נקודה כחולה חיוורת

בשנת 1977, נאס"א שיגרה גשושית בשם וויאג'ר (Voyager) כדי לחקור את הפלנטות צדק ושבתאי. משימות אלה הושלמו בשנת 1980, ואז ניתנה פקודה לחללית להתחיל במסע ארוך, שבמהלכו הגשושית תעזוב את מערכת השמש ותמשיך הלאה אל החלל הבין-כוכבי.

רגע לפני שהחללית החלה במסע הארוך אל מחוץ למערכת השמש, האסטרונום האמריקאי המפורסם קַרְל סֶיְיגֵּן (1934-1996) ביקש מצוות המשימה בנאס"א להורות לגשושית לצלם תמונה אחת אחרונה של כדור הארץ. היה ברור לכולם כי לתמונה לא יהיה כל ערך מדעי, אך סייגן הבין שלתמונה הזו יהיה ערך תרבותי ופילוסופי גדול מאוד, כפי שאסביר להלן.

צוות המשימה תמך ברעיון באופן עקרוני, אבל לא אישר אותו מסיבות טכניות. הסיבה לכך פשוטה: הגשושית נמצאת בקצה מערכת השמש, לכן כדי לצלם את כדור הארץ הגשושית תצטרך להפנות את המצלמה ישירות אל השמש, דבר שעלול לגרום לרוויה של המצלמה במקרה הטוב, או להרס שלה במקרה הגרוע.

מכל מקום, לקיחת התמונה לא הייתה משימה בלתי אפשרית אלא רק מורכבת מבחינה טכנית, וסייגן לא רצה לפספס את ההזדמנות. יש לזכור כי סייגן עצמו היה מאוד מעורב בפרויקט כולו, לכן היה לבקשתו משקל לא קטן. לבסוף, לאחר מספר שנים של בדיקות והתאמות, הבקשה של סייגן אושרה (בינתיים הגשושית הספיקה לצבור מרחק גדול יותר במסעה אל מחוץ למערכת השמש).

בתאריך ה-14 לפברואר 1990, הגשושית וויאג'ר הפנתה את מבטה אל עבר כדור הארץ, וצילמה אותו ממרחק חסר תקדים של 6 מיליארד ק"מ. התמונה נקראת: "נקודה כחולה חיוורת", (Pale Blue Dot) כי כך אכן כדור הארץ נראה ממרחק רב כל כך, נקודה קטנה בצבע כחול בהיר על רקע המרחב העצום של החלל. בשנים שלאחר מכן, התמונה נבחרה שוב ושוב בסקרים שונים כאחת התמונות האסטרונומיות החשובות ביותר שנלקחו אי פעם:

אם לקח לכם דקה או שתיים למצוא את כדור הארץ, אז מצוין כי זו המטרה של התמונה. אף על פי כן, ייתכן ולא התרשמתם במיוחד; סך הכל, נקודה כחולה על רק שחור בתוספת כמה פסים של צבע, מה הביג דיל? בנוסף, בני אדם משחר ההיסטוריה הרימו עיניהם לשמיים וראו את הכוכבים, נקודות לבנות קטנות על רק שחור. אז הפעם הנקודה המדוברת היא כדור הארץ והיא דווקא כחולה ולא לבנה, נו אז מה?

כדי להבין לעומק את המשמעות הפילוסופית של התמונה, כדאי פשוט לקרוא את מה שהיה לקרל סייגן עצמו לומר לאחר שראה את התמונה:

ממרחק כה רב, הנקודה הכחולה הזו אינה מרשימה, אך על הנקודה הקטנה הזו חי כל בן אנוש שהיה אי פעם. כל מלך, כל איכר, כל ממציא, כל נביא, כל פילוסוף, כל פוליטיקאי מושחת, כל סלבריטי, כל עריץ, כולם כולל כולם חיו על גרגיר אבק קטן התלוי בתוך קרן שמש.

