המחקרית מתפצלת לזרמים, כתות ושלל סיעות שונות הנלחמות זו בזו בשצף קצף,
• ולבסוף השלב האחרון – שלב הפאסיביות – שלב של תלישות מאובנת, חוסר מקוריות ודעיכה של היצירתיות, כשלא נותר עוד מה לחקור ולחדש.

עד היום, הענק הצמיגי רובץ על כוכב הלכת סולריס. עבורנו כבר לא מדובר באוקיינוס, אלא בשלט חוצות קוסמי שמכריז על הכישלון הצורם של כל שיטת המחקר שלנו. לעולם נהיה מודעים לקיומו של השכן החייזרי שלנו, ולאי-היכולת שלנו להבין אותו. עצם קיומה של המפלצת – האחר האולטימטיבי – לא תיתן עוד מנוח לאדם, לא כל עוד האדם נשלט על ידי הפסיכולוגיה הקטנונית שבו.

סיכום

הספר סולריס הוא הרבה מעבר לתיאור הקצר שכתבתי לעיל, והוא נוגע במגוון נושאים אחרים. אם הפוסט סקרן אתכם, עשו לעצמכם טובה ותקראו אותו, לא תתחרטו. מאז שקראתי את הספר, אני באופן אישי מאוד נהנה לדמיין את קיומה של ישות שכזו אי שם, ישות שכל כך זרה לנו ולעולם המושגים שלנו, שעצם קיומה מעניק פרספקטיבה לקיום האנושי.

1. אורוול הוא גם המחבר של הספר: 1984, המתאר את החיים תחת שלטון טוטליטרי קיצוני, שלטון בו האזרחים נמצאים בפיקוח מתמיד תחת עינו של: "האח הגדול". מכאן השם של תוכנית הריאליטי המפורסמת. [↩]
2. הפעם הראשונה בא נתקלתי בספר הייתה בשנת 2003, השנה בה התחלתי תואר ראשון באוניברסיטה. זו גם השנה בה כתר הוציאו את הספר במהדורה מחודשת, כך שהספר נדחף קדימה אל עמדות המכירה באקדמון. תודתי נתונה למוכרת הנחמדה שהבינה שאני לומד פיזיקה ומיד אמרה לי שאני חייב לרכוש את הספר. לא התחרטתי. [↩]