חשבו על נהרות הדם שנשפכו על ידי כל אותם גנרלים וקיסרים, רק כדי לקבל רגע של תהילה וניצחון, רגע אחד שבו יוכלו להפוך לשליטים הבלתי מעורערים של אותו גרגיר אבק.

חשבו על האכזריות שבה נהגו תושבי פינה אחת של גרגיר האבק הזה כלפי תושבי פינה אחרת. כמה להוטים היו להרוג אחד את השני, כמה נלהבת שנאתם וכמה תכופה אי-ההבנה ביניהם.

חשבו על הסבל המצטבר לאורך אלפי שנים של אין ספור אידיאולוגיות ודתות הבטוחות בעצמן עד כדי כך, עד כדי ניפוח החשיבות העצמית המדומיינת שלנו ליצירת אשליה שיש לנו עמדה מיוחסת בתוך החושך הגדול שעוטף אותנו.

בעלטה הקוסמית שבה אנו נמצאים, אין שום רמז לכך שתבוא עזרה ממקום אחר כדי להציל אותנו מעצמנו.

מה שרואים משם, לא רואים מכאן

התגובה של סייגן לתמונה היא תגובה אופיינית להרבה אסטרונאוטים שראו את כדור הארץ מהחלל וסיפרו לאחר מכן כי עברו שינוי תודעתי של ממש. המהפך הקוגניטיבי הזה נקרא גם: "אפקט המבט הכולל" (Overview effect) ומתייחס לשינוי המחשבתי שעובר האדם כאשר הוא מפנים כמה קטן ושברירי כדור הארץ, גוש סלע שתלוי בחלל הריק ורק שכבה דקה של אטמוספרה מגינה עליו.

אפקט המבט הכולל אינו מוגבל כמובן רק לאור הבנת מקומו של כדור הארץ במרחב, אלא גם לאור הבנת מקומו בזמן. אנחנו כמובן לא יודעים הכל על היקום, אבל אנו יודעים מספיק כדי שנוכל להביט אחורה אל העבר של היקום וקדימה אל העתיד שלו, ועל ידי כך אולי נצליח להפעיל את "אפקט המבט הכולל" על השכל שלנו באופן "מלאכותי". אז הנה, אנסה את כוחי בלתאר מבט חטוף (ולא ממצה) אל העבר והעתיד:

• למיטב הבנתנו, לפני כ-13.8 מיליארד שנים היקום היה במצב דחוס וחם בצורה בלתי רגילה, ואז התרחש אירוע שאנו קוראים לו: "המפץ הגדול". מה היה לפני האירוע הנ"ל? לא ברור. האם בכלל יש משמעות למילה "לפני" בהקשר זה? לא ברור.
• לאחר המפץ הגדול, היקום הלך והשתנה באופן הדרגתי, ואנו יודעים לשחזר בצורה די טובה מה התרחש בפועל. היקום התקרר, אלקטרונים נקשרו לפרוטונים והפכו לאטומים. עם הזמן, אטומים התקבצו ונדחסו תחת כוח הכבידה, כוכבים נדלקו וגלקסיות נוצרו.
• אי שם לפני כ-4.5 מיליארד שנים, סביב כוכב די ממוצע הנקרא: שמש, נוצרה פלנטה בשם "כדור הארץ", פלנטה אחת מתוך אין-ספור פלנטות סביב אין-ספור שמשות בתוך אין-ספור גלקסיות. על הפלנטה הזו, החיים עצמם נוצרו לראשונה לפני כ-3.8 מיליארד שנים בדמות תאים בודדים.
• עם הזמן, תאים אלה פיתחו יכולת לבצע פוטוסינתזה, ובתהליך איטי והדרגתי, תאים אלה התפתחו לצמחים ולבעלי חיים. לפני כ-2.6 מיליון שנים, חלק מבעלי החיים למדו כיצד לייצר כלים פשוטים ולהשתמש בהם, ומכאן הדרך קצרה (יחסית) ליצירת שפות, דתות, תרבויות וציוויליזציות.

בואו ונכניס את כל העסק לפרופורציה:

אם כל הזמן שעבר מאז המפץ הגדול היה נדחס ליממה אחת, אז אנחנו – כלומר: הוֹמוֹ סַפְּיֵנְס – מאכלסים, פחות או יותר, רק את השנייה האחרונה.

אם נרד לרמת האדם הבודד, המזעור אינטנסיבי יותר: כל החיים האישיים של כל אחד ואחת מאיתנו – מלידה עד מוות – נמשכים לאורך פריים אחד בודד, גרגיר זעיר של זמן בתוך המחזה היקומי הגדול, והמחזה רק התחיל. הרי מה צופן לנו העתיד?

• אם התמזל מזלכם לחיות עד זקנה מופלגת של 100 שנים, לבסוף הרי תמותו. הקרובים והחברים שלכם יתאבלו עליכם, אך לבסוף גם הם ימשיכו הלאה בחייהם. עוד 100 שנים קדימה, וסיפור חייכם יהפוך לזיכרון רחוק, אם בכלל ניתן יהיה למצוא מישהו שיזכור אותו.
• אם אתם יחידי סגולה ועשיתם משהו ממש משמעותי בחייכם, יש סיכוי שתצליחו לשרוד בזיכרון הקולקטיבי לעוד כמה מאות שנים קדימה (תחשבו בכיוון של ג'ינגס-חאן או אייזק ניוטון), ואולי אפילו יזכרו אתכם בעוד אלפי שנים (תחשבו בכיוון של ישו, מוחמד ומשה רבינו), אך הסיכוי שזה יקרה שואף לאפס. גם אם כן, הדמות שלכם בזיכרון הקולקטיבי ממילא תהיה מעוותת ומתאימה לדעות הקדומות של מי שירצה לזכור אתכם.
• תמשיכו לעתיד עוד כמה מיליוני שנים קדימה, ותגלו כי רוב בעלי החיים הקיימים כיום כבר נכחדו או הוחלפו במינים אחרים.
• בעוד מיליארד שנים, עוצמת ההארה של השמש תגדל במידה כזו שתגרום לכל האוקיינוסים להתאדות לחלוטין והחיים עצמם על פני כדור הארץ יהפכו לבלתי אפשריים.
• בעוד 5 מיליארד שנים, השמש תתנפח ותבלע את מה שנותר מכדור הארץ אל תוכה. ליקום יהיה אכפת מכך אפילו פחות ממה שיהיה אכפת לכם, אילו גרגר חול כזה או אחר היה נעלם בזה הרגע על חוף ים במקום כלשהוא.
• עוד 100 טריליון שנים אל העתיד, וכל הכוכבים כבר מתו. חורים שחורים שולטים ביקום, לאט לאט בולעים את כל החומר שנשאר, ולבסוף לאחר 10¹⁰⁰ שנים, גם הם מתאדים ונעלמים.

זהו, כלום לא נשאר. הכל נמחק. כל מה שאי פעם התרחש, כאילו לא התרחש כלל, פשוטו כמשמעו.

הֶבֶל הֲבָלִים, אָמַר קֹהֵלֶת

אם הידע שלנו על ההיסטוריה של היקום מקטין אותנו מבחינה פיזית לכדי נקודה זעירה במרחב ובזמן, אז נראה כי הידע שלנו על ההיסטוריה של האנושות "מקטין" אותנו אף יותר, אבל במובן אחר לגמרי. הרי עם יד על הלב, קשה להשתחרר מהמחשבה כי החיים על פני כדור הארץ לאורך כל ההיסטוריה האנושית, עושים רושם של אבסורד אחד גדול…

אם טענה זו אינה משכנעת במיוחד, אנסה שוב את כוחי בלתאר לכם את ההיסטוריה האנושית, ואתם תשפטו לבד. אך בניגוד לתיאור העובדתי של היקום, לא אפרט תיאור עובדתי של ההיסטוריה האנושית, אלא אשתמש בסיפור בדיוני בתור מטאפורה. בזמן שאתם קוראים את הסיפור, מצאו את הדומה והשונה בין הסיפור הבדיוני להלן לבין ההיסטוריה העובדתית של האנושות:

הסיפור מתחיל ברגע אחד בו אתם מתעוררים, פוקחים את העיניים, ומוצאים את עצמכם בתוך תא קטן מלא בנוזל דלוח. צינור מוזר מחובר לכם לבטן, ואתם מזהים רק אור עמום מחוץ לדפנות התא. לפתע, אתם מרגישים צורך עז לצאת. אתם מתחילים להתפתל ולבעוט, וכך אתם פורצים את דפנות התא ויוצאים החוצה.

אתם מוצאים את עצמכם, קבוצה גדולה של בני אדם – גברים ונשים – בתוך מבנה עצום בגודלו. קירות המבנה והתקרה שלו מלאים בחלונות, אך מהם ניבטת רק חשיכה קרה, מנוקדת בכוכבים שנעים לאט על רקע השחור. אתם מבינים כי ככל הנראה, התעוררתם בחללית.

אלא שלא ברור לכם כלל וכלל: למה התעוררתם? מנין הגעתם? לאן אתם נוסעים? מה התכלית של המסע? מה עליכם לעשות בזמן המסע? לאיזו מטרה?

אין לכם מושג מהי התשובה לכל השאלות האלה. אתם רעבים, מותשים, ואין לכם ברירה אלא לדחות את כל השאלות הנ"ל לזמן מאוחר יותר. אתם מתחילים לחקור את המבנה שבו אתם נמצאים.

החללית עצומה. הסביבה מרגישה מוכרת בדרך כלשהיא, אך בו-זמנית היא גם זרה ומפחידה. אתם מגלים בחללית מדורי ענק המאוכלסים במגוון בעלי חיים שונים ומשונים. בכל מדור תנאי מחיה מיוחדים: כאן קר ושם חם, כאן יבש וכאן לח, וכן הלאה. לאט לאט, אתם מסתגלים ולומדים לשרוד בחללית. הזמן עובר, אך עדיין לא ברור לכם: למה? בשביל מה? לאיזו תכלית ומטרה? השאלות לא נותנות לכם מנוח, ואתם מחפשים תשובה.

עם הזמן, הקבוצה מעלה שלל ספקולציות, תרחישים והשערות על העבר, העתיד והתכלית של הקבוצה. לאט לאט, מתפתח בקבוצה קונצנזוס סביב נרטיב מאוד משכנע:

החללית נוצרה על ידי האֵלִים, והם שמו אתכם בתוכה. האלים עשו לכם חסד, ועל כך אתם צריכים להכיר להם תודה ולציית להוראותיהם. בתמורה, האלים יבטיחו לכם כי החללית תמשיך לנוע במרחב ללא פגע.

השנים עוברות, והנרטיב הנ"ל הולך ומתפצל למגוון גרסאות נפרדות, כל אחת טוענת להוראות שונות שיש לבצע כדי לספק את האלים ולהבטיח את תנועת החללית. בחלק מהגרסאות יש רק אל אחד בלבד. אתם מצייתים להוראות האלים, כי אתם יודעים שיבוא יום בו החללית תגיע ליעד הסופי שלה, שם תקבלו תגמול הולם על חייכם ומעשיכם בחללית, שם תדעו אושר ללא גבול.

השנים עוברות, דורות מתחלפים, וספק מתחיל לנקר אצל חלק מחברי הקבוצה: למה לא הגענו ליעד עד עכשיו? מה לא עשינו בסדר? וכי לא צייתנו להוראות האלים באדיקות? היכן הגמול המובטח? כל כך הרבה שנים עברו, שנים מלאות בכל כך הרבה סבל, חרדה, שעמום, מחלות ומלחמות בלתי פוסקות?

בעקבות הספק, הקבוצה מחליטה לצאת למשימת מחקר שאפתנית וקדחתנית על אופן פעולת החללית; הכל נבדק, מתוחקר ונמדד. כל רכיב בחללית, כל מנגנון, כל אובייקט, פורק למרכיביו וחובר מחדש בניסיון להבין את אופן הפעולה שלו. עם הזמן הקבוצה רכשה ידע עצום, והבינה איך עובדת החללית ואיך עובדים חלקיה.

אלא שהאכזבה לא איחרה לבוא: נראה כי תשובה על שאלת ה-"איך" לא עונה על שאלה ה- "למה"…

יתירה מזו, תוצאות המחקר הארוך על פעולת החללית הביאו את הקבוצה למצב קיומי שברירי ביותר: לקבוצה יש כעת יכולת להפסיק את פעולת החללית, להשבית אותה, ולהרוס אותה לגמרי.

נכון לעכשיו, חברי הקבוצה רחוקים מלפתור את המחלוקות הפנימיות ביניהם, ולא ברור אם הם יצליחו להתגבר על המכשולים שבדרך, לפני שמישהו יעשה טעות וישלח את החללית עם כל חברי הקבוצה שבתוכה לאבדון.

נשמע מוכר? לא במקרה… עושה רושם כי הסיפור שקראתם עכשיו לא בהכרח בדיוני.

אז מה המסקנה מכל האמור? מה אנו צריכים ללמוד מהתמונה: "נקודה כחולה חיוורת"? לאיזו פעולה אמורה התמונה לדחוף אותנו, אם בכלל? מה עלינו לעשות? ומהי התשובה על שאלת הלמה והמדוע?

צר לי לאכזב, אך לא תמצאו כאן תשובות, רק שאלות. אז לסיום, הנה השאלות שעברו במחשבתו של אהרון דוד גורדון (1856-1922), מאבות הציונות. שאלות שנובעות מאותו מקום של "מבט כולל", או פרספקטיבה רחבה של העולם וההיסטוריה. כך או כך, אלו רק שאלות ללא תשובות:

למה סובל האדם מהכל, ולמה סובל הכל מהאדם? למה סובלים הבהמות, החיות, העופות, הדגים הרמשים, השקצים – כל מה שחי ובמידה שהוא חי? למה כל כך הרבה דמעות בעולם, כל כך הרבה צרות שונות ומשונות, שהעין כבר כהה מראותן, שהלב קהה מהרגישן? למה מוכרח כל מה שחי לסבול צער ולגרום צער, להיות טרף לחיים של אחרים ולטרוף חייהם של אחרים? למה מוכרח הכל לחטוא, להרשיע, להתנוול – ולשאת את עוונו, לשאת ולשאת?

למה דווקא האדם, המכיר יותר מכל חי, המרגיש יותר, המשיג יותר – למה דווקא האדם בא להיות הטורף היותר נורא, הפרזיט היותר מכוער, החוטא היותר מנוּול? או להיפך: למה דוקא האדם, הטורף היותר נורא, הפרזיט היותר מכוער, החוטא היותר מנוול, למה דווקא האדם זכה להיות המכיר יותר מכל חי, המרגיש יותר, המשיג יותר?

למה כל הריקוד הסיבובי הזה, החוזר חלילה עד לשיממון, עד לידי הטלת אימה? למה כל החיים וכל ההוויה? למה, למה, למה? מה כל זה אומר, לאן כל זה דוחף אותי, אני, החי את כל זה, מורעל בכל זה במוחי ודמי ובכל ישותי?

האם כל זה אומר, כי העולם הוא עולמי ואחריותו עלי? האם כל זה דוחף אותי להשתתף בצער העולמי הזה ולחדש את חיי, להרחיבם ולהעמיקם כדי לחדש פני עולם? או כל זה דוחף רק לתוך תהום של אפסות מוחלטת, של ייאוש מוחלט ושל שלילה מוחלטת של החיים? או אולי אין כל זה אומר כלום, רק דמיוני האנושי, החולה בשיגעון של גדלות, משטה בי?

אהרן דוד גורדון, האדם והטבע.